הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 23217-06-16

בפני
כבוד ה שופטת עינב גולומב

תובעת

כל בו ספרים (ס. ה. ר.) בע"מ

נגד

נתבע

משרד החינוך

פסק דין

לפני תביעה בסך 923,000 ₪, שהגישה התובעת, חברה העוסקת בהוצאה לאור של ספרים, נגד משרד החינוך, שעילתה אי-אכיפת חוזר מנכ"ל משרד החינוך בנושא שימוש בספרי לימוד בבתי הספר.

תמצית הרקע והמחלוקת:

1. חוזר מנכ"ל משרד החינוך (תשע"ו) מס' 6.3-2, קובע הוראות ביחס לבחירת ספרי לימוד בהם ילמדו התלמידים בבתי הספר.

2. בתמצית, החוזר קובע כי על כל בית ספר לבחור את ספרי הלימוד בהם ישתמשו תלמידיו, מתוך רשימת ספרי הלימוד המאושרים על-ידי משרד החינוך. הבחירה בספר כזה או אחר מתוך הרשימה היא בחירה בית ספרית, אולם כאמור הבחירה מוגבלת לרשימת הספרים המאושרים, אלא אם כן ניתן אישור מפורש לבית הספר לעשות שימוש בספר לימוד שאיננו כלול ברשימה (סעיף 3(א) לחוזר המנכ"ל). סעיף 3(ב) לחוזר המנכ"ל קובע כי: "לא יוחלף ספר לימוד ברשימת ספרי הלימוד של בית הספר אלא לאחר חמש שנים מתאריך תחילת השימוש בו כספר לימוד בתחום הדעת".

3. בשנת 2014 הוציאה התובעת לאור ספר לימוד במקצוע השפה הערבית בשם "ספר אל בדיע לכיתה ח", אשר נכלל ברשימת הספרים המאושרים על-פי חוזר המנכ"ל. לטענת התובעת, בשנת 2014 היא הדפיסה ומכרה כ- 21,000 עותקים של ספר הלימוד הנ"ל. לקראת שנת הלימודים העוקבת, הדפיסה היא לטענתה כ- 26,000 עותקים של הספר (21,000 + 5,000 עותקים גיבוי). דא עקא, הסתבר לה לטענתה כי כ- 90% מבתי הספר שרכשו את הספר בשנת הלימודים הקודמת, לא רכשו אותה בשנה שלאחריה. ביום 26.7.15 פנתה התובעת למשרד החינוך במכתב, בו התריעה על חריגת בתי הספר מהוראות חוזר המנכ"ל וביקשה את התערבותו הדחופה לתיקון המצב, תוך שהלינה על הנזק הכספי הרב הנגרם לה עקב אי-קיום הוראות החוזר. מכתב זה נענה בתשובת משרד החינוך מיום 27.7.15, בו נאמר כי בתי הספר מחויבים להשתמש בספרי לימוד מאושרים ע"י המשרד, וכי ככל שידוע לתובעת על בתי ספר ספציפיים שלא פעלו בהתאם לכך, היא מתבקשת לעדכן על כך את המשרד על מנת שהעניין ייבדק פרטנית. במענה לכך, העבירה התובעת למשרד החינוך במכתבים מיום 18.10.15 ומיום 1.6.16, רשימה של בתי ספר ספציפיים במגזר הערבי לגביהם מתייחסת תלונתה.

4. לאחר שפניות התובעת לא הביאו לשינוי המצב, היא הגישה את תביעתה שלפני, בה מבוקש לחייב את משרד החינוך לשאת בנזקיה הכספיים בשל אי-קיום הוראות חוז ר המנכ"ל על-ידי בתי הספר. לטענת התובעת, הספר אותו הוציאה לאור היה הספר המאושר היחיד בתחום הרלוונטי, אולם בתי ספר רבים במגזר הערבי בחרו לעשות שימוש בספרי לימוד ישנים שאינם כלולים ברשימת הספרים המאושרים. כך, בתי ספר שרכשו את הספר בשנת 2014, לא רכשו אותו לשנה שלא מכן. לטענתה, משרד החינוך לא דאג לפקח ולאכוף את הוראות חוזר המנכ"ל על בתי הספר, וכתוצאה מכך נגרמו לה נזקים כספיים רבים. את נזקיה העריכה התובעת בסך של 773,000 ₪, נזק כלכלי ישיר בגין אי-מכירת הספרים, וכן נזק נוסף בסך 150,000 ₪ בגין פגיעה בשמה הטוב ובמוניטין וכן עוגמת נפש.

5. לטענת משרד החינוך, יש לדחות את התביעה נגדו בהיעדר עילה. לטענתו, בהתאם לחוזר המנכ"ל, אכן חובה על בתי הספר לבחור ספרי לימוד מתוך רשימת הספרים המאושרים בלבד, אלא אם התקבל אישור מיוחד לנהוג אחרת. לצד זאת מציין משרד החינוך, כי ההחלטה איזה ספר לבחור מתוך רשימת הספרים המאושרים נתונה בידי בתי הספר בלבד וכי עצם הכללתו של ספר לימוד ברשימת הספרים המאושרים איננה מהווה ערובה לבחירתו על-ידי בתי הספר או להיקף מכירתו ורווחים עתידיים. כמו-כן טוען משרד החינוך, כי בעקבות פנייתה הקונקרטית של התובעת נשלחה פניה לגורמי הפיקוח כי עליהם לתזכר את בתי הספר במגזר הערבי אודות חובתם לנהוג בהתאם לחוזר המנכ"ל. לטענתו, הוראות חוזר המנכ"ל הן הוראות מנחות ובהיעדר פניה "בזמן אמת" למשרד אודות הפרתן, לא היתה לו כל אפשרות לפעול אחרת משפעל. משרד החינוך טוען בנוסף, כי אין הוכחה שבתי הספר אכן הפרו את חוזר המנכ"ל. לצד זאת מצין הוא, כי מבדיקה מקדמית שערך בעקבות פניית התובעת עלה, כי רוב בתי הספר שהוזכרו על-ידי התובעת עשו שימוש בספר למשך שנה או שנתיים וכי בית ספר אחד לא עשה בו שימוש כלל. משרד החינוך טוען עוד, כי יש לדחות את התביעה משהתובעת לא הוכיחה את נזקיה הכספיים הנטענים לגביהם לא הובאה כל ראיה.

6. במסגרת ההליך הגישו הצדדים תצהירי עדות ראשית. מטעם התביעה הוגש תצהירו של מר עבאסי סאלח, המנכ"ל והבעלים של התובעת. מטעם משרד החינוך הוגש תצהיר של מר יוסף טרודי , ממונה (חמורי למידה) לדוברי ערבית באגף ספרי לימוד של המשרד. בתצהירים פורטו טענות הצדדים, כפי שצוינו לעיל.

7. בדיון שהתקיים ביום 15.7.18 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה התביעה תוכרע על יסוד מכלול החומר שהוגש לתיק בית המשפט וללא חקירות נגדיות.

8. בהתאמה, ולאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם, תינתן הכרעתי להלן.

דיון והכרעה:

9. לפי הר איות שהוצגו, אין חולק כי ספר הלימוד של התובעת נכלל ברשימת הספרים המאושרים על-ידי משרד החינות לשנת הלימודים תשע"ה. לטענת התובעת, זהו ספר הלימוד היחיד בתחום הרלוונטי שהיה ברשימת הספרים המאושרים, טענה שאושרה בדברי ב"כ משרד החינוך בישיבת קדם המשפט מיום 21.6.17 (עמ' 1, ש' 16).

10. כאמור לעיל, התובעת טוענת כי חרף עובדה זו, בתי ספר רבים במגזר הערבי לא רכשו את ספר הלימוד, אלא בחרו לעשות שימוש בספרי לימוד ישנים שלא נכללו באותה עת ברשימת הספרים המאושרים. בתי ספר שרכשו את הספר של התובעת, לא רכשו אותו בשנת הלימודים העוקבת , ובכך הפרו את הוראת חוזר המנכ"ל המחייבת שימוש בספר מאושר שנבחר ע"י בה"ס למשך חמש שנים. על כך עמד המצהיר מטעם התובעת בתצהירו, וכאמור משרד החינוך וויתר על חקירתו כך שהטענה לא נסתרה. היא אף נתמכת בתצהיר מטעם משרד החינוך, בו נאמר כי מבדיקה מקדמית שערך המשרד עלה כי רוב בתי הספר שרכשו את הספר עשו בו שימוש לשנה או שנתיים בלבד, קרי – לא למשך התקופה הקבועה בחוזר המנכ"ל (חמש שנים). לפיכך, ניתן לקבוע כי טענת התובעת בדבר הפרה של חוזר המנכ"ל ע"י בתי הספר , בכך שהספר מושא דיוננו הוחלף בטרם חלוף התקופה המחייבת לפי חוזר המנכ"ל, הוכחה. שאלה נפרדת היא היקף ההפרה ובפרט קיום נזק שנגזר מכך ושיעורו, נושא שידון בהמשך.

11. כפי שכבר צוין, התובעת פנתה למשרד החינוך ביולי 2015 והלינה על אי-קיום הוראות חוזר המנכ"ל. לאחר מכן, ובהמשך לבקשת משרד החינוך, היא העבירה למשרד רשימה מפורטת של בתי הספר בהם מדובר. נוכח זאת, אין בידי לקבל את טענת משרד החינוך בסיכומיו כי בהיעדר "בזמן אמת", לא היה בידו לעשות דבר. פניה כאמור היתה מטעם התובעת. מתוך ראיות משרד החינוך ניתן להתרשם, כי לאחר קבלת המידע ראה המשרד לנקוט פעולות מינוריות בלבד. לפי האמור בתצהיר מטעם משרד החינוך, עקב פניית התובעת "נשלחה פנייה לגורמי הפיקוח במשרד החינוך כי עליהם לתזכר את בתי הספר במגזר הערבי, כי עליהם לנהוג בהתאם לחוזר המנכ"ל " (סעיף 11 לתצהיר) . כך הצהיר המצהיר מטעם המשרד, ולא יסף. מה עשו אותם "גורמי פיקוח" אליה נשלחה הפניה? איזה פעולות, אם בכלל, נעשו אל מול בתי הספר? זאת אין לדעת מתוך תצהיר משרד החינוך, אף שברי כי מלוא המידע הרלוונטי מצוי בידו. משכך אין אלא להסיק, כי פעולות ממשיות מצד משרד החינוך מול בתי הספר לא בוצעו. במסגרת ההליך טען המשרד כי אין בידיו כלי אכיפה ממשיים מול בתי הספר ביחס להוראות חוזר המנכ"ל, אולם ככל שטענה זו מכוונת להצדקת אי-עשייה כלל, לא ניתן לקבלה. משעה שהמשרד ראה לקבוע הוראות מפורטות המחייבות את בתי הספר בכל הנוגע לשימוש בספרי לימוד, הרי שככל שהוראות אלה לא מקוימות, והדבר מובא לידיעתו, מצופה כי יפעל לתיקון המצב, ולו באמצעות פניות והתראות ברורות לבתי הספר ודרישה ל קבל דין וחשבון מהם. שאם לא כן, הרי שהוראות חוזר המנכ"ל הן בגדר אות מתה. מתוך הראיות שצירף משרד החינוך, לא ניתן להתרשם שכך נעשה. אוסיף כי טענת משרד החינוך בתצהירו, לפיה הפסקת השימוש בספר נבעה "עד כמה שניתן היה להבין" מכך שהוא לא התאים לצרכי התלמידים (סעיף 14), לא נתמכה בראיה כלשהי ואף לא פורט והובהר מהי אותה אי-התאמה נטענת, כך שהטענה לא הוכחה.

12. שאלה נפרדת היא האם יש בהתנהלות משרד החינוך כדי להצמיח חבות משפטית שלו כלפי התובעת בגין הנזקים שנטען שנגרמו לה עקב אי-קיום חוזר המנכ"ל על-ידי בתי הספר. עיקר טענותיה של התובעת מכוונת לרשלנות של משרד החינוך בשל כך שלא פיקוח ולא אכף את חוזר המנכ"ל על בתי הספר. שאלת קיומה של חב ות נזיקית של הרשות המנהלית בגין אי-פיקוח מספיק על פעולות של צד שלישי , הינה שאלה התלויה בנסיבות המקרה הקונקרטי, ובכלל זה שאלת מהות והיקף הסמכויות הנתונות לרשות עפ"י דין בתחום הנדון. שאלה זו אף איננה זהה לשאלת קיומו של פגם מנהלי במעשי הרשות לפי עילות הביקורת השיפוטית לפי המשפט המנהלי (ע"א 9211/09 איזוטסט בע"מ נ' ד"ר אורנה דריזין (פורסם במאגרים) (2012; רע"א 8286/13 נטו מ.ע מזון בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (פורסם במאגרים) (2013)) ). אינני רואה צורך להעמיק בסוגיה זו בנסיבות ענייננו שלנו, וזאת מן הטעם כי אף אם אניח שה מדינה חבה כלפי התובע ברשלנות, אין בכך כדי להביא לקבלת התביעה. זאת מכיוון שהתובעת כשלה כליל בהוכחת רכיב הנזק בתביעה, כפי שיפורט להלן.

13. כפי שצוין לעיל, הנזק הנטען בתביעה הוא בשני ראשים: נזק ממוני ישיר בסך 773,000 ₪ ונזק נוסף בגין לשון הרע/פגיעה במוניטין/עוגמת נפש בסך 150,000 ₪.

14. נזקים נטענים אלה לא הוכחו בדבר. לא הוצגו נתונים שהם בגדר הכרח להוכחת הנזק הנטען ושיעורו. בתצהיר מטעם התובעת הוקדשו לעניין זה שורות בודדות, בהן נטען באופן סתמי ו כוללני, ללא פירוט מינימאלי או תחשיב מכל סוג , לנזק בסך 923,000 ₪. לתצהיר צורף מכתב של בית דפוס מיום 17.4.16, בו צוין כי בשנת 2014 הודפסו 21,000 עותקים של הספר מושא התביעה ובשנת 2015 הודפסו 15,000 ₪. הא ותו לא. ראיות אחרות מכל סוג לא הוצגו, לרבות ראיות בדבר העלויות והתשלומים בהם נשאה התובעת, שיעורי רווח, או כל נתון אחר. כפי שאמרנו, הטענה לנזק בהיקף של מאות אלפי ₪ לא בוססה בראיות ולו מינימאליות להוכחת ו כדבעי, מבלי שהובא כל נימוק להימנעות מהצגת ראיות ונתונים שאמורים להיות בידי התובעת. גם הטענה לנזק בגין פגיעה בשם הטוב/במוניטין לא נתמכה בדבר, ואילו הטענה לנזק לא ממוני בגין עוגמת נפש איננה במקומה משמדובר בתאגיד ( ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ ( פורסם במאגרים) (2010)). העובדה כי מצהיר התובעת לא נחקר על תצהירו, אינני יכולה ליצור יש מאין ולמלא את החסר היסודי והבסיסי הקיים בראיות התביעה בעניין זה. מושכלות יסוד הן כי על התובע להוכיח קיומו של נזק ש נגרם לו ואת שיעורו. בענייננו, התובעת כשלה בכך. אשר על כן, דין תביעתה להידחות.

סוף דבר:

15. נוכח כל המקובץ, התביעה נדחית.

16. בנסיבות העניין ובשים לב למפורט לעיל לעניין, אינני רואה לעשות צו להוצאות.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ג כסלו תשע"ט, 21 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.