הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 22089-03-14

לפני כב' השופט הבכיר שכיב סרחאן

התובע

עלי אבו ראס, ת.ז. XXXXXX205
ע"י ב"כ עו"ד נקולא בולוס

נגד

הנתבעת

הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גסאן אגברייה

פסק-דין (חלקי)
בשאלת האחריות

האם התובע נפגע (ביום 27.8.2011) בתאונת דרכים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק")? זוהי השאלה עליה תיסוב הכרעתנו.

פרולוג

1. התובע יליד 17.3.1957, תושב עילוט וסובל מתחלואים כרוניים וקשים, שבעטיים הוא הוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה (נכות כללית) בשיעור 75%. וכן, לשכת הבריאות המחוזית קבעה, כי התובע זקוק לרכב כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות, ודרגת נכותו הצמיתה מגיעה לפחות ל- 60%, החל מיום 5.1.2005 (ת/4).

2. התובע היה מעורב (ביום 27.8.2011) בתאונה, שקרתה בחצר ביתו, בה נפגע בשוק ימינית (להלן: "התאונה"). לאחר התאונה, הובהל, ברכב פרטי לבית-חולים אנגלי בנצרת (להלן: "בית-החולים"). הוא נבדק במחלק לרפואה דחופה, אובחן שבר ספיראלי עם תזוזה של שליש מרוחק של העצמות שוקה (טיביה) ושוקית (פובילה) בשוק ימינית (להלן: "השבר"). אושפז במחלקה אורתופדית לצורך ביצוע ניתוח לקיבוע ושחזור השבר.

3. התובע עבר ניתוח, בהרדמה כללית, לקיבוע ושחזור סגור של השבר ביום 28.8.2011. מהלך הניתוח והאשפוז היה תקין. הוא שוחרר לביתו ביום 30.8.2011, עם המלצות להמשך טיפול ומעקב רפואי ברפואה הקהילתית, ביקורת במרפאות חוץ של בית-החולים, טיפולים פיזיותרפיים ומנוחה.

4. מר סאלם אבו ראס, בנו של התובע (להלן: "סאלם") היה, בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה, הבעלים של רכב משא מסוג מרצדס, מ.ר- 32-284-13 (להלן: "הרכב") ומחפר זחלי זעיר מסוג בובקט, מ.ר- 96-52-13 (להלן: "המחפר"). השימוש ברכב היה מבוטח על-ידי הנתבעת, לפי פוליסת ביטוח חובה בת-תוקף.

טענות התובע

5. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי התאונה היא תאונת דרכים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, בה נגמרו לו נזקי גוף. הנתבעת, מבטחת השימוש ברכב בזמן התאונה, חייבת לפצותו על נזקיו דנן והכל לפי הוראות החוק.

6. אליבא דתובע, התאונה קרתה בנסיבות כדלקמן:

"ביום27.08.11 שעה 16:30, ותוך כדי נהיגתו ברכב הנ"ל חזר התובע אחורנית ברכב כדי להעמיס בובקט על הרכב בחצר הבית. באותו זמן, בנו של התובע ביקש ממנו לעצור כדי שיתקין לו סולמות על הרכב המאפשרים העלאת הבובקט על הרכב. בטרם החלה פעולת ההתקנה של הסולמות, עמד התובע לרדת מהמושב הקדמי של הרכב כדי לבחון את השטח מאחוריו שכן יש להתאים את הסולמות לשטח ולהקל על פעולת ההעמסה.
על-מנת לרדת מהרכב, ומאחר והינו סבול מבעיות רפואיות ברגלו השמאלית, סובב התובע את גופו שמאלה על-מנת שיוריד את רגלו הימנית תחילה, הוריד את רגלו הימנית, ועם קפיצה קטנה מגובה של כ- 60 ס"מ הגיעה לרצפה. אולם, ועקב השיפוע ברצפה ועת דרכה רגלו הימנית של התובע על חצץ, ומכובד משקלו, התעקמה רגלו, איבד את שיווי משקלו ונפל עם כל משקלו על רגלו הימנית, ועקב כך נגרמו לו שברים ברגל".

7. התובע מבסס עילת תביעתו על הוראות פרק ב' לחוק. הוא תובע פיצויים במספר ראשי נזק והם:

נזק מיוחד
א. הפסד השתכרות - 10,000 ₪.
ב. הוצאות נסיעה, רפואה ונלוות - 4,000 ₪.
ג. עזרת צד ג' - 6,000 ₪.

נזק כללי
ד. נזק לא ממוני.
ה. הפסד השתכרות.
ו. הפסד פנסיה.
ז. הוצאות נסיעה ורפואיות.
ח. עזרת צד ג'.
(סעיף 12 לכתב התביעה)

טענות הנתבעת

8. הנתבעת מכחישה, מנגד, את טענותיו של התובע שביסוד עילת התביעה. לדידה, התובע לא נפגע בתאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. הוא נפגע בנסיבות אחרות שאינן מהוות תאונת דרכים.

מסכת הראיות

9. ארבעה עדים היו לתביעה: התובע, מר טארק חסן (להלן: "טארק"), סאלם ומר שריף אבו ראס, אחיו של התובע (להלן: "שריף"). כולם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית שלהם (ת/1, ת/2, ת/3 ו- ת/5). וכן, הוגש מוצג נוסף מטעם התביעה והוא ת/4 – מכתב לשכת הבריאות המחוזית ותג חניה לנכה. הנתבעת לא הביאה ראיות מטעמה.

דיון והכרעה
האם התאונה היא תאונת דרכים?
המסגרת הנורמטיבית

10. סעיף 1 לחוק כולל את ההגדרה הבסיסית של "תאונת דרכים" ולאחר מכן, באות החזקות החלוטות: החזקות המרבות - המפרטות מקרים בהם ייחשב אירוע של גרם נזק גוף כתאונת דרכים והחזקה הממעטת – המוציאה מאורע מתחולת ההגדרה של תאונת דרכים כאשר המאורע ארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם. זו לשון ההגדרה של "תאונת דרכים":

"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על-ידי המעשה עצמו ולא על-ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי".

11. בהתאם לפסיקה (רע"א 8061/95 עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, (1996), יש לבדוק תחילה האם חלה ההגדרה הבסיסית. במידה וההגדרה הבסיסית לא חלה, יש לבדוק האם חלות אחת מהחזקות המרובות. לבסוף, אם מתקיימת ההגדרה הבסיסית או אחת החזקות החלוטות המרבות, יש לבדוק האם חלה החזקה החלוטה הממעטת.

12. כמבואר, התובע טוען, כי במקרה דנן חלה ההגדרה הבסיסית למונח "תאונת דרכים", לפיה "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סעיף 1 לחוק), וכי ה"שימוש" שנעשה ברכב היה "ירידה ממנו", כאמור בהגדרת המונח "שימוש ברכב מנועי" שבסעיף 1 לחוק.

מהתם להכא

13. אפתח ואומר, כי לאחר שהפכתי, חזרתי והפכתי שוב ושוב, בחומר הראיות ולאחר שעיינתי, עיין היטב, בכתבי הסיכומים, ובשים לב לדין שלעניין, החרות מזה וההלכתי מזה, חוששני, כי התובע לא הוכיח כדין את התביעה ואין מנוס מדחייתה.
ראשית, התובע לא הכיח כדין את התשתית העובדתית שביסוד עילת התביעה. לפניי, אין ראיה קבילה, מהימנה ובעלת משקל לפיה התאונה היא תאונת דרכים כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, וכי התובע נפגע (ביום27.8.2011) בתאונת דרכים עקב שימוש ברכב למטרות תחברוה. טענותיו של התובע, לעניין זה ועם כל הכבוד, לא הוכחו כדין.

14. שנית, התובע מסר, בהזדמנויות שונות, מספר גרסאות עובדתיות סותרות, באופן מהותי ופוזיטיבי, לעניין תיאור התאונה, כדלקמן:

הגרסה הראשונה, כמבואר, התובע הובהל לבית-החולים לאחר התאונה. הוא התקבל בבית-החולים בשעה 18:25. הרופא המטפל ערך ראיון לתובע – המטופל, שבמהלכו לקח אנמנזה, כפי שסופרה לו על-ידי התובע. האנמנזה נרשמה גם בסיכום האשפוז מיום 30.8.2011 ואשר הוגש לבית-המשפט על-ידי התובע כראיה לאמיתו תוכנו וללא כל הסתייגות (נספח ז' ל- ת/1). התובע עיד והודה, כי הוא אכן מסר את האנמנזה לרופא המטפל (עמ' 8, ש' 9-8). האנמנזה, שנמסרה (שעתיים לערך לאחר התאונה) הכילה, בין היתר, תיאור התאונה לפיו "לדבריו וזמן קצר טרם קבלתו נפל בזמן עבודה ונחבל בשוק ימין, מתלונן על כאבים"!! (נספח ז' ל- ת/1. ההדגשה שלי-ש.ס.).
כאן המקום לציין, כי עדותו בעל-פה של התובע לפיה התאונה היא תאונת דרכים והיא קרתה בזמן ירידתו מהרכב, וכך הוא סיפר לרופא המטפל במסגרת האנמנזה שמסר לו (עמ' 8, ש' 15-9), עומדת בסתירה מוחלטת, פוזיטיבית וקוטבית לאנמנזה שנרשמה בס יכום האשפוז דנן. יצוין עוד , כי התובע לא קיים את החלטת ביה משפט מיום 16.12.2015 והמורה לו להמציא לתיק המוצגים את ההעתק המקורי והקריא של מכתב המחלקה לרופאה דחופה של בית-החולים מיום 27.8.2011. מעשה זה לא י עשה כלל. טענתו, כי המסמך אינו בחזקתו או לא הצליח להשיגו מהתיק הרפואי שבבית-החולים, עם כל הכבוד, בעלמה היא, אינה סבירה ואינה מהימנה עליי וזאת בלשון המעטה, התנהגותו המ חדלית דנן של התובע עומדת לו לרועץ.
גם בשאר התיעוד הרפואי, למעט מכתבו של ד"ר ע. מוסטפא מיום 11.10.2011, לא צוי ן, כי התאונה היא תאונת דרכים, וכי התובע נפגע (ביום 27.8.2011) בתאונת דרכים ובה נגרם לו השבר בשוק הימינית.

15. הגרסה השנייה, זו הגרסה שמסר התובע לרופא המטפל, ד"ר ע. מוסטפא, במהלך הבדיקה הרפואית מיום 11.10.2011 ולפיה:

"5 ימים מאז ניתוח.. לקיבוע השבר שנגרם כתוצאה מנפילה מרכב לדבריו, בזמן עבודה לדבריו" ( ת/1 ,נספח ח' .ההדגשה שלי ש.ס.).

16. הגרסה השלישית, גרסתו של התובע המופיעה בכתב התביעה ולפיה:

"על-מנת לרדת מהרכב, ומאחר והינו סובל מבעיות רפואיות ברגלו השמאלית, סובב התובע את גופו שמאלה על-מנת שיוריד את רגלו הימינית תחילה, הוריד את רגלו הימינית, ועם קפיצה קטנה מגובה של כ- 60 ס"מ הגיעה לרצפה. אולם ועקב השיפוע ברצפה.. ועת דרכה רגלו הימנית של התובע על חצץ, ומכובד משקלו, התעקמה רגלו, איבד את שיווי משקלו ונפל עם כל משקלו על רגלו הימנית, ועקב כך נגרמו לו שברים ברגל"
(סעיף 3(ב) לכתב התביעה. ההדגשות שלי – ש.ס. ).

17. הגרסה הרביעית (המשופרת), הגרסה המופיעה בתצהיר עדותו הראשית של התובע ולפיה:

"אני הסתובבתי כלפי חוץ והורדתי תחילה את רגלי הימינית על המדרגה החיצונית של הרכב ואז קפצתי כאשר רגלי עדיין מונחת על המדרגה מגובהה 60 ס"מ לרצפה, מאחר ועל הרצפה יש חצץ רגלי הימנית שקפצתי עליה התעקמה מהקרסול ונפלתי בכל כובד גופי על רגלי הימנית.
...
יצוין, כי איפה שהנחתי רגל – החצר הייתה מכוסה חצץ ועקב השיפוע באדמה ועת דרכה רגלי הימנית על חצץ התעקמה, איבדתי שיווי משקל ונפלתי"
(סעיפים 3 ו- 4 ל-ת/1. ההדגשות שלי- ש.ס.)

18. הגרסה החמישית, הגרסה שמסר התובע במהלך חקירתו שתי וערב ולפיה:

"ת: ...הסתובבתי, הורדתי את רגל ימין, עמדתי ואז קפצתי, וכשקפצתי התעקמה לי הרגל ונפלתי.
...
ש: אם יש לך בעיות ברגל, אז צריך לרדת לאט מהרכב. למה לקפוץ
ת: זה לא קפיצה. אני בן אדם שלא יכול להתכופף, אז אני ירדתי ברגל ימין ועמדתי על המדרגה שהיא 40 ס"מ ואז קפצתי.
ש: קודם עמדת על המדרגה ואחרי זה קפצת
ת: כן. המדרגה האחרונה.
ש: מה זה רלוונטי עניין הקפיצים של המרצדס שתיארת
ת: הכיסא. אני עמדתי על דופן הרכב. זה נקרא מדרגה אחרונה.
...
ש: עמדת על רגל ימין
ת: בהתחלה כן. אחר כך שמאל ועמדתי על דופן הדלת ואז קפצתי רגיל. עמדתי על שתי רגליים כשקפצתי והתעקמה לי הרגל. כשירדתי קפצתי וכנראה המשקל, הרגל שלי התעקמה לי ככה. הקרסול התעקם לי.
...
ש: איזה רגל שמת על הרצפה
ת: ימין.
ש: כשירדת קפצת עם שתי הרגליים אחרי שעמדת על הדופן
ת: כשירדתי לדופן האחרון של הרכב, עמדתי על שתי הרגליים, אז קודם הורדתי את הימין וקפצתי.
ש: אז לא קפצת, אלא הורדת את רגל ימין
ת: אני קפצתי בשתי רגליים"
(עמ' 4, ש' 33-16; עמ' 5, ש' 17-1. ההדגשות שלי-ש.ס.).

19. הגרסה השישית, זו גרסתו של התובע, שמסר במשך חקירתו שתי וערב ובה הוא חזר מגרסתו החמישית דלעיל, ולפיה:

"ש: למה אתה טוען בסעיף 3 לתצהירך (ת/3-ש.ס.) שקפצת על רגל ימין? "מאחר ועל הרצפה יש חצץ.. נפלתי בכל כובד גופי על רגלי הימינית". כלומר קפצת על רגל אחת
ת: זה נכון מה שרשום בתצהיר
ש: איך נכון? לפני כמה דקות שאלתי אותך אם קפצת על שתי הרגליים או על רגל אחת והשבת שעל שתי הרגליים ושתיהן פגעו ברצפה ואיבדת שיווי משקל ונפלת. בתצהירך אשום משהו אחר, שקפצת על רגל ימין.
ת: כשיורדים מהרכב וקופצים קודם כל מגיעה רגל ימין.
(עמ' 6, ש' 32-26. ההדגשה שלי-ש.ס.)

20. הגרסה השביעית, גרסת ה"לא זוכר" שמסר התובע בהמשך חקירתו שתי וערב ולפיה:

"ש: אז קפצת על רגל ימין
ת: אני לא זוכר בדיוק, עברו 4 שנים. איך הירידה שלי הייתה. מכל התרופות שאני מקבל, אני לא זוכר.
(עמ' 6, ש' 33, עמ' 7, ש' 2-1).

21. קל להיווכח, כי עדותו של התובע ,לענייננו-שלנו, שאינה סבירה ואינה מהימנה עליי וזאת בלשון המעטה, עוברת מוטציה, פושטת צורה ולובשת צורה חדשה אחרת, והכל, מתוך ניסיון, שלא יצלח, להלביש את התאונה מלבוש "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק.

22. שלישית, ישנה סתירה מהותית בעדותו של התובע לעניין נזק הגוף שנגרמו לו עקב התאונה. עדותו לפיה, נגרמה לו פגיעה בקרסול עקב התאונה (עמ' 6, ש' 12) וכי "כשנפלתי התעקמה לי הרגל וזזה, כף הרגל לצד השני. כף הרגל התכופפה לי כולה, הקרסול התהפך לצד השני. כף הרגל שינתה את הכיוון לצד הנגדי" (שם, ש' 10-8), לא רק שהיא מופרכת על-פניה ולגופה, אלא ,וזה העיקר, שהיא עומדת בסתירה מוחלטת, קוטבית ופוזיטיבית לנזק הגוף שנגרם לתובע עקב התאונה והכל כפי שמתואר בתיעוד הרפואי שהוגש על-ידו לבית-המשפט, לאמיתות תוכנו וללא כל הסתייגות ובכלל זה המסמכים הרפואיים של בית-החולים (נספח ד' ל- ת/1).

23. רביעית, לית מאן דיפליג, כי התובע סובל מתחלואים כרוניים וחמורים ובכללם חולשה ברגליו, שבגינה הוא מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה (נכות כללית), ודרגת נכותו הרפואית היא בשיעור 75% . הוא גם מוכר כנכה משרד הבריאות. ועדת הבריאות המחוזית קבעה ,כי דרגת נכותו של התובע מגיעה לפחות ל- 60%, והוא זקוק לרכב, כאמצעי תנועה בגלל רגליו הנכות.
לדידי, עדותו של התובע, לפייה תוך כדי ירידתו מהרכב בחר הוא לקפוץ מן הרכב החוצה ביודעו, כי הקרקע מלאה חצץ ומדרונית ולא לרדת מהרכב בזהירות ובצורה איטית כמתחייב ממוגבלויותיו הרפואיות, היא בלתי סבירה בעליל, ואם תרצו אבסורדית היא, ואינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר, ניסיון החיים הכללי והשיפוטי.
כאן המקום להוסיף ולציין, כי התובע לא נתן הסבר סביר ומהימן להתנהגותו "האבסורדית" דנן, חרף ההזדמנות שניתנה לו. עדותו לעניין זה הייתה: "לא יודע בדיוק איך זה קרה לי ואני מתפלא עד היום איך זה קרה לי". (עמ' 10, ש' 28. ההדגשה שלי-ש.ס.).

24. חמישית, סאלם הוא בנו של התובע. הוא עד מעוניין ובעל אינטרס בתוצאת המשפט. על-פי התרשמותי הישירה מהעדים ובשים לב לאותות האמת שהתגלו במהלך המשפט ומכלול נסיבות העניין, אומר, ללא כל היסוס, כי עדותו של סאלם, לענייננו-שלנו ועם כל הכבו ד, אינה סבירה ואינה מהימנה עליי וזאת בלשון המעטה. סאלם לא העיד את האמת, רק האמת וכל האמת.
ויודגש: עדותו של סאלם ,שנמסרה לראשונה במהלך חקירתו שתי וערב , לפיה הוא ראה, כביכול, את התובע כשנפל מהרכב (עמ' 28-27) לא רק שאין לה זכר בעדותו בכתב (ת/6) אלא, וזה העיקר, שהיא אופסה על-ידו דווקא שעה שהעיד, כי "לא שמת י לב איך זה קרה" (עמ' 14, ש' 32) , כי הוא "לא היה" בזמן שהתובע ירד מהרכב כביכול (שם, ש' 10), כי "התובע לא קפץ מהרכב" (עמ' 15, ש' 3), וכי, הוא לא שם לב איך קרתה התאונה (שם, ש' 15-5).

25. שישית, עדותו של התובע, העוברת כחוט השני הן בכתב התביעה והן בעדותו בכתב ובעדותו בעל-פה, ולפיה תוך כדי ירידתו מהרכב הוא קפץ החוצה, נסתרה, מיניה וביה, על-ידי סאלם שעה שהעיד, כי בזמן התאונה התובע לא קפץ מהרכב!! (עמ' 15, ש' 3, ש' 14-10).

26. שביעית, מצאתי סתירות מהותיות בעדויותיהם של עדי התביעה, במספר עניינים ובמיוחד לענייננו מיקום התובע לאחר התאונה ביחס לרכב (עמ' 6, ש' 1, ש' 7; עמ' 13, ש' 19; עמ' 17, ש' 18-7; עמ' 20, ש' 7; עמ' 21, ש' 23-20).

27. שמינית, אין חולק, כי טארק ושריף לא היו עדי ראיה לתאונה ועדויותיהם לגבי נסיבות קרות התאונה הן מפי השמועה ובתור שכאלה אינן קבילות בבית-המשפט. (עמ' 11, ש' 31; עמ' 13, ש' 11-9; עמ' 20, ש' 33).

סיכום ביניים

28. מן המקובץ דלעיל עולה, כי התובע לא הוכיח כדין את עילת התביעה. התשתית העובדתית שביסוד עילת התביעה לא הוכחה כלל. התובע מסר, בהזדמנויות שונות ,שלל גרסאות עובדתיות סותרות לגבי נסיבות קרות התאונה, והכל ללא הסבר סביר ומהימן. גם בהנחה שהגרסה השנייה, לפיה הוא נפל מהרכב בזמן העבודה הייתה מוכחת כדין, ואינני קובע כך, אין בכך ישועה לתובע. התובע עצמו העיד והודה, כי בזמן התאונה הוא לא היה בעבודה ולא עבד כלל (עמ' 9, ש' 28), דבר המאפס, למעשה, את הגרסה דנן. זאת ועוד, נפילה מרכב, כשלעצמה, אינה מהווה תאונת דרכים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק. מה עוד שגרסה דנן, מהווה הרחבת או שינוי חזית פסולים. היה על התובע לטעון במפורש בכתב התביעה ולהוכיח במהלך המשפט , כי השבר בשוק ימינית נגרם לו תוך כדי נפילה מהרכב עקב שימוש ברכב למטרות תחבורה, דבר שלא נטען ולא הוכח במקרה דנן.

וכן, מסקנתי דנן, מייתרת, למעשה, את הדיון בשאר טענותיו של התובע, שבלאו הכי לא מצאתי בהן ממש ודינן להידחות.

התוצאה

29. התוצאה היא, אפוא, כי אני דוחה בזה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך 10,000 ₪.

המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ו, 07 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.