הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 28019-02-13

בפני
כבוד ה שופט דניאל קירס

התובע

איאד טאהא
באמצעות ב"כ עוה"ד אריג' ח'ורי-שומר

נגד

הנתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
באמצעות ב"כ עוה"ד גסאן אגברייה,
עוה"ד שאדי אלמאדי

החלטה

1. זו תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

2. בכתב התביעה נטען, ללא פירוט, כי ביום 27.6.2010, בצומת בית רימון, נפגע התובע בתאונת דרכים קשה. מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר פרחאת כמאל. מתיאור התאונה בידי התובע בחוות הדעת , ולאחר מכן בעדותו, עולה כי לטענתו טרקטורון ועליו שני אנשים התנגש ברכבו, ואחד מהם נהרג בתאונה. המומחה הפסיכיאטרי קבע לתובע 20% נכות זמנית, והחל מיום 1.1.2012, 10% נכות צמיתה.

3. הנתבעת טוענת כי אין מקום לפצות את התובע על נזקו הנפשי, שכן הוא ניזוק משני, אך אינו עומד בתנאי הלכת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד(3) 397 (1990). לטענת התובע, מאחר והצדדים הסכימו שאין מחלוקת בנושא החבות (פרוטוקול 25.1.2017 ע' 6 ש' 5), אין מקום לדון בהלכת אלסוחה המהווה לטענתה "דלת כניסה לחוק הפלת"ד". כן טוען התובע , לגוף הענין , כי הוא ניזוק עיקרי.

4. אמנם אין בידי לקבל את טענת התובע בענין משמעות הסכמת הצדדים בנושא החבות, אולם הדין עמו בטענתו שהוא ניזוק עיקרי.

5. אין בהסכמת הצדדים בנושא החבות כדי לחסום את הנתבעת מלטעון שאין לפצות את התובע בגין נכות רפואית עקב אי עמידה בתנאי אלסוחה. התובע בענייננו היה בעצמו מעורב בתאונת הדרכים מושא התביעה, ולא היה אך צופה מן הצד. הסכמה לחבות הנתבעת בנסיבות אלה אינה זהה להסכמה לפיצוי התובע בגין נזקו הנפשי. אמנם, אילו התובע היה צופה בתאונה מהצד בלבד , לא היתה משמעות להכרה בחבות לפי חוק הפלת"ד אלא בקשר לנזק הנפשי לפי הלכת אלסוחה. אולם כאשר התובע היה מעורב בעצמו בתאונה, ייתכן והחבות לפי החוק אינה מצטמצמת לנזק הנפשי כצופה בתאונה בלבד (ייתכן ונגרם לתובע נזק גוף, לרבות נזק נפשי נוסף מהמעורבות של התובע עצמו בתאונה, כאב וסבל וכד').

6. עם זאת, כאמור, לגוף שאלת תחולת הלכת אלסוחה על התובע בענייננו, הצדק עם התובע, בטענתו לפיה הוא ניזוק עיקרי. אבאר. בין אם התובע נפגע בעצמו, פיזית, בתאונה בין אם לאו, אם נזקו הנפשי היה נובע כולו מהמראות הקשים של אדם אחר אשר נפגע פיזית בתאונה, אזי הגם שהתובע עצמו היה מעורב (פיזית) בתאונה, לא היה כדי להפוך אותו לניזוק נפשי עיקרי, והלכת אלסוחה היתה חלה עליו בענין נזקו הנפשי . לענין זה ראו ע"א 3798/95 הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' חטיב, פ"ד מט(5) 651, 655 (1996):

"... הנזק הנפשי שבו עסקינן, אשר לגביו קיימת מחלוקת אם הינו בר-פיצוי, נגרם כולו...עקב היות המשיבים עדי ראייה לפגיעת המנוחה בתאונה. אין בעובדה שהם עצמם נפגעו בתאונה – ובגין נזקיהם אלה הם זכאיים לפיצוי – לשנות מהתוצאה, ככל שהיא נוגעת לנזקם הנפשי עקב היותם עדי ראייה לפגיעה הקשה שנפגעה המנוחה בתאונה. משהוברר שנזקם הנפשי עקב כך אינו עומד בתנאי הילכת אלסוחה..., תביעתם בגין נזק זה דינה להידחות".

7. בשונה מהמשיבים הנזכרים בפרשת חטיב, בענייננו, לא כל נזקו הנפשי של התובע נובע מהיותו עד ראייה לפגיעת אדם אחר בתאונה. ראו חקירת המומחה ד"ר פרחאת בידי ב"כ הנתבעת:

"ש. האם נכון לומר שאותו מצב חרדתי שבגינו נקבעה הנכות כולו או חלקו הוא על רקע אותו מראה
ת. נכון
ש. כלומר, אם נכון, שאותה נכות למעשה משקפת השלכת המראות שראה התובע ביום התאונה שזה מאוד קשה
ת. בנוסף לרגשי אשמה שהוא היה גורם באובדן הזה
ש. הכל מתנקז לאותם מראות פלוס שהוא גרם למראות האלה
ת. נכון
ש. זה גם ביחס לנכות הזמנית
ת. נכון" (פרוטוקול 25.1.2017 ע' 5 ש' 4-14).

העובדה שנזקו הנפשי של התובע אינו נובע אך מהיותו עד לפגיעתו של אחר, אלא גם מרגשות אשמה שלו כמי שהיה מעורב (פיזית) בתאונה, משמעה שהוא אינו אך ניזוק משני. הוא גם ניזוק עיקרי. ראו לענין זה ת"א (שלום ת"א) 150131/09 המוסד לביטוח לאומי – ויצמן נ' פניקס הישראלי בע"מ – חברה לבטוח, פס' 15-16 (18.10.2010) (להלן: ענין המל"ל):

"...הנני סבור כי מהעובדות שתוארו בכתב התביעה לפיהן המנוח התאבד עקב רגשות אשמה שחש בעקבות מות חברו, עולה כי המנוח הינו ניזוק עיקרי וישיר, אשר פגיעתו הנפשית, בעקבותיה שלח ידו בנפשו, אירעה כתוצאה מכך שהוא גרם באשמתו למותו של חברו וכתוצאה מהפחד מהמשפט הצפוי לו. קרי: מעורבותו של המנוח בתאונה, ותחושת האחריות והאשמה להתרחשותה הם שגרמו לנזק הנפשי ממנו סבל המנוח עובר להתאבדותו.

פסק דין שניתן בת.א.(נצ') 4203-06 לוי מנשה נ' רכבת ישראל... (להלן: "עניין מנשה"), נדון מקרה בו נהג קטר רכבת היה מעורב בתאונה בה התנגשה הרכבת ברכב אשר עמד על פסי הרכבת וכתוצאה מהתאונה ארבעה נוסעי הרכב נהרגו. עיקר הפגיעה ממנו סבל התובע כתוצאה מהתאונה היתה פגיעה נפשית בשל החוויה הטראומטית בה היה מעורב. בפסק הדין נקבע כי הנסיבות בהן נפגע התובע הינן בגדר הסיכון אשר יוצר השימוש ברכב המנועי ולפיכך קיים קשר סיבתי משפטי בין התאונה ונזקיו של התובע. בית המשפט מנמק קביעתו כי המדובר בנזק ישיר שנגרם לתובע כנפגע עיקרי כדלקמן:

'הניזוק העיקרי הוא מי שהנזק הנפשי שלו הוא תוצאה ישירה של הפגיעה בו. הניזוק המשני הוא מי שנפגע כתוצאה מן הפגיעה שהוסבה לאחר. אינני מקבלת את טענת הנתבעות לפיהן נזקו של התובע הינו נזק משני אשר נגרם רק בשל היותו עד ראיה לאירוע הטראומטי, אשר במסגרתו נגדעו חייהם של ארבעה נוסעים אשר רכבם עמד על מסילת הרכבת, ובשל כך בלבד. סבורני, כי הנזק הנפשי אשר נגרם לתובע נגרם בשל מעורבותו בתאונה הקטלנית. התאונה האמורה התרחשה בשל שימושו של התובע ברכב מנועי...
סבורני, כי מעורבות התובע בתאונה, ניסיונו שלא צלח למנוע את התרחשותה ותחושת האחריות והאשמה להתרחשותה הם שגרמו לנזק ממנו סובל התובע. התובע חווה את התאונה על בשרו להבדיל מצופה מן הצד לתאונה ובעקבות החוויה הטראומטית האמורה שבה לקח חלק נגרם לו נזק נפשי. נזקו הנפשי של התובע נגרם בשל החוויה הקשה בה היה מעורב באופן אישי ולא בשל התרשמותו בלבד מהאירוע בו נפגעו קורבנותיה האחרים של התאונה'.
(ראה בנוסף גם את פס"ד שניתן בת.א. (י-ם) 5203/96 המאוזכר בפסק הדין הנ"ל בעניין מנשה בפסקה 26)."

עוד עמד בית המשפט בענין המל"ל על ההבחנה בין אותה פרשה וענין חטיב עליו עמדתי לעיל:

"בית המשפט בעניין חטיב קבע כי יש להחיל במקרה זה את ענין אלסוחה, תוך כך ששב והדגיש כי עסקינן בענייננו בנזק לתובעים שנגרם עקב התרשמות ישירה מהפגיעה שנפגע קרוב המשפחה, אך לא בנזק שנגרם להם עקב פגיעה שסבלו הם עצמם בתאונה. המדובר בנזק נפשי שנגרם מעצם הנוכחות בעת הפגיעה בלבד. בנקודה זו טמונה האבחנה למקרה שלפני, שהרי כפי שכבר ציינתי לעיל הנזק הנפשי שנגרם למנוח אשר הביא להתאבדותו נגרם לו בנקבות רגשות אשמה שחש ולא בגין התרשמותו מפגיעת חברו בתאונה" (שם, פס' 20 ; ההדגשה במקור).

8. בענין חטיב מדובר היה (לגבי התובעים הרלוונטיים שם ) בנזק נפשי בעקבות היותם עדי ראיה בלבד (ולכן נקבע שהם ניזוקים משניים), ובענין המל"ל מדובר היה בנזק נפשי בעקבות רגשי אשמה בגין המעורבות בתאונה בלבד ולא בעקבות עדות ל פגיעה באחר (ולכן נקבע שהנפגע שם היה ניזוק עיקרי). בענייננו, בשונה מענין חטיב וענין המל"ל, הנזק הנפשי נגרם הן מעדות הראיה בפגיעתו של אחר, הן מרגשות אשמה. למצב שבו הנזק הנפשי נגרם הן מכוח היותו של התובע ניזוק עיקרי הן מכוח היותו ניזוק משני, וכאשר אין אפשרות לחלק את הנכות, התייחס בית המשפט העליון, בהערת אגב בענין חטיב:

"יכול היה להתעורר קושי לו הנכות הנפשית אשר נגרמה להם הייתה בחלקה תוצאה של התאונה שבה נפגעו וחלקה כתוצאה מכך שראו את הפגיעה הקשה במנוחה, בלי שניתן היה לקבוע איזה חלק של הנכות נגרם על-ידי כל אחד משני גורמים אלה. על התוצאה המשפטית במקרה כזה אין צורך שנחווה דעתנו" (שם, ע' 654, 655).

במספר פסקי דין שניתנו לאחר ענין חטיב, הביעו בתי משפט את עמדה לפיה אין מקום לעסוק בחלוקה מלאכותית בין החלק של הנכות הנפשית שמקורו במעמדו של תובע כניזוק עיקרי וחלקה שמקורו במעמדו כניזוק משני. בפסק דינה ב-ת"א (שלום י-ם) 12631/94 כרמי נ' אברהם, פס' 7 (9.1.2000) (להלן: ענין כרמי), קבעה השופטת מ' מזרחי כי כאשר מדובר בנזק נפשי משולב של נפגע בתאונה, אין הצדקה להחלת הלכת אלסוחה; היא קבעה, כי מדובר בנזקו של מי שנפגע בעצמו בתאונה ויהא זה מלאכותי לחלק את הנזק לסוגים, דבר שאפשרות עשייתו נתונה בספק. לענין זה הפנתה השופטת מזרחי ל-ע"א 813/81 ציון חב' לבטוח נ' עזבון המנוח דוד בוסקילה ז"ל , פ"ד ל"ח(4) 785 (1985) (להלן: ענין ציון חב' לבטוח) בו קבע בית המשפט העליון כי יהא זה מלאכותי לפצל בין סבלה של אלמ נה שנבע מפגיעתה האישית והסבל שנבע מהיותה עדה למותו של בעלה נגד עינה בתאונה (שם, 793). כן ציינה השופטת מזרחי כי ב"כ התובעת בפניה הפנ ה לפסקי דין מחוזיים בהם נקבע כי במצב של פגיעה נפשית משולבת אין לבצע הפרדה מלאכותית, וכי הנפגע זכאי לפיצוי מלוא הנכות הנפשית (פס' 6). אולם יושם אל לב, כי השופטת מזרחי קבעה אשר קבעה בענין כרמי, על בסיס חוות דעתה של המומחית הרפואית שבפניה, אשר הביעה דעתה, בנסיבות התיק שבפניה, לפיה אין מקום לבצע הפרדה כאמור (שם, פס' 5).

ב-ת"א (קר') 636/04 חסן נ' בן אריה (11.6.2009) קבע כבוד השופט ד' מאזן –

"אני סבור כי בהעדר נתונים המאפשרים לבית המשפט לחלץ מהנכות שנגרמה חלוקה בגין חלקו כנפגע ישיר וחלקו...כנפגע משני, אין להידרש לחלוקה כזו, ובשל אופי המשטר החל על נפגעי תאונת דרכים יש לפסוע בדרך המקלה עם הנפגע בתאונת דרכים ולשייכה במלואה לתאונה".

לדעתי, השאלה אם ניתן להפריד בין הנזק הנפשי כנפגע עיקרי לבין הנזק הנפשי כנפגע משני היא בראש ובראשונה שאלה שברפואה. אולי כל פסיכיאטר יאמר כי לא ניתן להפריד בין שני סוגי נזק אלה. אולם אם, מבחינה רפואית, בנסיבות כאלה או אחרות, ניתן להפריד סוגי הנזק הנפשי, איני רואה הצדקה במישור של מדיניות משפטית לקבוע כלל גורף של אי-הפרדה. אכן, בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מדובר. אולם גם בדיני הפלת"ד, מכירים בנזק נפשי של ניזוק עיקרי, ולא מכירים בנזק נפשי של ניזוק משני אם הוא לא עומד בתנאי הלכת אלסוחה. כאשר זהו המצב המשפטי, איני רואה סיבה "שלא לראות" הפרדה בין סוגי הנזק הנפשי אם הדבר ניתן. דין פרוטה כדין מאה, אולם לא יהיה זה מן המותר להרהר בהיקף העיוות העלול להיגרם ממדיניות משפטית גורפת של אי-הפרדה, אם רפואית ניתן להפריד, בתיקים שבהם מדובר בשיעורי נכות נפשית גבוהים. ודוק: איני גם רואה שיקול משכנע בדבר יעילות במדיניות גורפת של אי-הפרדה אף אם ניתן, רפואית, להפריד בין החלק של הנכות הנפשית של הנפגע כנפגע עיקרי והחלק כנפגע משני . דבר של יום ביומו הוא בתיקי נזקי גוף, שמומחים רפואיים קובעים בחוות דעתם איזה חלק מנכות שייכת לנסיבות מסוימות ואיזה חלק נובע מנסיבות אחרות; וכאשר המומחה לא קבע, דבר של יום ביומו הוא, להפנות שאלת הבהרה למומחה או לשאול אותו בענין החלוקה בחקירתו בבית המשפט.

9. בענייננו, המומחה מטעם בית המשפט לא מסר לבית המשפט, ואיש מהצדדים לא שאל אותו, כיצד מתחלקים אחוזי נכותו הנפשית של התובע, בין החלק הנובע מהמראות הקשים כשלעצמם והחלק הנובע מרגשות האשמה שלו . על מנת לנסות ולהגשים את עקרון השבת המצב לקדמותו ולא להחטיא לכאן או לכאן, הנני רואה לנכון לפנות, גם בשלב זה שבו הצדדים כבר סיכמו טענותיהם, למומחה מטעם בית המשפט, על מנת שישלים חוות דעתו באופן זה שיקבע – אם יש אפשרות לפי דעתו הרפואית לעשות כן – איזה חלק של הנכות הזמנית ואיזה חלק של הנכות הצמיתה נגרם בע קבות המראות הקשים, ואיזה חלק מהן נגרם בעקבות רגשות האשמה. בענין פניה למומחה מטעם בית המשפט לאחר שהצדדים סיכמו טענות לשם חקר האמת ראו למשל ת"א (שלום ת"א) 55473/08 יעיש נ' אמירי גן יבנה בניה ויזמות בע"מ, פס' 21 (6.9.2011).

10. החלטה המופנית למומחה בענין זה תינתן בנפרד.

ניתנה היום, ד' שבט תשע"ז, 31 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט