הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 18658-04-16

בפני כב' השופט יוסף סוהיל – סגן נשיא

התובע

סוהייל דיאב ת.ז. XXXXXX438
ע"י עוה"ד עיראקי איהאב ואח'

נגד

הנתבע

עאוני בנא ת.ז. XXXXXX042
ע"י עוה"ד עימאד ח'מאיסי ואח'

פסק דין

פתח דבר

1. ענייננו בתביעה לתשלום פיצוי בסך 250,000 ₪ על-פי חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").
התובע עובד לשעבר בעיריית נצרת כעוזר לראש העיר ודובר העירייה. הנתבע חבר לשעבר במועצת עיריית נצרת מטעם סיעת בל"ד.

2. על-פי כתב התביעה , נושא לשון הרע הוא פרסום כתבות בעיתונות, וכן באתר אינטרנט. נטען, כי הרושם המתקבל מהפרסומים, הוא כי התובע גוזל מקופת העירייה כספים שאינם מגיעים לו ע"פ חוק.
לטענת התובע, הדברים שפורסמו מהווים לשון הרע נגדו. הפרסומים נועדו להשפילו ולבזות ו, להרוס את שמו הטוב בעיני התושבים בנצרת, ולהסיתם נגדו.

3. בשלב מסוים, פוצל הדיון כך שתחילה תידון השאלה אם יש בפרסום לשון הרע (ראו: פרוט' מיום 7.2.2017).

הפרסומים נשוא התביעה

4. למען שלמות התמונה אביא להלן ציטוט הפרסומים במלואם, כפי שהתובע הפנה אליהם בכתב התביעה, ואחריהם את הקטע המקורי המקביל של הפרסום בשפה הערבית:

סעיף 2 לכתב התביעה:

(הטעויות במקור- ס"י).
נספח א' 1 א' 2 לכתב התביעה:

ובסעיף 2.1 לכתב התביעה :

נספח ב' ו- ג' לכתב התביעה:

אותה כתבה פורסמה באתר אינטרנט news@nsrawy.net (נספח ד' לכתב התביעה).
כל הפרסומים הנ"ל היו בתאריכים 11-12/10/2012.

עיקר טענות התובע

5. הפרסומים מציגים את התובע כאדם מושחת, אשר גוזל כספים מהקופה הציבורית, כספים שאינם מגיעים לו. נטען, כי הפרסומים אינם מתבססים על כל אסמכתא, כאשר הם מהווים דברי שקר, אשר מדביקים בתובע את הכינוי "גנב".

6. הפרסומים פורסמו באתרים שונים וברשתות חברתיות, הגיעו לציבור הרחב, ומרוב הפרסומים "השקר הפך לאמת", בלשון ב"כ התובע, בעיני הציבור הרחב.

7. הפרסומים מנסים להציג את התובע כמי שפוגע באוכלוסייה החלשה, באורח החיים ובקופה הציבורית.

8. הפרסומים גררו תגובות בלתי אוהדות וקשות כלפי התובע, כך למשל, ביום 14.12.2013 הותקף רכבו של התובע ונגרמו לו נזקים כבדים.

9. מטרת הפרסומים אינה אלא לפגוע בתובע, לעשותו לבוז וללעג, ולהסית את התושבים נגדו במטרה לפגוע בו.

עיקר טענות הנתבע

10. עסקינן בביקורת ציבורית אשר הנתבע מותח על התנהלותה של עיריית נצרת ולא כנגד התובע, בכל הקשור לתשלום שכר בכירים.

11. הפרסומים בנושא שכרו של התובע היו במסגרת פעילותו הציבורית של הנתבע ועל רקע ביקורתו כלפי התנהלותה הלא תקינה של עיריית נצרת בכל הקשור לתשלום שכר בכירים, ואין בהם משום לשון הרע כלפי התובע.

12. נוסח הפרסומים אינו מכיל לא במפורש ולא במשתמע, לשון הרע, אלא דיווח עובדתי המשקף מציאות, שאין בו כלל לשון הרע, ונוסח באופן של ביקורת ציבורית כלפי העירייה.

13. בחינת השאלה אם מדובר בלשון הרע נעשית באופן אובייקטיבי. ההלכה קובעת כי בבוא בית המשפט לבחון ביטוי מלעיז, אין הוא בוחן את כוונותיו של המפרסם או את האופן שבו הובן הביטוי אצל ה נפגע או אצל השומעים בפועל, אלא עושה בחינה אובייקטיבית של האדם הסביר.

14. אין בפרסומים שנעשו כל לשון רע. לחילופין, נהנה הנתבע מהגנת אמת פרסום שבסעיף 14 לחוק בהיותו אמת, ונוכח קיומו של עניין ציבורי.

דיון והכרעה

15. אקדים ואומר, לא מצאתי בפרסומים הנ"ל משום לשון רע.

16. אין מחלוקת על כך, כי הפרסומים נשוא התביעה מהווים פרסום כהגדרת סעיף 2 לחוק.

האם יש בפרסומים לשון הרע?

17. סעיף 1 לחוק מגדיר "לשון הרע, מהי":
"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
בסעיף זה "אדם" – יחיד או תאגיד"

18. חוק איסור לשון הרע משקף איזון בין זכויות אדם בסיסיות במשטר דמוקרטי: זכות יסוד לשם טוב וזכות יסוד לחופש ביטוי. שתי זכויות אלו נגזרות מכבוד האדם ( רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה (5) 510 (2001)). בין שתי זכויות חשובות אלו נדרש איזון המוצא ביטויו בהסדר החקיקתי שבחוק.

19. כבר אומר,, משלא צויין בכתב התביעה כי התובע תובע בגין כל הביטויים המופיעים בפרסומים המצורפים לכתב התביעה, אין מקום להתייחס אלא אך רק לחלקים המצוטטים בכתב התביעה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו ב- רע"א 2291/12 מרדכי הלפרין נ' חיים איצקוביץ (25.6.2012):

"אלא שאין בצירוף הפרסום, כשלעצמו, כדי להקים פלוגתא בין הצדדים בגין כל ביטוי וביטוי המופיעים בפרסום. אדם אינו חייב לתבוע את חברו בשל כל הביטויים שיש בהם משום לשון הרע, אלא רשאי הוא לתבוע את עלבונו בשל ביטוי מעליב אחד הכלול בפרסום, ולהתעלם מן היתר. לא מן הנמנע, כי תובע ימנע במתכוון מלתבוע בגין ביטוי מסוים המופיע בפרסום, אשר אף בו יש משום לשון הרע, הואיל וכלפיו יש לנתבע הגנה, והתובע מבין שביחס לביטוי זה לא יוכל להצליח בתביעתו ( ע"א 34/71 פרידמן נ' חן, פ"ד כו(1) 524, 529 (1972)). אוסיף ואציין, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי ייתכנו מצבים בהם יוכל התובע לבסס את תביעתו על פרסום שצורף כולו, וזאת כאשר ציין במפורשות בכתב התביעה, כי הוא תובע בגין כל הביטויים בפרסום. רק כך יובטח, כי הנתבע ידע להתגונן בפני הפרסום כולו. מטבע הדברים, יתאימו מצבים אלה למקרים בהם הפרסום הוא קצר ומתוחם. ברם, במרבית המקרים, יש לדרוש שהמילים שנכתבו או נאמרו, ואשר מקימות לטענת התובע עילת תביעה לפי החוק, יובאו בכתב התביעה במפורש, ומוטב בצורה של ציטוט ( Gatley on Libel and Slander §28.11, pp. 967-969 (11 th ed., 2008) ). משכך, ככלל, אין די בהבאת אמירות מסוימות מתוך הפרסום רק על מנת " לסבר את האוזן בדוגמאות"..."

ראה גם: עמ"ש ( מחוזי ת"א) 47311-10-13 פלוני נ' פלמונית, (19.5.2014), שם הודגש כי התכלית של חובת התובע לציין במדויק מה היו דברי הדיבה שנאמרו בקשר אליו הינה לאפשר לנתבע לכלכל את הגנתו, וגם לאפשר לבית המשפט לברר האם הדברים שנאמרו אכן מהווים " לשון הרע".

20. על המבחן לקביעה " לשון הרע מהי" עמד בית המשפט העליון ב-רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 24 לפסק דינו של השופט ריבלין (12.11.2006):
"בניתוח שאלה זו, "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מיחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג(2) 333, 337). הנה אפוא, עלינו לשאול ולשקול, מה היה מבין האדם הסביר, לנוכח האמירות הפוגעניות ..... אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינוּ את הביטוי הנפגע או השומעים-בפועל ( ראו ע"א 257/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ"ל, בעמ' 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16( ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור - יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר ( ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות " לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1) 1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים - כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום".

21. ולענייננו, בכדי לבחון אילו מהביטויים בהם השתמש הנתבע מהווים לשון הרע, אם בכלל, יש לבחון את הפרסומים נשוא התביעה, ולמצוא איזו משמעות היה האדם הסביר מייחס לדברים בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת. בהקשר זה נקבע כי אין לייחס חשיבות לכוונת המפרסם או לדרך שבה הובן הפרסום מצד הטוען לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת העלבון הסובייקטיבית שלו. כאמור, לשון הרע עשויה להשתמע לא רק מהפרסום אלא גם מנסיבות חיצוניות. נסיבות אלה עשויות להקנות לפרסום משמעות שאותה לא ניתן בשום פנים להסיק מדבר הפרסום עצמו (אורי שנהר, דיני לשון הרע, עמ' 115 (תשנ"ז-1997)).

22. ארבעה שלבים לבחינת וניתוח ביטוי לשם קביעה אם עוולת לשון הרע מתקיימת, זאת כפי שנקבע בעניין שוקן ע"י כב' הנשיא (בדימוס) א' ברק:

"9. ניתוח ביטוי במסגרת עוולת לשון הרע נעשה בארבעה שלבים.
בשלב הראשון, יש לשלוף מתוך הביטוי את המשמעות העולה ממנו, לפי אמות המידה המקובלות על האדם הסביר. כלומר, יש לפרש את הביטוי באופן אובייקטיבי, בהתאם לנסיבות החיצוניות וללשון המשתמעת (שנהר, בעמ' 109).
בשלב השני, יש לברר, בהתאם לתכלית החוק לאיזונים חוקתיים, האם מדובר בביטוי אשר החוק מטיל חבות בגינו, בהתאם לסעיפים 1 ו 2 לחוק (השוו David Price Defamation - Law, Procedure and Practice (2nd ed., 2001), p. 3-4להלן Price).
בשלב שלישי, בהנחה שעברנו את המשוכה השנייה, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת ההגנות המנויות בסעיפים 13-15 לחוק.
השלב האחרון הוא שלב הפיצויים. ודוק: 'האיזון החוקתי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין הזכות לחופש הביטוי משתרע הן על קביעת האחריות (בנזיקין ובפלילים) בגין לשון הרע, והן על קביעת הסעדים הננקטים כאשר מתגבשת האחריות'(פרשת אמר). כך, האיזון שולט על קביעת הגדרת הביטויים המהווים לשון הרע, על היקפן של ההגנות המנויות בחוק ועל סוגיית הפיצויים"(שם, סעיף 9 לפסק-הדין)

על ההלכה הנ"ל חזר בית-המשפט העליון ב-ע"א 7380/06, דרור חוטר ישי נ' מרדכי גילת (02.03.11), מפי כב' השופטת מ' נאור, סעיפים 36 – 37 לפסק-דינה.

23. בענייננו, בחינת השלבים השלישי והרביעי מיותרת, בשלב זה, נוכח פיצול הדיון.

24. לאחר שבחנתי תוכן הפרסומים, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין בפרסומים משום הוצאת לשון הרע כלפי התוב ע. הפרסומים נקטו בלשון ברורה שאינה מטילה כל דופי ישיר בהתנהגות התובע. מהפרסומים עולה, כי חצי הביקורת מופנים כלפי התנה לות העירייה וראש העירייה דאז, בגין תשלום שכר בדרך לא חוקית, כביכול. המעשה הבלתי חוקי מיוחס לעיריה דווקא ולא לתובע. אין בפרסומים ולוּ רמז לכך שידו של התובע הייתה במעל.
לדוגמא, בפרסום המצוטט בסעיף 2 לכתב התביעה מצויין כי : "העירייה שילמה משכורות לעוזר ראש העיר סוהיל דיאב בשיעור של 60% שהגיעה לסך של 20,000 ₪ חודשית כלומר 5 אלפים ₪ תוספת ממה שאושר ע"י משרד הפנים"; ועוד באותו פרסום מצויין כי " אני מבקש מג'ראייסי [ראש העיר דאז – ס"י] להחזיר את הכספים..." , ובהמשך הפרסום "העירייה רומסת עובדיה הרגילים במשכורות נחותות ורומסת שכונות העיר....".

25. מסקנה דומה, גם לגבי המצוטט בסעיף 2.1 לכתב התביעה, בו כתוב במפורש , כי "בדרך לא חוקית אישרה המלאה העירונית של עירית נצרת..." ובהמשך מצויין כי " מתברר כי למרות זאת הנהלת העיריה החליטה בצורה לא חוקית בתשלום משכורת [הטעות במקור – ס"י] לעוזר העיריה מר סוהיל דיאב..." (נספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה).

26. אינני סבור, כי יש בפרסום אודות שכרו של התובע, כדי לפגוע בו, בדרך של הצגתו כאדם מושחת, כטענת התובע, במובן זה שפרסום כזה עלול היה לבזותו ו/או לשימו ללעג ולקלס בעיני הרבים , או להכתימו כגנב, כטענתו.
ייאמר עוד, כי לרוב ביקורת על התנהלות מוסד ציבורי יכול ותהיה לה נגיעה לאיש ציבור זה או אחר, או לפקיד בכיר (דוגמת התובע) , ואף לפקיד זוטר. כל עוד הפרסום אינו מייחס לאותו אדם מעשה בזוי או מושחת, הרי שאין בו כדי להוות לשון הרע נגדו, גם אם, בכורח הנסיבות, נקשר שמו לאותו פרסום.

27. על-כן, מסקנתי היא, כי אין לראות בפרסומים שפורטו לעיל לשון הרע, כהגדרת מונח זה בסעיף 1 לחוק.

28. הצדדים הרחיבו בטיעוניהם מעבר לגבולות הנדרש על-פי ההסדר הדיוני, כך שאין מקום או צורך להכריע בהם.
דוגמא לכך, טענות התובע באשר לתגובות העויינות שהפרסומים גררו, או באשר למטרת הפרסום; וכן טענות הגנה שונות שהועלו ע"י הנתבע.

סוף דבר

29. לאור המקובץ, הנני מורה על דחיית התביעה.

30. התובע יישאו בהוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ (כולל מע"מ), ואשר ישולמו לנתבע, באמצעות בא-כוחו, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן, ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים.

ניתן היום, ה' תשרי תשע"ח, 25 ספטמבר 2017, בהעדר הצדדים.