הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 18858-09-16

בפני
כבוד ה שופט דניאל קירס

התובע

אופיר כספי
באמצעות ב"כ עוה"ד נביל שחאדה, עוה"ד נרמין בדעאן

נגד

הנתבעת

הצד השלישי

ועדה לתכנון ובניה יקנעם עילית
באמצעות ב"כ עוה"ד אלעד יעקובסון

נגד

יוסף קובטי
באמצעות ב"כ עוה"ד ד' תימור

פסק דין

1. התובע קיבל מהנתבעת, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה יוקנעם (להלן: הוועדה המקומית), היתר בניה לביצוע תוספת בניה לדירתו . זאת, לטענתו, לאחר שתכניות הבניה עברו תיקונים רבים שנדרשו בידי הוועדה המקומית , שהתובע ו/או המתכנן מטעמו פעלו למלא. לאחר תחילת הבניה, הוועדה המקומית הוציאה לו צו הפסקה מינהלי. לטענת התובע, צו ההפסקה הוצא בטענה שהעבודות מבוצעות כביכול בסטייה מתכנית ההיתר שאושרה בוועדה המקומית . זאת, לטענת התובע, למרות שהעבודות תאמו "אחד לאחד" לתכניות הבניה בגינן התקבל ההיתר. לטענת התובע, הוועדה המקומית גרמה לו לנזק שלא כדין בכך שהוציאה לו צו הפסקה מינהלי; בהמשך ביטלה את היתר הבניה; התובע נאלץ בעקבות זאת ל שנות את תכניות הבניה; ונאלץ לבנות תוספת בניה קטנה יותר מזו אשר אושרה לו בהיתר הבניה תחילה .

2. התובע ציין בכתב התביעה פגישה שהתקיימה לאחר הוצאת צו ההפסקה המינהלי, בה טענה הוועדה המקומית כי שכנים התלוננו על הבניה על-פי ההיתר. לטענת התובע, הוועדה המקומית טענה באותה פגישה כי השכנים טע נו כי הבניה על-פי ההיתר תחסום חלונות שכנים, וזאת, להבדיל מתכניות הבניה שנשלחו לשכנים לשם קבלת הסכמתם לבניה, אשר לא כללו חסימת חלונות. לטענת התובע , טענה זו של הוועדה המקומית היא טענת סרק הנטענת בדיעבד, לאחר שהוועדה המקומית בדקה ואישרה את תכניות הבניה שקיבלו היתר, אותה היא טוענת מאינטרסים זרים ומניעים בלתי מובנים, ועל מנת להתנער מאחריות.

3. אבהיר כאן, לשם הבנת הקורא, כי למעט מקום שנאמר אחרת, ההתייחסות להלן להיתר הבניה שניתן, היא להיתר הבניה הראשון שהוצא לתוספת בניה ובהמשך בוטל (ולא להיתר הבניה השני שהוציא המבקש לאחר צו ההפסקה הזמני ולאחר ביטול ההיתר הראשון).

4. הוועדה המקומית העלתה בכתב ההגנה שורה של טענות מקדמיות. לגוף העניין, טענה הוועדה המקומית כי לאחר שניתן לתובע "אישור בתנאים" לתכניות בניה מסוימות, לבניה במקום אשר אינו חוסם חלונות שכנים, החתים התובע את הוועדה המקומית על תכניות בניה שונות , בהן הורחבה תוספת הבניה המוצעת. הוועדה המקומית טענה כי המתכנן מטעם התובע אף הועמד על טעותו, אך המשיך בהטעיית הוועדה המקומית והגיש את התכניות המטעות להחתמת היתר בניה (פס' 23 לכתב ההגנה). הוועדה המקומית שלחה הודעה לצד שלישי למתכנן מטעם התובע, מר ג'וזף קובטי.

הקדמת מסקנה לניתוח

5. אין מחלוקת על כך שהוועדה המקומית הוציאה צו הפסקה מינהלי בנוגע לבניה שהיתה בהתאם להיתר בניה שהיא הוציאה, ופעלה כדי לבטל את ההיתר שהיא בעצמה נתנה. גם אין מחלוקת כיום שתכניות הבניה שהגיש התובע להן ניתן "אישור בתנאים", שונות מתכניות הבניה אשר נחתמו כהיתר בניה. לשיטתה של הוועדה המקומית, היא נתנה היתר בניה לתכניות בניה של א היה מקום ליתן להן היתר בניה , והוציאה צו הפסקה מינהלי טרם ביטול ההיתר. אניח הנחה הנוחה ל תובע, לפיה הוועדה ה מקומית התרשלה בכך כלפיו . הוועדה המקומית טענה בכתב הגנתה בין היתר כי היתר הבניה הוצא בידי התובע ו/או מי מטעמו "תוך הטעיית הוועדה" (פס' 26), וכי "מסכומי הנזק שייפסקו, אם בכלל, יש לנכות את הסכומים שמקורם במעשיהם ומחדליהם הרשלניים של אחרים לרבות התובע ו/או מי מטעמו" (פס' 61). כן טענה הנתבעת לאשמו המכריע של התובע; ולחלופין, טענה לאשמו ה"מרבי" (פס' 59) וכי יש לחלק את האחריות בין הצדדים בתיק (פס' 64).

6. מצאתי, כפי שיבואר, כי הוועדה המקומית הוכיחה כי התובע, באמצעות המתכנן מטעמו, ובמודע, החתים את הוועדה המקומית על היתר על-בסיס תכניות בניה בהן מופיעים קירות שלא הופיעו בתכניות הבניה שקיבלו "אישור בתנאים" ושאותם דרשה הוועדה המקומית לבטל. זאת, גם לפי הרף הראייתי המוגבר במסגרת נטל ההוכחה האזרחי, לשם הוכחת מעשה פסול (ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589 (1986)). הגעתי למסקנה כי נוכח המעשה המודע של התובע, יש לפטור את הוועדה המקומית מאחריות כלפיו באופן מלא .

הוועדה המקומית הוכיחה שהתובע הגיש במודע תכניות בניה בהן לא בוטלו קיר ות שהיא דרשה לבטל

7. ביום 30.3.2015, נתנה הוועדה המקומית "אישור בתנאים" לבקשת התובע להיתר בניה (ראו פס' 8 לתצהירו של מהנדס הוועדה המקומית כיום, מר דני גולדברג). היתר הבניה הוצא ביום 11.2.2016 (פס' 12).

8. הוועדה המקומית הפנתה לתכתובת דוא"ל נטענת בין בודקת התכניות מטעמה, גב' אודליה ניצן, לבין המתכנן מטעם התובע מר קובטי, הנושאת תאריכים המאוחרים ל"אישור בתנאים" והמוקדמים מהוצאת היתר הבניה . בתכתובת זו, מבקשת בודקת התכניות גב' ניצן לבטל קירות שחוסמים חלון שכן (שם, נפסח ד').

9. הוועדה המקומית לא העידה את גב' ניצן, או הגורמים האחרים שהיו מעורבים בטיפול בבקשתו של התובע, וזאת יש לזקוף לחובתה של הוועדה המקומית (אף אם המהנדסת הקודמת של הוועדה, וכן, כפי שהעיד מהנדס הוועדה מר דני גול דברג (להלן: מהנדס הוועדה המקומית), גב' ניצן, כבר אינן עובד ות בוועדה המקומית). מהנדס הוועדה המקומית הצהיר כי האמור בתצהירו ידוע לו "מידיעתי האישית, מתוקף תפקידי כמהנדס הוועדה" (פס' 2), אולם בעדותו אישר כי האירועים מושא התביעה ידועים לו ממסמכי הוועדה בלבד , שכן הוא החל לכהן בתפקידו כמהנדס הוועדה ביום 1.10.2017 (ע' 20 ש' 27-30), לאחר קרות האירועים מושא התביעה. מהנדס הוועדה גם אישר בעדותו כי הוא לא ראה מסמכים בענין תלונת שכן (ע' 27 ש' 18-21). למרות כל זאת, וכפי שאבאר, הוועדה המקומית הרימה את הנטל להראות ש היתר הבניה הוצא כפי שהוצא כי התובע (בעצמו או באמצעות מתכננו מר קובטי) הגיש לשם החתמת היתר בניה, תכניות בניה אשר סתרו את דרישותיה, במודע . אבאר.

10. כאמור, בודקת התכניות גב' אודליה ניצן, אשר כתבה לטענת הוועדה המקומית את תכתובת הדוא"ל בה נדרש מר קובטי המתכנן מטעם התובע לבטל קירות, לא העידה. אולם מר קובטי לא התכחש בעדותו ל תכתובת הנטענת בינו לבינה . אדרבא: הוא הציע בעדותו גרסה בעניין הדרישה בתכתובת זו לבטל את הקירות החוסמים הנטענים. לפי גרסתו של מר קובטי בעדותו, בודקת התכניות היא זו אשר ביקשה מלכתחילה את הוספת הקיר; ואילו לאחר שהוא הוסיף את הקיר לבקשתה, היא ביקשה להרחיק, ולא ממש לבטל, קיר זה. לגרסתו של מר קובטי בעדותו, זה מה שהוא עשה, והיתר הבניה שקיבל התובע משקף את השינוי שדרשה בודקת התכניות, עם הרחקת הקיר מחלון השכן גם כן לפי דרישת בודקת התכניות.

11. הוועדה המקומית, אשר התנגדה להרחבת חזית, טענה כי גרסה זו של מר קובטי מהווה הרחבת חזית אסורה. אני דוחה טענה זו, שכן התובע טען בכתב התביעה, ומר קובטי טען בכתב הגנתו להודעה לצד שלישי, בין היתר בקשר לטענת הוועדה המקומית בנוגע לחסימת חלון שכן , כי מר קובטי ערך שינויים בתכניות העבודה לפי הנחיות הוועדה המקומית (ראו פס' 21 לכתב התביעה; פס' 11 להודעה לצד שלישי, פס' 9 לכתב הגנת צד שלישי).

12. אני דוחה עדות זו של מר קובטי, המתכנן מטעם התובע, לגופה. מר קובטי שרטט במהלך עדותו, על גבי העתק של חלק מתכניות הבניה שקיבלו "אישור בתנאים" (לפני השינוי בתכניות הבניה בו עסקינן ), את חלון השכן, ואת הקיר שלטענתו דרשה בודקת התכניות להוסיף. שרטוט זה הוגש כ-נ/6. מה שרואים ב-נ/6 הוא קומת הקרקע – קומת דירת השכן, שהיא מתחת לקומת דירתו של התובע. הקווים השחורים העבים (בצילום שחור-לבן) הם קירות שמתחת לממ"ד שתכנן התובע לבנות (ראו והשוו את קומת דירת התובע ב- נ/7, שהוא, כפי שאישר מר קובטי, העתק של תכניות הבניה שנחתמו כהיתר בניה (ע' 43 ש' 23 – ע' 44 ש' 7). מר קובטי שרטט בעדותו , בכתב ידו , את מקום החלון בצד החיצוני-שמאלי של מ טבח דירת השכן, וסימן את הקיר שלטענתו ביקשה בודקת התכניות להוסיף , כקיר הצמוד לחלון והמכסה אותו. זהו הקיר, לפי עדותו של מר קובטי, שהוא "הזיז" בסופו של דבר בתכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר בניה, לאחר שבודקת התכניות דרשה להזיז אותו. דא עקא, גרסה זו אינה תואמת את תכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר הבניה. לכך אתייחס כעת.

13. כפי שניתן לראות בתכניות הבניה שקיבלו תוקף כהיתר הבניה (ראו נ/7), אשר נערכו בידי מר קובטי עצמו (או מטעמו) , הצד החיצוני-שמאלי של מטבח השכן, אינו מקומו של החלון כלל וכלל. החלון אינו בצד החיצוני-שמאלי של המבטח, אלא – בצד ההפוך , בצד החיצוני-ימני של המבטח. ובשונה מעדותו של מר קובטי, בתכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר בניה, הקטע של הקיר שהוא שרטט בעדותו ב-נ/6 לא הוזז כלל, אלא מופיע בתכניות הבניה של ההיתר, כקיר לבניה.

14. דוקו: מר קובטי אינו רק מהנדס (פס' 2 לתצהירו) שחזקה עליו שהוא מבין היכן הוא משרטט על תכניות; הוא אף הגדיל לעשות והעיד, תוך ששרטט על נ/6, כי חלון השכנה כביכול "בדיוק במקום הזה" (ע' 41 ש' 3).

15. כאמור אין כיום מחלוקת כי התובע החל, עד הוצאת צו ההפסקה המינהלי, לבנות לפי היתר הבניה שניתן לו. ולפי תכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר בניה, מתוכנן קיר מול חלון שכן – חלון שכאמור אינו בצד החיצוני-שמאלי של מטבח (היכן שסימן המתכנן מטעמו ב-נ/6) אלא , בצד החיצוני- ימני שלו. מדובר בקיר במרחק של כ-1.2 מטר מהחלון מטבח השכן (1.2 ס"מ בגרמושקה, וקנה המידה כרשום שם הוא 1 :100; ראו נ/7). מדובר בקיר הפרוש, במרחק קטן זה , מול חלון מטבח השכן, לכל רוחבו של החלון. קיר זה הוא הקיר החוסם חלון, ולא הק יר שטען לו מר קובטי בעדותו, קיר שאינו מול החלון, וממילא לא הוזז מהמיקום שסימן (השוו את הקיר ששרטט מר קובטי בעדותו ב-נ/6, לאותו קיר בתכניות בניה להן ניתן ההיתר – נ/7). הוועדה המקומית הרימה את הנטל (המוגבר) , בחקירתו הנגדית של מר קובטי, להוכיח כי הקיר המשורטט במרחק של 1.2 מ' מחלון המטבח בדופן החיצוני-ימני של המבטח, הוא הקיר החוסם אליו מתייחסת בודקת התכניות ב הודעת הדוא"ל הנזכרת – הודעת דוא"ל שמודה מר קובטי שהוא קיבל לפני הגשת תכניות הבניה שקיבלו תוקף כהיתר בניה. אפרט:

א. כאמור, מר קובטי שרטט בעדותו , כקיר מושא הודעת הדוא"ל , שבודקת התכניות כביכול ביקשה להוסיף ואז להזיז נוכח חסימת חלון, קיר במקום שאין בו חלון, ואשר ממילא לא הוזז בתכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר בניה;

ב. בהודעת הדוא"ל דורשת בודקת התכניות "לבטל" את הקירות החוסמים את החלון, ולא "להזיז" קיר כטענתו של מר קובטי. מר קובטי נשאל , גם בידי בית המשפט: אם בודקת התכניות ביקשה את הוספת הקיר לאחר ה "אישור בתנאים", כיצד זה שהיא זו שביקשה לבטל אותו, וכיצד מתיישבת גרסתו לפיה בודקת התכניות ביקשה רק "להזיז" את הקיר החוסם עם נוסח הודעת הדוא"ל בענין "ביטול" קירות החוסמים את החלון של השכן. תשובותיו של מר קובטי היו חמקניות:

"שאלת בית המשפט: []אם אודליה [בודקת התכניות – ד"ק] ביקשה את זה איך ביקשה להוריד את זה?

ת. אודליה ביקשה את זה בתיק משרדי והיא כתבה את זה. היא מבקשת לתקן תכנית לפי אישור הבודקת, היא רשאית להגיד לי להרחיק או לקרב, או להזיז. היא רשאית ועשתה את זה.

העד ממשיך:

ש. 'תבטל'

ת. אם תבטל זה אומר...אני מבקש לקבל את התכנית כדי להסביר. זה קיר שצריך להיות 70% מהיקף לחיזוק הממד לפי הוראות.

שאלת בית המשפט: איך היא ביקשה לבטל

ת. היא לא ביקשה לבטל אלא להזיז. אני מסביר, כתוב במקום הזה 'תפר בין שני בניינים' הX הוא אוורור וזה הצעה אוזניות קראו לזה, לא ידוע מה זה אוזניות, שנעשה את זה ומאשרים בהעתק משרדי, ואני רוצה להראות לבימ"ש יש לי משהו, הניירת שהביא עכשיו זה חלק מהתיק המשרדי שהעלמתם את זה" (ע' 39 ש' 29 – ע' 40 ש' 8).

אין בתשובות אלה של מר קובטי כדי להשיב תשובה עניינית כיצד מתיישבת גרסתו בחקירתו הנגדית, לפיה בודקת התכניות ביקשה להזיז את הקיר, עם הודעת הדוא"ל בה ביקשה ממנו לבטל קירות ולא להזיזם. מהנדס הוועדה תיאר את ההבדל, בין תכניות הבניה של התובע להן ניתן "אישור בתנאים" לבין תכניות הבניה שלו אשר זכו לתוקף כהיתר בניה, כך שבתכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר מופיעה תוספת הבניה בשטח גדול יותר מזו ש "אושרה בתנאים", כאשר הוספו לקונטור של תוספת הבניה מעין "אוזניים" (ע' 33 ש' 9). בהסברו של מר קובטי לעיל לפיו ממ"ד צריך קיר תמיכה ב-70% מהיקף הממ"ד, ובהצבעתו על תכניות הבניה שקיבלו תוקף כהיתר בניה שבהן מופיעה תוספת הבניה בגרסתה המוגדלת (תכנית "האוזניים"), אין כדי להסביר כיצד מתיישבת דרישת בודקת התכניות "לבטל" את הקירות החוסמים את חלון השכן , עם גר סתו לפיה היא ביקשה רק להזיז קיר.

מר קובטי טען בדבריו המצוטטים לעיל, כי ניתן להסביר את גרסתו באמצעות "תכנית משרדית", שלטענתו הועלמה בידי הוועדה המקומית. "תכנית משרדית" , כפי שהעיד מהנדס הוועדה, היא תכניות בניה המשמשות את הוועדה המקומית ו את המתכנן מטעם מבקש ההיתר, במהלך ההליך התכנוני (ע' 23 ש' 9-15) . רושמים ב"תכנית המשרדית" שינויים לתכניות הבניה, ו"התכנית המשרדית" בדרך כלל עוברת מידי הוועדה לידי ה מתכנן מטעם מבקש הלוך ושוב במהלך תהליך הרישוי (ראו עדותו של מהנדס הוועדה בע' 31 ש' 15-17). מר קובטי טען בתצהירו כי פנה לוועדה המקומית כדי לקבל את "התכנית המשרדית" אך נאמר לו שאין כזו. הוא הצהיר על בסיס ניסיונו המקצועי כי לא ייתכן שאין כזו (פס' 11). מגיליון הרישום מתיק הבניה (נ/3) עולה כי אמנם היתה "תכנית משרדית". מהנדס הוועדה העיד כי חיפש בתיק את "התכנית המשרדית", כי הוא לא איתר אותה, וכי במעבריה בין הוועדה לבין המתכנן, התכנית המשרדית כנראה נותרה אצל מר קובטי עצמו (ע' 31 ש' 32).

אולם העיקר הוא זה: מהנדס הוועדה הפנה, כבר בתצהיר העדות הראשית מטעמו שהוגש לפני תצהירו של מר קובטי, להודעת הדוא"ל של בודקת התכניות ובה דרישה "לבטל" את קירות בסיס הממ"ד באופן שלא יחסום את חלונות השכן בקומת הקרקע (פס' 11) ; ומהנדס הוועדה הפנה , כבר אז, למסמכים שעל-פיהם, לאחר מתן ההיתר והוצאת צו הפסקה מינהלי, הוועדה המקומית דרשה כי התובע יגיש תכנית שאין בה חסימת חלונות השכנים (פס' 15-17 ומסמכים שם). כך, כבר מהתצהיר מטעם הוועדה המקומית עלה לכאורה כי הקיר שביטולו נדרש עוד לפני הוצאת ההיתר, הוא אותו קיר שלא בוטל, למרות דרישת הביטול, בתכניות הבניה שהגיש התובע לשם החתמת היתר בניה. יהא אשר יהא הצד שאצלו נותרה "התכנית המשרדית", הרי אל מול טענות ומסמכים אלה מטעם הוועדה המקומית – טענות ומסמכים לפיהם הקיר החוסם חלון שהיא דרשה לבטל לפני מתן היתר הוא הקיר שלא בוטל בתכניות הבניה שקיבלו תוקף כהיתר – מר קובטי כלל לא העלה בתצהירו את ההסבר שהוא ה עלה לראשונה בחקירתו הנגדית, לפיו הקיר החוסם חלון שדרשה בודקת התכניות "לבטל" בהודעת הדוא" ל לפני מתן ההיתר, הוא קיר במקום שונה, כביכול, מזה המופיע בתכניות הבניה שקיבלו תוקף כהיתר .

16. המסקנה העולה מהאמור היא, שמר קובטי, המתכנן מטעם התובע, הגיש את תכניות הבניה אשר קיבלו תוקף כהיתר בניה (שהעתקן ב-נ/7), עת היה ער לדרישת הוועדה המקומית "לבטל" בתכניות הבניה קירות החוסמים את חלון מטבח השכן, אך הוא הגיש אותן מבלי שביטל קירות אלה . על כן, בין הגרסה של הוועדה המקומית לפיה התובע, או התובע באמצעות המתכנן מטעמו מר קובטי, הטעה את הוועדה ביודעין, לבין גרסת התובע (ומר קובטי) לפיה כל השינויים ביחס לתכניות הבניה שקיבלו "אישור בתנאים" היו על דעת הוועדה המקומית – הוועדה המקומית היא אשר הוכיחה את גרסתה .

בעניין ייחוס מעשיו של מר קובטי לתובע יודגש: לא זו בלבד שביחסים בין התובע לבין הוועדה המקומית, פעולותיו של מר קובטי הן בגדר פעולותיו של התובע; התובע אף אישר מפורשות בחקירתו הנגדית – עת כבר נפרשו טענות הוועדה המקומית לפיה ן הטעה אותה עם תכניות בניה שכללו קירות ש הוועדה דרשה לבטל – כי הוא היה מעודכן לגבי כל השינויים שנדרשו (ע' 8 ש' 32-33). ודוקו: לא היתה בפיו של התובע (או בפיו של מר קובטי), לא מלכתחילה ולא בסיכומים, גרסה עובדתית בענין טעות בתום לב. איש מהם לא טען כי אמנם מר קובטי הגיש בשם התובע תכניות בניה בהן הקירות שדרשה הוועדה המקומית לבטל לא בוטלו, אולם קירות אלה לא בוטלו מתוך טעות. הגרסאות הנטענות בפניי הן גרסת התובע (ומר קובטי) לפיה כל שינוי בתכניות הבניה להן ניתן היתר היה שינוי על דעת הוועדה המקומית, וגרסת הוועדה המקומית לפיה התובע הטעה אותה במודע, ולאור המפורט לעיל מצאתי כי הוועדה המקומית היא שהוכיחה את גרסתה.

17. אציין כאן בשולי הדיון, כי התובע הצביע על התייחסות בתכתובת עם בודקת התכניות בענין פיר אוורור, מקום שאין, או ספק אם יש, בתכניות הבניה שזכו להיתר בניה פיר אוורור (ע' 26 ש' 10-16). בכך אין כדי לשנות את המסקנה אליה הגעתי לעיל. לא מן הנמנע כי היו שינויים במגעים בין הוועדה המקומית והתובע (באמצעות מר קובטי), שהיו מוסכמים או שדרשה הוועדה המקומית. אף אם כך הם פני הדברים, ראינו לעיל כי מר קובטי הגיש מטעם התובע תכניות בניה בהן מופיע קיר החוסם חלון שכן בניגוד לדרישת הוועדה לבטל קירות החוסמים חלונות שכנים, דרישה לה היה מודע.

פטור או הפחתה מאחריות הוועדה המקומית

18. כאמור, הוועדה המקומית טענה בכתב הגנתה (בין היתר) כי היתר הבניה הוצא בידי התובע ו/או מי מטעמו "תוך הטעיית הוועדה" (פס' 26), וכי "מסכומי הנזק שייפסקו, אם בכלל, יש לנכות את הסכומים שמקורם במעשיהם ומחדליהם הרשלניים של אחרים לרבות התובע ו/או מי מטעמו" (פס' 61). הטענה היא, שהתנהגות התובע היא אשר גרמה לוועדה המקומית לפעול כפי שהיא פעלה. פטור מלא או חלקי מחובה לפצות את התובע כאשר התובע גרם להתרשלות הנתבע – אף ללא צורך באשם ה תובע – מוסדר בסעיף 65 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע:

התנהגות התובע
נתבע שגרם נזק באשמו, אלא שהתנהגותו של התובע היא שהביאה לידי האשם, רשאי בית המשפט לפטור אותו מחבותו לפצות את התובע או להקטין את הפיצויים ככל שבית המשפט יראה לצודק.

"ההוראה מכוונת למקרה המיוחד, שבו הביאה התנהגותו של הניזוק לאשמו של המזיק. לעומת זאת הלכת האשם העצמי התורם תופסת את כל המקרים בהם גרם אשמו של הניזוק לנזקו, גם אם לא היה בין מעשהו של הניזוק ובין אשמו של המזיק קשר של סיבה ומסובב. במלים אחרות: הדין המיוחד [הוראת סעיף 65 – ד"ק] עוסק בנסיבות בהן היתה שרשרת אירועים אחת שחוליותיה הן: התנהגות הניזוק –> אשם המזיק –> נזק. הלכת האשם העצמי, לעומת זאת, חלה גם שעה שהיו שתי שרשרות סיבתיות נפרדות שהביאו לידי אותו הנזק.
....
החוק מעמיד, מול אשמו של המזיק, את התנהגותו של הניזוק. מושג זה רחב ביותר, כי אינו נופל תחת ההגדרה של אשם המצויה בסעיף 64 לפקודה. מכאן, כל מעשה או מחדל, גם כשהם כשרים כשלעצמם, עלולים לגרור אחריהם הפחתת פיצויים, בתנאי שהם הסבו את אשמו של המזיק. המושג 'התנהגות' כולל כמובן גם כל מעשה או מחדל שהם בבחינת אשם.
....
מן האמור לעיל נוכל לסכם את תנאיו של הדיון המיוחד. הוא דורש התנהגות מצד הניזוק, אשם מצד המזיק וקשר סיבתי בין שניהם. הדגשנו כי הסיבתיות הזאת אינה מוסדרת על ידי הדינים המצויים בסעיף 64. מהו אם כן המבחן לקיומה? נראה לנו כי אין זה מספיק שהתנהגותו של הניזוק היתה גורם הכרחי של האשם. ההתנהגות חייבת להיות גורם מהותי בעל משקל לפי מבחני השכל השיר. דומה כי גישה זו בוטאה על ידי בית המשפט העליון בפרשת גנוט שבו נאמר: 'זוהי התנהגות אשר בה יש לראות, במסיבות הענין, ובעיקרו של דבר, את מקור הרעה או, לפחות, אחד ממקורותיה הראשיים'.

בהבדל בולט מדין האשם העצמי, שבו חייב בית המשפט להתחשב במידת אחריותו של התובע לנזק, הרי כאן, בדין המיוחד, מסור שיעור ההפחתה לשיקול הדעת החופשי של בית המשפט. גם ההכרעה אם להפחית משיעור הפיצויים או לפטור את המזיק מכל חובתו בתשלום פיצויים, תיעשה לפי ראות עיניו של בית המשפט" (יצחק אנגלרד "יסודות האחריות בנזיקין", דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית 274-276 (מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, 1976)(להלן: אנגלרד).

ראו גם ע"א 8684/11 אלקיים נ' עזבון המנוח ניב יבור, פס' 46 (25.6.2014) – "סעיף זה מכוון למקרה מיוחד בו הביאה התנהגותו של הניזוק לאשמו של המזיק, שגרם בתורו לנזק..." ).

19. ודוקו, לעניין ייחוס הגשת תכניות הבניה ביד מר קובטי המתכנן מטעם התובע, לתובע עצמו: "...כאשר לפי הוראות הפקודה, אדם נושא באחריות לעוולת הזולת (עובד או מורשה), הרי אפשר יהיה להעלות נגדו את אשמו של הזולת, גם ש עה שהוא תובע את נזקו שלו מן המזיק. אשמם של העובד או של המורשה, ייחשב, לפי הענין, כאשמו העצמי של המעביד או המרשה הניזוק" (אנגלרד, בע' 262). בסעיף 65 לפקודה מדובר בהתנהגות התובע ולאו דווקא באשם, אולם הדברים יפים גם לייחוס התנהגותו של מורשה למרשה.

20. אניח כאמור, הנחה הנוחה לתובע, לפיה הוועדה המקומית התרשלה כלפיו, בכך ש הוציאה היתר בניה לתכניות בניה הנוגדות דרישתה -שלה בענין אי-חסימת חלון שכן . אף לשיטת הוועדה המקומית עצמה, היא נתנה היתר בניה על יסוד תכניות הבניה שהוגשו לשם כך, מבלי לבדוק כיצד עומדות הן בדרישותיה במהלך ההליך התכנוני. ראיה לאי-בדיקת התכניות הללו נמצאת גם בחותמת על היתר הבניה לפיה "הועדה הרשות החליטה לאשר תכנית זו בישיבה מיום 30/3/2015 בתנאים הרשומים בגוף ההיתר שהוצא ביום 11/2/16": שכ ּן, אף לטענת הוועדה המקומית, תכניות הבניה אשר הוגשו לחתימת היתר בניה, אינן "תכנית זו" כאמור במצוטט שאושרה בתנאים בישיבה מיום 30.3.2015. אניח עוד כי הוועדה המקומית התרשלה בהוצאת צו הפסקה מינהלי, שכן לפי סעיף 224 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 אשר במועדים הרלוונטיים הסדיר הוצאת צו הפסקה מינהלי, עילה להוצאת צו כזה היא בניה ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית; ואילו בענייננו הבניה תאמה להיתר (ועמדת הוועדה המקומית היא שתכניות הבניה בהיתר אינן תואמות לתכניות שאושרו קודם לכן, בתנאים).

21. הוועדה המקומית טענה לצמצום, בפסיקה, של ההכרה בעילת תביעה אזרחית בגין התרשלותה של רשות ציבור, לאור רע"א 2063/16 גליק נ' משטרת ישראל (19.1.2017). אולם התרשלות הוועדה המקומית בענייננו היא "התרשלות פקידתית רגילה" (כלשון השופט עמית שם) בענין אי-בדיקת תכניות בניה והגשת הליך לא מתאים, להבדיל מההכרה המצומצמת ב עילת תביעה אזרחית בגין התרשלות עקב הפרת זכות מינהלית כגון זכות טיעון, חובת הנמקה וכיוצ"ב ( להבדיל מעילה לעתירה בערכאה מינהלית; ראו שם בפס' 29-28 ו-33).

22. התנהגות תובע הגורמת לאשמו של הנתבע בהתאם לסעיף 65 לפקות הנזיקין, היא אשר אירעה בענייננו. שכּן, אף בהנחה שהוועדה המקומית התרשלוה בענייננו, התנהגות התובע (באמצעות מי מטעמו) – הגשה לצורך הוצאת היתר , של תכניות הבניה העומדות בניגוד לדרישת הוועדה המקומית בענין חסימת חלון , דרישה לה היה מודע – היא אשר גרמ ה לוועדה המקומית להתרשל כאמור. התנהגות התובע – הגשת תכניות בניה הנוגדות את דרישת הוועדה המקומית – היתה תנאי-בלעדיו-אין ( causa sine qua non) להתרשלות הוועדה המקומית. אלמלא הגשת תכניות הבניה הנוגדות את דרישת הוועדה המקומית, הוועדה המקומית לא היתה מוציאה היתר לאותן תכניות בניה ולא הי תה מוציאה צו הפסקה מינהלי. הגשת תכניות בניה העומדות בניגוד לדרישת הוועדה המקומית בענין חסימת חלון לא היתה רק תנאי-בלעדיו-אין להתרשלותה של הוועדה המקומית; היא היתה מקור הרע או למצער אחד ממקורותיה הראשיים לענין סעיף 65 לפקודת הנזיקין, כאמור בדבריו של אנגלרד לעיל.

23. כאשר התובע, אשר העיד כי היה מעודכן בכל שינוי בידי המתכנן מטעמו, הגיש באמצאות המתכנן, אשר אישר בעדותו כי היה ער לדרישת הוועדה המקומית לבטל את הקירות החוסמים את חלון השכן, תכניות בניה לשם הוצאת היתר בניה שבהן לא בוטלו קירות אלה, יש מקום לפטור כליל את הוועדה המקומית מלפצות את התובע בגין נזקו הנטען. התובע, באמצעות המתכנן מטעמו שהיה מודע לדרישת הוועדה המקומית לביטול הקיר, הגיש תכניו ת בניה העומדות בניגוד לדרישה זו. כאמור לעיל, לא היתה בפי התובע א ו בפי המתכנן מטעמו כל גרסה לפיה מי מהם (התובע או המתכנן מטעמו) טעה בתום לב , אלא הם הכחישו את טענות הוועדה המקומית לפיהן הוגשו תכניות בניה הנוגדות את דרישתה בענין ביטול קירות חוסמים. ואינני מוצא כל הצדקה, גם אם נגרם לתובע נזק מהוצאת צו ההפסקה המינהלי, מביטול ההיתר ומצמצום תוספת הבניה שלו לצורך קבלת היתר חדש, כי הוועדה המקומית תשלם לתובע ולו שקל אחד בגין התרשלותה שגרם לה התובע עצמו, בהגשת תכניות בניה הנוגדות את דרישתה בידי המתכנן מטעמו, למרות שהיה ער לאותה דרישה. שאלתי עצמי איזה בסיס ערכי או מוסרי יכול להיות לחיוב הוועדה המקומית לשלם – ועוד לשלם כספי ציבור – לתובע כאשר הוציא היתר בניה על בסיס תכניות בניה הנוגדות את דרישת הוועדה המקומית, לה היה מודע , ונותרתי ללא תשובה. ברי, שאין בהחלת סעיף 65 לפקודה על התובע, כדי למנוע מאדם אחר, שהתנהגותו לא גרמה לאשם הוועדה המקומית אך נגרם לו נזק בגין האשם שלה, לזכות בפיצויים ממנה.

24. התובע הפנה, בכתב התביעה, ל-ע"א 4079/05 הועדה המקומית לתכנון ובניה-שומרון נ' מעונה חברה לבנין בע"מ (11.11.2010) (להלן: ענין מעונה). באותה פרשה קבעה כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כי התובעת שם יזמה מהלך תכנוני שהביא למתן היתר בלתי חוקי, כאשר היא ידעה שההיתר המבוקש חורג מהוראות התב"ע החלה על השטח (שם, פס' 28). באותה פרשה, הבקשה להיתר בניה הוגשה ב יוזמת התובעת ונציגה ו"זכתה לעידודו של ראש הוועדה, ולהסכמת חברי הוועדה, שלא ראו בסטייה מהתכנית, שהיו מודעים לה, משום עילה להימנע ממתן היתר הבנייה המבוקש" (פס' 20). עוד נקבע כי "...ככל הנראה הובהר למעונה, ממגעים שניהלה עם ראש הוועדה קודם להגשת בקשת ההיתר, כי סטייה מהותית זו לא תתקל בקושי בוועדה, ושמא אף ההפך מכך – שכן מוסד התכנון, והעומד בראשו, היו מעוניינים במבנה 'שאינו מיושן'..." (פס' 20). עוד נקבע שם כי –

"במישור העובדתי, מדובר, אפוא, בהיתרים בלתי-חוקיים החורגים מהתב"ע התקפה, שניתנו ביודעין על ידי הוועדה, וביוזמתה הפעילה של החברה המבקשת עצמה, המוחזקת כמי שהיתה מודעת לכך שבקשתה להיתר סוטה סטייה מהותית מהוראות התב"ע.

לפנינו, אפוא, שותפות למעשה הבלתי-חוקי, שמוסד התכנון, כמו גם בעל ההיתר, שותפים לו..." (פס' 22).

השופטת פרוקצ'יה קבעה באותה פרשה כי אין מקום להחיל את הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה', כי החלת ו של אותו כלל משמעה שאחריות הוועדה המקומית למהלך הפסול לא תיבחן, ויש בכך כדי לפגוע פגיעה מהותית באינטרס הציבור להעמיד למבחן שיפוטי את התנהגותו של מוסד תכנון המופקד על יישום דיני התכנון, ובתכלית העיקרון שנועד לתיקון עולם. נקבע, כי –

"האשם שדבק במעשיה של מעונה אינו בעל עוצמה כזו המצדיקה, משיקולי טובת הציבור, את דחיית תביעתה בלא דיון בה. תוצאה כזו היתה מביאה לכך שמשמעותו המשפטית של הארוע נשוא הליך זה לא היתה נבחנת, ולא ניתן היה להסיק ממנו את המסקנות הנדרשות ואת הלקחים הראויים, בין היתר, באשר לנורמות המחייבות מוסד תכנון בהפעלת סמכויותיו. בנסיבות אלה, היה מקום לדון בתביעת מעונה לגופה, ולבחון את אחריותם היחסית של שני הצדדים לתוצאות שנגרמו בעקבות אי-חוקיות מהלכי התכנון שננקטו" (פס' 30).

נקבע עוד בענין מעונה כי למרות שהתובעת נושאת באשם תורם מאחר והיא הגישה בקשה להיתר בניה שאינה תואמת את הדין ביודעין, משקל האשם הרובץ על כתפי הוועדה כבד יותר (פס' 54). השופטת פרוקצ'יה קבעה כי לתובעת שם, אשר הגישה כאמור בקשה היתר בניה כאשר היא יודעת שהבקשה אינה מתיישבת עם הדין, אשם תורם בשיעור 40% בלבד.

25. כאשר הניזוק, ומזיק בדמות בעל סמכות שלטונית , משתפים פעולה כדי שבעל הסמכות השלטונית יחליט בניגוד לדין , ונגרם לניזוק נזק עקב אי-החוקיות , מובן מדוע בית המשפט עשוי להטיל, במישור הצדק בין בעל הסמכות השלטונית המזיק לבין הניזוק, אחריות בשיעור משמעותי על בעל הסמכות השלטונית המזיק, ולא רק על הניזוק. ראו (בהקשר של החלת עקרונות אשם תורם ביחסים חוזיים), את פסק הדין של כבוד השופט י' טירקל ב-רע"א 9488/02 שחר נ' גד , פס' 19 (23.3.2005): "מצאנו כי בעלי הדין היו שותפים לדבר עבירה, או למעשה הסותר את תקנת הציבור, וכי תרמו כולם לאירוע הנזק. השותפות והתמורה מצדיקים חלוקה של אחריות בין המערערים לבין המשיב בחלקים שווים". בנסיבות של שיתוף פעולה לביצוע עבירה בידי אזרח ובעל סמכות שלטונית , יש והניזוק הסתמך על מצגו של בעל הסמכות השלטונית המזיק, המודע לאי-החוקיות, לפיו ה חלטתו הבלתי חוקית, בפועל ("בשטח") , תעמוד. אולם בענייננו, המצב שונה באופן מהותי. בענייננו, הוכח שהתובע, באמצעות המתכנן מטעמו מר קובטי, הוציא היתר בניה לתכניות בניה בהן מופיע קיר החוסם חלון שכן, בניגוד לדרישת הוועדה המקומית. בין אם היתר בניה לפי אותן תכניות בניה היה כשלעצמו היתר בניה חוקי בין אם לאו, התובע ידע על דרישת הוועדה לבטל את הקיר ולמרות זאת הגיש תכניות בניה לשם החתמת היתר בהן הקיר לא בוטל. בענייננו, כלל לא נטען כי מאן דהו בוועדה המקומית שיתף פעולה ביודעין עם התובע לשם הוצאת היתר לבניה החוסמת חלון שכן בניגוד לדרישת הוועדה המקומית, אלא – הוועדה דרשה לבטל קירות חוסמים בתכניות הבניה, והתובע הגיש תכניות בניה לשם החתמת היתר בניה שבהן לא בוטל קיר כזה. בנסיבות אלה, אין הצדקה לזכות את התובע בפיצויים מעת הוועדה המקומית בגין נזק שנגרם לו בעקבות הגשת תכניות בניה העומדות בניגוד לדרישותיה ותוך מודעות לדרישותיה, ו לדעתי יש מקום לפטור את הוועדה המקומית באופן מלא מלפצות את התובע, לפי סעיף 65 לפקודת הנזיקין.

26. לאחרונה קבע כבוד השופט ע' טאהא בבית המשפט המחוזי בנצרת , ב-ת"א ( מחוזי נצ') 3512-08-12 י.ש.ר.ש תחנות בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה אצבע הגליל ( 13.7.2017) (להלן: ענין י.ש.ר.ש), כי אין מקום להחיל את סעיף 65 לפקודת הנזיקין, שעניינו כאמור פטור חלקי או מלא לנתבע כאשר התובע גורם לאשם הנתבע , בנסיבות שבהן תובעת פעלה כדי לקבל היתר בלתי חוקי, והוועדה המקומית לא ידעה על אי-החוקיות. כבוד השופט טאהא קבע כי אין מקום להחלת סעיף 65 לפקודה, מאותם טעמים שבגינם קבע באותה פרשה שאין מקום להחיל את הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'. טעמיו בענין אי-החלת הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' היו שלושה (פס' 61) . ראשית, הפנה השופט טאהא לנימוקיה של השופטת פרוקצ'יה בענין מעונה בענין אי-החלת הכלל ' מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה'. שנית, קבע השופט טאהא כי במק רה שבפניו, התרשלות הנתבעות בנוגע לקרקע שנדונה שם , התחילה עוד לפני שהתובעת שם רכשה אותה. שלישית, קבע השופט טאהא כי בפרשה בפניו, הנתבעות שם היו יכולות לגלות את הטעות בבדיקה פשוטה. מ טעמיו אלה בענין אי-החלת הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' , קבע השופט טאהא כי אין גם להחיל את סעיף 65 לפקודת הנזיקין. עם זאת קבע, כי מאחר ובענין שלפניו הוועדה המקומית לא היתה מודעת לפגם שבבקשה להיתר הבניה, יש להטיל אשם תורם על התובעת שם בשיעור 50% (להבדיל מ ענין מעונה, בו הוועדה המקומית ידעה על אי החוקיות, ובו יוחס ו ל תובעת שם 40% אשם תורם).

27. בענייננו, בשונה מענין י.ש.ר.ש, לא מתקיימת הנסיבה בענין התרשלות מוסד תכנון עוד שנים לפני שמבקש היתר הבניה רכש את הקרקע. ניתן לטעון כי לאור נסיבה זו שהתקיימה בענין י.ש.ר.ש, ההטעיה בידי התובעת שם לא היתה בבחינת מקור הרעה או אחד ממקורותיה הראשיים, כדברי אנגלרד לעיל, וכי זו היתה הסיבה המכרעת לאי-החלת סעיף 65 לפקודת הנזיקין באותה פרשה. אם אין בכך די כדי לאבחן בין ענין י.ש.ר.ש בנוגע להחלת סעיף 65 לפקודת הנזיקין לבין ענייננו: קביעתו של השופט טאהא בענין י.ש.ר.ש לפיה אין להחיל את סעיף 65 לפקודת הנזיקין גם כאשר התובע הטעה את הוועדה המקומית, היא הלכה של בית המחוזי. סעיף 20 לחוק-יסוד: השפיטה קובע כי הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט זולת בית המשפט העליון, וכי הלכה שנפסקה בבית משפט "תנחה" בית משפט של דר גה נמוכה ממנו. "...משמעות המונח 'מנחה' הוא שבהעדר טעמים חזקים לסטות מהלכה זו, יש לכבדה" (כבוד השופט מ' רניאל ב-בש"א (חי') 14253/05 (ת"א 18760/04) אלביליה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (28.11.2005) ). כבוד רב הנני רוכש להלכה שקבע כבוד השופט טאהא. עם זאת, לדעתי ישנם טעמים כאלה לקבוע אחרת, ואנסה להסביר את עמדתי להלן. נקבע בענין י.ש.ר.ש כי אין להחיל את סעיף 65 לפקודה, בין היתר מאותם טעמים שפורטו בנוגע לאי-החלת הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה בענין מעונה. השופטת פרוקצ'יה נמנעה בענין מעונה מלהחיל את הכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה', כי החלתו היתה מביאה לכך שהתביעה לא תתברר כלל, ולא תיבחן התנהלותה של רשות התכנון הנתבעת (הוועדה המקומית) . להבדיל, בהחלת סעיף 65 לפקודת הנזיקין אין נמנעים מלבחון את התנהלות הרשות הציבורית הנתבעת. ההיפך הוא הנכון: סעיף 65 לפקודה, המסמיך את בית המשפט לפטור את הנתבע מפיצוי, ישים רק מקום שנקבע כי הנתבע באשמו גרם נזק לתובע (או אז , נבחנת השאלה אם התנהגות התובע גרמה לאשם הנתבע).

אמנם וועדה מקומית סבירה צריכה לבדוק, טרם חתימה על היתר בניה, את תכניות הבניה המוגשות לשם כך, חלף ההנחה שהן תואמות את תכניות הבניה שאושרו בתנאים, וככל שהיא דרשה דרישות במהלך הליך התכנון, חלף ההנחה שהן תואמות את הדרישות שהיא דרשה. אולם, כאמור, אינני מוצא הצדקה לכך שכאשר תובע מחתים את הוועדה המקומית על היתר בניה תוך הטעיית ה, הוועדה המקומית תחויב לפצותו בגין הנזק שנגרם לו עם גילוי ההטעיה; והחלת סעיף 65 לפקודה אינה גורמת לתוצאה ממנה חששה השופטת פרוקצ'יה בענין מעונה בנוגע לכלל 'מעי לה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה' (אי בירור התביעה ואי בחינת התנהלות הרשות הציבורית). כאמור, להבדיל מהכלל 'מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה', תנאי מוקדם להחלת סעיף 65 לפקודה הוא עמידה על התנהלות הרשות המקומית, שכן עניינו של הסעיף הוא אשמו של הנתבע (והתנהגות התובע שגרמה לו) .

28. התביעה נדחית.

29. משנדחתה התביעה, נדחית ממילא ההודעה לצד שלישי. הגשת ההודעה לצד שלישי בידי הוועדה המקומית לא היתה חסרת בסיס. שכן, הצד השלישי, מר קובטי, הוא אשר הגיש בשם התובע לשם הוצאת היתר בניה את תכניות הבניה שבהן לא בוטל הקיר החוסם חלון שכן. אמנם לשיטת הוועדה המקומית עצמה, מר קובטי פעל כשלוחו של התובע. אולם בנוסף להיותו שלוחו של התובע, מר קובטי הוא גם מהנדס (פס' 2 לתצהירו), והיתה לו, בנפרד מהתובע, חובת זהירות מקצועית כלפי הוועדה המקומית שלא להגיש לחתימה תכניות בניה העומדות בניגוד לדרישת הוועדה שהוא מודע לה. כך, אילו התביעה העיקרית היתה מתקבלת, ההודעה לצד שלישי היתה עשויה להתקבל. לאור האמור, ולאור כל המתואר בפסק דין זה, התובע הוא שישלם לנתבעת, בגין אגרה בהודעה לצד שלישי, 3750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום 19.1.2017 ועד לתשלום בפועל וכן סכום נוסף של 3750 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כאמור מיום 18.2.2019 ועד לפרעון בפועל; וכן ישלם התובע לצד שלישי שכר טרחת עורך דין בסך בגין ההודעה, בסך של 21,340 ₪.

30. התובע ישלם לנתבעת שכר טרחת עורך דין, בגין התביעה העיקרית וההודעה לצד שלישי יחדיו, סך של 30,000 ₪.

ניתן היום, ה' אדר ב' תשע"ט, 12 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.

דניאל קֵירֹס, שופט