הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 33885-03-19

בפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

התובע
רמי שייך
ע"י ב"כ עו"ד עוזי יוספין

נגד

הנתבעת
הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגבאריה ואח'

פסק דין

אירוע שהתרחש במהלך קיפול מראת צד ברכב, בתום החניית הרכב – האם בגדר תאונת דרכים, כמשמעותה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1985 (להלן: "חוק הפיצויים"), אם לאו?
זו היא השאלה העומדת לפני להכרעה.
רקע להליך
התובע יליד 1/1/1937, פתח בהליך משפטי נגד הנתבעת – שהיא מבטחת הרכב שלו בביטוח חובה, בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, באירוע שהתרחש ביום 28/10/2019 המהווה לטענתו תאונת דרכים.

במועד הנ"ל, לדבריו, בתום נסיעה פרטית שביצע ברכבו, התובע החנה את רכבו ברחוב מגוריו. מדובר לדבריו ברחוב צר בו חונים רכבים משני צדי הכביש. כדבר שבשגרה, נוכח רוחבו הצר של הרחוב ומפאת חששו מפני פגיעה ברכבו החונה ע"י רכבים חולפים , התובע נהג להסיט ולקפל את מראת הרכב שלו ובהתאם למנהגו זה, במועד הנ"ל, "מיד עם סיום הנסיעה וביצוע החניה, פנה מרשי [הכוונה לתובע] בצאתו מהרכב לקפל מראות הצד, ואז, עת הפעיל התובע כח פיזי לצורך קיפול המראה איבד את שיווי משקלו, ספג מכה חזקה מהרכב בבית החזה ונפל לכביש ".

במהלך קדם משפט שהתקיים לפני ביום 6/10/2019 נשמעו טענות הצדדים, ומהן עולה כי בין הצדדים כלל אין מחלוקת לגבי נסיבות התרחשות התאונה . עם זאת, נטושה בין הצדדים מחלוקת בשאלה האם אותן נסיבות מכניסות את האירוע לגדר הגדרת המונח 'תאונת-דרכים' בחוק הפיצויים, אם לאו. במחלוקת זו שהתעוררה בין הצדדים ביחס לסיווג התאונה, הסכימו האחרונים כי בית המשפט יתן את החלטתו על סמך סיכומים קצרים בכתב שיוגשו ע"י הצדדים.
תמצית סיכומי הצדדים
בסיכומיו, ביקש התובע להדגיש ולהוסיף לעניין נסיבות התרחשות התאונה, כי "מיד עם סיום הנסיעה ובמסגרת פעולת ביצוע ההחניה, דומם התובע את המנוע, יצא מן הרכב וביקש לקפל את מראת הצד השמאלית [...]" (סעיף 3 לסיכומי התובע) [ההדגשות הוספו, א.א.א.]. בנוסף, הבהיר התובע בסעיף 8 לסיכומיו כי "פעולת קיפול המראה התבצעה מיד עם סגירת הדלת ולמעשה ללא ניתוק מגע פיזי מן הרכב " [ההדגשות הוספו, א.א.א.].

לעניין סיווג התאונה, טוען התובע כי פעולת קיפול המראה הינה חלק מהשימוש ברכב מנועי כהגדרתו בחוק הפיצויים, והינה חלק מפעולת "הירידה" מהרכב, ולחילופין הינה חלק מפעולת "החנייתו". לעניין הזה מפנה התובע להלכה הפסוקה שניתנה ע"י בית המשפט העליון בעניין: רע"א 9084/05 אגד בע"מ נ' ינטל (פורסם במאגרים המשפטיים, 29.10.2007) (להלן: עניין " ינטל"); רע"א 5099/08 נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 04.02.2009) (להלן: עניין " נביל"); רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (פורסם במאגרים המשפטיים, 12.05.2019) (להלן: הלכת " פלוני"). התובע ביקש בסיכומיו להחיל את המבחנים הקבועים בהלכה הפסוקה שלעיל, כאשר לטעמו פעולת קיפול המראה מהווה פעולה חיונית במובן הפיסי ומהווה חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הירידה בעת סיום החניה, ואף אם ייקבע כי פעולת הירידה באה לידי סיום, הרי שלא תמה פעולת החניית הרכב, שכן פעולת קיפול המראה מהווה חלק חיוני ואינטגרלי במובן הפיסי לצורך סיום החניית הרכב בבטחה.

בנוסף, לעניין פעולת ההחנייה - הפנה התובע להגדרה שמציע פרופ' אנגלרד בספרו "פיצויים לנפגעי תאונות דרכים" - מהדורה שלישית (להלן: "הספר של אנגלרד"), ושלפיה יש לכלול במושג זה את כל פעולות הלוואי הקשורות להחניית הרכב, כגון נעילת דלתות וחלונות, הכנסת אנטנה, כיסוי מכונות ופעולות כיוצ"ב. עוד הפנה התובע לאמור בפסק-דינו של השופט עיילבוני ב- ת.א. (נצ') 2567/04 דוד טפר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 16.05.2006) (להלן: עניין " טפר"), ושלפיו פעולת ההחניה כוללת מעבר להסעת הרכב ותמרונו לצורך מיקומו במקום חנייתו, פעולות נוספות המהוות חלק אינטגרלי מהתהליך של השימוש ברכב תחבורתי כגון דימום המנוע, משיכת בל ם היד, סגירת חלונות ודלתות ופעולות נוספות שנדרשות לסיום הנסיעה עד למצב בו עומדים הרכב ותכולתו במצב יציב וקבוע במקומו, וזאת בין אם הפעולות מבוצעות בטרם הירידה מן הרכב ובין אם אלה מבוצעות מיד לאחר הירידה ממנו.

מנגד, טוענת הנתבעת בסיכומיה כי יישום מבחני הלכת פלוני הנ"ל מביאה למסקנה אחת שלפיה פעולת קיפול המראה אינה מהווה פעולה שהיא חלק מתהליך הירידה מהרכב, ואין מדובר בשימוש ברכב מנועי הואיל והתובע השלים את תהליך הירידה מהרכב ורכש עמידה יציבה מחוצה לו. מדובר אם כן, לטענת הנתבעת, בפעולה הנמצאת מחוץ לגדרו של מתחם השימוש ברכב, ולכן לטעמה של הנתבעת אף אין צורך לבדוק את קיומם של שני המבחנים הנוספים שנקבעו בהלכת פלוני לעניין חיוניות הפעולה במובן הפיסי לירידה מהרכב והיותה חלק טבעי ואינטגרלי לירידה מהרכב, ושלטעמה ממילא לא מתקיימים בנסיבות המקרה.

בנוגע לשימוש ברכב ע"י החנייתו, טוענת הנתבעת כי רכבו של התובע היה במצב של חניה כדין, חניה שהוחרגה מהגדרת השימוש ברכב מנועי. לעניין הזה – מפנה הנתבעת לאמור בספרו של המלומד א. ריבלין, "תאונות דרכים", מהדורה רביעית (להלן: "הספר של ריבלין"), ושלפיו ההחנייה מבטאת שימוש בו מצוי הרכב בתנועה לקראת עצירה, לקראת חניה, ועל ההבחנה בין מושג "החנייה" למושג "חניה", כאשר גבולותיה של "חניה" הן בין העצירה של הרכב בתום "החנייתו" לבין ההתנעה לקראת הנסיעה הבאה, וכי תחילתה של "חניה" תבוא לאחר סיום הירידה מן הרכב וטרם תחילת הכניסה אליו.

בתגובה לסיכומי הנתבעת, טוען התובע כי פעולת קיפול המראה הינה פעולה חיונית ואינטגרלית במובן הפיסי - פעולה המבוצעת כחלק משרשרת פעולות במהלך הירידה מהרכב בסיום הנסיעה, ללא ניתוק פיסי מהרכב ואשר הינה בתוככי מתחם השימוש ברכב. לעניין פעולת ההחנייה, חז ר התובע על הטענות כפי שהועלו בסיכומיו, והפנה שוב לאמרו בספרו של אנגלרד ופסק-הדין בעניין טפר.

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, הוראות הדין, וההלכה הפסוקה בסוגיה הרלוונטית, נחה דעתי כי אין המאורע שבמסגרתו נפגע התובע עונה על ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעותה בחוק הפיצויים, ומכאן שדין התביעה שהוגשה בעילה מכוח חוק הפיצויים להידחות.

המתווה הנורמטיבי
בהתאם להגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" שבסעיף 1 לחוק הפיצויים, תאונת דרכים הינה : "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה [...] " [ההדגשות אינן במקור, א.א.א].

הגדרה זו כוללת שישה יסודות, כאשר הרלבנטי לענייננו הוא היסוד שעניינו "שימוש ברכב מנועי". השאלה המתעוררת בענייננו היא האם מתקיים במקרה דנן היסוד של "שימוש ברכב מנועי", כאשר מונח זה הוגדר בחוק הפיצויים כדלקמן: "נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו , דחיפתו או גרירתו, טיפול דרך או תיקון דרך ברכב [...]" [ההדגשות אינן במקור, א.א.א.].

כפי העולה מסיכומי הצדדים, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם פעולת קיפול המראה שבמהלכה נפגע התובע הינה בגדר שימוש ברכב מנועי, ולעניין הזה התמקד התובע בשני המצבים של "ירידה" מהרכב ו- "החנייתו" ככוללים בתוכם את פעולת קיפול המראה.

על מנת שנוכל לקבוע שפעולת קיפול המראה מהווה שימוש ברכב מנועי, מסוג ירידה, עלינו לקבוע שהתאונה ארעה במהלך תנופת הירידה, ולעניין גבולותיה של פעולה זו, עמד לאחרונה ממש בית המשפט העליון בעניין פלוני הנ"ל. בתוך כך בית המשפט חזר והפנה לדברי המלומד ריבלין בספרו ושלפיהן: "הכניסה אל הרכב מתחילה עם תחילת המגע הפיסי בין הנכנס לבין הרכב", ואילו הירידה ממנו, מסתיימת "כאשר רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב" (ראו: ספרו של ריבלין, עמ' 180) [ההדגשות הוספו, א.א.א].

בעניין פלוני הנ"ל, קבעה כב' השופטת י' וילנר בנוסף - שלא ניתן לומר שכל הפעולות הנעשות בטרם רכש היורד עמידה יציבה מחוץ לרכב, או בטרם סגר הוא את דלת הרכב, מהוות חלק מפעולת ה"ירידה". לפיכך, הציעה להוסיף למבחן הטכני, הבוחן אם הפעולה הנדונה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב או מחוצה לו, אף מבחן מהותי, שבמסגרתו מוצע להחיל שני תנאים מצטברים נוספים לפיהם - ככל שהפעולה הנדונה אשר הביאה לקרות האירוע הנזיקי מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב – היינו, בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו (שאם לא כן, אין מדובר בתאונת דרכים)– יש להמשיך ו"לחלץ" מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה.

בענייננו, ככל שבאים אנו לבחון את הנסיבות הנטענות על ידי התובע, שאינן כאמור שנויות במחלוקת, דומה כי עלינו להיעצר בבחינתנו הנ"ל במבחן הטכני, שכן סיום הנסיעה, ביצוע ה החניה, דמום המנוע, יציאתו של התובע מהרכב, סגירת הדלת, ועמידתו היציבה מחו צה לרכב, הפסיקו את השימוש ברכב עוד בטרם קיפל התובע את המראה. על כן, כבר בשלב הזה, וללא צורך בבדיקת המבחן המהותי שנקבע בהלכת פלוני, ניתן לקבוע כי אין מדובר בתאונה שארעה במהלך הירידה מהרכב .

יחד עם זאת, גם אם היינו ממשיכים ובודקים את שאלת קיומו של המבחן המהותי, הרי שלא שוכנעתי כי פעולת קיפול המראה הינה פעולה חיונית במובן הפיסי לירידה מהרכב, שכן תנופת הירידה יכלה למעשה להסתיים בלי לבצע פעולה של קיפול מראה, להבדיל מפעולת סגירת הדלת למשל, שהיא חלק בלתי נפרד מהירידה מהרכב.

לסיכום נקודה זו, אני קובעת כי התאונה אירעה לאחר שהתובע השלים את הירידה מהרכב שלו.

לעניין הטענה כי פעולת קיפול המראה נעשתה במהלך "החנייתו" של הרכב, הרי שלפי התיאור של התובע בכתב התביעה – "מיד עם סיום הנסיעה וביצוע חניה" הוא ניגש אל המראה לשם קיפולה. די בתיאור זה של התובע עצמו כדי ללמד שהתובע סיים להחנות את הרכב, שכן אין מדובר בביצוע פעולה של "החנייה" שבה הרכב נמצא בתנועה, אלא במצב סטטי שבו התובע סיים להחנות את הרכב, דומם את המנוע, ירד מהרכב, וסגר את הדלת, כך שהרכב ותכולתו עומדים במצב יציב וקבוע בתוך החניה.

ערה אני להגדרות השונות שנתנו המלומדים השונים למושג "החנייה", כפי שהובאה ע"י הצדדים - הגישה המרחיבה של המלומד אנגלרד, אל מול הגישה המצמצמת של המלומד ריבלין, יחד עם זאת, הנני סבורה כי יש להעדיף את ההגדרה שנתן המלומד ריבלין למונח הנ"ל , שכן זו מתיישבת עם המגמה העקבית בהלכה הפסוקה של צמצום ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים, באופן שהפסיקה נותנת משמעות רגילה למונחים בהם השתמש המחוקק בסעיף ההגדרות (ראו לעניין הזה : ת.א. (מחוזי חיפה) 8791-05-10 סילאוי נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים, 20.10.2014)).

על כן, ובהתאם למבחנים של הפסיקה כפי שהבאתי לעיל, ובשים לב למובנם הטבעי של המונחים "ירידה" ו- "החנייה" שבחוק הפיצויים, הרי שבמעמד אירוע התאונה לא נעשה "שימוש"  על ידי התובע ברכבו. הירידה מהרכב כבר הסתיימה והושלמה לפני התאונה, הרכב עמד במצב של חניה מוחלטת במועד התאונה, ולכן אין מדובר בתאונה שהתרחשה במהלך השימוש ברכב מנועי.

בטרם סיום, ולמעלה מהנדרש – אני סבורה כי למסקנה זו היינו מגיעים בכל מקרה, שכן אני סבורה כי הפעולה שעשה התובע (קיפול המראה) אינה פעולה שבוצעה למטרות תחבורה, שכן התובע קיפל את המראה במטרה אחת והיא לשמור על רכושו, כאשר בהתאם לכוונתו המוצהרת פעולת הקיפול של המראה נ ועדה להפחית ואולי למנוע פגיעה במראת הצד ע"י רכב חולף.

על כן, אני קובעת כי התאונה הנטענת ע"י התובע אינה עונה על ההגדרה של תאונת דרכים.

סוף דבר

לאור המקובץ לעיל, התביעה נדחית.

לאור מהות המחלוקת בין הצדדים, השלב בו הסתיים התיק, ונתוני התובע, לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות.

המזכירות תמציא עותק של פסק-דין זה לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, 16 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.