הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 2214-12-14

בפני
כב' השופטת נבילה דלה מוסא, סגנית נשיא

תובעים

מדלן שקיר
ע"י ב"כ עו"ד משה חורי

נגד

נתבעים
1.אבינועם שקיר
2.מרדכי (ביבי) שקיר
3.ערבונה שקיר
4.נדיה רות מעתוק
5.שמעון מעתוק
ע"י ב"כ עו"ד אוריאל שילה
6.רשות מקרקעי ישראל - מחוז צפון
ע"י ב"כ עו"ד הראל טיקטין
7.הסוכנות היהודית לא"י
ע"י ב"כ עו"ד מנחם גדרון
8.דלתון - מושב עובדים
ע"י ב"כ עו"ד יואל הלל

פסק דין

במוקד תובענה זו עומד סכסוך בין בני משפחה על אודות הזכויות בנחלה מספר 3 במושב דלתון, מושב עובדים של פועל מזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ (להלן: "הנחלה").
על אף המלצת בית המשפט לסיים את המחלוקות בין הצדדים בפשרה, וטוב לו היו הצדדים פועלים בהתאם להמלצה זו לאור מהות היחסים ביניהם, הצדדים לא השכילו להגיע ביניהם להסכמות, ולא נותר בידי אלא לתת את פסק הדין.
הצדדים לתובענה
התובעת מדלן שקיר, היא אשתו של המנוח הרצל שקיר ז"ל, שהלך לעולמו בתאריך 25.9.09 (להלן: "בעלה המנוח של התובעת" או "הרצל"). הרצל ז"ל הוא אחיהם של הנתבעים 1-2: אבינועם שקיר (להלן: "אבינועם" או "הנתבע 1") ומרדכי (ביבי) שקיר (להלן: " מרדכי" או "הנתבע 2")- ובנם של ערבונה שקיר (להלן: "ערבונה" או "הנתבעת 3"), ובנימין שקיר ז"ל.
הנתבעים 4-5- הם בעל ואישה, המתגוררים בנכס הבנוי על שטח הנחלה ושוכרים את הנכס מהנתבע 1 (להלן: "השוכרים" או "הנתבעים 4-5").
הנתבעת 6- רשות מקרקעי ישראל, המהווה גוף סטטוטורי ממשלתי המנהל על פי חוק את מקרקעי מדינת ישראל, ובין היתר, אחראי על ביצוע רישום עסקאות העברת זכויות חכירה במקרקעין, לרבות אלה של האגודה, וחתומה עם הנתבעים 7 ו- 8 על הסכם משולש (להלן: "רשות מקרקעי ישראל").
הנתבעת 7- הסוכנות היהודית, המיישבת, ומנהלת את הרישומים ביחס לזכויות ולשעבודים בנחלה, במסגרת היותה צד להסכם משולש עליו חתומה יחד עם הנתבעות 6 ו-8 (להלן: "הסוכנות היהודית").
הנתבעת 8- דלתון, מושב עובדים של פועל מזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ- שהיא אגודה שיתופית, המהווה מושב עובדים המאגדת בתוכה את חברי האגודה, וחתומה על ההסכם המשולש עם הנתבעים 6 ו-7 (להלן: "האגודה השיתופית").

רקע וטענות הצדדים
זכויות בר רשות בנחלה היו רשומות על שם שקיר מבארכה מתאריך 1.1.1967, שהיא הסבתא של בעלה המנוח של התובעת, ואשר הלכה לעולמה בתאריך 17.5.1996 (נספח א' לתצהיר ת/1), ועל שם בעלה מרדכי שקיר ז"ל אשר הלך לעולמו בתאריך 1.10.1976 (סעיף 3 לתצהיר נ/7).
על הנחלה בנויים שני בתים, האחד מבנה ישן קטן שהייתה מתגוררת בו מבארכה, שהוא הנכס המייסד בנחלה (להלן: "דירת המייסדים"), שבו מתגוררים היום הנתבעים 4-5 בשכירות, ובנוסף לבית מגוריה של התובעת ובעלה המנוח שנבנה במהלך שנות ה-80, כדירה של בן ממשיך.
הנחלה מחולקת לשני חלקים א' ו-ב'- חלקה א' כוללת- בית מגורים, מפטמה ולול וחלקה ב' 24 דונמים של מטעים (נספח 24 לתצהיר נ/7).
למעלה מהצורך יצוין, כי על שם הנתבעת 3, שקיר ערבונה, רשומה נחלה 85 במושב דלתון (נספח 24 לתצהיר נ/7).
עיקר טענות התובעת
טוענת התובעת, כי בעלה המנוח, בהיותו ילד בן שנתיים בילה וגדל שנים רבות אצל סבתו וסבו, והובטח לו, כי הוא זה שלמעשה יבוא בנעלי בעלי הזכויות בנחלה (סעיף 12 לכתב התביעה).
טוענת התובעת, כי היא בעלת הזכויות בנחלה והיא זו שמונתה כ-"בן ממשיך", כאשר בתאריך 23.12.84 חתמה הסבתא מבארכה ז"ל, על הצהרה והתחייבות מתיישבים בלתי חוזר בסוכנות היהודית, שעל פיו מונו התובעת ובעלה המנוח ז"ל כ-"בן ממשיך" תחת הסבתא על זכויותיה בנחלה (סעיף 13 לכתב התביעה).
טוענת התובעת, כי לאחר שמבארכה הלכה לעולמה, ובהתאם לכללים שחלים בנתבעות 6-8, לרבות ההצהרה הבלתי חוזרת שנחתמה, ורישום בעלה המנוח כבן ממשיך בנחלה אצל כל הגורמים הרלבנטיים, לרבות בניית בית לבן הממשיך בנחלה, החל תהליך מסירת הנחלה למתיישב (סעיף 16 לכתב התביעה). בתאריך 25.9.09 נפטר בעלה של התובעת, לפני שהושלמה העברת הזכויות, ובהתאם לכך הועברו כל הזכויות בנחלה על שם התובעת בלבד (סעיף 17 לכתב התביעה).
כמו כן טוענת התובעת, כי מחצית משטחי העיבוד בחלקה ב' השייכים לנחלה הרשומה על שמה מוחזקים ותפוסים על ידי הנתבעים 1-3, וגורמים לתובעת חסרון כיס, ומתעשרים על חשבונה שלא כדין (סעיפים 32-33 לכתב התביעה).
טוענת התובעת, כי נחלה על פי הגדרתה בהתאם להחלטה מס' 1 של מועצת רשות מקרקעי ישראל, מהווה יחידה חקלאית אחת ושלמה באופן שהמתיישב בה יוכל לגור ולמצות את מלוא הפוטנציאל בפרנסתו בה, ומכאן נובע האיסור שקבע המחוקק בדבר איסור מכירה רצונית של חלק מהנחלה (סעיף 41 לכתב התביעה).
התובעת מפנה לפסיקה שעל פיה זכות של ברי רשות היא זכות אישית ולא קניינית, וכיוון שכך אינה ניתנת להורשה (סעיף 44 לכתב התביעה).
נוסף על כך טוענת התובעת, כי, לא נרשמו זכויותיהם של הנתבעים 1-3 בנתבעות 6-8 ואין זכר לנטען על ידם לעניין זכויותיהם בנחלה (סעיף 57 לכתב התביעה). הוסיפה התובעת, כי הנתבעים 1 ו-2 אינם חברי האגודה השיתופית ואינם בעלי זכות בנחלה ולכן אינם יכולים לקבל על שמם כל זכות במקרקעי המשבצת והשייכים ממילא לנחלה (סעיף 58 לכתב התביעה).
במסגרת התביעה עותרת התובעת למתן הסעדים שלהלן:
צו עשה לפיו על אבינועם (נתבע 1) והנתבעים 4-5 או מי מטעמם לסלק את ידם או לפנות את הדירה ולמסור אותה לתובעת כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ;
צו עשה לפיו על הנתבעים 1-3 ומי מטעמם, הטוענים לניהול מחצית מהשטחים המכונים חלקה ב' של הנחלה, לפנות ולסלק את ידם משטחים אלו;
צו עשה לפיו על הנתבעים 1-3, או מי מטעם לסלק את ידם מכל מבנה או מתקן או סככה הבנויה בנחלה;
צו מניעה קבוע לפיו מנועים הנתבעים 1-3 או מי מטעמם, לעשות כל שימוש בזכות מזכויות הנחלה, לרבות מתקניה, והשטחים שמכילה וכל זכות אחרת העולה מכוחה;
להצהיר כי אין לאף אחד זולת התובעת כל זכות בנחלה או במתקניה או בזכויות הימנה;
להצהיר כי הדירה לרבות המבנים הבנויים בנחלה וכל מתקן אחר הינם חלק בלתי נפרד מהנחלה והזכויות השייכות לתובעת;
עיקר טענות הנתבעים 1-3
טוענים הנתבעים 1-3, כי מעולם לא הובטח לבעלה המנוח של התובעת בילדותו כי הוא יקבל את הנחלה, וסבתו הקנתה את הנחלה לנתבע 1.
טוען הנתבע 1, כי רישום משק מספר 3 על שמה של התובעת, נעשה תוך שימוש במסמכים לא חוקיים שלא נחתמו על ידי הסבתא, ומשכך הרישום פגום ודינו להתבטל ואין לו כל תוקף משפטי (סעיף 36 לכתב ההגנה). וכי חתימת הנתבעת 8 כממליצה והנתבעת 7 כמאמתת חתימה על ההצהרה שנחתמה בתאריך 23.12.1984, נעשתה שלא כדין, עת התעלמו מהעובדה שהסבתא אינה חתומה על ההצהרה (סעיף 38 ו-46.4 לכתב ההגנה).
עוד נטען, כי הסכם זה עומד בסתירה לתצהירי העברת הזכויות שנערכו במועד מוקדם יותר בתאריך 26.7.1982, שבמסגרתו חתם הנתבע 1, על תצהיר קבלה ללא תמורה של זכויות הסבתא בנחלה; ובסמוך לכך בתאריך 29.8.82, חתמה הסבתא על תצהיר העברה ללא תמורה של זכויותיה בנחלה לנתבע 1 (סעיף 20 לכתב ההגנה) .
לעניין הוצאת אישור על אודות בן ממשיך בנחלה ע"י הסוכנות היהודית לטובת הרצל שקיר ז"ל, בתאריך 2.1.85, טוענים הנתבעים כי אישור זה הוצא שלא כדין, וניתן בהסתמך על מסמך חסר תוקף משפטי, ואינו חתום על ידי בעלת המשק (סעיף 37 לכתב ההגנה).
עוד טוענים הנתבעים, כי הזכות בבית המייסדים (של מבארכה ומרדכי ז"ל), שייכת לנתבע 1 ולכל מי שיבוא מטעמו (סעיף 49.1 לכתב ההגנה). וכי קיים הסכם פנים משפחתי, מתאריך 18.2.85 , בין בנימין ש קיר ז"ל והנתבעת 3 מצד אחד, לבין הנתבע 1 ובעלה המנוח של התובעת מצד שני , ביחס לשימוש בני המשפחה בשטחי העיבוד ואמצעי הייצור של המשק החקלאי ויש לכבד את הוראות ההסכם . הוסיפו הנתבעים, כי בעלה המנוח של התובעת, לא התנגד מעולם לזכותם לעשות שימוש בבית המייסדים, ובמחצית אמצעי הייצור של משק 3, ועל כן התובעת כיורשת שלו מנועה מלהתכחש להסכמתו (סעיף 50.1-50.2 לכתב ההגנה).
עוד טוענים הנתבעים, כי התובעת ובעלה המנוח חתמו על זיכרון דברים משנת 2005, והנתבעים 1-3 חתמו על הסכמים בכתב, אשר מעניקים לנתבעים 1-3 זכויות ספציפיות לשימוש במשק המקרקעין, ללא כל הגבלה בזמן ו/או עבירות, והכל מבלי שיש בהסכמי שימוש וגידול משותף אלה לפגוע בעיקרון של רישום הנחלה על שם מתיישב אחד. ועוד טענו, כי אין בהסכמים אלה כדי לפגוע בהוראות הדין לגבי ההתיישבות החקלאית בקרקעות המדינה (סעיף 50.3 לכתב ההגנה).
הוסיפו הנתבעים, כי התובעת מנועה מלטעון לבטלות ההסכמים עליהם חתמה ואשר מחייבים אותה, הן מכח תורת המניעות וההשתק והן מכח עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (סעיף 51 לכתב ההגנה).
עוד טוענים הנתבעים לשיהוי בהגשת התביעה, כך שהמסמך אשר מסדיר את השותפות במשק 3 בין הנתבע 1 לבין בעלה המנוח של התובעת הוא משנת 1985; ועוד נחתם בשנת 2005 זיכרון דברים אשר שב והגדיר את השותפים בנחלה. ומאז שנת 1985 ואף בשנת 2005 לא הועלתה כל טענה מטעם התובעת או בעלה המנוח (סעיף 52-53 לכתב ההגנה).
כן טוענים הנתבעים, כי בניגוד לטענתה של התובעת, הנתבעים 1 ו-2 גרים בדלתון והם חברי האגודה השיתופית וזכאים לגדל גידול משותף עם חקלאים נוספים בדלתון (סעיף 59 לכתב ההגנה). הם השקיעו בשיפור המבנים ובמשק מעל למיליון ₪, ויש להם זכויות מוקנות בשווי הכלכלי שהושקע על ידם במשק. ולתובעת אין כל זכות ברכוש והשקעות אלה (סעיף 62 לכתב ההגנה).
טענות הנתבעים 4-5
טוענים הנתבעים 4-5, כי בניגוד לטענת התובעת הם אינם פולשים או מסיגי גבול בנחלה, אלא, מתגוררים כדין וברשות בבית המייסדים מכח הסכם שכירות, עליו חתמ ה הנתבעת 3 והנתבעים 4-5, בתאריך 2.11.2008, שהוארך מידי שנה בהתאם להסכמות בעל פה בין הצדדים. כך שהם שוכרים כדין את הנכס ומשלמים את דמי השכירות בהתאם להסכם השכירות.
טוענים הנתבעים 4-5, כי ידוע להם שהנתבעת 3 היא ראש משפחת שאקיר וכל ילדיה מסרו בידיה את ניהול מרבית נכסי המשפחה ומסייעים בידיה בניהול המשק החקלאי.

עמדת רשות מקרקעי ישראל- הנתבעת 6
ההליך עוסק בסכסוך משפחתי אשר אינו מעניינה של הרשות. כך שלא מופנה כל סעד כלפי הרשות והיא תכבד כל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט.
עוד ציינה הרשות, כי במסגרת החלטה מספר 1 של מועצת מקרקעי ישראל, בעל הזכויות בנחלה הוא החייב להתגורר בנחלה ולעבד אותה ואין לו כל זכות להעביר את זכויות השימוש בנחלה לאחר. וכי לאור מדיניות הרשות והחלטותיה, לא ניתן לפצל את הנחלה בין מספר בעלי זכויות. וגם פסיקת בית המשפט העליון תמכה בעיקרון של אי פיצול נחלה.
עמדת הסוכנות היהודית- הנתבעת 7
טוענת הסוכנות, כי מדובר בסכסוך משפחתי בין התובעת לבין הנתבעים, והסוכנות אינה מתערבת בסכסוכים אלו. וכי היא תקבל כל החלטה שתינתן על ידי בית המשפט.
ציינה הסוכנות, כי הזכויות הקנייניות והחוזיות החלות על משבצת המקרקעין של המושב דלתון מעוגנות בחוזה שכירות משבצת תלת-צדדי (להלן: "החוזה המשולש"), בין רשות מקרקעי ישראל/מינהל מקרקעי ישראל (בעלים/משכיר הקרקע), לבין הסוכנות (החוכרת/מיישבת), לבין האגודה השיתופית (בר רשות).
עמדת האגודה השיתופית- הנתבעת 8
האגודה הודיעה, כי אין לה כל עניין בסכסוך המשפחתי ותכבד כל הכרעה שתינתן על ידי בית המשפט.

הראיות
מטעם התובעת: הוגש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת עצמה עליו נחקרה.
מטעם הנתבעים העידו: הנתבעים 1-3- אבינועם, מרדכי, ערבונה, והנתבעת 4 - נדיה מעתוק; מר שמעון ארביב- שעבד כמנהל החשבונות של שאקיר בנימין ז"ל, שאקר אבינועם ושאקיר הרצל ז"ל החל משנת 2002 ועד 2012 (להלן: "ארביב"); מר עופר שקיר- אחיהם של הנתבעים 1 ו-2 ושל בעלה המנוח של התובעת (להלן: "עופר"). העדים הגישו תצהירי עדות ראשית עליהם נחקרו.
לאחר סיום ישיבות ההוכחות, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

העברת הזכויות בנחלה
סעיף 1 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973 (להלן: "תקנות האגודות השיתופיות"), מגדיר "בן ממשיך":

"בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לענין זה, "הורים" – לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר."

בע"א 1108/98 מדעי נ' מדעי, פ"ד נד(4) 385 (2000) , כב' השופט אנגלרד הגדיר את מוסד "בן ממשיך" כדלקמן:
"שוב נקרא בית-משפט זה לדון ולהכריע במוסד של "בן ממשיך" במשק, שטיבו המשפטי כעין כוי, שהוא, כידוע, ברייה בפני עצמה שלא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא (חולין, פ, א). הוא המצב לגבי זכויותיו של "בן ממשיך", שלא נתבררה מהותן המשפטית, אם קניין, אם חיוב, אם יצור כלאיים."

כידוע, ההסכם המשולש על פי רוב מאפשר את העברת הזכויות של ההורים המחזיקים במקרקעין כ-"בר רשות" לידי "בן ממשיך" אחד בלבד, וקיימים סעיפי הגבלת עבירות, המונעים העברת זכויות בר רשות מהחבר של האגודה לאדם אחר, בין בחייו ובין לאחר מותו. הרציונל העומד מאחורי מדיניות זו הוא כדי למנוע פיצול המשק, לשמר את היחידה החקלאית ולמצות את הפוטנציאל המשקי. אי לכך, המוסד בן ממשיך נולד על מנת למנוע פיצול הנחלה ולהותיר הנחלה והמשק החקלאי כיחידה יצרנית אחת (ראו: ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996) (להלן: "עניין ברמלי").
על פי ההלכה הפסוקה, העברת הזכויות במשק על ידי ברי רשות, בין בחיים ובין לאחר פטירתם, תיעשה אך ורק בהתאם לחוזה המשולש, והעברת הזכויות שלא בהתאם לחוזה המשולש אינה בת תוקף כלפי המוסדות המיישבים (ראו: ע"א 566/89 שטיין נ' סופר , פ"ד מז(4) 167 (1993)). ולא אחת נפסק, כי זכויות של ברי הרשות אינ ן חלק מהעיזבון, כדברי כבוד השופטת ד. בינייש בעניין ברמלי שלעיל:
"ניתן אם כן לראות כי הזכויות הוענקו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירן לחבריה בהגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו בעיזבונות של החבר. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין עוד ממה שניתן לה ם בהסכם המשולש. מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעיזבונה של האם, ואינ ן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה. זכויות אלו יעברו אפוא לבן הממשיך על פי הקבוע בהסכם המשולש . ..". (פסקה 4 לפסק הדין)

בענייננו, אין מחלוקת בין הצדדים, כי הזכויות בנחלה היו רשומ ות על שמה של הסבתא מבארכה ז"ל, החל מתאריך 1.1.1967, כאשר בתאריך 19.8.1990 ניתן אישור על כך של הסוכנות היהודית (נספח א' לתצהיר התובעת ת/1).
ממכלול הראיות שהונחו לפני, לרבות עמדות המוסדות המיישבים, ניתן להסיק, כי התובעת ובעלה המנוח מונו כ-"בן ממשיך" על זכויות הסבתא מבארכה בנחלה, כפי שיפורט להלן.

התובעת לא נולדה במושב דלתון , וכשהתחתנה עם הרצל ז"ל, הם התגוררו תחילה בצפת, עד שחימה בנימין ז"ל ביקש מבעלה וממנה לעבור לגור במושב דלתון (עמ' 8, ש' 8-18) . על פי גרסתה של התובעת, בעלה המנוח גדל בבית הסבים והובטח לו כי הוא יהיה הבן הממשיך שלהם (עמ' 8, ש' 27-29).
בתאריך 23.12.1984, נחתמה " הצהרה והתחייבות מתיישבים" על ידי מבארכה שקיר ז"ל , שבמסגרתה הוצהר, כי התובעת ובעלה המנוח ימונו כ-"בן ממשיך" במשק מס' 3 במושב דלתון. הצהרה זו קיבלה המלצת האגודה השיתופית שנחתמה באותו תאריך ועל פיה: "אני הח"מ מושב עובדים של הפועל מזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ מבקשים מהסוכנות היהודית לא"י/ההסתדרות הציונית העולמית לאשר את הבן הממשיך הנ"ל לגבי המשק הנ"ל" (נספח ב'1 לת/1).
לפני חתימת ההצהרה הנ"ל, ובתאריך 19.12.1984 , חתמו התובעת ובעלה המנוח על תצהיר נוטריוני שזו לשונו:
אנו הח"מ הרצל שקיר ת.ז. XXXX042 ומדלן שקיר ת.ז. XXXX015, מתצהירים ואומרים כדלקמן:
אני הרצל שקיר הנני יליד המושב דלתון, ואני מדלן שקיר אשתו של הרצל שקיר.
אנו מקבלים מאת סבתו של הרצל שקיר, מברקה שקיר, את הזכויות כבן ממשיך במשק מס' 3, במושב דלתון.
אנו מצהירים בזה ומתחייבים בהתחייבות בלתי חוזרת כי אנו נטפל, נפרנס ונדאג לכל מחסורה של סבתנו, מברקה שקיר, במשך כל ימי חייה.
...
(נספח 6 לנ/7)
בתאריך 2.1.1985 ניתן על ידי הסוכנות היהודית, אישור בן/בת ממשיך במשק מס-003 מושב דלתון, המופנה לסבתא מבארכה, בגדרו נרשם:
"להלן פרטים אודות בן ממשיך שאושר על ידינו בכפוף לתנאים שבאישור הסוכנות היהודית.
מר/גב שקיר הרצל תעודת זהות- XXXXXX042 כממשיך נחלה מס-003 במושב דלתון
מס. אישור- 00301 תאריך האישור 2.01.1985
עליכם לפנות לאגף בניה כפרית במשרד הבינוי והשיכון על מנת לברר זכאותכם לסיוע בבנית הבית לבן/בת הממשיך".
(נספח ב'2 לת/1)

בתאריך 2.5.1985 ניתן על ידי הוועדה לתכנון ובניה מרום הגליל, היתר בניה על שם הסבתא מבארכה (נספח ג' לת/1).
התובעת טענה בתצהירה, כי לאחר שמונתה היא ובעלה המנוח כבן ממשיך בנחלה ונרשמו בגופים השונים, ועל מנת שלא ימתינו עד להעברת הזכויות מהסבתא מבארכה שהייתה בחיים עד לאחרית ימיה, בתאריך 23.12.1991 הסבתא ז"ל חתמה על ייפוי כח נוטריוני מספר 328/91 ו על פי ייפוי הכח, הסבתא מינתה את בנה בנימין ז"ל, לחתום על הסכם העברה במתנה ללא תמורה, לשם העברת הזכויות בנחלה לתובעת ולבעלה המנוח עוד בחייה, כהעברה ללא תמורה עליה חתמו התובעת ובעלה המנוח (סעיף 24 לתצהיר ת/1).
ההסכם הנ"ל וייפוי הכח הכללי צורפו לתצהירה של התובעת (כנספח יד).
טענה התובעת, כי הסכם זה הועבר לסוכנות, אולם לא הושלמה העברה על פיו, אלא, במסגרת רישום "בן ממשיך" והעברת הזכויות בנחלה לאחר פטירת הסבתא מבארכה כבעלת המשק המייסד, ורישום בן ממשיך תחתיה (סעיף 24 לתצהיר ת/1).
בתאריך 19.1.1994, ניתנה הודעה למינהל מקרקעי ישראל, על ידי הסוכנות היהודית על מסירת הנחלה להחזקת מתיישב, שעל פיה הנחלה עומדת להימסר לתובעת ובעלה במקום מבארכה ש קיר (נספח ה'1 לת/1).
בתאריך 7.3.1994, נשלח מכתב על ידי מינהל מקרקעי ישראל לסבתא מבארכה, שעניינו בהעברת זכויות החכירה בנחלה ואשר זו לשונו:
"הנדון: העברת זכויות החכירה במשק מס' 3 בדלתון
במשרדנו נתקבלה מהסוכנות היהודית הודעה על העברת זכויות החכירה במשק מס' 3 במושב דלתון. על מנת שנוכל לדון בדבר אבקשך להמציא למשרדנו בנצרת עילית את המסמכים הבאים:
בקשה להעברת זכויות בהתאם לטפסים המצ"ב מאושר ע"י ועד המושב ועורך דין.
תצהיר של מקבלי הזכויות במשק הנ"ל על הסכמתם לקבל משק מס' 3 במושב דלתון מאושר על ידי עורך דין.
אישור על סילוק משכנתא מבנק משכן בע"מ ובנק טפחות ו/או הסכמה מבנקים הנ"ל להעברת זכויות במשק מס' 3 במושב דלתון משם שקיר מברכה על שמם של שקיר הרצל ומדלין כי בתאריכים המפורטים מטה ניתנו על ידי משרדנו ההתחייבויות לרשום משכתנא לטובת בנקים הנ"ל.
.....
(נספח ו' לת/1)
מבארכה הלכה לעולמה בתאריך 17.5.1996, ולפני שהועברו הזכויות על שם התובעת ובעלה, הוא הלך לעולמו בתאריך 25.9.09.
בתאריך 25.12.2012 ניתנה הודעה על ידי הסוכנות היהודית לרשות מקרקעי ישראל, על מסירת נחלה להחזקת התובעת בלבד, הודעה זו קיבלה אישור רשות מקרקעי ישראל בתאריך 15.7.2014 (נספח ה'2 לת/1).
בתאריך 7.8.2014 חתמה התובעת על חוזה התיישבות מול הסוכנות היהודית (נספח ט' לת/1). ובתאריך 21.8.2014 ניתן אישור על ידי הסוכנות היהודית, שעל פיו התובעת היא בעלת הזכויות בנחלה. כאשר בתאריך 31.8.2014 ניתן אישור של רשות מקרקעי ישראל, כי הזכויות בנחלה רשומות אצלה על שם התובעת (נספחים ז' ו-ח' לת/1).
נוסף על כך, התובעת קיבלה אישור האגודה השיתופית שבו נרשם: "הריני לאשר שגב' מדלן שקיר ת.ז. XXXXXX152 הנה בעלת נחלה 3 במושב דלתון" (נספח י'1 לת/1).

התייחסות המוסדות המיישבים
אני ערה לכך שהנתבעות 6-7 לא הגישו תצהירים או תעודת עובד ציבור, אולם מעיון בעמדותיהם כפי שהועלו בכתבי ההגנה, ניתן למצוא חיזוק למסקנה שעל פיה התובעת ובעלה מונו כ-"בן ממשיך" בנחלה.
בכתב ההגנה שהוגש על ידי רשות מקרקעי ישראל, הרשות אישרה, כי התובעת רשומה כיום בספרי מקרקעי ישראל כברת רשות יחידה בנחלה 3 במושב דלתון, וציינה את העובדות שלהלן (סעיפים 4-9 לכתב ההגנה):
ביום 23.12.1984 חתמה מבארכה שאקיר ז"ל על הצהרה לפיה היא ממנה את בנה שקיר הרצל ואת כלתה התובעת כ"בן ממשיך" בנחלה. מינוי זה קיבל תוקף הן את אישור האגודה השיתופית והן את אישור המיישבת- הסוכנות היהודית.
בתאריך 30.12.1984, חתמה מבארכה שאקיר ז"ל על הסכם לפיו תיבנה בנחלה יחידת דיור שנייה עבור שקיר הרצל והתובעת.
ביום 19.1.1994 שלחה הסוכנות היהודית לרשות מקרקעי ישראל הודעה על מסירת הנחלה להרצל שקיר ומדלן שקיר.
בשל פטירתו של הרצל שאקיר, שלחה הסוכנות היהודית ביום 25.12.2012,הודעה לרשות מקרקעי ישראל שעל פיה יש למסור את הנחלה לתובעת.
כמו כן, הסוכנות היהודית, אישרה, כי התובעת נרשמה כבעלת הזכיות במשק. הסוכנות פירטה את ההשתלשלות העובדתית, שהביאה לרישומה של התובעת כבעלת הזכויות בנחלה כלהלן:
הזכויות בנחלה מספר 3 נרשמו תחילה על שם מרדכי ומבארכה שקיר ז"ל. לאחר פטירת בעלה מרדכי, נרשמו הזכויות על שם מבארכה.
הסוכנות אישרה, כי בתאריך 23.12.1984, חתמה המנוחה באמצעות טביעת אצבע, על מסמך הצהרת התחייבות המתיישבים, לצורך מינוי נכדה של המנוחה מר שאקיר הרצל ורעייתו התובעת, כבנים ממשיכים במשק. מסמך מינוי הבנים נחתם גם על ידי התובעת ובעלה ז"ל וכן על ידי עד לחתימות מר יצחק בלנק.
הסוכנות אישרה את המינוי ושלחה הודעה מתאימה למנוחה.
בספרי הסוכנות נמצא הסכם מתנה מיום 17.11.1993, על פיו העבירה המנוחה את זכויותיה במשק לתובעת ובעלה ז"ל. בהתאם להסכם המתנה הועברה הודעת הסוכנות למינהל בדבר העברת הזכויות במשק. אולם, העסקה לא הושלמה במינהל מסיבות שאינן ידועות לסוכנות.
בתאריך 21.10.2012, פנתה התובעת לסוכנות בבקשה להעביר את הזכויות במשק על שמה, מכח היותה בת ממשיכה.
לאחר שהעבירה התובעת את המסמכים לסוכנות, ביום 25.12.2012, שלחה הסוכנות לתובעת הודעה על מסירת המשק להחזקתה. המינהל אישר העברת הזכויות על שם התובעת.
בתאריך 7.8.2014 חתמה התובעת על מסמכי בר רשות ביחס למשק.
מהמפורט לעיל עולה, כי הן רשות מקרקעי ישראל והן הסוכנות היהודית מודעים לקיומם של המסמכים אשר פורטו על ידי התובעת, ובין היתר ההצהרה שנחתמה על ידי הסבתא מבארכה בתאריך 23.12.1984, וקיבלו את אישורם. מה גם הסכם ההעברה במתנה משנת 1993 גם הוא נמצא בספרי הסוכנות היהודית.
הפסיקה התייחסה לפעולות ברי הרשות במשק בקביעת הבן הממשיך, כמתן מתנה כמשמעותה בחוק המתנה, התשכ"ח-1968. הפסיקה הבחינה בין נסיבות שבהן המתנה הושלמה, ובנסיבות אלו נותן המתנה לא יכול לחזור בו ממנה; לבין התחייבות לתת מתנה, ברי לנסיבות שבהן המתנה לא הושלמה, ואז יוכל נותן המתנה לחזור בו, בהתקיים תנאים מסוימים (ראו: ע"א 2836/90 בצר נ' צילביץ, פ"ד מו(5) 184 (1992) , ועניין מדעי שלעיל).
ההתחייבות של בר רשות בנחלה אינה עומדת בפני עצמה, מעצם היותו כפוף לחוזה המשולש, וכל העברת זכויות מחייבת אישור המוסדות המיישבים. ועל כן, על מנת לקבוע אם עסקינן במתנה אשר הושלמה, יש לבחון אם התחייבות בר הרשות בנחלה קיבלה אישור של מינהל מקרקעי ישראל, של הסוכנות היהודית ושל האגודה השיתופית.
בהחלטה בבע"מ 3996/12 פלוני נ' פלוני ( 15.11.2012), קיבל בית המשפט העליון את עמדתו של בית המשפט לענייני משפחה באותו עניין, שעל פיה כל עוד לא ניתנו האישורים הנדרשים להכרה בהעברת הזכויות מאת הגורמים המיישבים, מדובר רק בהתחייבות לתת מתנה, עליה חל סעיף 5 לחוק המתנה, ולא במתנה שהושלמה. השופט מלצר נימק את הרציונל העומד מאחורי כך בעניין ע"א 3220/10 כהן נ' חדד ( 28.8.2012), בפסקה 19 לפסק הדין:

"אם נקבע כי מדובר במתנה לאלתר, ולא בהתחייבות לתת מתנה, יהיה הדבר נוגד את התכלית המרכזית העומדת בבסיס ההליכים המשפטיים הנדרשים להעברה – לרבות הצורך בקבלת הסכמת הרשות והסוכנות, אשר היא תכלית ראויה שלה שורשים היסטוריים, חברתיים, כלכליים ומורשתיים; ... בנוסף, אפילו נאמר כי זכויות בר-רשות אינן 'זכויות מקרקעין' אשר דורשות רישום בלשכת רישום המקרקעין, מדובר בזכות בר-רשות שנרשמת בספרי האגודה השיתופית, וברישומי הרשות והסוכנות. לכן עדיין עסקינן בהתחייבות לתת מתנה ... "

יישום דיני המתנה על המקרה שלפנינו, מביא לידי מסקנה שהמתנה הושלמה. אכן הצהרה על מינוי התובעת ובעלה המנוח נחתמה בתאריך 23.12.1984, התקבלה המלצת האגודה השיתופית ובסופו של יום התקבלו האישורים של הגורמים המיישבים, ובכך הושלמה המתנה. מה גם בפועל התובעת ובעלה המנוח ז"ל בנו את ביתם במשק כבית של "בן ממשיך", עברו לגור שם, כאשר התובעת עד היום מתגוררת בבית.

לעומת זאת הועלתה על ידי הנתבע 1 טענה אחרת שעל פיה הסבתא מבארכה , בשנת 1982 , העבירה לו את הזכויות בנחלה. טען הנתבע 1 בתצהירו, כי בתאריך 26.7.1982 חתם הוא על תצהיר קבלה ללא תמורה של זכויות הסבתא מבארכה בנחלה; וכי בתאריך 29.8.1982 חתמה הסבתא על תצהיר העברה ללא תמורה של זכויות במשק 3 (סעיף 15-16 לנ/1). (נספח 5 לתצהיר הנתבע 1 נ/7).

פירט הנתבע 1, כי לאחר שסבו, מרדכי שקיר ז"ל, הלך לעולמו, סברו הדודות שלו שהן היורשות של חלקים מהנחלה. מאחר שעל פי המסורת שהייתה נהוגה במשפחה, נחלות עוברות רק ליורש שהוא בן, ובנות אינן יורשות נחלות, הגיעו הדודות ואביו המנוח בנימין, להסכמות פנים משפחתיות. שבהתאם לה ן הוסכם, כי כל הזכויות במשק יעברו אל הנתבע 1 כבן ממשיך בפיקוח מלא של אביו בנימין ובשליטתו הניהולית. והוסכם, כי הדודות תזכ ינה לפיצוי כספי. ועוד טען, כי על פי ההסכמות בין הדודות הן ויתרו על כל תביעה בנוגע למשק 3 במושב דלתון ולעיזבונו של אביהם (סעיפים 4-14 לנ/7).
אעיר כבר עתה כי, וכפי שפורט בהלכה הפסוקה שפורטה לעיל, העברת זכויות בנחלה כפופה להוראות ההסכם המשולש וקבלת האישורים של הגורמים המיישבים, וכפי שטענה התובעת בצדק בסיכומים שהוגשו מטעמה , כל ה טיעון לעניין התשלום לאחיות של בנימין אינ ו רלוונטי לזכויות בנחלה שכפופות להסכם המשולש (סעיף 56 לסיכומי התובעת).
טוען הנתבע 1 , כי בעת שחתמו התובעת ובעלה המנוח על התצהיר בפני נוטריון, שבו הם התחייבו לטפל בסבתא, הוא היה הבן הממשיך בנחלה מכח התצהיר עליו חתמה הסבתא בשנת 1982. ומעמדו לא בוטל כבן ממשיך, ועל כן ההצהרה מתאריך 19.12.1982, לא היה לה תוקף קנייני כלשהו, לרבות הסכם ההעברה במתנה משנת 1993.
אין בידי לקבל טענתו הנ"ל של הנתבע 1, בהיעדר התקיימות תנאי ההסכם המשולש שנועדו לשם העברת זכויות במשק חקלאי. לא הובאה לפני שום הוכחה, כי ההצהרות הנ"ל משנת 1982, נשלחו לגורמים המיישבים או כי קיבלו את אישורם, ועל כן אין לה ן כל תוקף כלפי המוסדות המיישבים ואין לראות בנתבע 1 כ-"בן ממשיך".
זאת ועוד, הן רשות מקרקעי ישראל והן הסוכנות היהודית לא ציינו במסגרת הליך זה, כי ההצהרות הנטענות נרשמו בספריהן או כי הועברו לידיעת ן.
מה גם, במהלך חקירתו הנגדית אישר הנתבע 1, כי הוא אישית לא העביר את ההצהרה האמורה למי מהגורמים המיישבים (עמ' 47, ש' 1-16).
כמו כן, בהצהרה מתאריך 26.7.1982 עליה חתום אבינועם נרשם, כי: "... הנני מאשר כי קיבלתי היום מסבתי מברכה שאקיר, ת.ז. XXXX301, אמו של אבי, את כל זכויותיה וחובותיה במשק מס' 3 במושב דלתון (מחצית המשק)" (ההדגשה שלי נ' ד' מ'). בעוד הסבתא חתומה על הצהרה מתאריך 29.8.1982, כ לומר כחודש ימים לאחר חתימת אבינועם על ההצהרה הנ"ל שממנה עולה, כי הסבתא העניקה לו את המשק ללא תמורה, באותו היום שבו חתם על ההצהרה.
במהלך חקירתו הנגדית, הנתבע 1 תהה כיצד סבתא שלו חתומה על ההצהרה במועד מאוחר לחתימתו על ההצהר ה הראשונה, והוא הסביר את זה בכך, כי מדובר בטעות ברישום התאריך (עמ' 46 ש' 17-33).
ביישום דיני המתנה על עניינו של הנתבע 1 , ובמידה ונניח שאכן הסבתא חתמה לטובתו על ההצהרה הנטענת, ניתן להסיק, כי לכ ל היותר עסקינן בהתחייבות ליתן מתנה שלא הושלמה, משלא ניתנו האישורים הנדרשים מאת המוסדות המיישבים, ומינוי התובעת ובעלה ה מנוח לאחר מכן כבנים ממשיכים.
יוצא אפוא, כי במערכת היחסים החיצונית מול המוסדות המיישבים, מהנתונים שהונחו לפני, ניתן להסיק, כי התובעת ובעלה המנוח מונו כבן ממשיך תחת זכויות הסבתא בנחלה, כך שבמסמכים רבים שנערכו, אשר פורטו לעיל, התובעת ובעלה המנוח נרשמו כ"בן ממשיך", בעוד בהצהרות הנטענות על ידי הנתבע 1 אין כל איזכור כי הוא זה אשר יהיה הבן הממשיך בנחלה.
וכאן המקום להעיר, כי במערכת היחסים הפנים משפחתית שתפורט בהרחבה בהמשך, התנהגות הצדדים והנסי בות החיצוניות, ההסכמים שנערכו בתוך המשפחה, כולם מלמדים על שותפות בניהול הנחלה וחלוקתה בין האחים. כך שהרי גם אם נניח שהסבתא העבירה את המשק ללא תמורה לנתבע 1, התנהגות הצדדים לאורך שנים, כפי שמשתקפת מהמסמכים והראיות שהונחו לפני אינה מלמדת כי רק הנתבע 1 נהג כמנהג בעלים בנחלה ללא שותפות יתר האחים או בעלה המנוח של התובעת; ואכן בהסכם הפנים משפחתי משנת 85 נרשם , כי בעלה המנוח של התובעת יבנה את ביתו במשק כ-"בן ממשיך" (הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן).
אוסיף כי הנתבעים טענו, שהתובעת ובעלה המנוח ז"ל לא קיימו את התחייבותם לטפל בסבתא, על אף חתימתם על התצהיר הנוטריוני מתאריך 19.12.1984 (שפורט לעיל), שבגדרו הם התחייבו לטפל בה במשך כל חייה (סעיפים 20-22 לתצהיר הנתבע 1). אציין, כי התחייבות זו היא כלפי הסבתא מבארכה ז"ל, כאשר לא הונחה לפני שום ראיה המעידה על כך שהסבתא ז"ל חזרה בה מההצהרה וההתחייבות שנחתמה על ידה שבמסגרתה הוצהר, כי התובעת ובעלה המנוח ימונו כ-"בן ממשיך" בנחלה, בשל אי קיום התחייבותם כלפיה. ומכאן דין הטענה להידחות.
אעיר, כי במסגרת כתב ההגנה שהוגש על ידי הנתבעים הועלו טענות אשר נזנחו בתצהירים שהוגשו מטעמם.
בכתב ההגנה טענו הנתבעים, כי רישום הנחלה על שמה של התובעת, נעשה תוך שימוש במסמכים לא חוקיים שלא נחתמו על ידי מבארכה ז"ל, ומשכך הרישום פגום ודינו להתבטל ; ולשיטתם הסכם הצהרה והתחייבות מתיישבים, מתאריך 23.12.1984 , כלל לא נחתם על ידי מבארכה ז"ל, ואין לו כל תוקף משפטי (סעיף 36 לכתב ההגנה).
טענה זו נזנחה בתצהיריהם של הנתבעים ורק נטען, כי החתימות של מבארכה ז"ל עומדות בסתירה לתצהירים שנחתמו בשנת 1982 שמכוחם הועבר המשק במתנה לידיו של הנתבע 1.
אשר להסכם ההעברה במתנה משנת 1993- טענו הנתבעים, כי בשנת 1991 הסבתא מבארכה סבלה מבעיות רפואיות קשות, ובשנת 1993 היא איבדה את הכרתה, ולשיטתם הסכם ההעברה במתנה לא נחתם מרצונה החופשי ובידיעתה, אלא נחתם ללא סמכות חוקית ותוך חריגה מהסמכות שניתנה לאביהם בנימין (סעיף 30 לתצהיר הנתבע 1; עמ' 52 לפרוטוקול ש' 7-9, ש' 16-19; עמ' 53 ש' 1-15).
לשם הוכחת טענה זו הנתבעים הגישו מסמכים רפואיים של בית חולים זיו (נספח 10 לנ/7), המסמכים אינם קריאים ומעיון בהם ניתן ללמוד, כי הם מתייחסים לשנת 93, בעוד מבארכה ז"ל חתמה על ייפוי כח כללי בשנת 1991, שמכוחו ניתנה סמכות לבנימין ז"ל לחתום על ההסכם משנת 1993.

לסיכום פרק זה-

האמור לעיל, הוא במישור עבירות זכויותיה של מבארכה ז"ל במשק ולקביעתה של התובעת ובעלה כ-"בן ממשיך", שהינו במישור היחסים שבין בעלי הדין למוסדות המיישבים: המ ינהל, הסוכנות והאגודה.
לעומת זאת, קיים מישור אחר, שהוא מישור היחסים הפנים משפחתיים, בין בעלי הדין לבין עצמם, ואשר במסגרתו קיימים שיקולים נוספים שיפורטו להלן.

זכויות התובעת מול זכות הנתבעים 1-3 במשק
מישור היחסים הפנים משפחתיים- ההסכמים שנערכו ונפקותם המשפטית
שאלה מרכזית שמתעוררת בהליך שלפני היא, תוקפם של ההסכמים הפנים משפחתיים שנערכו ואם התובעת כפופה להם, על אף שהם מנוגדים להוראות החוזה המשולש ומדיניות המינהל שכאמור נועדה למנוע פיצול המשק החקלאי ולשמר אותו כיחידה יצרנית אחת.
בפתח הדברים אציין, כי במציאות, פעמים רבות, מדיניות של אי פיצול הנחלה, אינה מתיישבת עם רצונם של ההורים המעוניינים בחלוקה שווה בין ילדיהם, אשר פועלים לשם יצירת הסכמים המאפשרים חלוקת הנחלה לכל בניהם, שהם מנוגדים לתכלית העומדת בבסיס המוסד "הבן הממשיך".
פסק דין עיקרי הדן בסוגייה, ניתן בע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295 (2002) (להלן: "עניין חיים"). בעניין זה נידונה מערכת היחסים ההסכמית החיצונית הנערכת מול הגורמים המיישבים שהם- המינהל, הסוכנות והאגודה, לבין מערכת היחסים ההסכמית הפנים משפחתית.
בעניין חיים עסקינן היה באם אשר מינתה את בנה ל"בן ממשיך" בזכויותיה במשק. נחתם תצהיר על ידי הבן, שעל פיו ידוע לו כי מינויו לבן ממשיך נעשה בתנאי שיסכים, כי לאחר אריכות ימים של האם, אחיו ומשפחתו יבואו להתגורר בבית האם במשק, ושניהם הבן והאח יחלקו את המשק. וניתנה הסכמת הבן לתנאי זה.
לאחר 10 שנים מחתימת התצהיר, נערך הסכם בין האם לבין האח, במסגרתו העבירה האם לאח ולאשתו את הזכויות בבית מגוריה במשק. האח ומשפחתו עברו להתגורר עם האם בבית עד הלכה לבית עולמה. לאחר פטירת האם הגיש הבן תביעה למתן פסק דין הצהרתי, שעל פיו הוא הבן הממשיך במשק, וכי ההסכם שנכרת בין האח לאם בטל.
בפסק הדין נעשתה הבחנה בין מערכת היחסים שבין בעלי הדין למוסדות המיישבים, שבה נקבע פה אחד כי הבן הוא "בן ממשיך", לבין מערכת היחסים בין בעלי הדין לבין עצמם, שבמסגרתה נקבע בדעת רוב , מפי כבוד השופטים א. ברק וט. שטרסברג-כהן , כנגד דעתה החולקת של השופטת פרוקצ'יה, כי הסכם שנערך בין האם לבין האח אינו בטל.
כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, בעמ' 339, ציינה:
"לשיטתי, יש להפריד בין המערכת ההסכמית שבין בני המשפחה לבין זו החיצונית לה. ערה אני לכך כי כיום, על פי המדיניות של המוסדות המיישבים, לא ניתן לפצל נחלה ולא ניתן לרשום על שם חזקיהו את דירת אמו המנוחה. אף-על פי כן אין לתת לאליהו פתחון פה לטעון כנגד ההסכם בין אמו לחזקיהו טענות הטומנות בחובן התכחשות להתחייבויותיו הוא כלפי אמו וכלפי צד שלישי, אחיו".

כמו כן, כב' השופט א. ברק קבע, כי בנסיבות שבהן ההתחייבות החוזית מנוגדת לתניה המגבילה עבירות הקבועה בהסכם החיצוני מול המוסדות המיישבים, אין משמעותו שלילה קטגורית של תוקף ההתחייבות החוזית:
"לשיטתי, במצב שבו ניתנה התחייבות להעברת זכות תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. אכן, אדם יכול להתחייב למכור את מה שאינו שלו, אך לא יהיה בכוחו להוציא התחייבות זו מן הכח אל הפועל. בנסיבות מעין אלה החוזה יהיה תקף לכל דבר ועניין, והצד שכלפיו התחייבות להעביר את הזכות יהיה זכאי לסעדים בגין הפרת חוזה (פרט לאכיפה)". (עמ' 349)
וכן:
"עצם העובדה כי נאסרה בהסכם המשולש העברה מן הסוג שבוצעה אינה מביאה לבטלות הסכם ההעברה האמור. אמת, קיימים נימוקים כבדי משקל מדוע לא לאכוף את התחייבותה של האם ללא הסכמת המינהל והסוכנות, או להצמיח סעדים אחרים כנגד המינהל והסוכנות, ובהם מדיניות המינהל באשר לניצול קרקע חקלאית ומניעת פיצולה, התאמת החברים באגודה השיתופית ומניעת העברת זכויות למי שאינם בני משפחה. אולם לא מצאתי בטעמים אלה- האמורים בפסק דינה של חברתי- בכדי להביא לתוצאה לפיה ההסכם בין האם למערער בטל ...". (עמ' 350)

ביישום ההלכה שנקבעה בעניין חיים על נסיבות המקרה שלפנינו, יש לבחון אם נעשו התחייבויות חוזיות בין הצדדים, בין במשתמע ובין במפורש, ולעמוד על תוקפן והשלכותיהן במערכת היחסים שבין הצדדים לבין עצמם.
תחילה יצוין, כי ההסכמים שיפורטו להלן, לא נרשמו במוסדות המיישבים ואלה לא נתנו הסכמתם כנדרש בהסכם המשולש, ועל כן אין הם מחייבים את המוסדות המיישבים.

ההסכם משנת 1985
ההסכם העיקרי שהונח לפני, ואשר על פיו ניתן ללמוד על רצונו של האב בנימין ז"ל שבניו יחלקו את הנחלה, הוא הסכם שנערך בשנת 1985. אציין, כי בתצהירה התובעת בחרה לשתוק ולא העלתה כל טענה לגופו של עניין הנוגע להסכם זה.
ההסכם נושא תאריך 18.2.1985 (נספח 8 לנ/7, ונספח 1 לנ/4)) ערוך בכתב יד ועליו חתומים שקיר בנימין ושקיר ערבונה -הנתבעת 3: כצד א', והנתבע 1 ובעלה המנוח של התובעת: כצד ב ', ומפאת חשיבותו, להלן יצוטט כל האמור בו:
הסכם דברים
הסכם דברים שנכתב ונחתם, בין בנימין שקיר וערבונה הנקראים צד א.
לבין שקיר הרצל, ושקיר אבינועם, הנקראים צד ב.
מוסכם ומוצהר בין הצדדים כדלקמן:
צד א' שהם בנימין וערבונה, מעבירים את המשק של סבא מרדכי ז"ל, לצד ב' שהם הרצל, ואבינועם.
שותפות שווה בתנאים אלו. יום המסירה בכרטיס יהיה נקי.
המטע: ימסר בסוף קטיף 1985
הלול: ימסר בסוף הלהקה בדצמבר 1986 לול ריק.
הרצל בונה במשק לבן ממשיך על חשבונו בלבד.
ואבינועם מקבל את הדירה הקיימת.
כמו כן צד ב' הרצל, ואבינועם, לא תהיה להם זכות בהכפלת בתי אב, ההורים יחליטו לתת את הזכות של ההכפלה לבאים בטור אחריהם.
ולראיה באנו על החתום
צד א צד ב'
שקיר בנימין שקיר הרצל
שקיר ערבונה שקיר אבינועם

על פי סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "חוזה יפורש על פי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו- "מתוך הנסיבות".
עמידה על אומד דעתם של הצדדים כפי שנלמדת מלשון ההסכם מעידה, על חלוקה של הנחלה בין אבינועם לבין בעלה המנוח של התובעת. ואותה מסקנה מתבקשת גם לאור התנהגות הצדדים לאורך שנים והמציאות הקיימת בפועל, ועל כך אעמוד בהרחבה להלן.
ההסכם הנ"ל, אף הוא חסר תוקף כלפי המוסדות המיישבים, עשוי להיות לו תוקף כלפי התובעת (ע"א 383/02 (מחוזי-ירושלים) עזבון המנוח בוטה ז"ל נ' תורג'מן (3.8.03)) .
אין לקבל את טענתה של התובעת בסיכומיה שעל פיה נסיבות תיק חיים אינן רלבנטי ות לענייננו היות שבעלת הזכויות בנחלה סבתא מבארכה אינה חתומה על ההסכם משנת 1985 (סעיף 75 לסיכומי התובעת). אומנם, בעת שנערך ההסכם, בעל הזכויות בנחלה היתה סבתא מבארכה, שהייתה בחיים בעת עריכתו, בעוד ההסכם חתום על ידי בנה בנימין ז"ל ואשתו מצד אחד , ואבינועם והרצל ז"ל מצד שני, אך שוכנעתי מהנתונים שהונחו לפני כי האב בנימין ז"ל היה הדמות הדומיננטית והוא זה אשר החליט לעניין ניהול המשק אשר נוהל בשותפות שלו ובפיקוחו, ועל כך אנו גם למדים מראיות אובייקטיביות שהונחו לפנינו, ספרי הנהלת החשבונות ודף החשבוניות המקורי; ולרבות ייפוי הכח הכללי שניתן לאב בנימין בשנת 1991, עליו חתומה סבתא מבארכה אשר מייפה את כוחו של בנה לפעול בשמה, אומנם ייפוי כח זה מאוחר להסכם שנחתם ב-1985, אך הוא מהווה אינדיקציה לכך שאכן האב בנימין ז"ל היה הדומיננ טי בעניין, הכל כפי שיפורט בהרחבה להלן.

השותפות במשק החקלאי
בגדר ההסכם האמור משנת 1985 הנחלה חולקה בין אבינועם לבין בעלה המנוח של התובעת.
במהלך חקירתה הנגדית, וביחס להסכם זה, העידה התובעת, כי לא ידעה קודם על קיומו אלא הוצג לה על ידי עורך הדין שלה במסגרת תיק זה (עמ' 11 ש' 17-23). נשאלה העדה אם בעלה המנוח ז"ל חתום על ההסכם והיא השיבה, כי אינה יודעת אם זו חתימתו היות שלא נכחה בעת החתימה (עמ' 12 ש' 25,28).
במהלך עדותה, התובעת לא הותירה רושם חיובי ביחס לידיעתה לעניין קיומו של הסכם זה, כך שהיא טענה שנודע לה על קיומו, כאמור , עת הוצג לה על ידי עורך דינה, העדה הכחישה כי ידעה על קיומו לפני חתימת התצהיר (עמ' 13 ש' 28-30); וזאת על אף שצורף לתצהירה מכתבו של ב"כ הנתבעים 1-3 כנספח יג', שבו הועלו טענות לעניין ההסכם האמור בסעיף 3.3 למכתב. חרף זאת התובעת לא העלתה כל טענה לגופו של עניין נגד הסכם זה, לא טענה לזיוף או כל טענה אחרת אשר יהיה בה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לקיומו.
זאת ועוד כשנשאלה העדה מדוע הסכם זה לא הוצג לגרפולוגית לשם עמידה על אמיתות חתימת בעלה, היא העידה, כי לא מצאה חתימות של בעלה המנוח (עמ' 11, ש' 1-7). תשובה זו גם היא אינה מתיישבת עם המסמכים שצורפו לתצהירה של התובעת עצמה שעליהם חתום בעלה המנוח, דבר אשר מטיל דופי בדבריה.
ובהמשך התובעת סתרה את עצמה, ו נתנה הסברים נוספים ביחס לאי בדיקת חתימת בעלה על ההסכם:
ש. התייעצת עם עו"ד חורי? שאלת אותו למה לא לפנות לגב' אריאלי כדי לבדוק את החתימות הללו?
ת. מאוד רציתי, אך נאמר לי שכיוון שהוא נפטר אין מה לבדוק, כי הוא לא נמצא.
ש. היא אמרה לך שכיוון שהוא לא קיים לא ניתן לבדוק חתימות?
ת. אפשר להשוות, אבל הם הוא לא נמצא, מה הדבר נורמלי לעשות. כאילו, מה?
(עמ' 12, ש' 7-11)

לא רק שהתרשמותי הייתה, מהסתירות שמפורטות לעיל, כי התובעת אכן ידעה על קיומו של ההסכם ונהגה על פיו, התובעת עצמה העידה ואישרה שהייתה שותפות במשק החקלאי, כך למשל כשנשאלה- שלתצהיר אבינועם צורפו צילומים של פנקס חשבוניות משותף לשקיר בנימין ושקיר הרצל ז"ל, וכיצד היא מסבירה מדוע הי תה שותפות היא העידה: "בעלי היה שותף במשאית עם אבא שלו. לא יכולנו לטפל במשק כי לא היו טרקטורים ודברים כאלה והם ניהלו ביחד איתנו את המטעים וכל מה שקשור לזה" (עמ' 17, ש' 24-27).
ועוד היא העידה:
ש. מדוע כל הפעילות הכלכלית של משק 3 רשומה על שם שאקר בנימין ושאקר הרצל? למה הרצל לא ניהל לבד?
ת. הרצל היה נהג משאית שכל החיים שלו עבד במשאית הוא לא היה יכול לטפל גם במשאית וגם במטעים. אז הוא דרש מהמשפחה שכן יעזרו זה השיתוף של הטיפול במטעים ובקטיף ובכל.
(עמ' 17, ש' 28.32)
ובהמשך נשאלה:
ש. את גם אמרת מקודם שהרצל ביקש שיעזרו לו בהפעלת המשק. מכסת הלול חולקה. בעדותך את אומרת שבפועל הרצל רצה שיעזרו לו ולכן המשק נוהל חצי לבנימין וחצי להרצל. את גם אישרת שעופר גר בבית השני, לא השכרת אותו לאף אחד.
ת. התנחלות.
הנה כי כן, התובעת עצמה מאשרת, כי משפחת בעלה ניהלה את המשק החקלאי ואינה מכחישה עובדה זו. התשובה "התנחלות" אינה מסבירה מדוע התובעת ובעלה המנוח לא הלינו במשך 25 שנים על ניהול המשק בשותפות ולא הוגשה על ידם כל תביעה ולא הועלתה כל טענה מפיהם.

במקביל כל עדי ההגנה מטעם הנתבעים 1-3, הצהירו והעידו על כך שהמשק היה מחולק בין אבינועם, שהוא היה הנציג של יתר האחים, לבין בעלה המנוח של התובעת הרצל ז"ל.
בניגוד לנטען על ידי התובעת בסיכומיה לעניין אי מהימנות עדי ההגנה (סעיפים 33-36 לסיכומי התובעת), הם השאירו בי רושם של עדים דוברי אמת, ולא התרשמתי, כי נפלו בעדויותיהם סתירות היורדות לשורשה של העדות, בכל הקשור לעניין השותפות במשק החקלאי, ועדו יותיהם נתמכו בראיות נוספות שהונחו לפני.
התובעת טענה בסיכומיה, כי הנתבעים 1 ו-2 ערכו תצהיר זהה , ולשיטתה יש בכך כדי להטיל דופי בגרסתם (סעיף 33 לסיכומי התובעת). אין בידי לקבל טענה ז ו, הרי וכפי שטענו הנתבעים בצדק בסיכומיהם, אין בכך כל פסול, מדובר באחים אשר גרסתם נשענת על אותה תשתית עובדתית שבה הם חיו ועליה העידו (סעיף 41 לסיכומי הנתבעים). ועדויותיהם אף נתמכו בראיות נוספות אשר לא נסתרו על ידי התובעת.
הנתבע 1, אבינועם, והחתום על אותו הסכם משנת 1985, הצהיר, כי "בתאריך 18.2.1985 חתמתי יחד עם הורי על הסכם עם אחי הרצל ז"ל. ההסכם הבטיח, את זכותי בבית המייסדים במשק 3 ובמחצית אמצעי הייצור של משק 3. להרצל ז"ל ניתנה האפשרות לבנות בית משלו בשטח המשק ונכתב שעליו לממן מכספו את הבית שיבנה" (סעיף 24-25 לתצהיר נ/7).
ציין אבינועם, כי במסגרת ההסכם נקבע, כי כל אמצעי הייצור החקלאיים של הנחלה הלול והמטעים, ינוהלו ויעובדו בשותפות בחלקים שווים על ידי אחיו המנוח הרצל ז"ל ועל ידי אבינועם . עוד ציין אבינועם כי בפועל, לאחר שנחתם ההסכם עם בעלה המנוח של התובעת, הזכויות שהובטחו לו בנחלה ובית המייסדים היו חלק מהשותפות החקלאית שהופעלה במשותף על ידו ועל ידי אביו בנימין ז"ל עם ארבעת אחיו: מוטי, יהודה, שרון ועופר. האב בנימין פיקח על השותפות החקלאית והאחים, נשמעו לו בכל דבר. כן הצהיר אבינועם, כי חתם על ההסכמים עם הרצל ז"ל כחלק מהשותפות שניהלו חמשת האחים והאב בנימין ז"ל (סעיף 27 לתצהיר).
במהלך חקירתו הנגדית העיד הנתבע 1, כי במסגרת ההסכם משנת 85, המהווה הסכם בין האחים, המשק חולק בינו לבין בעלה המנוח של התובעת בחלקים שווים ( עמ' 48, ש' 6-17). ועוד הוא העיד, כי ההסכם נערך עם בעלה המנוח של התובעת, והתובעת היא זו שטיפלה בכל החשבונות של בעלה, והיא מודעת לכל (עמ' 49, ש' 2-4).
כמו כן, טען אבינועם בתצהירו, כי כדי לתחזק את משק 3, לעבד ולגדל את המטעים והלול, הושקעו במשק כספים רבים מכיסם. שחלק מהכספים התקבלו כהלוואה ששולמה על ידם מהשותפות החקלאית. הנתבע 1 צירף לתצהירו מסמכי בנק בעניין ההלוואות שנלקחו, ובדבר שחרור מהתחייבות לתשלום משכנתא (סעיף 46 לתצהיר אבינועם).
וביחס לעניין ההלוואות שנלקחו, העיד הנתבע 2, מרדכי , כדלקמן:
ש. מפנה לס' 52 לתצהירך. אתה יכול להראות את ההלוואות שנטלת או שילמת?
ת. ההלוואות נלקחו על שם סבתא ושילמנו מהחשבון של שאקיר הרצל ואבינועם. אני זוכר את הריביות של 1983.
ש. מה שכתוב בתצהיר לא נכון. אתה יכול להראות מסמכי הלוואה שלקחתם?
ת. לקחנו בשם מברכה ושילמנו על שם הרצל ואבינועם.
ש. צריך להיות כתוב בתצהיר שלקחתם בשם מברכה שאקיר?
ת. כן. לקחנו בשם הסבתא, זה היה השיקום שכונות.
ש. כתוב בתצהיר "לקחנו". זה לא נכון.
ת. מגיל 16 הרצל ואבינועם, אנחנו, התנהלנו מאותו חשבון. אני מסביר שוב שלקחנו בשם סבתי.

הנתבע 2 גם הוא טען, כי המשק חולק בפועל בין בעלה המנוח של התובעת לבין אבינועם וציין: "כל האחים שלי נשמעו למרותו של אבא ז"ל שהיה אדם מאד דומיננטי. האחים שלי- אבינועם, שרון, יהודה, עופר ואני, עבדנו כל השנים יחד בשותפות החקלאית תחת פיקוחו המלא של אבא ז"ל במשק 85 ובמשק 3. אבא קבע שאבינועם, אשר לו הובטחו הזכויות במחצית אמצעי הייצור של משק 3 "ייצג" את חמשת האחים ויחתום על ההסכמים עם הרצל ז"ל. בפועל, לאחר חלוקת אמצעי הייצור במשק 3, הזכויות במחצית אמצעי הייצור של משק 3 היו שייכות לשותפות החקלאית שהקים אבא עם חמשת האחים" (סעיף 5 לתצהיר נ/4).
במהלך חקירתו הנגדית העיד הנתבע 2, כי הוא לא היה נוכח בעת שאביו חתם על ההסכם משנת 1985 , אך הוא ציין: "מיום שאני מכיר את עצמי, אני יודע על ההסכם הזה. מיום שנחתם ההסכם אני יודע עליו. דיברנו על זה בבית ... משנת 85 ידעתי על ההסכם, כולנו ידענו על ההסכם אני הייתי אז ילד בן 16 עבדתי עם אבי וידענו על המשק ומה שקרה איתו" (עמ' 29, ש' 27-31). כמו כן אישר העד, כי עסקינן במסמך פנים משפחתי ונהגו לפיו למשך 25 שנים. כאשר אין שום שינוי לאורך תקופה זו והמשק נוהל בחלקים שווים, בהתאם להסכם (עמ' 30, ש' 20-28; עמ' 32, ש' 1-5; עמ' 35, ש' 8-10).
אכן עולה מעדותו של הנתבע 2, כי האב בנימין ז"ל היה הסמכות הדומיננטית והוא זה אשר החליט כיצד יחולק המשק, והיה מתפעל אותו, ולא סבתא מבארכה שאינה חתומה על ההסכם (עמ' 30, ש' 1-5; עמ' 33, ש' 14-16).
כשנשאל הנתבע 2 אם הוא ידע שהתובעת ובעלה מונו כבנים ממשיכים בנחלה הוא העיד: "לא כבנים ממשיכים. ידעתי שמדלן באה לבנות בית. אולי בתור בן 16 לא ידעתי לעמוד על הדקויות. אני ידעתי שהרצל ומדלן באו לבנות בית במושב ואבי מקבל את הבית השני והם מחלקים את ההכנסות מהמשק. לא ידעתי מה קורה בדיוק" (עמ' 30 ש' 7-9).
ולעניין השאלה מדוע התובעת אינה חתומה על ההסכם משנת 85 העיד העד: "כי היא קבלה מה שבעלה החליט. זו לא שאלה. אל תשכח שמדלן לא אחותנו. היא גם לא עושה טובה, אלא באה לקבל משהו. זה העניין." (עמ' 30, ש' 14-15).
העיד הנתבע 2, כי בעלה המנוח של התובעת הוא זה שהיה הראשון שהתחתן בין האחים, תחילה הוא התגורר בצפת בשכירות. נולדה לו בת, ומצבו הכלכלי לא היה מזהיר, האב בנימין ז"ל ביקש ממנו לבוא לגור בדלתון. הרצל הוא הבן הבכור ואחריו בא אבינועם, באותה העת אבינועם היה רווק. כשנשאל העד "האב בנימין החליט לתת להרצל ואבינועם. מה היה עם הבא בתור": הוא השיב: "הוא רצה שכל הבנים יגורו בכפר, וכך זה התקדם. אי אפשר לסדר את האחרון לפני שמסדרים את הראשון. עופר התחתן וקיבל לגור בבית של סבתא. אני קיבלתי הכפלה" (עמ' 33, ש' 19-31; עמ' 34, ש' 1-8).
עדותו של העד מרדכי מלמדת על רצונו של האב שכל ילדיו ייהנו מהמשק ועל כך שהמשק בפועל נוהל על ידי האחים בפיקוח האב ז"ל שהיה הסמכות העליונה ואשר הוא זה שהחליט על החלוקה וכיצד תנוהל הנחלה.

העד מר עופר, אחיהם של הנתבעים 1 ו-2 ושל בעלה המנוח של התובעת, גם הוא העיד, כי האב בנימין היה הדמות הדומיננטית במשפחה ומי ש החליט שהם, אבא וחמישה מבין ילדיו- אבינועם, מרדכי, יהודה, שרון ועופר, יפעלו במשותף בכל הקשור לעיבוד המשק החקלאי של נחלה 85 ופעילות חקלאית נוספת שכללה משק 3 של הסבא והסבתא, מרדכי ומבארכה ז"ל (סעיף 2 לתצהיר נ/2). עוד ציין עופר, כי הוא עבד כמנהל שכיר במשק 3 ובמשק 85 במשך שנים רבות, כאשר במשך שנות עבודתו במשק 3, הוא ניהל עבור השותפות של האב בנימין ושל אחיו, את כל הפעילות החקלאית (סעיף 3 לתצהיר נ/2). תמורת עבודתו שילם לו אביו משכורת מדי חודש. והרצל ז"ל סירב לשלם לו משכורת והחליט לעבד בעצמו את המטעים שהיו בבעלותו (סעיף 24 לתצהיר נ/2).
כן טען עופר, כי הוסכם במפורש עם הרצל ז"ל על כך שאביהם ז"ל וחמשת האחים, יהיו בעלי זכויות מלאים בעיבוד החקלאי של מחצית מאמצעי הייצור של משק 3, והרצל יהיה בעל הזכויות במחצית השניה של אמצעי הייצור. וכי האב ז"ל פיקח על כל הפעילות החקלאית המשותפת של האחים במשק 3 וכל האחים נשמעו לו בכל דבר (סעיף 19 לתצהיר נ/2).
כן טען עופר, כי לאחר פטירת האב בנימין ז"ל ומתוך כבוד לאם הוחלט, כי היא תפקח על הניהול המשותף של נכסי המשפחה במשק 85 ובמשק 3 (סעיף 29 לתצהיר נ/2).
במהלך חקירתו הנגדית, אישר עופר את האמור בתצהירו לעניין כך שהאב בנימין ז"ל הוא זה אשר היה האחראי על העסק המשפחתי וכי האחים עיבדו ביחד את הקרקע (עמ' 21, ש' 14-15; עמ' 24 ש' 21-22). העיד העד: "אנחנו אחריו כל הזמן. הוא ניהל את זה, כולל המשק שחולק. הוא והרצל התחשבנו ביניהם" (עמ' 22, ש' 1).
כשנשאל העד איך זה מסתדר שהרצל אמור לקבל בן ממשיך בנחלה ב-1985 ואבינועם טוען שהנחלה היא שלו משנת 1982? השיב:
"לדעתי, מה שהיה שם, הוא שאבא שלי החליט אחרי כמה שנים להביא אותם לגור בדלתון, אחרי שהיו שלוש או ארבע שנים בצפת. אמר להם: בואו, תגורו פה ליד אח שלך, תבנו בית ותחלקו חצי-חצי. הפרוצדורה של הניירת והמדינה ומי בעל הבית אחר כך, אני לא יודע לגבי זה. אני אומר שאבא שלי הביא אותו לגור. אמר לו לבוא לגור יחד עם אחיו חצי-חצי. מעבר לזה אני לא יודע." (עמ' 23, ש' 6-10)

ובהמשך הוא העיד:
"אני יודע דבר אחד: אבא שלי כל הזמן אמר שהמשק חצי-חצי. הלאה אני לא יודע כלום."

הנתבעים 1 ו-2 ועופר כולם ציינו, כי בעלה המנוח של התובעת כיבד כל חייו את ההסכמים עליהם חתם עם הוריו ועם אבינועם והיה ברור לו ולכל האחים שהזכויות במשק 3 שייכות במשותף לאבינועם כנציג השותפות החקלאית ולו; וכי הרצל ז"ל הקפיד תמיד לשמור על חלוקה שווה של מבני משק 3 ושטחי הפעילות החקלאית ולא פעל במהלך חייו לנשל את אביו ז"ל או את אבינועם מהזכויות במשק 3 (סעיף 65 לתצהיר נ/4; סעיף 66 לתצהיר נ/7, סעיף 32 לתצהיר נ/2).
אציין בהקשר זה, כי התובעת לא הניחה לפני כל ראיה ולא טענה כלל, כי בעלה המנוח ז"ל פעל לשם סילוק ידם של הנתבעים 1-3 מנחלה 3, או כי הוגשה על ידם כל תביעה בעניין על אף חלוף הזמן מאז שנחתם ההסכם בשנת 1985, ולאורך ניהול המשק החקלאי בשותפות. דבר אשר מחזק את עדויותיהם של הנתבעים לעניין כך שבעלה המנוח של התובעת כיבד את ההסכמים שנערכו בתוך המשפחה טענה שלא נסתרה על ידי התובעת .

מנהל החשבונות מר שמעון ארביב הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/1) והוא הצהיר, כי עבד כמנהל החשבונות של שק יר בנימין ז"ל ושל שקיר אבינועם, ושל בעלה המנוח של התובעת, החל משנת 2002 (סעיף 1 לתצהיר נ/1 ). העד הותיר רושם חיובי ואמין בעדותו ולא נפלו בדבריו סתירות מהותיות, עסקינן בעד ניטראלי שמצאתי לייחס לעדותו משקל רב.
אין כל ממש בטענות התובעת בסיכומיה שעל פיהן, עד זה העיד על שותפות בהנהלת חשבונות בלבד, כספית ומספרית ולא בזכויות בקרקע (סעיף 41 לסיכומי התובעת). השותפות בהנהלת החשבונות מעידה על שותפות שהתקיימה בפועל בעיבוד המשק, ואם לא כך היה המצב בפועל, מדוע הייתה שותפות כספית ובספרי הנהלת החשבונות.
ציין מר ארביב, כי ידוע לו שמשק 3 נוהל במשותף על ידי בנימין שקיר ז"ל והרצל שקיר ז"ל, כך שכל ההכנסות שהניב המשק מעיבוד השטחים החקלאיים או מההכנסות שמקורן בכספים שהתקבלו מהאגודה, התחלקו שווה בשווה בין בנימין ז"ל לבין בעלה המנוח של התובעת ז"ל.
ועוד הוא הצהיר, כי השותפות נוהלה עד 2005 ולאחר מכן היא פורקה, וכי עד לשנת 2006 העביר הרצל ז"ל מחצית מסכום הסובסידיה לאביו, אך בשנת 2007 הוא הפסיק.
כמו כן ציין מר ארביב, כי בשנת 2005 ולאחר שפורקה השותפות כל צד המשיך לעבד 50% מהמטעים של משק 3.
ועוד הוא הוסיף, כי התובעת הייתה מי שהכינה ומסרה לידיו את המסמכים השונים הקשורים בהנהלת החשבונות מדי חודש והיא גם חתמה על שיקים. ובעלה המנוח ז"ל כמעט ולא היה מעורב בכל הקשור להנהלת החשבונות. טען מר ארביב, שאין לו כל ספק כי התובעת ידעה שהמשק מנוהל במשך שנים רבות במשותף על ידי הרצל ז"ל ובנימין ז"ל, ושהרווחים שהניבה השותפות התחלקו בין שניהם.
אציין, וכפי שטענו הנתבעים בצדק בסיכומיהם, התובעת נמנעה מלמסור גרסה ביחס לעדות זו של מר ארביב.
במהלך חקירתו הנגדית העד מר ארביב העיד בצורה המתיישבת עם האמור בתצהירו, ואישר, כי הייתה שותפות בהנהלת החשבונות, ולעניין השאלה איך נוהלה השותפות הוא העיד: "היה משק שאקר בנימין חקלאות, שאקר בנימין ובניו הובלות והיה שאקר בנימין והרצל חקלאות" (עמ' 20, ש' 4-5).
עדותו של עד זה גם היא מחזקת את המסקנה, כי עסקינן היה בשותפות בניהול המשק החקלאי ועל כך כי הצדדים פעלו בהתאם להסכם שנחתם בשנת 1985.

לגבי עדותה של האם ערבונה, אני ערה לכך שבמהלך חקירתה הנגדית העדה לא נשאלה על האמור בתצהירה לגופו של עניין, אלא, היא נשאלה על נסיבות חתימת התצהיר, כך שעולה מעדותה, כי ילדיה הם אלו אשר טיפלו בעניין ולא היא, והעידה כי אינה יודעת על הכתוב בתצהיר (עמ' 28, ש' 14-16). חרף שב"כ הנתבעים הצהיר, כי הקריא את התצהיר לפניה (עמ' 28, ש' 27), ועוד הוסיפו הנתבעים בסיכומים, כי ערבונה מסרה עדות בפני באי כוחה בשלהי שנת 2016, ועקב גילה המבוגר, העדה התבלבלה במהלך ישיבת ההוכחות ולא זכרה על מה חתמה (סעיף 67 לסיכומי הנתבעים).
אומנם, עדה זו לא זכרה את אשר חתמה עליו, אולם, העדה לא נשאלה לגופו של עניין בצורה שמנע ה מבית המשפט להתרשם אם אכן העובדות שצוינו אינן ידועות לה, ומשבחר ב"כ התובעת לא לעמת העדה עם תוכן התצהיר, לא מצאתי בהתחשב במכלול הנסיבות להתעלם כליל מתצהירה, אלא לייחס לו משקל בהתאם.
ערבונה ציינה בתצהירה, כי בנה הבכור שהוא בעלה המנוח של התובעת, לא היה שותף בפעילות בניהול המשק. והוא עזב את המושב דלתון ועבר להתגורר בצפת עם אשתו על אף רצונה היא ובעלה שהוא יגור במושב דלתון. כן היא טענה, כי הציעו להרצל לגור בבית הסבים במשק 3 אך הוא סירב (סעיף 14 לתצהיר נ/3).
כן טענה ערבונה, כי בשנת 1985 בעלה המנוח של התובעת פנה לבנימין ז"ל וביקש ממנו לעזור לו היות שאין לו ממה לחיות. בנימין אמר לו שהוא יתייעץ עם הילדים האחרים; ולאחר התייעצות הוא החליט לתת להרצל מחצית ממשק 3, כך שאבינועם יוותר על מחצית המשק לטובת הרצל ז"ל (סעיף 17).
ציינה ערבונה, כי הודיעו לבעלה המנוח של התובעת, כי הוא יקבל מחצית משק 3 ובתאריך 18.2.1985 נחתם ההסכם עם אבינועם ובעלה המנוח של התובעת. שבגדרו הוסכם, כי הרצל יקבל מחצית המשק והמחצית השנייה תהיה של אבינועם ו-4 אחיו ושל בנימין ז"ל (סעיף 17.3 ל תצהיר נ/3).
אעיר, כי עדותה של עדה זו לא הכריעה את הכף בעת בחינת השאלה העומדת להכרעה בבסיס תיק זה, אלא התווספה ליתר הראיות והמסמכים שהונחו לפני.

ראיות נוספות המלמדות על השותפות החקלאית
על השותפות במשק החקלאי ניתן ללמוד גם מדפי פנקס החשבוניות (נ/5), שבכותרתם נרשם שמם של שקיר בנימין ושקיר הרצל, ונרשם "משק מס' 3 מושב דלתון".
כמו כן, בדוחות רווח והפסד ובמאזן בוחן (נספח 19, 20 לתצהיר נ/7) רשום " שקיר בנימין והרצל חקלאות". דבר אשר מהווה אינדיקציה לשותפות במשק שהייתה בין הצדדים.
זאת ועוד, הנתבע 1 ציין בתצהירו, כי בתאריך 1.1.2000 חילקו ביניהם בעלה המנוח של התובעת ובנימין, את זכויות העיבוד של שטחי המטעים של משק 3. וכי רואה החשבון מרדכי מזל אישר את החלוקה באישור בכתב שמסר למועצת הפירות (סעיף 48 לתצהיר נ/7).
לתצהירו של הנתבע 1 צורף אישור של האגודה השיתופית במכתב מיום 26.11.2015, שעל פיו הזכות ב-12 דונמים מתוך 24 דונם של משק 3, חולקו בין נחלה מספר 3 לבין נחלה מס' 85, כך ש-12 דונם מטעים מנחלה 3 משויכים לנחלה 85 שעל שם שקיר ערבונה (נספח 24 לתצהיר נ/7).

זיכרון הדברים מתאריך 28.7.2005 לפירוק השותפות
חיזוק נוסף למסקנה שעסקינן היה בשיתוף במשק החקלאי, הינו זיכרון דברים לפירוק השותפות בין הצדדים, אשר נערך בתאריך 28.7.2005, בין שקיר בנימין (צד א') ושקיר אבינועם (צד ב'), לבין התובעת ובעלה המנוח (צד ג'), ושזו לשונו:
הואיל והצדדים הינם שותפים בזכויות ו/או במשק חקלאי מס' 3 במושב דלתון, וברצונם לפרק את השותפות ביניהם.
והואיל והצדדים מעוניינים להעביר את הזכויות במכסת לול צד א', וצד ג' מעוניין להעביר את מחצית מזכויות במכסת הלול לצד א'.
על כן הוסכם בין הצדדים כדלקמן:
צד ג' ימציא ויעביר לידי צד א', אישור עדכני של מועצת הלול על העברת זכויותיו במחצית מכסת הלול המשותף בין הרצל שקיר ואבינועם שקיר.
תמורת מילוי התחייבותו של צד ג' והעברת הזכויות במחצית המכסה על שמו של צד א', יערך ויחתם הסכם פירוק שותפות הכולל את הפרטים והנקודות שלהלן:
הסכם פירוק שותפות של מכסת הלול במשק חקלאי מס' 3 במושב דלתון, בין צד ב' וצד ג' וירשם ע"ש צד א'.
הסכם שכירות מחצית מכסת לול בין צד א' לבין (השוכר) ובין צד ג' (המשכיר)
רישום והתחייבות להמשך תשלום מחצית הסובסידיה במכסת הלול המשותפת לצד א'.
ביטול התצהיר הנוטריוני המקנה לצד ב' מחצית מזכויות מכסת הלול והמשק החקלאי.
מסירת החזקה בטופס "הודעה בדבר העברת מכסה בענף הלול" כנגד התחייבות לחתום על הסכם האמור ומתואר לעיל.
הצדדים מסכימים להיפגש ולחתום על הסכם מפורט, המסדיר את כל פרטי התקשורת, אצל עורך דין הלל ברק מצפת, עד ולא יאוחר מיום 30/08/05.
הפר צד מן הצדדים את התחייבויותיו על פי זיכרון-דברים זה, ו/או מנע בהתנהגותו חתימת הסכם, ישלם לצד השני, פיצוי מוסכם ומוערך מראש בסך של _______, וזאת מבלי לגרוע מזכויותיו האחרות של הצד המקיים על פי כל דין.

אם אכן לא הי תה שותפות בין הצדדים , תוהה אני מדוע נערך הסכם לפירוקה!. וכאמור, זיכרון דברים האמור, מהווה אינדיקציה לקיומה של שותפות.

בתצהיר עדותה הראשית התובעת התייחסה להסכם זה והסבירה מדוע בעלה הסכים לחתום עליו, טענות שאין בהן כל ממש ולא הוכחו בראיות. טענה התובעת, כי בשל צרות העין של אחי בעלה המנוח- היות שהסבתא מינתה אותה ואת בעלה כבן ממשיך , בחרו האחים לקנטר את בעלה ואת אביהם, ובשל כך הסכים בעלה לבקשת אביו להעביר לו מחצית מזכויות מכסת הביצים שרשומה על שמם במועצת הלול, על מנת לא לגרום להמשך הוויכוחים במשפחה.
עוד הוסיפה התובעת, כי בהתאם לכך נחתמה הודעה מתאימה למועצה לענף הלול המאפשרת העברת מחצית מזכויות המכסה בהיקף של 250,000 ביצה משם התובעת ובעלה המנוח על שם אביו בנימין ז"ל. התובעת ציינה, כי לא זכור לה כי היא חתמה עליה, אלא, הסכימה לכך טלפונית למועצה לענף הלול והכל למען עשיית טוב ושלום בית במשפחה (סעיפים 25-26 לתצהיר ת/1). במהלך חקירתה הנגדית אישרה התובעת את האמור בתצהירה שעל פיו מחצית ממכסת הלול הועברה לחמיה בנימין (עמ' 18, ש' 12-13).
במהלך עדותו העיד אבינועם, כי התובעת חתמה על העברת המכסה, אך על זיכרון הדברים חתום בעלה בידיעתה של התובעת (עמ' 55, ש' 17-19).
עוד העיד הנתבע 1, ביחס לזיכרון הדברים כלהלן:
ש. אני מפנה אותך לזיכרון הדברים, נספח 26, חתימתה של מדלן מתנוססת על המסמך?
ת. בס' 59, כשאמרתי שמדלן חתמה, התכוונתי שמדלן חתמה על העברת המכסה. על זיכרון הדברים חתום הרצל בידיעתה.
ש. אם אני קורא את זיכרון הדברים מ-2005 נכתב ש-50% מהמכסה תועבר לאבא?
ת. נכון, אני לא יכול להיות יצרן.
ש. זה קרה?
ת. כן.
ש. במסגרת ס' 2 כתוב שאם יתמלאו התנאים יבוטל התצהיר הנוטריוני.
ת. הכוונה היא שקיבלנו את המטעים שלנו והעופות שלנו ואם יש משהו שצריך לבטל, אין קשר לדירה. אנחנו סיימנו. העברנו את הדירה שהם רצו אותה. זה אומר שאני קיבלתי את הזכויות ממנו. הוא תבע אותי לא אני אותו.
ש. כשאתה נותן הסבר למסמך הזה אתה אומר "קיבלתי את הזכויות". אם קיבלת אותן, איפה הן נרשמו?
ת. לאיזה זכויות אתה מתכוון?!
ש. אתה אומר שבמועד הזה קיבלת את הזכויות.
ת. מ-1982 והסכם 85 עד 2005 זה התנהל כך. ב-2000 המטעים חולקו. ב-2005 חולקה המכסה. איפה הבעיה?! עד היום שאחי נפטר, חודש אחרי כן הם באו בדרישה על הבית.
(עמ' 55, ש' 17-33)

במהלך חקירתו הנגדית נשאל הנתבע 2 לעניין כך שהתובעת אינה חתומה על זיכרון הדברים והוא העיד:
ת. כי בעלה היה מולנו הדמות ולא היה ויכוח בינינו. במועצת הלול החתימה היא שלה בבקשה להעביר חצי מכסה.
ש. כשאתה אומר "מולנו", זו קבוצה. אתה לא חתום פה.
ת. מול אבינועם ואבא שלי. התנהלנו כשותפות.
(עמ' 35, ש' 26-32).
אכן התובעת, וכפי שפורט לעיל , ציינה כי היא אישרה למועצת הלול , טלפונית , את חלוקת הלול , דבר אשר מעיד על ידיעתה על זיכרון הדברים משנת 2005 אף שאינה חתומה עליו, וכי היא פעלה על פיו.
ביחס לשאלה מדוע הזכויות במועצת הלול והפירות נרשמו אך ורק על שם הרצל ז"ל אבינועם טען, כי מאחר והיה אפשר לרשום במועצת הלול רק מגדל אחד למשק 3, הוחלט שאחיהם הרצל ז"ל ירשם כמגדל בהסכמתו של האב בנימין ובסכמת אבינועם (סעיף 47 לתצהיר נ/7). אותה גרסה הועלתה גם בתצהירו של מר עופר אשר ציין, כי מאחר וניתן היה לרשום רק אדם אחד במועצת הלול והפירות כמגדל, בהסכמת אביו המנוח ואבינועם הוחלט שבעלה המנוח של התובעת ירשם כמגדל. וכי זה היה עניין טכני בלבד, כי לא ניתן היה לרשום את שני האחים. ציין עופר, כי מבחינת ההסכמות הפנימיות שבין הוריו ואחיו, הרישום לא העניק להרצל ז"ל זכויות עודפות כלשהן על פני אבינועם (סעיף 20 לתצהיר נ/2).

בית המייסדים
בגדר ההסכם הפנים משפחתי מתאריך 18.2.1985, בית המייסדים הוקנה לנתבע 1. גם בהקשר זה התנהגות הצדדים לאורך שנים, מעידה על כך, כי בית המייסדים לא הוקנה לתובעת ולבעלה המנוח.
בתצהיר עדותו הראשית ציין עופר, כי בשנת 1985 לאחר שמצבה הבריאותי של סבתא מבארכה החל להתדרדר היא עברה להתגורר עם הוריו בביתם במשק 85. לאחר מכן התחילו האחים לשפץ את בית המייסדים. בעלה המנוח של התובעת לא השתתף בעלויות השיפוץ אשר מומנו מהשותפות החקלאית של האחים והאב אבינועם. כן טען עופר, כי כל האחים ידעו שעל פי ההסכם בית המייסדים שייך לאבינועם וכי הרצל ז"ל יבנה את הבית שלו כבן ממשיך בנחלה (סעיף 5-6 לתצהיר נ/2).
ציין עופר, כי בשנת 1990 הוא התחתן. ומאחר שאבינועם לא התגורר בעצמו בבית המייסדים, אביו בנימין ז"ל קבע, כי עופר יעבור יחד עם אשתו להתגורר בבית המייסדים המשופץ. הצהיר עופר, כי הוא התגורר בבית בין השנים 1990-2004. והוא הוסיף, כי לאחר שעזב את הבית הוא הושכר לאושרת פרץ. לאחר מכן הבית היה ריק למשך זמן עד שבשנת 2008 הוא הושכר לנדיה מעתוק ושמעון מעתוק המתגוררים בו עד היום עם ארבעת ילדיהם (סעיף 7-8 לתצהיר נ/2).
במהלך חקירתו הנגדית עופר חזר על האמור בתצהירו והעיד, כי הוא יחד עם אביו בנימין שיפצו את בית המייסדים, ולשם כך נלקחה משכנתא על שם הסבתא (עמ' 22, ש' 11-23).
עדות זו של עופר מתיישבת עם האמור בתצהירו ובעדותו של אבינועם, אשר העיד, כי עופר אכן התגורר בבית המייסדים למשך 14 שנים, ומעולם אף אחד לא הלין על כך (עמ' 55, ש' 4-7); וכי לאחר שעופר עבר להתגורר בביתו החדש, בית המייסדים היה ריק לשנה ולאחר מכן הושכר החל משנת 2006, ובשנת 2008 הושכר לנדיה מעתוק (סעיף 53-55 לתצהיר נ/7).
כן ציין אבינועם, כי בשנת 1985 הבית שופץ על ידי האחים והאב בנימין, בעזרת הלוואה שנלקחה מהבנק על שם הסבתא, והאב בנימין היה ערב להלוואה. וכי לאחר מכן נלקחה הלוואה נוספת על מנת לשלם את הוצאות השיפוץ שהסתיימה בשנת 2012 (סעיף 51 לתצהיר נ/7). אבינועם צירף לתצהירו מסמכי הבנק (נספח 16-17 לתצהיר נ/7), שעיון בהם מלמד, כי הם רשומים על שמה של סבתא מבארכה.
במהלך חקירתה הנגדית התובעת אישרה, כי עופר התגורר בבית המייסדים (עמ' 16, ש' 25-28), דבר אשר מהווה אינדיקציה לכך ומחזק את המסקנה, כי בית המייסדים לא הוקנה לה ולבעלה והמציאות בפועל מעידה על חלוקה כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם הפנים משפחתי משנת 1985.
אעיר, כי התובעת לא זכרה, איפה התגוררה הסבתא מבארכה בזמן שעופר התגורר בבית (עמ' 16, ש' 29-30), אומנם, עברו שנים רבות מאז אות ן התרחשויות, אלא מה, עסקינן בפרט מהותי שהתובעת לא זכרה, דבר אשר לטעמי מטיל דופי באמינות עדותה.
בית המייסדים הושכר החל משנת 2008 לנתבעים 4-5, הסכם השכירות (נספח 25 לתצהיר נ/7), הנושא תאריך 2.11.2008, חתומים עליו ערבונה והנתבעים 4-5.
נדיה מעתוק- הנתבעת 5, הגישה תצהיר עדות ראשית מטעמה (נ/6) הצהירה, כי הסכם השכירות נחתם מאז 2008, וכי הם משלמים דמי שכירות כפי שנקבע על פי אותו הסכם. במהלך חקירתה הנגדית היא העידה, כי דמי השכירות שולמ ו בשנה הראשונה לאבינועם ולאחר מכן לערבונה (עמ' 41, ש' 33). ועוד היא העידה, כי מי שמילא בכתב יד את הסכם השכירות הוא אבינועם (עמ' 42, ש' 3-4).
אציין, כי עדותה של עדה זו התקבלה אך ורק בכל הקשור לעובדות הקשורות להסכם השכירות עליו חתומה. והניסיון של התובעת בסיכומיה להציג עדה זו כמגמתית ובעלת עניין אין בה כל ממש (סעיפים 36 ו- ד2ה לסיכומי התובעת), שעה שאין חולק ומה שחשוב לענייננו, כי הנתבעים 4 ו-5 שכרו את הנכס החל משנת 2008 ועל ההסכם חתומה ערבונה.
במהלך חקירתו הנגדית כשנשאל הנתבע 2, על הסכם השכירות ואם ערבונה היא הבעלים הוא השיב: "מבחינתנו, אנחנו הבעלים. עובדה ש-25 שנה מדלן לא אמרה מילה ולא פצתה פה וגרנו בבית הזה והשכרנו אותו. איפה היא הייתה עד אז. מבחינתנו, היינו בעלים. מעולם לא היה ויכוח עם בעלה. מבחינתי היינו בעלים. אתה רוצה ללכת על מונח משפטי אם אני בעלים או לא מול המינהל? אני יודע שאני לא הבעלים." (עמ' 35, ש' 21-25)
ובהמשך עדותו הנתבע 2 אישר, כי בית המייסדים שופץ על ידו ועל ידי אחיו, ולשם כך נלקחה משכנתא יחד עם האב בנימין:
ש. כשאתה אומר שאתה ואחיך שיפצתם את בית המייסדים, אתה מתכוון שאבא אמר תסיידו, תנקו.
ת. לא, הבית היה שני חדרים, לקחנו משכנתא, אני אבא ואחי.
ש. יש לך מסמך להראות לי על המשכנתא.
ת. אני חושב שיש. לא אני קיבלתי את המשכנתא, אלא הסבתא לקחה. הסבתא לא עבדה, אנחנו שילמנו את המשכנתא. היא הייתה סיעודית באותם שנים. 5 שנים היא הייתה במצב לא רחוק מסיעודית.
ש. הוספתם שתי חדרים.
ת. כן וקומה שנייה.
ש. פניתם לועדה לתכנון וקיבלתם היתר בנייה.
ת. אני לא מחזיק פה.
(עמ' 37, ש' 23-32)

אני ערה לכך, וכפי שטענה התובעת בסיכומיה , שמלבד עדותם של עדי ההגנה על שיפוץ בית המייסדים ו קבלת הלוואות, שלהוכחתן צורפו מסמכי בנק שעיון בהם מלמד כי נרשמו על שם הסבתא, לא הובאה ראיה אחרת אובייקטיבית המלמדת כי אכן הכספים הושקעו בבית (סעיף 42 לסיכומי התובעת). אך חרף זאת, לא מצ אתי בכך כדי להביא לידי מסקנה שעל פיה זכות השימוש בבית ניתנה לתובעת ולבעלה המנוח וזאת לאור הנסיבות שהוכחו לפני.

לסיכום
גם ביחס לבית המייסדים, הן ההסכם הכתוב משנת 1985 והן כמשתמע מהתנהגות הצדדים לאורך שנים, כך שעצם העובדה כי עופר תחילה התגורר בבית למשך שנים, לאחר מכן הבית הושכר על ידי משפחת בעלה המנוח של התובעת ולא על ידיה ועוד באותה העת שבעלה המנוח היה בחיים, מעידה על כך שאכן זכות השימוש בבית המייסדים הוקנתה למשפחת בעלה המנוח של התובעת. ומטעמים אלו אין מקום להורות על פינוים של הנתבעים 4-5 מבית המייסדים, כאשר מאז שנת 2008 הם מתגוררים בו , מכח הסכם שכירות החת ום על ידי הנתבעת 3.

לעניין "זכות ההכפלה":
כפי שמשתמע מההסכם משנת 1985, הרצל ז"ל ואבינועם לא קיבלו את "זכות ההכפלה" של בית אב הנגזרת ממשק 3, והזכות לקבוע ולהמליץ ניתנה לאב בנימין ולערבונה.
על פי גרסת הנתבעים, זכות ההכפלה ניתנה לנתבע 2 אשר בנה את ביתו במגרש 189, שהוא מגרש ההכפלה של משק 3.
הנתבעים טענו, כי התובעת ובעלה המנוח חתמו, בתאריך 22.12.1986, על מסמך "כתב וויתור" על זכות ההכפלה של משק 3, לטובת אבינועם (נספח 11 לתצהיר נ/7; סעיף 34 ל תצהיר נ/7; נספח 5 לתצהיר נ/4).
התובעת טענה, כי מסמך זה מזויף וצירפה חוות גרפולוגית בעניין ובמקביל הוגשה חוות דעת מטעם הנתבע 2.
אעיר, כי לא אדרש לדון בעניין חוות הדעת בהליך שלפני, ולא אקבע ממצאים לעניין זכות זו, שעה שלעניין זכות ההכפלה הצדדים נמצאים בהליכי בוררות.
אך יחד עם זאת, אין להתעלם מהמסכ מים שהונחו לפני שצורפו לתצהירי הנתבע 1, שעל פיהם, ביתו של מרדכי נבנה בשנת 1999 על מגרש 189 שהוא ההכפלה של משק 3. כאשר לתצהיר הנתבעים צורף אישור של המושב דלתון, מתאריך 6.12.2015, אשר זו לשונו:
"הנדון: הכפלת נחלות
מושב דלתון מאשר בזאת כי מגרש מספר 189 שבבעלות שקיר מרדכי ביבי ... הוא הכפלה של משק מספר-3 במושב דלתון ע ל שם שקיר מדלן" (נספח 13 לתצהיר נ/7)
ביתו של מרדכי נבנה בשנת 1999, שמהווה, כעולה מאישור מושב דלתון , הכפלה של משק 3, וכפי שטענו הנתבעים בצדק (סעיף 38 לתצהיר נ/7), הן התובעת והן בעלה המנוח לא הלינו על כך לאורך שנים, כאשר התובעת לא הניחה לפני ראיות המלמדות כי היא התנגדה לכך, דבר אשר מחזק את המסקנה שעל פיה להסכם הפנים משפחתי משנת 1985 היה תוקף בין הצדדים.

הערות לסיום
לא ניתן להתעלם מהתמונה הכוללת הניצבת לפנינו שעל פיה אכן שוכנעתי, כי האב בנימין חפץ שילדיו יעבדו את המשק במשותף ויתפרנס ו ממנו, ורצון זה בא לידי ביטוי במסמכים שפורטו לעיל ובנסיבות האופפות את מערכת היחסים שבין הצדדים הרלוונטית לשאלת תוקפם של ההסדרים שנערכו בין בני המשפחה.
התובעת מנועה ומושתקת מלטעון להיעדר תוקף להסכמים הנ"ל, ככל שהעניין נוגע ליחסים הפנים משפחתיים, להבדיל מהיחסים מול המוסדות המיישבים; כך שאין בקביעה זו כדי לכבול את ידיהם של המוסדות המיישבים לפעול על פי מדיניותם כלפי הצדדים בתיק זה. זכויות הנתבעים מוכרות במסגרת היחסים הפנים משפחתיים בלבד, ואין בהן כדי לחייב צד ג' כלשהו.

עוד אעיר, כי התביעה שלפני הוגשה בתאריך 1.12.2014, המשק החקלאי נוהל בשותפות החל משנת 1985 ובכפוף להסכם שנערך בין הצדדים, ועתה מבקשת התובעת סעדים הצהרתיים, שהינם סעדים מן היושר. לבית המשפט שיקול דעת לשלול סעד הצהרתי כאשר הנסיבות מעידות על כך שהתובעת השלימה עם המציאות שכנגד ההמשכיות שלה עתה היא מבקשת סעד. ויפים הדברים שציינה השופטת שטרסברג-כהן בעניין חיים, בעמ' 343, לענייננו:
"ההסכם השני נחתם ב-22.11.1991, בעוד שבקשתו של אליהו למתן סעד הצהרתי הוגשה ביום 13.5.1997, היינו כשש שנים מאוחר יותר. אליהו מבקש סעד הצהרתי, שהוא סעד שביושר. בשוקלו אם להעניק סעד זה רשאי בית-המשפט לתת דעתו, בין היתר, על התנהגות התובע. כך, למשל, יכול בית-המשפט לשלול סעד הצהרתי מתובע כאשר נסיבות המקרה מצביעות על כך שהשיהוי כמוהו כזניחת זכות התביעה ..., או לכך שהתובע השלים עם מציאות מסוימת שכנגד הימשכותה הוא מבקש כעת את הסעד ... . בענייננו לא רק שנקפו השנים מיום חתימת החוזה, אלא שחזקיהו התגורר בבית האם עוד בחייה וממשיך להתגורר שם עם משפחתו לאחר מותה. עובדת החזקתו ושימושו הרצוף של חזקיהו בבית המגורים, בידיעתו של אליהו ובהסכמתו לכך לאורך השנים, יש בה כדי למנוע מאליהו מלבקש סעד הצהרתי שיש בו כדי להביא לאפשרות סילוקו של חזקיהו מבית המגורים. בנסיבות אלה יש בטעם זה של שיהוי והשלמה, לפחות בהצטרפו לטעמים אחרים, כדי להביא לדחיית תביעתו של אליהו." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.)

נוסף על כך וכפי שטענו הנתבעים בצדק בסיכומיהם, שרק לאחר מות בעלה של התובעת הושלם תהליך ההרשמה של בן ממשיך ברשות מקרקעי ישראל ובסוכנות היהודית, כאשר לאורך יותר מ-25 שנה לא הושלם הרישום, דבר שאף הוא מלמד על כך שהרישום לא היה בעל משמעות עבור בני המשפחה אשר נהנו ביחד מפירות הנחלה (סעיף 8 לסיכומי הנתבעים).

אני ערה לכך, כי המצב הנוצר בנחלה הוא בעייתי ועל כך עמדה השופטת פרוקצ'ה בעניין חיים:
"... נטייה זו להעביר חלקים מן הנחלה לבנים אחרים גם כאשר מונה בן ממשיך האמור לקבל את הנחלה ולעבדה, היא טבעית ומובנת במערכות יחסים משפחתיות, ועל-כן עשויה לזכות לעתים קרובות בהסכמה כללית של בני המשפחה. להסכמה זו ניתן לתת לבוש משפטי על דרך התחייבות חוזית מפורשת של חבר האגודה כלפי ילדיו. מתן הכרה להעברת זכויות כזו כבת-אכיפה מבחינה משפטית עלול להוליד פיצול בפועל של היחידה המשקית למספר בלתי מוגבל של בעלי זכויות. ואם כך, שוב אין מדובר רק בפיצול בית המגורים מהנחלה המשקית, אלא ייתכן גם פיצול הנחלה המשקית עצמה למרכיבים משקיים שונים והעברת כל מרכיב משקי לבעל זכויות אחר. נסיבות כאלה עלולות להוליד מציאות העומדת בסתירה בולטת למדיניות הרשות המוסמכת, המבקשת למנוע פיצול היחידה המשקית. מציאות זו הייתה מטילה אחריות ונטל על המינהל, על הסוכנות ועל האגודה השיתופית לנקוט ביוזמתם הליכים משפטיים כדי למנוע עקיפת מדיניותם זה דורות רבים לגבי כלל האגודות השיתופיות ברחבי הארץ." (ההדגשה שלי-נ.ד.מ.) (עמ' 327)

חרף זאת שוכנעתי כאמור לעיל, כי הנחלה לאורך שנים נוהלה בשותפות, ועל כך התובעת לא הלינה.

סוף דבר
התוצאה העולה מהאמור לעיל אפוא, היא, כי במקרה שלפני, לנתבעים 1-3 זכויות שימוש וחזקה מכח ההסכמים שנערכו בהיות האב בנימין בחיים. וזכויותיה של התובעת כ-"בן ממשיך" כפופה לזכות השימוש והחזקה של הנתבעים 1-3 בשטחים המעובדים על ידם, הן במשק החקלאי והן בבית המייסדים.

לאור האמור לעיל דין התביעה להידחות.
בנסיבות העניין ולאור הקביעות בפסק הדין, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ' אלול תשע"ט, 20 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.