הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 26331-01-17

לפני כבוד השופט אלעד טל

התובעת:
פלונית
(ע''י ב''כ עו''ד א. שלבי)

נגד

הנתבעות:
1. עירית טבריה
(ע''י ב''כ עו''ד נ. ארז)
2. מדינת ישראל
(ע''י ב''כ עו''ד מ. אלמאדי)

נגד

צד ג':
הדר טבריה בע"מ (בפירוק)

פסק דין

המדובר בתביעה נזקי גוף שנגרמו לתובעת, עקב נפילתה במדרגות בשטח העיר טבריה.

טענות הצדדים
1. התובעת, ילידת 14.9.50 טוענת בכתב התביעה שהגישה כי היא מתגוררת בבית משותף ברחוב המכבים בעיר טבריה. הכניסה לבנין מגוריה מצויה מתחת למפלס הכביש ועל כן קיים במקום גרם מדרגות המקשר בין הרחוב לכניסת הבניין.
במועדים הרלוונטיים היה גרם המדרגות ללא מאחזי יד משני הצדדים, חלק משלביו היו שבורים ובהיעדר תאורה במקום שררה בו עלטה.

2. ביום 14.11.15, לפנות בוקר, חזרה התובעת מנסיעה עם בעלה והחלה לרדת במדרגות, כאשר המקום היה חשוך לאור היעדר תאורה. לטענת התובעת, הורידה תחילה את מקל ההליכה בו הסתייעה למדרגה מתחתיה, הורידה את רגלה הימנית ולאחר מכן גם את השמאלית. לאחר שירדה מספר מדרגות בדרך זו, הושיטה את המקל אך מאחר והמדרגה שמתחת היתה שבורה וצרה, המקל ''תפס אויר'' ושקע מטה כאשר התובעת יחד איתו, תוך שהיא נופלת מטה את כל גרם המדרגות (להלן "התאונה").

3. לטענת התובעת, לאחר נפילתה הועברה לביה''ח פוריה בטבריה ובבדיקות אובחנו אצלה חבלות בגופה, ובמיוחד שברים בשני קרסוליה. התובעת אושפזה ליומיים בבית החולים ועברה בין היתר ניתוח פתוח לשחזור השברים בקרסול ימין באמצעות פלטה וברגים; ואילו רגלה השמאלית קובעה בגבס. לאחר שחרורה היתה במעקב וטיפול רפואי ממושך במסגרת בית החולים ובחודש 11/2016 עברה ניתוח נוסף להוצאת המקבעים מרגלה. כתוצאה מן התאונה סבלה וסובלת מכאבים בתנועות הקרסוליים ומתקשה בביצוע פעולות הכרוכות בהפעלתם.

4. לטענת התובעת, כתוצאה מן התאונה נגרמה לה נכות צמיתה. על פי חוות דעת שצירפה לכתב התביעה ערוכה על ידי ד''ר קליגמן נכותה המשוקללת עומדת על 14.5% והיא מורכבת מ – 10% בגין ליקוי בקרסול ימין ו – 5% בשל ליקוי בקרסול שמאל.

5. התובעת טוענת , כי כתוצאה מן התאונה נפגע כושר עבודתה וחלה ירידה בתפקודה ונגרמו לה הפסדי שכר ניכרים. כמו כן נזקקה כתוצאה מן התאונה לעזרת הזולת ונגרמו לה הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה.

6. התובעת הגישה את תביעתה כנגד עירית טבריה אשר המדרגות מצויות בשטח שיפוטה וביום האירוע היתה המתחזקת ו/או האחראית עליהן (להלן "העיריה"); וכנגד מדינת ישראל שהמקרקעין רשומים על שמה במרשם המקרקעין (להלן "המדינה").
לטענת התובעת, הסיבה לתאונה אינה ידועה לה, הנכס בו נפגעה מצוי בשליטתן של הנתבעות ונסיבות התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעות לא שמרו על כללי הזהירות מן המסקנה כי שמרו על כללים אלו ועל כן על הנתבעות נטל הראיה להוכיח שלא היתה מצידן התרשלות שיחובו בגינה.
עוד טוענת התובעת כי התאונה נגרמה בשל רשלנותן של הנתבעות אשר לא שמרו על תקינות המדרגות, לא תיקנו אותן, לא דאגו לתאורה מתאימה במקום ושאר סעיפי הרשלנות המפורטים בכתב התביעה.
כמו כן נושאות הנתבעות באחריות שילוחית בגין התנהלותם של עובדיהן. על כן חלה על הנתבעות החובה לפצות את התובעת בגין נזקיה.

7. העיריה הכחישה בכתב ההגנה מטעמה את נסיבות האירוע ואחריותה כלפי התובעת. היא טוענת כי המדרגות מצויות בשטח פרטי בבעלות המדינה אשר אחריותה אינה משתרעת עליו. העיריה אינה מתחזקת את המדרגות ואינה אחראית על בטיחותן או מצבן. כמו כן טוענת העיריה כי היא דאגה לתחזוקה נאותה ומתמדת של המדרכות ו/או השבילים שבשטחי העיריה ודאגה להצבת עמודי תאורה מתאימים ברחוב נשוא התביעה.
לטענת העיריה, באחריות לתאונה ככל שתחול נושאת המדינה אשר היתה הבעלים הרשום של הקרקע בהן מצויות המדרגות והעבירה את האחריות להן לאחרים מבלי שוידאה כי הם מקיימים את כל חובות הזהירות ביחס למקרקעין הנ''ל לרבות בפן בטיחותן של המדרגות.
כמו כן, הגישה העיריה הודעה לצד שלישי כנגד המדינה וטענה כי לאור טענותיה בכתב ההגנה ביחס לאחריותה הנזיקית של המדינה, על המדינה לפצותה בגין כל תשלום שיושת עליה בגין התאונה נשוא התביעה.

8. לטענת המדינה בכתב ההגנה מטעמה, המגרש עליו בנויות המדרגות נשוא התביעה הוקצה על ידי המדינה לחברת "הדר טבריה" בע''מ ביום 30.3.79 לשם בניית שני מבני מגורים שבאחד מהם ממוקמת דירתה של התובעת. התובעת עצמה רכשה את הזכיות ממשתכן אחר והזכויות הועברו על שמה במסגרת החברה המשכנת ביום 12.8.08. על כן, יש לראות בחברת הדר טבריה בע''מ כחברה משכנת שטרם סיימה את התחייבותה לרשום את הדירה על שם בעלי הזכויות. כמו כן רובצת האחריות על בעלי הדירות בשני הבניינים שהוקמו על ידי חברת הדר טבריה לתחזק את המקרקעין לרבות גרם המדרגות נשוא התביעה. לטענת המדינה אין זה נכון להטיל עליה אחריות בנזיקין שעה שהיא בעליהן של מקרקעים רבים ברחבי המדינה ואין לה כל דרך לדעת בכל רגע נתון מצבו של כל מפגע או מטרד בשטחים אלו. הטלת אחריות במצב זה מאיינת לחלוטין את משמעות המושג חכירה וחובתו של כל חוכר לשמירת תקינותם של המקרקעין אותם הוא חוכר. הטלת אחריות על המדינה בגין מצבם של שטחים חכורים תחשוף את המדינה למבול של תביעות נזיקין שיש סיכוי סביר להתרחשותם. עוד טוענת המדינה, כי על העיריה שהוציאה אישורי בנייה לבניינים שנבנו ולמדרגות המובילות אליהם ואשר גובה מיסים עירוניים בגין שירותיה, האחריות לדאוג לתקינותם של המקרקעין. כמו כן היא מחויבת בטיפול במדרגות אלו כחלק מחובותיה על פי פקודת העיריות.
המדינה הגישה הודעת צדדים שלישיים כנגד חברת הדר טבריה בע''מ וכנגד כ – 20 מדיירי הבניין בו מתגוררת התובעת בטענה שיש לראות בחברה שטרם סיימה את הרישום של הדירות על שם הדיירים; ובדיירים עצמם, כאחראים לבטיחות השטחים המשותפים שבבעלותם אשר חלק מהן הן המדרגות המובילות מן הרחוב לכניסה לבניין ותיקון והסרת כל מכשול בהם. על כן, לטענתה של המדינה, על הצדדים השלישיים לפצותה בגין כל סכום שישולם על ידה לתובעת, ככל שישולם.

ההליך
9. במהלך ניהול ההליך מונה על ידי בית המשפט פרופ' ח. צינמן כמומחה מטעם בית המשפט לקביעת מצבה הרפואי של התובעת כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. במסגרת חוות דעתו מיום 7.11.17 קבע פרופ' צינמן כי לתובעת דרגת נכות בשיעור 10% בגין השבר בקרסול ימין ונכות בשיעור 2% בגין השבר בפטישון החיצוני בכף רגל שמאל.

10. לאחר שמאמציו הרבים של בית המשפט להביא את הצדדים לפשרה בתיק כשלו התקיימו בתיק שתי ישיבות הוכחות.
ביום 24.12.20 נחקרו התובעת ובעלה מר בראנט אלכסנדר.
ביום 25.2.20 נחקר מר מוטי לביא מהנדס העיר טבריה מטעם העיריה; וגב' סילביה הרוש ראש תחום בכיר במרחב שירות מקרקעי ישראל.
הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון והכרעה
11. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי בסיכומיהם הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.
נטל השכנוע הוא "החובה העיקרית במשפט" כאשר אי-עמידה בנטל פירושה דחיית טענותיו של מי שהנטל מוטל עליו " (רע"א 3646/98 כ.ו.ע. לבנין בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נז(4) 891, 897), כאשר:
"... התשובה אם הנטל הורם או לא... טעונה הערכת הראיות של התובע מבחינת מהימנותן ומשקלן ובהתחשב עם הראיות הנגדיות שהביא הנתבע (אם הביא) לעניין זה" ( ע"א 941/05 אגודת הכורמים נ' חברת הכרם, פ"ד סא(3) 350).
בסופה של דרך, במאזן ההסתברויות, הצליחה התובעת להרים את הנטל ולשכנעני לקבל את תביעתה, בשל מהימנותה ומהימנות העד מטעמה; ובשל שורה של נדבכים ונתונים פרי ההיגיון הבריא והשכל הישר המטים את הכף לזכות התובעת.

12. על פי הראיות שהוצגו בפניי עולה כי המדרגות בהן ירדה התובעת היו שבורות בקטעים מסויימים וביום התאונה הן היו חשוכות. השילוב של הראות הקשה והליקוי במדרגות הביא לנפילתה של התובעת. עוד מצאתי כי העיריה התרשלה עת התירה שימוש במדרגות אלו שלא היו תקינות ולא פעלה לשיפוצן. עם זאת, לא שוכנעתי כי המדינה אחראית בצורה זו או אחרת למצבן של המדרגות.

נסיבות התאונה
עדי התובעת
13. כאמור, לטענת התובעת פגיעתה נגרמה כתוצאה משבר במדרגות וראות לקויה. בפתח ישיבת ההוכחות הודיעה התובעת כי האמור בתחשיב הנזק שהגישה ישמש כתצהיר מטעמה. בסעיף 6 לתחשיב תואר האירוע באופן הבא:
"ביום 14.11.15 לאחר חצות הלילה שבין 13.11.15 ל – 14.11.15 או בסמוך לכך חזרה התובעת מנסיעה עם בעלה וביקשה לעלות לדירתה. היא התחילה לרדת בגרם המדרגות מהרחוב לכיוון הבניין. בהיעדר תאורה המקום היה חשוך. מנגנון ירידתה של התובעת היה כדלקמן ( להזכיר, במקום לא היה מאחז יד):היא הושיטה בכל פעם את מקל ההליכה למדרגה שמתחתיה, הורידה את רגלה הימנית ולאחריה גם את השמאלית וחוזר חלילה. בשלב מסוים, לאחר שירדה מספר מדרגות הושיטה התובעת את המקל אך מאחר והמדרגה שמתחתיה היתה שבורה וקצרה (מבחינת העומק) לעומת המדרגות האחרות, ובהיעדר תאורה התובעת לא הבחינה בכך מראש, "נשען" המקל על אוויר ושקע מטה ויחד עמו איבדה התובעת את שווי משקלה ונפלה את כל גרם המדרגות עד לתחתית וכתוצאה מכך נחבלה בגופה"
בחקירתה הנגדית תיארה התובעת את האירוע באופן דומה.
כאן יש לציין כי בפני התובעת ובפני בעלה הוצגו מספר תמונות של המדרגות מצולמות מחלקן התחתון, קרי בניגוד לכיוון ירידתה בהן. על כן , הצבעתה בעדותה במונחים ימין/שמאל שבגרם המדרגות למעשה הפוכים לכיוון בו ירדה בהן.
התובעת אישרה כי בצד שמאל של גרם המדרגות בו ירדה קיימת גדר סורגים (עמוד 8 שורות 3 – 24).
התובעת תיארה את נסיבות האירוע בקווים כללים זהים לטענותיה בתחשיב/תצהיר מטעמה (עמוד 8 שורות 29 – 32; עמוד 9 שורות 1 – 3):
"ש: אז כמו שהורדת רגל רגל יכולת גם להחזיק בגדר
ת: כן. קודם שמה מקל, אחר כך רגל ואז יכולה לשחרר יד אחת ולהעביר למקל, בדיוק באותו זמן לא הצלחתי לעשות זאת כי היה שבר במדרגה ולא הספקתי לתפוס את המעקה
ש: החזקת את המעקה בזמן הירידה
ת: נפלתי בדיוק מתי ש..., זה לא מעקה, זה גדר, עשיתי יד ימין, מקל במדרגה ועוד יד שמאל במקום אחר ובדיוק אז כשעשיתי את המקל והיד לא הייתה בגדר המקל החליק בשבר ואז נפלתי.

14. בהמשך אישרה התובעת כי היתה במקום מדרגה שבורה שהביאה לנפילתה אם כי לא ידעה להצביע במדויק על המקום בו היתה מצויה מדרגה זו (עמוד 9 שורות 12 – 15).
בהמשך לשאלת בית המשפט הסבירה כי החזיקה את המקל בידה השמאלית וביד ימין אחזה בגדר ( עמוד 14 שורות 6 – 11).
התובעת אישרה כי המקום היה חשוך וכי פנסי הרחוב שמצויים ברחוב מעל גרם המדרגות לא דלקו , היא התקשרה לעיריה ואף אחד לא בא לתקן זאת (עמוד 13 שורות 10 – 13).
התובעת צירפה מספר תמונות ת/1א – ו בהן נראה גרם המדרגות המורכב משני קטעים, עליון ותחתון כאשר בחלק העליון בסמוך לפודסט בין שני הגרמים נראות מספר מדרגות שבורות בחלקו הימני של הגרם מכיוון צילומו ואף בחלק המרכזי שלו .

15. העד מטעמה של התובעת מר אלכסנדר בראנדט תיאר בחקירתו הראשית את האירוע באופן הבא (עמוד 14 שורות 23 – 25):
"אני החניתי קצת מאחור והיא יצאה והתחילה לרדת, אני יצאתי וראיתי שהיא התחילה ליפול, לא ראיתי בדיוק מה קרה כי הייתי מאחור, תפסתי אותה בפודסט באמצע המדרגות. הזמנתי אמבולנס".
כמו כן טען בחקירתו הראשית כי המקום היה חשוך עם מעט מאוד אור (עמוד 14 שורה 29):
"רואים מאוד לא טוב. יש מנהרה מלמעלה, יש זווית, יש עץ, יש קצת אור אבל באמת קצת."

16. בחקירתו הנגדית תיאר העד את האירוע באופן זהה (עמוד 16 שורות 12 – 13). בהמשך אישר העד כי התובעת ירדה בסמוך לגדר בצידו השמאלי של גרם המדרגות ותיאר את הגדר באופן הבא (עמוד 17 שורות 1 - 2):
"ש: אשתך אמרה שהלכה צמוד למעקה
ת: נכון (מצביע על העמודים בצד שמאל של הגרם). הגדר גבוהה מאוד, גם אני לא יכול לתפוס בהתחלה".
בכל הנוגע לתאורה לא זכר העד אם הפנסים ברחוב דלקו אולם טען כי המקום היה חשוך, גם אם לא לגמרי (עמוד 16 שורות 5 - 6, 31):
"ש: אבל היא הייתה דולקת
ת: אני באמת לא זוכר. אבל לא היה מספיק אור. לא היה חושך לגמרי, יש כמה מנהרות ואור מפוזר
.....
באור כזה לא כל כך רואים אבל אתה יודע שיש הבדל. משהו רואים אבל לא מאוד."

עדי ההגנה
17. העיריה לא הביאה עדים בנוגע למצבן של המדרגות ביום האירוע שכן לשיטתה אין לה כל אחריות להן. על כן לא נסתרו התמונות ת/1 כמתארות את מצב המדרגות בעת התאונה. מהנדס העיר מר מוטי לביא שהעיד מטעם העיריה נחקר בנוגע לטענת התובעת כי מקום האירוע היה חשוך ופנסי הרחוב מול גרם המדרגות לא דלקו. העד טען כי לא נמסר לו עובר לישיבת ההוכחות כי התובעת טוענת כי היתה תקלה בתאורה ביום האירוע וגם לא התבקש לבדוק נקודה זו (עמוד 19 שורות 11 – 14). העד אישר כי מי שאחראי על תאורת הרחובות הוא אגף שפע של העיריה שמנהלו הוא אדם בשם ארצי (עמוד 19 שורות 25 – 28) אולם אותו עד לא הובא על מנת להעיד על נקודה זו.

סיכום נסיבות התאונה
18. לאחר שעיינתי בפרוטוקול והתרשמתי מן העדים שהעידו בפניי; ולאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים , אני מקבל את גרסתה העובדתית של התובעת לפיה נפלה בשל חשכה ושבר במדרגות.

19. ככלל, עדותה של התובעת הותירה עליי רושם אמין. העדה סיפרה את גרסת התאונה ללא הפרזה ובצורה קוהרנטית. בהגינותה כאשר התבקשה להסביר ולהצביע בדיוק על המדרגה שהביאה לנפילתה השיבה כי אינה יכולה לזכור בדיוק את המדרגה כתוצאה ממנה נפלה.
עדותה נתמכה בעדותו של בעלה אשר ככלל תאמה את תיאורה של התאונה - תחילתה של הירידה בגרם המדרגות ונפילה לאחר ירידה של מספר מדרגות עד לפודסט בקצהו התחתון של גרם המדרגות העליון.
תיאור התאונה נתמך על ידי התמונות ת/1א – ו המתעדות כאמור את גרם המדרגות ובו נראים שברים במדרגות באופן המקצר את רוחבן בנקודות מסויימות. תמונות אלו מתיישבות עם תיאורה של התובעת אשר הניחה את מקל ההליכה שלה על המדרגות לפני כל ירידת מדרגה ובמקום בו המדרגה היתה שבורה נתקל המקל באויר והתובעת איבדה שיווי משקלה ונפלה.

20. טענותיה של העיריה כנגד גרסתה העובדתית של התובעת הן:
א. גרסתה של התובעת כי החזיקה בגדר במהלך ירידתה היא גרסה שעלתה לראשונה בחקירתה הנגדית ולכן המדובר בעדות כבושה שאין לתת בה אמון.
ב. השבר במדרגות מרוחק מן הצד בו ירדה התובעת בגרם המדרגות ועל כן אין קשר סיבתי בין נפילתה לשבר.
ג. סתירה בעדותה לעומת עדות בעלה ביחס להיכרותה עם המדרגות בהן נפלה בשעות החושך.
ד. היעדר ראיה מספקת לשאלת החושך שהביא אף הוא לנפילה שעה שבעלה העיד כי היה במקום אור וניתן היה לראות. כמו כן תאורה מספקת היא עניין שבמומחיות.
ה. התובעת סובלת מבעיות רפואיות שונות שלא מן הנמנע הביאו לנפילה.

21. לא שוכנעתי מן הטענה כי גרסתה של התובעת לפיה אחזה בגדר הניצבת מימין לה בעת ירידתה היא עדות כבושה. למעשה גרסתה של התובעת לא השתנתה מן הגרסה המופיעה בכתב התביעה. בכתב התביעה נטען מפורשות כי בגרם המדרגות לא היה מאחז יד. ואכן, גדר הסורגים הניצבת מעל לדופני המדרגות אינה יכולה להיחשב כמאחז יד. התובעת עצמה ציינה כי אין המדובר במעקה אלא גדר (עמוד 8 שורה 23 – 24). אכן, עצם העובדה שהתובעת לא תיארה אל אחיזתה בגדר במהלך ירידתה נפקדת מן הגרסה שבכתב התביעה ומהגרסה בתצהיר / תחשיב מטעמה; אולם, כאשר חלק הארי של הגרסה מופיע מלכתחילה בכתבי הטענות והתובעת לא סטתה מממנו בחקירתה הנגדית, לא מצאתי לייחס לאי ציון אחיזת התובעת בגדר משמעות רבה מידי, בפרט כזו המביאה לשלילה מוחלטת של הגרסה.

22. כמו כן לא שוכנעתי מן הטענה כי מאחר ומקום ירידתה של התובעת מרוחק מן השברים במדרגות לא ייתכן כי הם יביאו לנפילתה. הנתבעות לא מדדו את רוחבן המדויק של המדרגות ואיני עומד להעריך מרחקים על סמך תמונות שאינן מספקות קנה מידה מדוייק. בכל מקרה, מן התמונות ניתן להסיק כי שבר עיקרי מצוי במרכזן של המדרגות ובמצב כזה כאשר מקל ההליכה של התובעת מוחזק בידה השמאלית כפי שהעידה וידה הימנית אוחזת לסירוגין במעקה בהחלט ייתכן כי המקל "תפס אויר" באותו שבר של המדרגה הממוקם סמוך למקום ירידתה.

23. לא מצאתי לייחס משקל לסתירה בין עדות התובעת כי מועד התאונה זו לה הפעם הראשונה בה היא יורדת במדרגות אלו בחושך מאוחר בלילה; לעומת עדות בעלה של התובעת שענה שלעיתים רחוקות הם יוצאים מן הבית בערב. מעבר לעובדה ש"ערב" אינו אותו מונח כמו "מאוחר בלילה", המדובר גם בסתירה שולית שאין לה משמעות ראייתית בעלת משקל.

24. כמו כן איני מקבל את טענת העירייה כי לא הוכח שמנורות התאורה הממוקמות על הכביש מעל למדרגות לא דלקו במועד התאונה. בעניין זה טענה התובעת כי הפנסים לא דלקו ובעלה השיב כי אינו זוכר. עם זאת תיאוריהם את החושך שהיה במקום מלמדת על כך שהתאורה כפי הנראה לא פעלה. לא תואר על ידם חושך מוחלט שכן המדובר בעיר וסביר שיהיה מקור אור כלשהו; אולם גרם המדרגות היה חשוך דיו על מנת שיקשה להבחין באיכות ותקינות המדרגות. גם אם בעלה של התובעת טען שראה אותה יורדת ברור שהדבר ייתכן כאשר מדובר בדמות אדם גדולה ממרחק של כ – 2 – 3 מטרים. אולם לא כך הדבר כאשר היורד נדרש להביט למטה במקום חשוך ולבחון את טיב המדרגות. כפי שצוין בעניין זה ידעה העיריה על טענת התובעת להיעדר תאורה במקום וכי התלוננה על כך לאחר התאונה; ולאור פיצול עדויות התביעה וההגנה אף עמד לרשותה פרק זמן לבדוק טענות אלו. אולם, הדבר לא נבדק מול הגורמים הרלוונטיים בעיריה. על כן , יש להפעיל כלפי העיריה את הכלל בדבר אי הבאת ראיות או עדים רלוונטיים ולפיו לו הובאו ראיות ועדים אלו חזקה שהיו פועלים כנגדה (ע"א 620/74 יוסף מור נ' פלונית, פ"ד ל(1) 218; ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, עמ' 657).
בכל הנוגע לטענת העיריה כי מידת החושך היא עניין של מומחיות, לא ביקשה התובעת לטעון כי התאורה במקום לא הפיצה אור חזק דיו אלא כי התאורה כלל לא דלקה ועל כן אין נדרשת בעניין זה חוות דעת.

25. בכל הנוגע לטענת העיריה כי התובעת סובלת מבעיות רפואיות והן ההסבר לנפילתה, לא הובאה כל ראיה כי זו הסיבה לנפילה; ובכל מקרה, היותה של התובעת בעלת מגבלות רפואיות במועד התאונה לרבות FOOT DROP לא הוסתר במעמד ישיבת ההוכחות אלא התובעת הודתה כי היא נעזרה במקלה על מנת לרדת במדרגות בשל מגבלה רפואית זו. כפי הסבריה הסיבה לנפילה היא אותה מדרגה שבורה אשר המקל לא נשען עליה, ולא מגבלותיה הרפואיות שאינן קשורות לתאונה.

26. על כן אני מקבל את גרסת התובעת לפיה בעת שירדה במדרגות לא מוארות כאשר תאורת הרחוב מעליהן לא פעלה, שבר במדרגות הביא ל''פספוס'' משענת המקל בו השתמשה ולאיבוד שיווי משקלה ונפילתה.

שאלת האחריות
27. התובעת טענה כי יש להטיל אחריות על הנתבעות, הן המדינה והן העירייה, במסגרת סעיף 35 לפקודת הנזיקין – עוולת הרשלנות. לאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים הגעתי למסקנה כי על העירייה לשאת בנזקי התובעת בגין התרשלותה כלפי התובעת כאשר אין להטיל חבות בנזיקין על המדינה.

אחריות העיריה
28. כידוע, על מנת להטיל על העירייה אחריות בנזיקין בגין עוולת הרשלנות נדרש התובע להצביע על חובת הזהירות של העירייה כלפיו המורכבת מחובת זהירות מושגית וקונקרטית; על התרשלות המהווה הפרה של חובת הזהירות האמורה; ועל קיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 122 (1982)); ע"א 3580/06 יוסף נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו]).

29. עוולת הרשלנות על מרכיביה השונים חלה על הרשות הציבורית כפי שחלה על הפרט, אולם בדיקת התקיימות מרכיבי העוולה יכול שתהה מושפעת "ממעמדה המיוחד של הרשות הציבורית, ומהנורמות המיוחדות המתחייבות מדרך פעולתה" (ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין (פורסם בנבו)

30. אין כל צורך להכביר מילים לגבי חובתה המושגית של העירייה כלפי המצויים בשטחה ( ע"א 7008/09 עבד אל-רחים נ' עבד אל-קאדר, פסקה 20 (פורסם בנבו). יחד עם זאת, חובת הזהירות הקונקרטית מתעלת את החובה המושגית לנסיבות הפרטיקולאריות של המקרה ובוחנת, האם בנסיבות ייחודיות אלו יכול וצריך היה אדם סביר לצפות את התרחשות הנזק (ע"א 8835/07 ‏‏רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, (פורסם בנבו). אם התשובה לשאלה זו היא חיובית, קיימת חובה לנקוט אמצעי מניעה מסוימים ביחס לפעילות שיצרה את הסיכון הראשוני, שבדיעבד התממש לכדי נזק. יכולת הצפייה נבחנת בהיבט הטכני; לעומת הצורך לצפות שנבחן על-פי אמות מידה נורמטיביות, הכרוכות בטעמים של מדיניות משפטית ( ע"א 8133/03 יצחק נ' לוטם שיווק בע"מ, פ"ד נט(3) 66, 78 (2004)). ה"צורך" לצפות הוא המסננת הנורמטיבית המשמשת את בית המשפט להוציא מתחומי האחריות נזקים שהטלת אחריות בגינם איננה רצויה אף על פי שאולי היתה "יכולת" לצפותם. כפועל יוצא – בכל הקשור להטלת אחריות בנזיקין – לא כל סיכון שהתממש לכדי נזק וניתן היה לצפותו, גם צריך היה לצפותו.

31. בנסיבות המקרה דנן נראה כי העירייה יכולה היתה לצפות במובן הטכני כי בגין מצב המדרגות המצויות בשטח שיפוטה ואשר על פי התמונות שהוצגו היו מוזנחות ושבורות בחלקן, וללא מאחז יד מתבקש, וכאשר פנסי הרחוב אינם דולקים, עוברי אורח או דיירי הבתים המשותפים אליהם מוביל גרם המדדרגות ייפגעו בעת ירידתם בחושך כתוצאה ממצבן של המדרגות בפרט כאשר הצפיות הטכנית הנדרשת "איננה ראיית נולד מדויקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד" ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 802, 817-816 (1993).

32. גם בכל הנוגע לצורך לצפות את האירוע, הבוחן את מכלול השיקולים השוללים הטלת אחריות והאם הם גוברים על אלו התומכים בהטלתה )ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3) 385, 409), נראה כי היה על העיריה לצפות את המקרה.
טענתה המרכזית של העיריה היתה כי אינה מתחזקת את המדרגות בהיותן שטח פרטי וזאת לאור הרישום בטאבו לפיו בעלת המקרקעין היא המדינה – רשות מקרקעי ישראל. לפיכך, לא מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית.

33. איני מקבל זאת הן לאור החקיקה שבפקודת העיריות, הן לאור פסיקת בתי המשפט בעניין והן לאור אופי המקרקעין הספציפי בענייננו.

34. פקודת העיריות המגדירה את תפקידיהן וסמכויותיהן של העיריות מקנה לעיריה סמכות החורגת מן השטח הציבורי אותו היא מתחזקת ומחייבת את העיריה לבצע גם פעולות מסויימות בשטחים הפרטיים שבשטח שיפוטה.
סעיף 235 לפקודה מציב הוראה כללית המטילה על העיריה לדאוג לתחזוקתם נקיונם וכשירותם של רחובותיה לרבות הסרת מפגעים וסילוק מכשולים המקשים על שימוש סביר.
סעיף 236(א)(2) לפקודה מרחיב את תחולת אחריותה של העיריה אף לשטחים מרוצפים ופתוחים הקשורים לבניינים כאשר בסעיף קטן (ב) של הסעיף אין המדובר בהכרח בבניין בבעלות או בתחזוקת העיריה .
סעיף 242 לפקודה שעניינו "תברואה, בריאות הציבור ונוחותו" מצווה על העיריה בסעיף קטן (2) לנקוט באמצעים להסרת כל מטרד או למניעתו וביצוע בדיקות שמטרתן לברר מה הם המטרדים הקיימים; לדאוג לטאטוא וניקוי רחובות שאינם רכוש הפרט (ס''ק 6); ולבדוק בתים ובנינים כדי לברר את מצב הנקיון שלהם או לענין אחר (ס''ק 10).
ואילו סעיף 249(29) מקנה לעיריה סמכות כללית : "לעשות בדרך כלל, כל מעשה הדרוש לשם שמירה על תחום העיריה, בריאות הציבור והבטחון בו"
כלומר, בניגוד לגישת העיריה החקיקה קובעת כי מוטלות עליה אף חובות הנוגעות לשמירת תקינות המקרקעין הפרטיים או כאלו המשמשים כשטח ציבורי או משותף גם אם על פי רישום המקרקעין המדובר בשטח פרטי.

35. גם בפסיקת בית המשפט לא צומצמה אחריות העיריה למקומות שאינם פרטיים. כך, בכל הנוגע למונח "רחוב" שמחובת העיריה לתחזק נקבע כי יש להגדירו על פי פקודת הפרשנות ולפיה מדובר בין היתר בכל מקום פתוח שהציבור משתמש בו או נוהג לעבור בו, או שהציבור נכנס אליו או רשאי להיכנס אליו, וזאת ללא קשר לשאלת הבעלות במקום בו עובר הרחוב (רע''פ 6795/93 אינגריד אגדי נ' מ''י , מח(1) 705). עוד נאמר שם מפי השופט שמגר:
"...החובה למנוע מכשולים שיש בהם כדי ליצור סיכון לעוברים ושבים "ברחוב" כהגדרתו בפקודת הפרשנות ]נוסח חדש[, היא כללית וחלה על כל רחוב. מניעת הסכנה לאדם ולרכוש העולה מן המכשול, במקום בו עובר הציבור, ניצבת בראש דאגתם של המחוקק ושל העירייה שהוסמכה על ידיו".

כך גם בפסק הדין המכונן ע "א 862/80 עיריית חדרה נ' אהרון זוהר, לז 757 (3) הוטלה האחריות על העיריה בשל נפילת סככה בחוף הים אשר ניצבה בקרקע פרטית אולם סיכנה את המבקרים בחוף הים והעוברים ושבים במקום שהוא מקום ציבורי.
גם בת"א 1108/01 נפומניאשיץ נ' עירית חיפה (פורסם בנבו) חויבה העיריה על ידי כבוד השופט י. עמית בשל קריסת עץ המצוי בקרקע פרטית שפגע בהולכת רגל במדרכה סמוכה.

36. בענייננו, נסמך נציג העיריה על מפה של תוכנית מפורטת שחלה על איזור התאונה (נ/8) אשר ממנה עולה לכאורה על פי דברי נציג העיריה כי שטח הרחוב הצבוע בחום הוא השטח הציבורי ואילו השטח הצבוע בצהוב הוא זה הפרטי שלהם גבול משותף (עמוד 25 שורות 13 – 15).. על פי המפה התובעת נפלה מגרם המדרגות העליון הסמוך מאוד לרחוב שהוא בוודאות שטח ציבורי ולמעשה מקום הנפילה מצוי על הגבול בין השטח הפרטי לציבורי. כאשר עולה מדברי נציג העיריה כי הוא לא זה שערך את המפה אלא חברה חיצונית, וקיימת אפשרות לסטיה אשר לדבריו היא של "ס''מ" אולם צריך לשאול את מי שערך אותה (שלא הוזמן להעיד ), ברור כי הצגת המפה באמצעותו לוקה בחסר ולא ניתן להסיק ממנה ממצאים חד משמעיים (עמוד 25 שורות 20 – 21). יתרה מזאת, המדרגות נשוא התביעה משמשות למעברם של דיירים רבים במספר בניינים הממוקמים באותו תוואי מקרקעין, הן פתוחות לכל ואינן תחומות בגדר או מחסום כלשהו. הגדר המותקנת בגרם המדרגות היא המשכה של הגדר המצויה ברחוב הראשי כאמור בתמונות נ/1 – נ/4. העיריה גם היתה מודעת למצב המדרגות בהן נפלה התובעת, כדבריו של נציג העיריה : "אני מידי פעם מבקר שם" (עמוד 23 שורה 15).
כמו כן, העידה התובעת כי העיריה מנקה את המדרגות נשוא התביעה (עמוד 11 שורה 8 -9) ודבריה לא נסתרו על ידי מר לביא אשר ציין כי אינו יודע דבר בענין ואף לא בדק אותו טרם הגעתו לעדות. לטענתו המדובר בנושא שהמטפל בו אגף שפע בעיריה שנציגו לא הובא לעדות (עמוד 21 שורות 13 – 19). זאת, למרות שעדויות התביעה וההגנה פוצלו והעיריה יכולה היתה לבדוק נקודה זו עד להבאתו של מר לביא לעדות. בנוסף, הוצג בפני מהנדס העיר העתק מאתר האיטרנט של העיריה ובו תחת הכותרת "תחזוקת גנים ונוף " (נ/7) נטען כי עובדי המחלקה עוסקים בין היתר ב: "ניקיון שטחים פרטיים ע''י בעלי השטחים או באמצעות קבלן". תשובתו לראיה זו הסותרת לכאורה את גרסתו כי העיריה אינה מטפלת בשטחים פרטיים היתה (עמוד 22 שורה 4): "זו שאלה שתשאל את מי שניסח את זה".

37. על כן, המסקנה הן מנסיבות המקרה, הן מהחקיקה הרלבנטית והן מפסיקת בית המשפט בעניין, היא כי העיריה אינה יכולה להתעלם ממצב המקרקעין בשטחים שבאחריותה. חובתה לדאוג לשימוש בטוח של התושבים בשבילי ורחובות העיר המשמשים את הציבור הרחב משתרעת גם על נתיבים או שבילים המצויים בשטחים פרטיים ובפרט אלו המשמשים ציבור רחב של אנשים.
מובן שהעיריה אחראית לתוככי מקרקעין פרטיים כגון חדר מדרגות של בית משותף אולם מדרכי גישה מרכזיים המשמשים ציבור רחב של אנשים ברור שאינה יכולה להתעלם, חרף היותם על קרקע פרטית וככל שקיים בהם מפגע היא אמורה לתקנו.
בנסיבות אלו, מוטלת בענייננו חובת זהירות קונקרטית של העיריה כלפי התובעת כמשתמשת במדרגות נשוא התביעה אשר במועד ירידתה היו חשוכות וחלק משלביהן שבורים.

38. השלב השני בניתוח העוולה הוא הפרת חובת הזהירות כלפי הניזוק, כאשר אחריותו של המזיק כלפי הניזוק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים למניעת הנזק, ורק אם לא נקט באלה, מתגבשת אחריותו של המזיק (ע"א 437/87 צחי כהן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד מד(1), 807 ). סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.
בענייננו, המדרגות נשוא התביעה היו שבורות במספר מקומות ויצרו סיכון בלתי סביר ליורד בהן. העיריה לא נקטה במוצהרבשום צעדים לשם תיקון המדרגות וזאת לאור ראייתה כי אינה אחראית לכך. תחזוקת המדרגות ותיקונן במקומות בהם קיים היה הליקוי היא פעולה נקודתית שעלותה נמוכה משמעותית מתוחלת הנזק שנגרם לנתבעת. ברור כי אינה יוצרת עלות כספית משמעותית על העיריה ועשויה להיות מבוצעת על ידי אגף התחזוקה של העיריה או ע''י קבלן פרטי שזהו עיסוקו.
על כן, מצאתי כי באי נקיטת צעדים כלשהם על ידי העיריה, כאשר ביכולתה בהחלט לנקוט בכאלו , הפרה העיריה את חובת הזהירות כלפי התובעת.

39. השלב האחרון בניתוח העוולה הוא בשאלה האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. כפי שפורש בפסיקה הקשר הסיבתי הנדרש הוא הן קשר סיבתי עובדתי והן קשר סיבתי משפטי (ע"א 576/81 אילן בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1). ייעודם של כללי הסיבתיות הוא לקבוע אם קיימת, מבחינת הדין, זיקה מספקת בין אשמו של המזיק לבין נזק שסבל הניזוק. התקיימות זיקה זו מקימה את אחריותו של המזיק לנזק ואת זכותו של הניזוק לסעדים הנובעים מאחריות זו.
בענייננו, ברור כי התנהלות העיריה שלא תיקנה את המדרגות השבורות והאור בפנסי הרחוב במקום אותם היא מתחזקת לא דלק, הביאה לנפילתה של התובעת בעת ירידתה במדרגות ולפגיעתה כתוצאה מכך . על כן, מתקיים בענייננו הקשר הסיבתי הנדרש.

40. בנסיבות אלו הגעתי למסקנה כי העיריה התרשלה כלפי התובעת על פי סעיף 35 לפקודת הנזיקין ועליה לשאת בנזקיה.

אחריות המדינה
41. לטענת התובעת (ובעיקר לטענת העיריה) המדינה היא זו שאמורה לשאת בנזקיה של התובעת ככל שקיימת חבות כלפיה וזאת בשל היותו של גרם המדרגות נשוא התביעה מצוי במקרקעין בבעלות המדינה.

42. לטענת המדינה בכתב ההגנה מטעמה, המגרש עליו בנויות המדרגות נשוא התביעה הוקצה על ידי המדינה לחברת "הדר טבריה" בע''מ ביום 30.3.79 לשם בניית שני מבני מגורים כשבאחר מהם ממוקמת דירתה של התובעת. חברת הדר טבריה פורקה בטרם רישום הזכויות על ידי הדיירים ועל כן הם עדיין רשומים על שם המדינה. עובדות אלו אינן שנויות במחלוקת על ידי הצדדים.
מטעם המדינה הובאה לעדות גב' סילביה הרוש, ראש תחום בכיר במרחב שירות ברשות מקרקעי ישראל. לטענתה, מרגע שנחתם החוזה שהקצה את הקרקע לחברת הדר טבריה היתה חברה זו אחראית לבצע את הבניה ולהשלים את כל הנדרש עד לרישום הזכויות בטאבו. כמו כן טענה כי לאחר חתימת ההסכם הרשות אינה אחראית לבניה שכן החברה הגישה את תוכניות הבניה לעיריה והיתה צריכה לוודא שהבניה הושלמה. לאחר השלמת המבנה החברה היתה אמורה להפנות את הדיירים לרשות לשם חתימה על הסכמים מולה (עמוד 26 שורות 2 – 12).
לטענתה של העדה, אין כל משמעות לעובדת התפרקותה של החברה במובן מעורבות הרשות במקרקעין. שכן, מרגע חתימת ההסכם ובפרט כאשר הבניה הושלמה על פי ההיתר שניתן, והסכמי חכירה נחתמו עם הדיירים, אין לרשות כל מעורבות במקרקעין. הרשות אינה אמורה לנקוט כל פעולה בכל הנוגע לסיכונים בהם או לתחזק אותם לרבות גרם המדרגות נשוא התביעה (עמוד 26 שורות 23 – 24; עמוד 28 שורות 15 – 19).
43. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין להטיל על המדינה חבות בנזיקין כלפי התובע.

44. על פי סעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי''ב – 1952:
"אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח החוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס."
בענייננו, הקרקע הוקנתה למדינה מכח חוק יסוד: מקרקעי ישראל ורשות מקרקעי ישראל מנהלת את הקרקע עבור המדינה מכוח החוק.
בעניין זה הפנתה המדינה בנוסף לע"א 3887/01 ושני ערעורים שכנגד, סויסה שגיב ואח' נ' חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ ואח'. שם נאמר:
""באשר למדינה, צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי בעצם קיומה של זכות הבעלות על הקרקע, אין די בה כדי להטיל אחריות בנזיקין. הוכח, כאמור, כי מגרש הספורט היה בחזקתם של בית הספר ושל העיריה...".
אכן, אין מקום להטיל אחריות על הרשות או על המדינה רק משום שהיא רשומה כבעלים בנכס
הנטען. הפסיקה והחקיקה מכירות באחריות המדינה בנזיקין בכל הנוגע למקרקעין שבבעלות
המדינה רק במקרים בהם המדינה קנתה בהם חזקה או אחיזה בפועל ונהגה בהם כמנהג בעלים. בענייננו, למעט רישום בטאבו לא הוכח כי המדינה קנתה אחיזה בקרקע. למעשה, מאז
נחתם החוזה בין המדינה לחברת הדר טבריה בסוף שנות ה – 70 של המאה שעברה, לא היתה
למדינה כל נגיעה למקרקעין אלו בשום צורה שהיא. הם הוחזקו על ידי החוכרים – דיירי הבניינים שנבנו על מקרקעין אלו והם האחראים על תחזוקתם.
בעניין זה יש לדחות את טענת העיריה כי חרף אי קיום ההסכם עם חברת הדר טבריה שהתפרקה לא לקחה המדינה אחריות על המקרקעין לרבות התבססות העיריה על פסק הדין בת.א. 5593-10-09 תיתי ז''ל נ' רשות הפיתוח (פורסם בנבו) כמחזקת לכאורה את טענתה.
בפס''ד תיתי הנ''ל דובר במקרקעין שהתוואי שלהם שונה על ידי חברה חיצונית לה הוקנתה הקרקע על ידי המדינה באופן שנוצרה בהם תהום. לא הבעלות היא זו שהביאה בפסק הדין הנ''ל להטלת חבות על המדינה, אלא העובדה שהתירה שינוי כה משמעותי של פני הקרקע באופן שיצר את הסיכון.
המקרה שבפנינו הוא שונה. מעמד המדינה בענייננו נוצר מכח רישום בטאבו בלבד ללא נגיעה מעשית בשטח. התפרקותה של חברת הדר טבריה אינה יוצרת זיקה שונה של המדינה למקרקעין, בפרט כאשר אלו הוכחרו לדיירים. כמו כן, לאחר בניית המבנים העיריה אישרה את המקרקעין כבטוחים לרבות כל הפיתוח הסביבתי הרלוונטי (בו כלולות מטבע הדברים גם המדרגות ), במעמד מתן טופס 4 לבניה, כאמור בחקירתו הנגדית של העד מוטי לביא (עמוד 21 שורות 9 – 12).

45. על כן לאחר ששקלתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי אין לחייב את המדינה במסגרת עוולת הרשלנות נזיקין כלפי התובעת.

אשם תורם
46. לטענת המדינה בסיכומיה, גם אם תיקבע חבות כלפי התובעת יש להשית עליה אשם תורם משמעותי ביותר. זאת, הן בגין מודעותה למצב המדרגות והסתכנותה בירידה במדרגות בהתחשב במצבה הרפואי ללא עזרת בעלה. התובעת טוענת כי אין להשית עליה כל אשם תורם.

47. בבחינת השאלה האם הניזוק נושא באשם תורם לנזקיו, "בית-המשפט מציב את מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה, כדי להשוות ולהעריך, מבחינת האשמה המוסרית, את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" ( ע"א 316/75 אלן שור נ' מ"י פ''ד לא(1) 299).

48. בנסיבות המקרה יש לדעתי לחייב את התובעת באשם תורם משמעותי לאירוע נשוא התביעה, שכן לא התרשמתי כי התובעת הפעילה שיקול דעת סביר המצופה מאדם בוגר כמוה.

49. התובעת טענה כי המדרגות היו חשוכות (עמוד 8 שורות 3 – 4) ואף אישרה כי היא מכירה אותן ואת מצבן (עמוד 8 שורות 18 – 27). מכאן, שמקום חשוך שידוע שהוא מסוכן, עשוי להביא את האדם הסביר לשקול היטב את צעדיו.
דברים אלו מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובעת, בת 65 ביום הארוע סבלה עובר לתאונה וללא קשר אליה מנכות משמעותית בכף רגלה השמאלית בשל מצב של DROP FOOT שהקשה עליה את ההליכה וחייב אותה להשתמש במקל לשם ניידות. לשם כך היה ברשותה מכשיר המקל עליה את ההליכה ומחזיק את כף הרגל.
למרות מצבה, החליטה התובעת לרדת את תוך העלטה, כאשר במקום לא היה מאחז יד תקני, ללא שהיא משתמשת במכשיר וללא שהיא מסתייעת בבעלה.
לטענת התובעת לא השתמשה במכשיר כיוון ש " המכשיר עושה לי פצעים ברגליים עד העצם. רוב הזמן הייתי באוטו באותו יום ולכן הורדתי את המכשיר" (עמוד 10 שורות 22 – 23).
כמו כן לא הסתייעה בבעלה כיוון ש: "חשבתי שאני כבר מכירה את המדרגות והמשכתי." (עמוד 9 שורה 30). בעלה של התובעת אף הוא השיב תשובה לא הגיונית משלו (עמוד 16 שורה 23): "לא חשבתי על זה. היא מאוד לא אוהבת שאני עוזר לה ברחוב. ככה זה 40 שנה ביחד."

50. המדובר בקלות דעת של התובעת (ושל בעלה) שני אנשים מבוגרים שנמנעו מסיבה כלשהי לייתר את הסיכון הנשקף בירידה במדרגות שבורות וחשוכות על ידי נקיטה באמצעי זהירות אלמנטריים. ברור כי לו היתה התובעת משתמשת במכשיר האורטופדי המבטל את צניחת הרגל הסבירות שהתאונה היתה מתרחשת היה יורד פלאים, לא כל שכן לו היתה נעזרת בבעלה בעת הירידה. על כן היא נושאת באשם תורם ברור ומשמעותי אותו אני מעריך בשיעור של 35%.

הנזק
51. במסגרת ההליך מונה מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' ח. צינמן, לקביעת מצבה הרפואי של התובעת כתוצאה מן התאונה נשוא התביעה. במסגרת חוות דעתו מיום 7.11.17 קבע פרופ' צינמן לתובעת דרגת נכות בשיעור 10% בגין השבר בקרסול ימין ונכות בשיעור 2% בגין השבר בפטישון החיצוני בכף רגל ימין. עוד מציין פרופ' צינמן את מצב ה - DROP FOOT בקרסול שמאל שאינו קשור לתאונה נשוא התביעה ונגרם בשל ניתוח החלפת ירך שהביא לשיתוק בעצב הפרונאלי.

הפסדי שכר בעבר
52. לטענת התובעת, עבדה עובר לאירוע בשתי עבודות, האחת כמנקה במרפאה בשם "תמרה קליניק" בע''מ והשניה כעצמאית בתחום היופי – פדיקור מניקור.
על פי תלושי השכר שצירפה לתיק המוצגים מטעמה (נספח ט') השתכרה התובעת במועד התאונה בגין עבודתה במרפאה סך של 1,700 ש''ח בממוצע. סכום זה בצירוף הפרשי הצמדה עומד על סך זהה. משכרה כקוסמטיקאית השתכרה על פי שומת מס לשנת התאונה סך של 4,179 ₪ לשנה, קרי סך של כ – 350 ש''ח לחודש.
סך שכרה של התובעת ערב התאונה היה אם כן 2,050 ₪.

53. לאחר התאונה לא חזרה לטענתה לעבודותיה שכן לטענתה אינה מסוגלת לכך. במסגרת תיק המוצגים מטעמה הוגש אישור המרפאה בדבר אי חזרתה לעבודה לאחר התאונה (נספח יא') ובכל הנוגע לעיסוקה כעצמאית צורף לתיק המוצגים נספח יב' – הודעה על סגירת תיק במס הכנסה בשנת 2017. התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית בנוגע ליכולתה לבצע את עבודת הפדיקור מניקור והשיבה (עמוד 11 שורות 25 – 30):
"ש: את הפדיקור ומניקור את עושה בישיבה
ת: נכון
ש: זה לא קשור לרגל בכלל
ת: כן קשור. כשאני עושה פדיקור אני צריכה לשבת נמוך ואחרי רבע שעה הרגליים מתנפחות. זה קשור למצבי עכשיו כי זה לא היה קודם, אחרי שנפלתי ושברתי את שתי הרגליים אני לא יכולה לעבוד בפדיקור"
תשובה דומה השיב גם בעלה (עמוד 17 שורות 3 – 8).

54. התובעת עבדה ערב התאונה בניקיון ועבודת פדיקור מניקור - עבודות פיזיות, ודרגת הנכות שנקבעה לה היא אורטופדית אשר ברור שמגבילה אותה בעבודתה. אמנם, התובעת לא סבלה מנכות גבוהה כתוצאה מן התאונה; אולם, אין להתעלם מן העובדה שנפגעה כשנתיים עובר לגיל פרישה. ברור שעבור עובד מבוגר במצבה נכות, ולו גם בשיעור לא גבוה, עשויה להביא לפגיעה משמעותית וגבוהה באופן ניכר מן הנכות הרפואית שנגרמה לה (ע"א 3049/93 ‏ גירוגיסיאן נ' רמזי ואח' וערעור שכנגד, פ''ד נב (3) )792. יחד עם זאת, אין לשכוח שהתובעת סבלה מנכות משמעותית של DROP FOOT בקרסול שמאל , שאינה קשורה לתאונה, אשר גם פרופ' צינמן ציין אותה בחוות דעתו ככזו שמביאה למגבלות בקרסול ללא קשר לתאונה.
בפועל, התובעת לא חזרה לשוק העבודה ועל כן אני מניח כי הסיבה לכך לא היתה התאונה בלבד אלא מכלול הכולל גיל, נכות קודמת והתאונה נשוא התביעה. מאחר ונכותה היא בשיעור לא גבוה, אין זה נכון לחשב את הפסדיה על פי אובדן כושר עבודה מלא ממועד התאונה ועד לגיל הפרישה במשק כ – 22 חודשים לאחר מכן כפי שהיא דורשת. להערכתי, ניתן לאמוד את תרומת התאונה לנזק בשיעור של 50%.

55. על כן הפסדי השכר ממועד התאונה ועד לגיל הפרישה במשק כ – 22 חודשים לאחר מכן מסתכמים בסך של : 22 חודשים X 2050 ₪ = 45,100 ₪.
סכום זה בצירוף ריבית למחצית התקופה – 46,888 ₪.
לתאונה יש לייחס מחצית מהפסד זה ועל כן הפסדי שכרה של התובעת כתוצאה מן התאונה הם 23,444 ₪.

הפסדי פנסיה
56. שיעור הפסדי הפנסיה צריך להיגזר מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם להפרשות המעביד על פי צו הרחבה לפנסיה חובה לפי חוק ההסכמים הקיבוציים, תשי"ז-1957 (ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול תשע"א) (להלן: צו ההרחבה). על-פי הטבלה בסעיף 6 של צו ההרחבה, הפרשות המעביד לתקופה 1.1.2013 - 31.12.2013 הן בשיעור 10% מתוך השכר המבוטח, ולתקופה שמיום 1.1.2014 ואילך - 12% ממנו. (לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו).
מאחר ובענייננו התאונה וגם הפסדי השכר אירעו לאחר יום 1.1.14 הם יחושבו על פי 12% מהפסדי השכר.

57. סך הפסדי השכר מסתכמים בסך של 23,444 ₪. על כן, הפסדי הפנסיה לעבר מסתכמים בסך של 3,291 ₪.

עזרת צד ג'
58. לטענת התובעת, לאחר התאונה וכתוצאה ממנה נזקקה לעזרה סיעודית וקיבלה במשך חודש מהמוסד לביטוח לאומי סיעוד בהיקף של שעתיים ביום (עמוד 11 שורות 19 – 20). כמו כן הסתייעה בבעלה. מעיון בחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי התובעת עברה ניתוח לקיבוע השבר ברגלה השמאלית באמצעות פלטה וברגים, ושתי רגליה הושמו בגבסים. אלו הוצאו בשלב מאוחר יותר ואז החלה להתנייד באמצעות קביים. כשנה לאחר התאונה הוצא הקיבוע מרגלה.על כן נראה הגיוני כי תהליך החלמתה, עד שהחלה להיות מסוגלת לטפל בעצמה ולהתנייד ללא הזדקקות לעזרה, ארך תקופה לא מבוטלת של מספר חודשים. התובעת אמנם טוענת בתחשיבה/סיכומיה כי הגבסים הורדו מרגליה רק לאחר שנה אולם מצב זה אינו עולה מחוות הדעת ואינו מתיישב עם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הפסיק את הסיעוד לו היתה זכאית כבר חודש לאחר התאונה. בעלה של התובעת אישר כי גם עובר לתאונה התובעת הזדקקה לעזרה לאור מצבה הרפואי שאינו קשור לתאונה אולם כעת המצב יותר חמור (עמוד 15 שורות 25 – 26).

59. ההלכה היא, שאם ניזוק זקוק לעזרה שניתנה לו על-ידי קרוב משפחה, אין לראות בכך בלבד, עילה לשלילת הזכות לקבל פיצוי מן המזיק (דוד קציר, פיצויים בשל נזק גוף, התשנ"ח 1997, בעמ' 424, ראה גם ע"א 93/73 שושני נ' קראוז ואח’, פ"ד כח(1) 277). לכן השאלה איננה אם התובע קיבל בפועל עזרת צד ג', אלא אם היה זכאי לקבלת עזרה כזאת ואם זו ניתנה לו בין על ידי אדם שאיננו קרוב משפחה ובין על ידי קרוב. התשובה לשאלה האחרונה יכול שתשפיע על שיעורו של הפיצוי.
בענייננו, מהות הפגיעה והסיעוד לו הזדקקה התובעת מן המוסד לביטוח לאומי יוצרים את הסבירות הגבוהה כי אכן נזקקה לעזרה לתקופה של מספר חודשים לאחר התאונה. לעניין שיעורו של הפיצוי, וכמפורט בעניין שושני הנ"ל, יש להעמיד את הסכום על שיעור נאות (שם, 279ז- 280א), ובהעדר נתונים אובייקטיבים, יפסק סכום גלובלי לטובת התובע (ראה ע"א 315/83 עגור נ' איזנברג ואח’, פ"ד לט(1) 197, 205, וכן ע"א 663/84 עטיה נ' עטיה, פ"ד מד (3) 720, 730). על בסיס הלכה זו, ובהעדר נתונים על הוצאה ממשית ועל היקפה, יש לקבוע את הפיצוי בראש נזק זה, על דרך האומדנה.

60. אני סבור, כי בגין העזרה שהוענקה לתובעת שהתמקדה בעיקר בתקופה שלאחר התאונה נכון יהיה להעריך את הנזק בפרמטר זה באופן גלובלי בסך כולל של 20,000 ₪ לעבר. מאחר ולא הובאו די ראיות כיצד הנכות הגדילה את הצורך של בעלה לטפל בתובעת או לסייע לה כאשר גם עובר לתאונה נזקקה לעזרה, איני סבור כי יש לפסוק לה פיצוי כלשהו בפרמטר זה לעתיד.

הוצאות רפואיות ונסיעות
61. לטענת התובעת, נגרמו לה עקב פגיעתה הוצאות רפואיות ועלויות של נסיעות לטיפולים ובדיקות שכן לא יכולה היתה, לאור נכותה, להשתמש בתחבורה ציבורית. כמו כן, נגרמו לה הוצאות בגין רכישת תרופות ואביזרים רפואיים. לסיכומיה לא צורפו קבלות כלשהן. לאור חומרת פגיעתה של התובעת סביר כי טיפוליה היו כרוכים בהוצאות. עם זאת, בהיעדר ראיות לכך אני מעמיד את הפיצוי בפרמטר זה בסך כולל של 5,000 ₪.

כאב וסבל
62. לתובעת נגרמה פגיעה משמעותית בקרסולה הימני ופגיעה חמורה פחות בכף רגל שמאל, היא אושפזה ונותחה פעמיים. כיום היא נותרה מוגבלת בקרסול ימין ושמאל.
בהתחשב בכך ולאחר שעייינתי בחומר הרפואי ובחוות הדעת הרפואית אני אומד את הכאב והסבל שנגרמו לתובעת בסך 55,000 ₪.

סיכום הנזקים
63. בהתאם למפורט לעיל להלן סכומי הפיצויים בגין רכיבי הנזק:
הפסדי שכר - 24,444 ₪
הפסדי פנסיה - 3,291 ₪
עזרת צד ג' בעבר - 20,000 ₪
הוצאות רפואיות ונסיעות - 5,000 ₪
כאב וסבל - 55,000 ₪
סך נזקיה של התובע הינם - 106,735 ₪

מסכום זה יש לנכות את אשמה התורם בשיעור של 35% ועל כן הפיצוי המגיע לתובעת הינו 69,778 ₪.

64. על כן, אני מחייב את העיריה – הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך של 69,778 ₪ בצירוף שכ''ט עו''ד והוצאות משפט בסך כולל של 22,000 ₪.
אני מורה על דחיית התביעה כנגד המדינה - הנתבעת 2. התובעת תשלם לנתבעת 2 שכר טרחת עו''ד והוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.
ההודעה לצד ג' שהגישה העיריה נדחית. העיריה תשלם למדינה הוצאות משפט בגין הודעת צד ג' בסך כולל של 5,000 ₪.
לאור דחיית התביעה כנגדה נדחית גם הודעת צד ג' שהגישה המדינה – הנתבעת 2.
הסכומים המפורטים לעיל ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לצדדים.
ניתן היום, כ"ו אב תש"פ, 16 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.