הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 24032-11-11

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

תובעים

1.עיזבון המנוח סאמי נפאפעה ז"ל
2.ספא נפאפעה (אלמנתו) ת.ז. XXXXXX043
3.סבין נפאפעה (קטינה) ת.ז. XXXXXX744
4.אסעד נפאפעה (קטין) ת.ז. XXXXXXX472
5.המוסד לביטוח לאומי

נגד

נתבעים

1.איימן חילו ת.ז. XXXXXX616
2.חסן חילו ת.ז. XXXXXX875
3.ח'ליל קאסם ת.ז. XXXXXX062

פסק דין

פתח דבר

1. מדובר בתביעה לפיצויי בגין נזקי גוף של התובעים, אלמנתו וילדיו של המנוח סאמי אסעד נפאפעה ז"ל, יליד 5/3/1974 ( להלן: "המנוח").
לטענת התובעים, בתאריך 11/11/2005 נרצח המנוח ע"י הנתבעים במהלך ויכוח ו/או קטטה שפרצה ביניהם (להלן: "האירוע").
התובעת 2 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: "האלמנה"); התובעים 3 ו- 4 הינם ילדיהם של המנוח והאלמנה.
התובע מס' 5 - המוסד לביטוח לאומי ( להלן: "המל"ל") הצטרף לתביעה כתובע נוסף, בתביעת שיבוב מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה -1955.

ההליך הפלילי

2. בעקבות האירוע הוגש כנגד שלושת הנתבעים כתב אישום בתיק תפ"ח ( מחוזי נצרת) 541-05. הנתבע 1 הואשם בכתב האישום המקורי ברצח וגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה; הנתבע 2 הואשם בעבירת סיוע לרצח וגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה; הנתבע 3 הואשם בעבירת רצח.

3. בתאריך 21/5/2007 הגיעו הצדדים להסדר טיעון לפיו תוקן כתב האישום והנתבעים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשעו על פי הודאתם בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום המתוקן. הנתבע 1 הורשע בעבירת הריגה; הנתבע 2 הורשע בעבירת תגרה; הנתבע 3 הורשע בעבירת תקלה ציבורית.
4. בסיום הבאת ראיותיו הבהיר ב"כ התובעים, כי מפאת טעות לא צורף לתצהיר העדות הראשית מטעמו (ת/2) עותק כתב האישום המתוקן, וביקש להסתמך על כתב האישום המתוקן שצורף לתצהיר הנתבעים (עמ' 15 ש' 15 לפרוטוקול).
5. מפאת חשיבות כתב האישום המתוקן, נביאו להלן ככתבו וכלשונו:

"1. הנאשמים 1 ו-3 (הם הנתבעים 1 ו- 2 כאן - ס"י) הינם אחים ומתגוררים בשכונת פאחורה בנצרת, במתחם המשותף למשפחתם ולמשפחת נפאפעה, ומופרד ע"י כביש צר. הנאשם 2 הינו גיסם של הנאשמים האמורים, ומתגורר בשכונת בילאל בנצרת.
2. בתאריך שאינו ידוע במדויק לתביעה, כשבוע עובר לאירועים המתוארים להלן בכתב האישום, קנה סאמי נפאפעה עצי בנין מנאשם 3 ואחיו מחמוד תמורת סכום של 3,500 ₪.
3. כמה ימים לאחר ביצוע העסקה, שב סאמי נפאפעה אל נאשם 3 וטען כי העצים שרכש ממנו אינם טובים וכי על נאשם 3 ומחמוד להחזיר לו 1500 ₪. השניים סירבו.
4. בהמשך למתואר לעיל, בתאריך 11/11/2005 בשעות הצהריים או בסמוך לכך, פגש סאמי נפאפעה בכביש המתחם המשותף את הנאשם 3 והחל שוב מתווכח עמו בנוגע להחזר הכסף.
5. בשלב מסוים עזב נאשם 3 את המקום וחזר לאחר מספר דקות בלווית הנאשם 1, שאחז בידו סכין.
6. במקום התפתחה תגרת ידיים שפסקה רק לאחר התערבות מכובדים משתי המשפחות.
7. בהמשך למתואר לעיל, בשעות הערב של אותו יום, יצא סאמי נפאפעה לכביש המתחם המשותף, בצמוד לבתי משפחת נפאפעה, והחל להדליק מדורה. זמן מה לאחר מכן הצטרפו אליו שניים מאחייניו.
8. בשלב מסוים יצאו מבית משפחת חילו כמה מבני המשפחה ודרשו מסאמי לכבות את המדורה שהדליק.
9. בעוד סאמי פונה לשוב לאחייניו שהמתינו ליד המדורה, הגיעו למקום נאשם 3 ומחמוד. בשלב זה, החלו לצאת מבתי המתחם רבים מבני שתי המשפחות, תוך שהם צועקים ומשתוללים, ובמקום התפתחה קטטה בה נטלו חלק גברים ונשים משתי המשפחות.
10. הנאשם מס' 1 אשר החזיק סכין בידו התקרב אל המנוח במי נפאפעה ז"ל ודקר אותו בשתי דקירות בבית החזה באמצעות הסכין אשר אחז בידו.
11. מיד לאחר הדקירות המתוארות לעיל, התמוטט סאמי נפאפעה, ובתום האירוע הובהל לביה"ח האנגלי בנצרת, שם נפטר מפצעיו.
12. גם הנאשמים מס' 2 ו- 3 נטלו חלק בתגרה שהתפתחה בין שתי המשפחות, כאשר הנאשם מס' 2 מתנהג בצורה פרועה ועושה מעשים העלולים להביא לתקלה ציבורית.
13. בעשות הנאשמים את המעשים המיוחסים לכל אחד מהם לעיל, גרם הנאשם מס' 1 למותו של סאמי נפאפעה במעשה אסור, הנאשמים 2 ו- 3 השתתפו בתגרה שהתפתחה בין שתי המשפחות, כאשר הנאשם מס' 2 מתפרע ועושה מעשים העלולים להביא לתקלה ציבורית".

6. לטענת התובעים, עקב הירצחו של המנוח, ואובדן אבי המשפחה והמפרנס העיקרי לה, נגרמו להם נזקים והפסדים ממוניים, ולא ממוניים, חייהם התדרדרו, ומצבם הכלכלי בכי רע. לטענתם, חלה על הנתבעים, ביחד ו/או לחוד, חובת פיצוי מכוח דיני הנזיקין ו/או פקודת הנזיקין ו/או חוק העונשין ו/או כל דין ו/או חוק אחר - כך במקור.
מנגד, התכחשו הנתבעים בכתב הגנתם, (שהוגש בשם שלושתם), לכל טענות התובעים, והוסיפו, כי המנוח נכנס למצב מסוכן מרצון, ובכך מתבטלת האחריות הנתבע 1. לחילופין נטען, כי יש להטיל אשם תורם על המנוח מאחר ונטל חלק בעוולה.

הראיות

7. מטעם התובע העידו: באדר שרארי - מי שעבד כשכיר אצל המנוח בתור אחראי ומנהל העבודה באתרים השונים (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/1); ספא נפאפעה - אלמנתו של המנוח (תצהיר עדותה הראשית סומן ת/2).
מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים 2 ו- 3 (תצהירי עדות ם הראשית סומ נו נ/1 , נ/2, בהתאמה).

יריעת המחלוקת

8. בתום שמיעת הראיות, בדיון מיום 21/3/2016, הצהיר ב"כ הנתבעים, כי הנתבע 1 מודה באחריותו לאירוע, בכפוף להוכחת גובה הנזק ( ראו: עמ' 33 ש' 3-4).

9. משכך, המחלוקת בין הצדדים מתמקדת באחריותם של הנתבעים 2 ו-3 לקרות האירוע, במישור החבות, ובשאלת גובה הנזק, ביחס לכל הנתבעים.

דיון והכרעה

10. אפתח ואומר, כי מכוח הודאת הנתבע מס' 1 באחריותו לאירוע הנני קובע, כי חב הוא בפיצויי התובעים בגין נזקיהם עקב פטירת המנוח.

11. ובאשר לנתבעים 2 ו- 3, לאחר שקילת טענות הצדדים ולאחר בחינת שלל הראיות שהוגשו לתיק, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה נגדם להידחות.

התובעים לא עמדו בנטל הבאת הראיה וההוכחה הרובצים על כתפיהם, באשר לאחריות הנתבעים 2 ו- 3 לאירוע. אפרט.

אחריות הנתבעים 2 ו- 3

12. לטענת התובעים, עדותם של הנתבעים 2 ו- 3 עמדה בסתירה לעדותם במשטרה ובמסגרת התיק הפלילי. לטענתם, ישנן עדויות נוספות בתיק המשטרה ובתיק הפלילי שמצביעות באופן ברור על כך שהנתבעים 2 ו-3 נטלו חלק באירוע והיו שותפים למעשה התקיפה אשר הוביל בסופו של יום לפטירת המנוח.
מנגד לטענת הנתבעים 2 ו- 3, כתב האישום המתוקן קובע תשתית עובדתית לפיה הנתבע 1 , והוא בלבד, אשר גרם לפטירתו של המנוח. כתב האישום המתוקן לא מצביע על כל זיקה ו/או נגיעה בינם לבין פטירת המנוח. מה גם, העדויות הנוספות אליהן מפנים התובעים לא הובאו ו/או הוצגו על ידם בכדי לחזק גרסתם.
ועוד נטען, עובדות כתב האישום המתוקן מצביעות על הסתכנות מרצון של המנוח, ומטילות עליו אשם תורם משמעותי הפוטר אותם מאחריות.

13. כאן המקום לציין, כי בישיבת ההוכחות מיום 21.3.201 6 עתרו התובעים לדחיית ישיבת ההוכחות על מנת לאפשר להם לזמן עדים שלא זומנו על ידם קודם לכן ושלא הוגשו מטעמם תצהירי עדות ראשית, וכן להתיר להם להגיש את התיק הפלילי כראיה; אך בקשתם נדחתה.
על החלטה זו הגישו התובעים בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטתו מיום 30.3.2016 (ר' סעיף 10 בפרט לאותה החלטה) .
ודוק, מאחר שהבקשה לזימון עדים נדחתה, לא ניתן היה להגיש את הפרוטוקולים של הדיונים שבהם העידו אותם עדים בהליך הפלילי.

14. אין בידי לקבל טענות התובעים לפיה עדותם של הנתבעים 2 ו- 3 עומדת בסתירה מוחלטת לעדותם במשטרה ולעדויות אחרות בהליך הפלילי, משראיות אלו כלל לא הוצגו. גם לגופו של ענין, דין תביעתם להידחות משלא עמדו בנטל הבאת הראיה המוטל עליהם, ולא הוכיחו ולו על קצה המזלג, אחריותם הנזיקית של הנתבעים 2 ו- 3 כלפי המנוח.

15. עובדות כתב האישום המתוקן מתארות השתלשלות העניינים אשר הובילה בסופו של יום לקרות האירוע הטראגי - פטירתו של המנוח, אלא שאין בכוחן להצביע על אחריות כלשהיא של הנתבעים 2 ו-3 לפטירת המנוח. עובדות כתב האישום המתוקן מתארות התנהגות כללית של הנתבעים 2 ו- 3 בקטטה המונית בה השתתפו רבים משתי המשפחות, גברים ונשים, כמתפרעים ועושים מעשה של תגרה ותקלה ציבורית, הא ותו לאו. ועוד, על הקושי בהוכחת חלקם של הנתבעים 2 ו- 3 לקרות האירוע ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון והכרעת הדין בתיק הפלילי, שם ב"כ המאשימה הצהירה, כי: "אשר לנאשם 2 וגם לגבי נאשם 3, הסדר טיעון נכרת בהתחשב במצב הראיות ובקושי בהוכחת חלקם המדויק באותו אירוע" (ראו : הכרעת דין ל- ת/2 עמ' 263 ש' 23-26).

16. אף שאי-הרשעתם של הנתבעים 2 ו-3 בהליך הפלילי, בגרימת מותו של המנוח, אינה מהווה סוף פסוק בהליך האזרחי, עדין חל על התובעים הנטל להוכיח אחריותם במישור האזרחי. אלא שהראיות שהובאו ע"י התובעים (עדות האלמנה ועדותו של באדר שרארי), לא היה בהם ולו בדל ראיה באשר למידת מעורבותם של הנתבעים 2 ו-3 באירוע נשוא התביעה. כבר בתצהירה ציינה האלמנה (התובעת 2) כי כלל לא הייתה עדה לאירוע (סעיף 6 לתצהירה). גם באדר שרארי לא היה עד לאירוע, ועדותו לא הייתה רלוונטית לנסיבות.
מכאן המסקנה, כי דין התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3 להידחות, משלט עמדו התובעים בנטל הבאת הראיה, ומן הסתם, לא עמדו בנטל ההוכחה הרובץ עליהם.

17. לא זו אף זו, בחקירתם הנגדית, הנתבעים 2 ו- 3 הכחישו מכל וכל מעורבותם בקטטה, כך לדוגמא, העיד הנתבע 2:
" ש: אני מתפלא מדוע לא התערבת כשהגעת אלא העדפת להיכנס הביתה, פחדת?
ת: למה שאני אכנס אליהם? אנשים עומדים לך עם מקלות ומדליקים מדורה, למה שאכנס אליהם? אני יורד למשפחה שלי למטה" ( עמ' 22 ש' 8-10).
ועוד,
" ש: אז אתה לא תקפת מישהו אלא הותקפת?
ת: כן" ( עמ' 22 שק 26-27).

לצד עדותו זו העיד הנתבע 3 והכחיש מעורבותו באירוע, כהאי לשנא:
" ש: תספר לי מה קרה אחר כך.
ת: שמעתי בחוץ רעש, השכנים הדליקו מדורה, יצאתי החוצה, הסתכלתי לראות מה יש, אחר כך נכנסתי הבית פנימה, יצאתי פעם נוספת וראיתי בחוץ מישהו שקוראים לו אבו נאיף שעומד בחוץ, דיברתי איתו, ואמרתי לו שלום, הוא אמר לי " יהיה בסדר, אנחנו נפתור את הבעיה", אחר כך היו צעקות והיו יידויי אבנים וקללות. אני ירדתי בחזרה לכיוון הבית, לבית הדוד שלי, יוסף חילו ולא חזרתי בחזרה לזירה. היו יידויי אבנים גדולות ואבנים רגילות מלמעלה ואני לא חזרתי לזירה.
ש:אני מבין שלא השתתפת באירוע בכלל בכלל ?
ת:בכלל לא השתתפתי" (עמ' 28 ש' 11-19).

עדותם זו של הנתבעים 2 ו- 3 לא נסתרה בכל ראיה או עדות אחרת, ובחקירתם הנגדית ב"כ התובעים לא הצליח לערער ולהפריך גרסתם.

18. לאור האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי התובעים כשלו בהוכחת אחריותם של הנתבעים 2 ו- 3 כלפי המנוח. לפיכך, הנני מורה על דחיית התביעה כנגדם.

אשם תורם

19. הנתבעים טוענים, כי יש להטיל אשם תורם על המנוח, בשל התנהלותו עובר לדקירתו - כניסתו לשטח המשותף בינו לבין הנתבעים והדלקת מדורה יחד עם שניים מאחייניו (כעולה מעובדות כתב האישום המתוקן).
אינני מוצא ממש בטענות אלו. יש לזכור תמיד שנטל ההוכחה לקיום האשם התורם מוטל על שכם הנתבעים/המזיקים (ר' ע"א 741/83 חנן גוריון ואח' נ' פרץ גבריאל פ"ד לט (4) 266).

20. הנתבעים לא הוכיחו, כי התנהגות המנוח היא אשר תרמה באופן משמעותי לאירוע הטראגי. טענת הנתבעים, כי השטח המשותף אליו נכנסו המנוח ואחייניו לא הוכחה ואף לא נחקרו עליה העדים בחקירה נגדית.
אמנם, מבקשים הנתבעים 2 ו- 3 ללמוד על התנהלות והתנהגות המנוח מהעובדות המפורטות בכתב האישום, אלא שהדבר אינו נכון. הוראות סעיף 42א לפקודת הראיות מיועדות להכשיר ממצאים ומסקנות שהיו בפסק הדין המרשיע. בענייננו אלה הן עובדות כתב האישום בהן הודו הנתבעים, ולא מעבר לכך. התנהגות המנוח, כמתואר בכתב האישום, לא היווה בסיס להרשעה בפלילים (ר' בהקשר זה קדמי, על הראיות, עמ' 1560, סעיף 3, מהדורה 2009).

21. מה גם, אין בראיות שהונחו בפני, אף לו הייתי מקבלן, כדי להצביע באופן מהימן על התגרות כלשהי מצד המנוח בנתבעים. אדרבא, מעובדות כתב האישום המתוקן ומהראיות שנשמעו עולה, כי מדובר היה בקטטה במהלכה השתתפו גברים ונשים, כאשר הנתבע 1 תקף את המנוח ודקר אותו למוות. התנהגות המנוח המתוארת ואשר לא הוכחה בפניי, אינה מלמדת על אשם כלשהו מצידו.

מכאן, אני עובר להכרעה בשאלת גובה הנזק.
עבודתו ובסיס שכרו של המנוח עובר לתאונה

22. כפי שהתוודענו, עובר לתאונה המנוח עבד כשכיר עד סוף המחצית הראשונה של שנת 2004 ; לאחר מכן, במחצית השנייה לאותה שנה, החל לעבוד בתור קבלן עצמאי, בתחום הבנייה והשיפוצים, עד לפטירתו.

23. לטענת התובעים, יש לקחת בסיס שכר גבוה יותר מהמוצהר בשומות ההכנסה, וזאת בהתחשב בהכנסה הלא מדווחת של המנוח. להערכתם משכורתו החודשית הממוצעת של המנוח לא פחתה מסך של 10,000 ₪.
ועוד לשיטת התובעים, במכלול הכשרתו והכנסתו כפי שפורטו לעיל סביר יהיה להתייחס להכנסה פוטנציאלית חודשית של המנוח לשנת 2015 ואילך בגובה של 20,000 ₪.
מנגד, לטענת הנתבעים, ובהתבסס על השומות שהוגשו לשלטונות המס, עולה שהמנוח השתכר, בשנת 2004 סך של 40,917 ₪ (ברוטו) ₪, קרי ממוצע השתכרותו החודשית עובר לתאונה היה 3,409 ₪ ובשערוך להיום סך 4,124 ₪.
זה המקום לציין, כי בישיבה מיום 21.3.2016, הוסכם בין הצדדים, שתחשיבי הנזק שהוגשו מטעמם בשלבים מקדמיים, יהוו חלק מסיכומיהם לעניין גובה הנזק.

24. אמנם, על פי ההלכה הפסוקה ניתן לקבוע בסיס שכר, אף שלא דווח לרשויות המס. אלא ש הנטל להוכחת השתכרות לא מדווחת גבוה במיוחד ונדרשות ראיות שהן "נעלות מכל ספק". ראה : ע"א 2664/05 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח צוקרניק (26.12.2006) ; ע"א 200/63 צוף נ' אושפיז, פ"ד י"ז 2400 וע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח, פ"ד נא(3) 489 (1995).
וגם ע"א 9813/07 נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (16.08.09):
"הכלל הוא שיש לבחון את הכנסתו האמיתית של התובע עובר לתאונה וכי אין מקום להשבתו למצב מדומה כפי שהוא משתקף בדוחות מס שנתגלו ככוזבים. אין להעניש את הניזוק, ובוודאי כך לגבי התלויים בו, בשל חטאיו. יחד עם זאת, כאמור, על מי שתובע מכוח טענה הנסמכת על כזב בדיווחי המס מוטל נטל ממשי להוכיח כי טענותיו החדשות אינן כוזבות גם הן..."

התובעים לא הציגו כל ראיה אודות עבודתו של המנוח כשכיר, בטרם תחילת עבודתו כעצמאי בשנת 2004, וכן לא הוכיחו ברמה הנדרשת, השתכרות לא מדווחת, מעבר להשתכרותו כפי שזו עולה משומות המס.

25. התובעים נמנעו מלהציג תלושי מ שכורת של המנוח למחצית הראשונה של שנת 2004, ולמצער, טופס 106 . מה גם, לא הונחה בפניי כל ראייה המעידה על המועד בו התחיל המנוח עבודתו כקבלן עצמאי. ודוק, אין בחשבונית מחודש 8/2004 כדי להעיד על מועד תחילת עבודתו כקבלן עצמאי. כל מה שצורף לתצהיר האלמנה, הן תקצירי שומות מס לשנת 2004 ו- 2005. כעולה מאותן שומות, המנוח דיווח לשנת 2004 על הכנסה חייבת בסך של 47,702 ₪ - משכורת חודשית ממוצעת של 3,975 ₪. ובשנת 2005 המנוח דיווח על הכנסה חייבת בסך של 39,633 ₪ (תקופה של 10 חודשים עד לפטירתו) - משכורת חודשית ממוצעת של 3,960 ₪. אין הפרש של ממש בין השתכרותו החודשית הממוצעת של המנוח בשנת 2004 לעומת שנת 2005.

26. האלמנה לא העידה דבר וחצי דבר באשר לעבודות נוספות שהמנוח עשה, ולהכנסות נוספות כלשהן. האלמנה הסתפקה להצהיר, כי ל הערכתה משכורתו החודשית עמדה על סך 10,000 ₪. בחקירתה הנגדית אף העידה כי הערכתה הסתמכה על הדיווחים וההכנסות שצורפו לתצהירה (ראה עמ' 14 ש' 2-8). האלמנה ל א העידה, ולא הביאה ראיות כלשהן באשר לגובה ההכנסות הנוספות של המנוח. בתצהיר עדותה הראשית האלמנה הצהירה כי היא פנתה לרואה החשבון מטעמה בכדי שיבוא ויעיד, אולם לטענתה הוא סרב, וכלשונה: " פניתי לרואה החשבון שלו, מר חאתס והדאני, לבוא להתייצב לעדות, וזה ביקש מאיתנו לא לערב אותו בענייו זה, מה גם והדבר עדיין מפרי ע ומכאיב לרו"ח מר חאתם, בהיותו ידיד וחבר טוב של בעלי המנוח". התובעת לא הציגה כל אסמכתא או ראיה המעידה על סירובו להעיד, ולמצער, התובעת לא פעלה בשקידה ראויה לזמנו כעד באמצעות בית המשפט. כך או כך, תהיתי מה יכולה עדותו של רואה החשבון לסייע לתובעים בהוכחת הכנסותיו הלא מדווחות של המנוח. סביר להניח כי רואה החשבון של המנוח יכול להעיד אך ורק אודות הכנסותיו המדווחות של המנוח.

27. לצד עדות האלמנה, העיד באדר שרארי, אשר עבד, כטענתו, אצל המנוח בתור שכיר, בשנת 2004, ובשנת 2005, עד לפטירתו. בתצהיר עדותו הראשית העיד, כי השתכר 500 ₪ ליום עבודה, ולהערכתו משכורתו החודשית של המנוח עמדה על סך של 30,000 ₪ לחודש. מדובר בעדות כללית שאין לה כל ביסוס. לא מצאתי בעדותו, כי יש בכוחה לחזק או לתמוך בטענות התובעים. העד לא צרף לתצהירו ולו תלוש אחד המעיד, כי אכן עבד אצל המנוח והשתכר 500 ₪ ליום עבודה ( ראה חקירתו הנגדית עמ' 928-31, עמ' 10 ש' 1-6). העד לא הציג כל ראיה התומכת בהערכתו באשר לגובה הכנסתו החודשית הממוצעת של המנוח. בחקירתו הנגדית העד לא ספק תושבות משכנעות וסבירות:
"ש: נקבת בכל מיני סכומים בתצהיר שלך.
ת: כן.
ש: מאיפה ידעת מה הכנסתו של מר סאמי?
ת: אני יודע, היה מדווח לי.
ש: מכוח מה היה מדווח לך?
ת: היינו חברים טובים מעבר לענייני העבודה" ( עמ' 12 ש' 7-12).
28. בהעדר כל ראיה להיקף עבודות נוספות או להכנסה הבלתי מדווחת, ראיתי לנכון להעמיד את בסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הפסדי התלויים/העזבון, לפי ממוצע המשכורות של שנת 2004 ושנת 2005 . יוצא אפוא, משכורתו החודשית הממוצעת היא בסך של 3,970 ₪. ובתוספת הצמדה מחודש 10/2005 עד היום 4,735 ₪.

נזק לא ממוני

קיצור תוחלת חיים וכאב וסבל

29. התובעים עתרו לפיצויי בסך 3,000,000 ₪ (בתחשיביהם), כפיצויי בגין כאב וסבל ואובדן הנאת חיים. המל"ל עתר לפיצויי בסך 1200,000 ₪ בגין ראש נזק זה. מנגד טענו הנתבעים שיש להעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה על סך 50,000 ₪.

30. באשר לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים יש לפסוק סכומים, אשר יבטאו את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק, ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות אלמלא המוות. ואולם, כפי שאין לפסוק סכומים סמליים, אין גם להגזים בשיעור סכום הפיצויים בראש נזק זה, ויש להתחשב בהכרה בראש הנזק של השנים האבודות, שכן אחד מהשיקולים להגדיל את שיעור הפיצויים עבור קיצור תוחלת חיים היה היעדר פיצוי עבור הפסדי שכר בשנים האבודות, כפי שהיה נהוג בעבר.

31. על דרך העיקרון, יש לקבוע את הנזק הלא ממוני לעזבון, לפי נסיבותיו של המקרה הקונקרטי וכאבו וסבלו של התובע הנידון, וככלל, השיקולים הנלקחים בחשבון לעניין הערכת כאב וסבל הינם אופי הפגיעה, עוצמתה ומשכה (ראו: אליעזר ריבלין "פיצויים בגין נזק לא מוחשי ובגין נזק לא ממוני – מגמות הרחבה" ספר שמגר – מאמרים חלק ג' 21, 61 (2003)).

יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון מפי כב' השופט עמית בע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל (פורסם נבו) ( ניתן ביום 5.6.2012):
"לטעמי, במישור המעשי, להבדיל מהמישור התיאורטי-עיוני, רצוי שלא לפצל בין "קיצור תוחלת חיים" לבין "כאב וסבל", באשר שני ראשי נזק אלה - בצירוף ראש הנזק של "אבדן הנאות חיים" - מסתופפים תחת הכותרת של נזק בלתי ממוני (ע"א 4022/08 אגבבה נ' המועצה המקומית פרדס חנה-כרכור בפסקה 15 ([פורסם בנבו], 21.10.2010) (להלן: עניין אגבבה)). בקביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני במקרה של מות הניזוק, על בית המשפט להתחשב הן בגילו של הניזוק-המת, קרי, בקיצור תוחלת החיים, והן בנסיבות הפטירה. בדרך זו, איננו נדרשים להבחנה שנעשתה בהלכת ע"א 773/81 עזבון פרייליך נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4) 816 (1982) (להלן: עניין פרייליך). שם נקבע כי אין לפסוק פיצויים בעבור כאב וסבל מקום שהכרתו של הניזוק ניטלה ממנו מרגע הפגיעה ועד לרגע המוות, אך הפיצוי בגין הנזק שנגרם בתקופת אבדן ההכרה בא בגדר ראש הנזק של קיצור תוחלת החיים, מאחר שאבדן ההכרה "שקול כנגד צמצום תוחלת החיים, ודבר אחרון זה הוא נזק בר-פיצוי...". לכך יש להוסיף סיטואציות שונות שעלולות להביא להבחנות דקות נוספות, כמו ניזוק שסבל מחוסר הכרה והתעורר לאחר זמן מתרדמתו (ראו עניין אגבבה בפסקה 20, עניין פרייליך עמ' 835). למעשה, גם את ראש הנזק של "כאב וסבל" ניתן לפצל, שהרי יש מקרים בהם יש סבל ללא כאב. על רקע זה, ועל מנת לפשט את הדברים, רצוי לטעמי כי במסגרת "הסל" של נזק לא ממוני, בית המשפט ישקלל את שלושת סוגי הנזקים הנ"ל (כאב וסבל - קיצור תוחלת חיים – אבדן הנאות חיים) מבלי להידרש לחלוקה הפנימית ביניהם.." (ההדגשות שלי –ס"י).

32. באשר לראש נזק של כאב וסבל נפסק בע"א 180/88 עוזרי נ' שרופי ( [פורסם בנבו], 7.10.90):
"שבתביעות לפי פקודת הנזיקין יש לקבוע את שיעור הפיצויים על נזק לא ממוני בהתחשב בכל נסיבות המקרה האינדיבידואלי הנידון בפני בית המשפט, כשבית המשפט נדרש להעריך את הכאב והסבל בנסבות המקרה המיוחדות, בהתחשב במהות הפגיעה, שעור הנכות, הטפול והסבל שסבל התובע בעבר ואלה הצפויים לו בעתיד, וכלל הנסבות הרלונטיות האחרות. המדובר בפיצויים בדרך אמדן בהתחשב בנסבות המיוחדות של המקרה, הבאים לענות על הנזק הלא ממוני שנגרם בפועל". (ההדגשות שלי –ס"י).

ראו גם ע"א 398/99 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' דיין, פ"ד נה(1) 765, 768 (1999)).
בין היתר, מובאים בחשבון גילו של הנפגע, מידת הכאב והסבל שחווה בעת הפגיעה ולאחריה, אורך תקופת האשפוז ואופי הטיפול הרפואי שנכפה עליו, וכן מידת השפעתה של הפגיעה על מהלך חייו (ע"א 2055/99 פלוני נ' הרב נסים זאב, פ"ד נה(5) 241, 274 (2001)).

33. ולענייננו, יש להביא בחשבון שהמנוח בעת פטירתו היה בן 31 ו- 8 חודשים, השאיר אחריו אלמנה ו- 2 יתומים קטינים שהיו סמוכים על שולחנו. התובעים לא פירטו בכתב תביעתם, ולא בתצהיר עדותם הראשית , את הסבל שנגרם למנוח בטרם פטירתו. עם זאת, ניתן לשער מידת הכאב והסבל אותו חווה המנוח ברגעיו האחרונים. ובנותני הדעת לעובדה שהתאונה הביאה לקיצור משמעותי בתוחלת חייו, ובשים לב לסכומים שנפסקו במקרים אחרים, אני פוסק ב גין ראש הנזק של כאב וסבל וקיצור תוחלת חיים , פיצויי בסך של 400,000 ₪.

אובדן תמיכה ו- הפסד השנים האבודות

34. התובעים עותרים לפיצויי תלויים, לעבר ולעתיד, בסך כולל של 6,400,000 ₪. המל"ל טען לפיצויי בגין ראש נזק זה בסך 3,391,744 ₪. מנגד לטענת הנתבעים יש להעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה על סך 854,651 ₪.

35. כידוע, הוכרה הזכות לפיצוי בגין הפסד יכולת ההשתכרות ב"שנים האבודות", וזאת הן בתביעת הניזוק החי שתוחלת חייו קוצרה, והן בתביעת עיזבונו של הניזוק המת ראה ע"א 140/01 עיזבון המנוח אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ, פ"ד נח(4) 486 (2004)).
סוגיית אופן חישוב הפיצויים בגין הפסד השתכרות ב"שנים האבודות" של ניזוק שיש לו תלויים, כבמקרה דנן, הוכרעה בע"א 10990/05 פינץ נ' הראה חברה לביטוח בע"מ, ביום 11.4.06).

36. עוד נקבע, כי מקום שקיימת זיקה, ואף זהות מלאה, בין התלויים ליורשים, כגון המקרה שלנו, ובהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות אחרת, יש לשום את הפיצוי לפי שיטת הידות, כאשר מספר הידות נקבע בהתאם למצבו הידוע של הניזוק. ואולם, ביישום שיטת הידות יש להביא בחשבון גם את ידת החיסכון, המתווספת לידות בני המשפחה, כולל ידת המנוח, (שמנוכה), וידת משק הבית (ראו גם: ע"א 5368/06 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון המנוח חוסאם, פורסם בנבו), ר' גם: ריבלין, תאונת הדרכים, 945-926 (מהדורה רביעית 2012).

37. בחישוב הפיצויים להלן, נלקחו בחשבון שתי תקופות ראשיות: התקופה הראשונה מיום התאונה עד ליום מתן פסק הדין, והתקופה השניה מיום מתן פסק הדין עד הגיע המנוח לגיל פרישה. בתוך שתי תקופות ראשיות אלו נערכו חישובים לפי תקופות משנה, כפי שיפורט בהמשך.
יש לציין כי התבועים לא עתרו לפיצויי בגין השנים האבודות, מעבר לגיל הפרישה (67).

38. לשם הקלת החישוב, מצאתי לנכון לרכז נתוני התובעים (תאריכי לידה, ותום תקופת התלות), בטבלה סדורה, כאשר תם תקופת התלות לגבי הילדים הוא הגיעם לגיל 18:

תאריך לידה
תום תקופת התלות
התובעת 2 (האלמנה)
30.3.1982
5.3.2041
(הגיע המנוח לגיל 67)
תובעת 3
10.9.2002
10.9.2020
תובע 4
15.12.2003
15.12.2021

39. תביעת התלויים לעבר – מיום התאונה (11/11/05) עד היום:

מיום התאונה עד היום – תקופה של 132 חודשים, החישוב לפי 5 ידות.
4,735 ש"ח X 4 (ידות) X מקדם היוון של 132 חודשים = 425,437 ₪ .
5(ידות)
(לא ראיתי להוסיף ריבית משלא עתרו התובעים לכך).

40. תביעת התלויים מיום מתן פסק הדין עד הגיע המנוח לגיל 67 – 5.3.2041:

א. מהיום עד הגיע התובעת 3 לגיל 18 (10.9.2020) – תקופה של כ-49 חודשים, החישוב לפי 5 ידות.
4,735 ₪ X 4 (ידות) X מקדם ההיוון של 49 חודשים= 171,138 ₪.
5 (ידות)

ב. מיום 10.9.2020 עד הגיע התובע 4 לגיל 18 (15.12.2021) – תקופה של 15 חודשים, החישוב לפי 4 ידות.
4,735 ₪ X 3 (ידות) X מקדם ההיוון של 15 חודשים= 52,217 ₪.
4 (ידות)
ובהיוון כפול לתקופה של 49 חודשים = כ- 46,400 ₪.

ג. מיום 15.12.2021 עד הגיע המנוח לגיל פרישה (5.3.2041), תקופה של 231 חודשים, החישוב לפי 3 ידות.
4,735 ₪ X 2 (ידות) X מקדם ההיוון של 231 חודשים = 553,420₪,
3 (ידות)
ובהיוון כפול לתקופה של 61 חודשים = 477,400 ₪ .

סה"כ = 694,938 ₪ (סעיף 40 בלבד)

הוצאות קבורה, הלוויה, מצבה ואבל

41. התובעים עתרו לפיצויי בגין ראש נזק זה בסך 30,000 ₪. המל"ל העמיד תביעתו על סך 25,000 ₪. מנגד לטענת הנתבעים יש להעמיד את הפיצויי בגין ראש נזק זה לסך 3,000 ₪.
התובעים לא הציגו קבלות כלשהן בגין הוצאות אלו, אולם אין בכך כדי לשלול מהם פיצויי כספי בגין ראש נזק זה. על פי המקובל בפסיקה, אני פוסק בגין ראש נזק זה פיצויי בסך 15,000 ₪.

שירותי בעל ואב

42. מתחשיבי התובעים לא ברור מהו הסכום לו עותרים בגין ראש נזק זה , מאחר והוא נכלל ברכיבי אובדן תמיכה. המל"ל עתר לפיצויי בגין ר אש נזק זה בסך 183,170 ₪. מנגד הנתבעים טענו לפיצויי בגין ראש נזק זה בסך של 20,000 ₪.

43. בהתאם להלכה שיצאה תחת ידי בית המשפט העליון בעניין ע"א 2739/06 עזבון המנוח דוביצקי ולדימיר ז"ל נ' אסדי רזקאללה (טרם פורסם, 1.6.08), יש לפסוק לתובעים פיצוי ראוי בגין ראש הנזק של אבדן שירותי בעל ואב, המצוי מחוץ לתחום החפיפה שבין תביעות העזבון והתלויים.

44. פיצוי בגין שירותי בעל ואב, בהקבלה למושג אובדן שירותי אישה, משמעו ערכם הכספי של אותם שירותים אשר האב היה מבצע, תורם ועושה במשק הבית, ואשר בגין האירוע נשוא התביעה נאלצו התלויים להחליף על ידי אמצעי כלכלי. פיצוי בגין הפסד שירותי אב משמעו, אפוא, אותו טיפול או סיוע או עזרה חלופיים, הניתנים לשומה כספית, שהוצאו בפועל, או הוצאות שייעשו, אף אם לא הוצאו בפועל (ראו: ע"א 3907/02 עזבון המנוחה איריס וייס ז"ל נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(2), 721; ע"א 482/89 עזבון המנוחה אביר שרה ז"ל נ' יהושע, פ"ד מז(3) 107, 110; ע"א 8216/99 עזבון המנוח סמיון פרידמן ז"ל נ' רפפורט, תק-על 2001(2) 15, 18; ע"א 1503/94 הפניקס הישראלי נ' עזבון המנוח ברוך ברמן, פ"ד נא(3) 502, 511; ע"א 64/89 גבאי נ' לוזון, פ"ד מח (4) 673.

בין יתר השירותים המזכים בפיצוי מצוי אף אובדן סיועו של המנוח בטיפול בילדים (פס"ד גבאי הנ"ל, עמ' 683-682), ולעיתים, הפסד השכר שנגרם לאלמנה עשוי לשמש אמת מידה לחישוב ההפסד הממוני שנגרם להם בשל אובדן השירותים (שם, עמ' 685).

45. בתצהירה לא תיארה האלמנה כיצד סייע המנוח לה ולילדיה במידה נרחבת בכל תחומי החיים, וכיצד הקדיש לילדיו מזמנו ומרצון, אלא הסתפקה לציין שהוא היה המפרנס היחידי בבית. אולם, סביר להניח כי המנוח תרם את חלקו לצורך הטיפול בילדיו וגידולם וכן בתחזוקת הבית מה גם שמדובר היה בבעל מקצוע בתחום הבניה והשיפוצים . בהקשר זה יפים הדברים שנאמרו בת"א 2366/00 ענבתאוי נ' כלל חברה לבטוח בע"מ (13.11.08):
" אין לקבל את טענת הנתבעת כי הואיל והתובעת היתה עקרת בית, וטיפלה בילדים, לא נגרם להם כל נזק בגין אובדן שירותי אב. יש לצאת מהנחה כי בכל מקרה גם האב תורם את חלקו במידה זו או אחרת לטיפול בילדים, הסעתם, גידולם וחינוכם. מותו של המנוח הכביד באופן משמעותי את נטל הטיפול במשק הבית ובילדים, ונטל זה מוטל עתה כל כולו על התובעת. כך גם ברור כי היה למנוח חלק מכריע, אם לא בלעדי, בכל הקשור לתחזוקת הבית. המנוח עבד בבניה, ובוודאי היה עושה עבודות רבות בבית עצמו... בלעדי המנוח, תיאלץ התובעת לשלם סכומים שונים במהלך השנים לבעלי מקצוע שונים שיתחזקו את הבית" (ההדגשות שלי –ס"י).

46. לעניין גובה הסכומים שנפסקים בגין אובדן שירותי אב ובעל, יפים הדברים שנאמרו בע"א 9788/07 עיזבון המנוחה הדיל מרמש נ' ד"ר אילנה שלזינגר, (פורסם בנבו), (30.5.2010):
""כאשר כללים אלה נקוטים בידינו בעניין נשוא הערעור כאן – ובוחנים אנו את פסקי הדין שנתגבשו במהלך עשרות שנים בערכאות הראשונות, אין להתעלם מן הכלל שמשמש את בתי המשפט, כי ברגיל, ובאין נסיבות מיוחדות, כמו נישואיו מחדש של בן הזוג שהתאלמן – מכאן, או גיל צעיר במיוחד של הילדים שנותרו – מכאן, נעה מטוטלת הפיצוי בגין אבדן שירותיו של בן הזוג – בסכומים שבין 200,000 ש"ח ל-300,000 ש"ח. המטוטלת נעצרת במקום הגיאוגרפי הנבחר על-ידי שופט הערכאה הראשונה, לאחר שהוא בוחן, לצורך השוואה, נתונים שונים ובהם שכר מטפלות, גיל הילדים הנזקקים לטיפול ומספרם (כאשר הפיצוי אינו מהווה בהכרח מכפלה הנקבעת על-ידי מספר הילדים). אכן, היו מקרים בפסיקה, לאחרונה, בהם פסקו שופטי הערכאות הראשונות, או הציעו בפשרה סכומים העולים או יורדים מטווח הפיצוי האמור (בשיעור של כ-10% כלפי מעלה ומטה) – אך הוודאות החיונית לניהול ההליכים האלה נשמרה." (ההדגשות שלי –ס"י).

47. לפיכך, לאחר ששקלתי בטענות הצדדים והראיות שלפני, ובהתחשב בגיל המנוח בעת פטירתו, ובעיסוקו כבעל מקצוע שיפוצים, ונוכח גילאי האלמנה והילדים, ולנוכח הסכומים המקובלים בפסיקה, אני אומד את הפיצוי המגיע לתובעים בגין אובדן שירותי המנוח כבעל וכאב בסכום של 250,000 ₪.

ניכוי תגמולי מל"ל/ תביעת המל"ל

48. תחילה טען המל"ל לתשלומי שאירים בסך 824,879 ₪, בהסתמך על חו"ד אקטוארית מטעמו, שצורפה כנספח 8 לתחשיביו.
בעקבות טענת הנתבעים, כי אין לקחת בחישוב תביעת המל"ל, סכומים ששולמו ומשולמים בתור קצבת השלמת הכנסה, הוגשה ע"י המל"ל ב-14/4/16, בתום הסיכומים, הודעת הבהרה, לפיה הועמד סכום תשלומי המל"ל בגין התאונה על סך 700,312 ₪.
הנתבעים הודיעו כי הסכום מקובל עליהם. ב"כ התובעים, אשר הסכים תחילה עם תחשיבי המל"ל, לא מצא לנכון להגיב בעקבות ההבהרה הנ"ל.
מאחר ומדובר בחישוב המטיב עם התובעים, אניח כי הוא מקובל עליהם, משהסכימו לתביעת המל"ל המקורית, שהייתה גבוהה יותר.
49. אין מחלוקת, כי בתביעה זו חל סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995, לפיו חייב הנתבע 1 לשפות את המל"ל בסכום הגמלאות אשר שולמו ומשולמים על ידו לתובעים בגין האירוע .
משכך, תביעת השיבוב של המל"ל מתקבלת, כדי גובה תגמולי המל"ל, כאמור לעיל, בסך 700,312 ₪, הוא הסכום שיש לנכותו מס"כ הפיצויי המגיע לתובעים 2 עד 4.

לסיכום

50. הנני מחייב את הנתבע 1 , לשלם לתובעים 1 עד 4 , פיצויי בסך -.1,785,375₪.
ובניכוי תגמולי המל"ל יתרת הסכום לפיצוי -.1,085,063 ₪ .

כן, הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם למל"ל (התובע 5) סך של -.700,312 ₪ .

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית.

נוכח דחיית התביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3 ראיתי שלא לפסוק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, לא לתובעים (עקב קבלת תביעתם נגד הנתבע 1), ולא לנתבעים 2 ו-3 (עקב דחיית התביעה נגדם), זאת לצורך האיזון המתבקש, ובהתחשב בכך ששלושת הנתבעים ניהלו הגנתם יחדיו.

הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעים, באמצעות באי-כוחם, תוך 30 ימים מי ום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ט"ו תשרי תשע"ז, 17 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.