הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 17490-09-17

בפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובעים

  1. ישיר חברה לביטוח
  2. דוד כהן

ע"י ב"כ עו"ד עזמי עודה ועו"ד מג'יד איברהים

נגד

נתבעות

  1. ת.י.ר - ליס 2004 בע"מ
  2. מנורה מבטחים ביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד נאדר אליאס

פסק דין

לפניי תביעה כספית המוגשת ע"י התובעים כנגד הנתבעות, בגין נזקי שריפה שנגרמו לרכבו של התובע מס' 2 מסוג קיה מ.ר. 7173438 (להלן: "הקיה"), המבוטח אצל התובעת מס' 1 (להלן: "התובעת" ), כתוצאה מעלייתו באש של רכב הנתבעת מס' 1 מסוג רנו מ.ר. 3237333 (להלן: "הרנו" ), המבוטח אצל הנתבעת מס' 2 (להלן: "הנתבעת "), והתפשטות האש לעבר רכב הקיה.

רקע
ביום 21.8.16 שעה 00:30, בעת שחנו שני הרכבים, הרנו והקיה, בחנייה הנמצאת בדרך עכו 215 בקריית מוצקין, עלה רכב הרנו, אשר חנה בסמוך לרכב הקיה, באש ונשרף. השריפה התפשטה לעבר רכב הקיה וכתוצאה מכך רכב הקיה נשרף כליל. כתוצאה מהשריפה, הוכרז רכב הקיה ע"י שמאי כאובדן כללי (להלן : "השריפה" ו/או "האירוע" ו/או "התאונה" ).

בגין האירוע נערכה חקירת דליקה ע"י שירותי כבאות והצלה חיפה – מדור חקירת דלקות, שבתומה ניתנה, ביום 21.8.2016, חוות דעת (מוצג ת-1) (להלן: "חוות הדעת"). מחוות הדעת עולה בין היתר שבעת השריפה, הונח ככל הנראה מטען חבלה ברכב הרנו.

התובעת מס' 1 שילמה בעבור נזקי רכב מבוטחה - התובע מס' 2, פיצויים, שבגינם היא תובעת את הנתבעת מס' 2 במסגרת תביעת השיבוב מושא פסק הדין , מכוח זכות התחלוף ע"פ סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981.

כתב התביעה

לטענת התובעים, במועד התאונה, ובזמן שרכב התובע מס' 2 היה בחנייה, ומסיבות שאינן ידועות לו, עלה רכב הרנו, אשר חנה בסמוך לרכב הקיה באש, ונשרף. השריפה התפשטה לעבר רכבו של התובע מס' 2 והרכב נשרף. לדידם, אין הם יודעים את הנסיבות הממשיות אשר גרמו לאירוע התאונה, ונסיבות אירוע התאונה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעות ו/או מי מטעמן לא נקטו באמצעי הזהירות הסבירים, מאשר עם המסקנה ההפוכה. לפיכך, על הנתבעות הראיה שלא הייתה לגבי התאונה התרשלות שיחובו בגינה.

לטענתם, מאחר והתאונה הינה תוצאה של "אש" שפרצה מרכב הנתבעות, יש להחיל בנסיבות העניין את הכלל המעוגן בסעיף 41 לפקודת הנזיקין של "הדבר מדבר בעד עצמו", לפיו נטל הראיה חל על הנתבעות, באשר לטענת חוסר רשלנות ו/או התרשלות מצדן.

לחילופין, טענו התובעים כי התאונה התרחשה כתוצאה מהפרת חובות חקוקות שבסעיפים 35,36 לפקודת הנזיקין ו/או כל דין אחר.

כתב ההגנה

במסגרת כתב ההגנה שהוגש מטעמן של הנתבעות, כפרו האחרונות בחבות כלפי התובעים, מאחר ולשיטתן, אירוע השריפה הינו כתוצאה מהצתה בזדון. הנתבעות טענו, כי אין זה המקום להעברת נטל הראיה, וכי נטל זה מוטל בכל כובד משקלו על התובעים. לשיטתן, לא התקיימו היסודות הנדרשים להחלת החזקה ו/או החזקות הנטענות. לחילופין, טענו הנתבעות, כי לא הייתה כל התרשלות מצד המבוטחת ו/או מי מטעמ ה וכי אירוע השריפה הינו תוצאה של הצתה בזדון ואין מקום לטענת התובעים בדבר אחריות ו/או רשלנות הנתבעות לאירוע.

המתווה הדיוני

לאחר שהתקיימו מספר ישיבות קדם משפט, לאור עמידת הנתבעות על הכפירה בחבות, ניתן צו להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הצדדים. לאחר הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים, ובהמלצתי, הסכימו הצדדים למתן פסק דין מנומק על יסוד החומר הקיים בתיק, ללא חקירת עדים.

סיכומיהם בע"פ של הצדדים נשמעו בדיון אשר נערך בפניי ביום 9/12/2019.

סיכומי התובעים

בסיכומיהם, טענו התובעים כי, בבסיס התיק דנן, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס למקור האש. הנהג ברכב הנתבעת 1, הודה בתצהירו כי האש פרצה מרכבו והיא זו שגרמה לנזק ברכב התובעים. לשיטתם, שעה שאין מחלוקת שעסקינן בנזק שנגרם לתובעים עקב אש, עוולה המעוגנת בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, הנטל להוכחת הטענה שהנתבעות לא התרשלו מוטל על שכמי הנתבעות. אותו נטל, לטענת התובעים, לא הצליחו הנתבעות להרים.

לטענת התובעים, בהגנתן, הנתבעות ביקשו להיבנות על תצהיר העד מטעמן, מר משה עובד (להלן: "מר עובד" ), שבמסגרתו הצהיר כי הוא מעולם לא קיבל איומים ולא חש מאוים. לשיטת התובעים לא בכדי ציינו הצהרה זו, שכן, ידיעת 'המבוטח' בדבר איום כזה או אחר מטיל עליו חובות מבחינת הצפייה. אלא שבמסגרת חקירתו של מר עובד במשטרה בסמוך לאירוע, הוא מסר כי היה לו סכסוך מסוים עם אדם מסוים שמסר את שמו וכי הוא חושד כי אירוע השריפה קשור לאותו סכסוך.

עוד טוענים התובעים כי בנוסף לתצהיר, ביקשו הנתבעות להסתמך על דו"ח של "חוות דעת חקירת דליקה של מומחה שריפות", להוכחת עניין ההצתה. אלא שמאותו דו"ח עולה כי מר עובד הינו עבריין שמוכר למשטרה. כך, שלשיטת התובעים, אין המדובר באדם נורמטיבי שלא צפה שמישהו יצית לו את הרכב, אלא ההפך.

עוד טוענים התובעים כי וכעולה מחוות הדעת, בין מר עובד לבין גורם עברייני, ישנו סכסוך, מה שמחזק את הטענה לפיה השריפה נגרמה כתוצאה מסכסוך . לשיטתם של התובעים, מתיק המשטרה עולה כי מר עובד "מודה" שאותו סכסוך שקדם לאירוע הוא זה שגרם לו.

התובעים מבקשים לעשות שימוש בסעיף 39 לפקודת הנזיקין, ובעניינו הם משליכים את יהבם על ההלכה הפסוקה שנקבעה בפסק הדין שניתן בע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה (9.9.1996) (להלן: "עניין יער זאב"). לשיטת התובעים ברור כי הצתה של רכב של עבריין היא בגדר סיכון צפוי. ומבחינת הדרישה מאותו אדם, דרישה פשוטה, להחנות את רכבו לכל הפחות לא בקרבת רכב אחר. לעניין מיקום החניה, בהקשר של עניין חובת הצפייה ורשלנות של הנתבעות: עצם החניה בחצר האחורית של הבניינים, מהווה התרשלות, וגם עצם חנייתו בצמוד לרכב האחר, מהווה התרשלות.

לשיטת התובעים, עת הוכחה רשלנותו של אותו 'מבוטח', חל כיסוי בפוליסת צד שלישי של מנורה, אשר אמורה לפצות את התובעים.

אותה סתירה בין תצהירו האמור של מר עובד לבין הנתונים העולים מתיק המשטרה, ולו ביחס לשאלה האם מדובר באדם נורמטיבי או שמא מדובר בגורם עברייני, תפעל לרעתן של הנתבעות ולטובת התובעים.

תימוכין לטיעוניהם האמורים ולמסקנה בה הם מצדדים כאמור, מוצאים התובעים בפסק הדין שניתן בתא"מ (שלום ת"א) 53781-08-15 קל - אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ נ' מנסור מוניר (פורסם בנבו, 07.12.2017).

סיכומי הנתבעות

לשיטת הנתבעות, אין מחלוקת בין הצדדים ביחס למקור האש, שהינו מרכב הנתבעת 1. לדעתן, הנקודה שצריכה הכרעה בתיק דנן הינה זו: בהינתן כי הרכב הוצת, האם מדובר בהצתה שהמבוטח צפה אותו. בעניין הצפיות הנ"ל, לשיטת הנתבעות, התובעים מבקשים להשליך את יהבם על כך שהמבוטח לטענתם הוא גורם עברייני עבריין המשתייך לעולם הפשע, ואשר צפה כי רכבו יוצת. אלא מה? התובעים לא הניחו תשתית עובדתית לביסוס טענתם, כאשר הנטל להוכחת הטענה רובץ לפתחם.

לשיטת הנתבעות, אין לקבל את טענת התובעים שלפיה, ניתן ללמוד על צפייתו של מבוטח הנתבעת את אירוע ההצתה מכך שהמבוטח ידע לתת פרטים אודות חשוד בהצתה. שכן, לשיטת הנתבעות, עצם אמירתו של המבוטח כי יתכן ואירוע ההצתה קשור לסכסוך שנתגלע בינו לבין אדם אחר, בו הוא התחיל לחשוד לאחר שהאירוע התרחש, אין בה ולא כלום. לא אחת קורה שמתחילים חשדות לאחר התרחשותו של מקרה מסוג המקרים דנן, לאחר שמחפשים אחורה ומנסים להבין מה עלול היה לגרום לאירוע מושא החשד.

הנתבעות טוענות לעניין מטען החבלה אשר ע"פ חוות הדעת נמצא ברכב, כי לא עולה מחוות הדעת על ידי מי הוא הונח, ובנסיבות העניין אין לשלול את האפשרות לכך שאותו מטען הונח ברכב על ידי מי שהצית את הרכב.

לטענת הנתבעות, המבוטח לא העלה על דעתו את האפשרות כי רכבו יוצת, ראיה לכך שהוא השאיר את הארנק שלו בתוך הרכב, כרטיס קופת חולים, כרטיס אשראי, רישיון נהיגה.

לדידם של הנתבעות, אין מקום לקבוע כי המבוטח הינו עבריין על סמך אותה חוות דעת של מומחה השריפות, שכן, המדובר בעדות מפי השמועה.

לשיטת הנתבעות, הואיל ומחומר הראיות עולה בבירור שסיבת השריפה הינה הצתה, ועסקינן בבן אדם נורמטיבי שלא יכל לצפות את ההצתה, הרי ברור הוא שהנתבעות עומדות בנטל המוטל עליהן לפי סע' 39 לפקודת הנזיקין והפסיקה הרלבנטית, ולכן יש להורות על דחיית התביעה.

לשיטת הנתבעות קביעה שיפוטית שלפיה על אדם נורמטיבי לצפות אפשרות שרכבו יוצת על ידי אדם אחר, הינה קביעה מסוכנת שעלולה להטיל את מחזיקי רכבים נטל חברתי מוגבר וקשה מנשוא.

תימוכין לטיעוניהן האמורים ולמסקנה בה הן מצדדות כאמור, מוצאות התובעות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ברע"א (מחוזי נצ') 64907-12-18 איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ נ' אייל בנימינוב (פורסם בנבו, 13.02.2019) (להלן: "עניין בנימינוב")

סיכומי תשובה

התובעים העלו את תמיהתם מעצם העובדה שהנתבעות מבקשות להסתייג מעובדה שנכללה בחוות הדעת שהוגשה מטעמה, שלפיה מבוטח הנתבעות הינו דמות עבריינית. לטענת התובעים בשעה שהנתבעות בחרו להגיש את אותה חוות דעת, הפכה זו להיות ראיה קבילה לאמיתות תוכנה.

לעניין מטען החבלה, טוענים התובעים כי לא הוכח ע"י הנתבעות כי המטען לא הונח ע"י המבוטח שלה, אלא ע"י אחר.

בפן הביטוחי, טוענים התובעים כי פוליסת הביטוח של הנתבעת 2 הינה פוליסת אחריות כלפי צד שלישי. משכך, לנתבעת 2 עומדים כל הכלים לבדוק עם מבוטחה את עניין האחריות שלו ואין מקום לדרוש מהתובעים לחפש את הגורם שהוציא את האש.

המסגרת הנורמטיבית

אין בין הצדדים מחלוקת סביב המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית לשם מתן הכרעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים. עם זאת חלוקים בעלי הדין ביניהם בשאלה הנוגעת לתוצאת יישום הדין על עובדות המקרה. בעניין זה, ובעוד שהתובעים טוענים כי ישום הדין על העובדות מצדיק קבלת התביעה וחיוב הנתבעים במלואה סכומה, טוענים הנתבעים מנגד, כי ישום נכון של הוראות הדין הרלבנטיות על העובדות אינו מותיר אפשרות אחרת מאשר דחיית התביעה.

כאן המקום לציין כי בשים לב למחלוקת קוטבית זו בין בעלי הדין סביב שאלת ישום הדין הנ"ל, הועלתה על ידי לקראת תומה של הישיבה שיועדה לשמיעת סיכומי הצדדים בעל פה, הצעת פשרה שלמצער לא הבשילה לכדי הסכם מחייב בין הצדדים ומכאן הצורך במתן הכרעה במחלוקת לגופה, על בסיס הוראות הדין והעובדות שהוכחו לפני.

בטרם אגש לנושא ההכרעה, ולמען הסר הטוב, אביא להלן את עיקרי המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית, עליהם היטיב לעמוד בית המשפט לתביעות קטנות, כב' הרשמת הבכירה (כתוארה אז), רביע ג'באלי בת"ק (תביעות קטנות עפ') 22298-05-18 אייל בנימינוב נ' ארתור קושנירנקו (פורסם בנבו, 04.12.2018)‏‏, המסכמים בצורה יפה וממצה את הוראות הדין החלות על המקרה שלפני.

"במוקד דיוננו זה עומד סעיף 39 לפקודת הנזיקין [ נוסח חדש] אשר קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." 9. סעיף 39 לפקודה יוצר חזקה לפיה על מחזיק הנכס שממנו יצאה האש הנטל להוכיח שהוא לא התרשל בקשר למקור האש או התפשטותה ולהראות במקרה זה שהוא נקט אמצעי זהירות כאלה עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו. הפסיקה קבעה כי על מנת שהמחזיק יעמוד בנטל זה עליו להרים " חובת הוכחה כבדה" ולהוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה שדי בהם כדי לשלול התרשלות מצדו או מצד עובדיו " תהיה סיבת האש אשר תהיה מבין כל הסיבות האפשריות, הבאות בחשבון במידת הסבירות" (ע"א 4473/93 יער זאב בע"מ נ' הסנה, פ"ד נ (1) 866, 870 (1996); ע"א 595/88 אדרי נ' חסקל, פ"ד מז (5) 333, 345-344 (1993); ע"א 382/59 הפטקה נ' בוסט, פ"ד טו 388, 393 (1961)). 10. בפסיקה נקבע כי מאחורי הקביעה בדבר היפוך הנטל והטלת האחריות על המחזיק בנכס ממנו פרצה האש, עומדת תפיסה בסיסית ולפיה כל שימוש באש טומן בחובו " סכנה גדולה ומיוחדת במינה" (ע"א 131/55 י. פרידמן ובניו בע"מ נ' לוי, פ"ד יא 145, 149 (1957) וכי בהוראת סעיף 39 לפקודה טמונה תפיסה לאורה יש מקום להטיל חובה שכזו " עם יצירתו של סיכון מיוחד" שמקורו באש ( ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1)102, 113 (1995). כן נקבע כי עצם היפוך הנטל מעיד שהמחוקק סבר שמדובר במקום בו החלת כללי ההוכחה הרגילים אינה ראויה וצודקת ( ע"א 6102/13 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ, [פורסם בנבו] (24.9.15)).11. בענייננו, אין חולק שהאש שפרצה מרכב הנתבע 1 גרמה לנזקי הרכוש ברכב התובע, מקורה בהצתה מכוונת כפי שעולה מגרסת הנתבעים בכתב ההגנה וכן מהדברים שעלו בפרוטוקול הדיון מיום 8.11.18. --- סוף עמוד 2 --- 12. במקרה זה, עדיין על הנתבעים יהיה להראות שגורם ההצתה ניתק את הקשר הסיבתי שבין ההתרשלות הנטענת לנזק . על כן, התנהגות צפויה של " גורם זר" אין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי המשפטי ( ע"א 2303/11 מדינת ישראל נ' עואודה [ פורסם בנבו] (24.6.14) ; ע"א 3510/99 ולעס נ' אגד – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל, פ"ד נה(5) 826, 846-845 (2001)ׂ). הלכה היא, כי אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו ( ע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' עוואד ואח' פ"ד מד(1) 422; ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה ואח' פ"ד לח(3) 1). 13. בהתאם לכך נקבע, כי מקום שמדובר בנזקי הצתה, על בעל הנכס שהוצת להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו, ולשם כך עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי – שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה – הוא נקט את כל האמצעים הסבירים למניעתה. (עניין יער זאב בע"מ, פסקה 7 לפסק הדין) ואולם במרוצת השנים נתנו בתי המשפט השונים נופך מצמצם לסוגיה וקבעו כי הצתת רכב הינה אירוע חריג ביותר אף בין שכנים או גורמים המכירים זה את זה ( תא"מ 15116-06-13 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' קודיארו [ פורסם בנבו] (9.10.15) וכי גם אדם שהוכח כי היה בסכסוך עם אחרים ואף הוזהר לשמור על רכבו, אינו צריך לצפות, כאדם סביר, שרכבו יוצת ( תא"מ 12069-09-13 מחאמיד נ' ג'בארין, [פורסם בנבו] (27.2.2016)) וכי נדרש חשש ספציפי לפגיעה ברכושו של אדם ( תא"מ 12069-09-13 מחאמיד נ' ג'בארין [ פורסם בנבו] (27.2.16)) וכי גם במצבים שבהם לאירוע ההצתה של רכב הנתבע קדמו הצתות קודמות של רכבי בני משפחתו, יש בכדי לשלול את יכולתו לצפות את הצתת רכבו שלו ( עניין מחאמיד, לעיל)."

מסגרת זו אושרה על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת, במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק הדין שניתן בתיק הנ"ל(עניין בנימינוב הנ"ל), וכאמור, מקובלת היא גם עלי.

אמור מעתה, בשים לב לחזקת הרשלנות אותה קובע סעיף 39 לפקודת הנזיקין, על בעל הנכס שעלה באש להראות שההצתה לא נגרמה עקב התרשלותו ולשם כך עליו להוכיח אחת משתיים: או שההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי - שאז לא היה חייב לנקוט צעדים למניעתה; או שאם זו היתה צפויה - הוא נקט בכל האמצעים הסבירים למניעתה. השאלה אותה עלינו לבחון הינה האם בנסיבות העניין ההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי, בעבור הנתבעת 2 , וככל שמדובר בסיכון צפוי, האם האחרונה נקט בכל האמצעים הסבירים העומדים מלפני ה למנ יעתה של זו (ענין יער זאב הנ"ל).

דיון והכרעה

אקדים אחרית לראשית ואציין בפתח הדברים כי עלה בידי הנתבעות לשכנעני, על יסוד חומר הראיות שהונח לפני על ידי בעלי הדין, כי ההצתה של רכב הנתבעת 1 לא נגרמה עקב התרשלותה של זו, מן הטעם הפשוט שבעבור זו, ההצתה לא היתה בגדר סיכון צפוי ומשכך לא היתה זו חייבת לנקוט צעדים למניעתה. ואנמק.

מנתוני התיק עולה כי הנתבעת 1 הינה מבוטחתה של הנתבעת 2. בעלי הדין בסיכומיהם, התעלמו משום מה מעובדה זו ואת עיקר יהבם הם השליכו על דברים שאמור היה המצהיר מטעם הנתבעות לצפות או לא לצפות.

מתצהירו של הנהג ברכב הנתבעת 1, מר משה עובד (סעיף 2 שם), עולה כי מדובר ברכב שהועמד לרשותו של הנ"ל במסגרת עבודה. בנסיבות אלה, היה מקום כי בעלי הדין יתמקדו בטיעוניהם בשאלה , האם אירוע ההצתה לא היה בגדר סיכון שעל המבוטחת היה לצפותו, אם לאו. כאמור שני הצדדים בחרו להתעלם מנתון חשוב זה ושניהם כאחד התמקדו ביכולתו או אי יכולתו של מר עובד לצפות את אירוע ההצתה. בכך, להבנתי טעו שני הצדדים וככל שלא הוכח כי המבוטחת – הנתבעת 1, צפתה את האירוע ההצתה ולא עשתה את המוטל עליה על מנת למנוע אותו, הרי שדין התביעה דחייה.

מכל מקום, גם כשבוחנים את כלל הנתונים שעולים מחומר הראיות שלפני, לא ניתן להבנתי לקבוע כי האירוע ההצתה היה בגדר סיכון שהיה על מר עובד לצפות אותו. נכון הוא שאין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק שנגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו. כך אכן מורה הפסיקה, כפי שפורט לעיל, עם זאת במקרה דנן לא נכון יהיה לקבוע כי אותו משה עובד יכול היה לצפות את המעשה הפלילי שבמהלכו הוצת רכבה של הנתבעת 2.

כאמור, התובעים מבססים את טענתם שלפיה היה על משה עובד לצפות את אירוע ההצתה, על חומר חקירה המצוי בתיק המשטרה ובנוסף לו על חוות דעת של שירותי הכבאות וההצלה בחיפה (ת/1). אלא שבחומרים אלה, לא די להבנתי כדי להצדיק הסקת מסקנה מעין זו.

חומר החקירה המצוי בתיק המשטרה שנפתח בעקבות הגשת תלונתו של מר ע ובד, הינו חומר דל הכולל בעיקר 3 הודעות שנמסרו על ידי מר משה עובד האחת מביתו, מיום האירוע, והשתיים הנוספות מהיום שלמחרת שנגבו בתחנת המשטרה זבולון, מחוז חוף; הודעתו של התובע 2; ו הודעת חשוד מיום 21/8/2016. בהודעתו הראשונה במשטרה (מוצג ת/4) , לאחר שציין את מקום הימצאותו בביתו במעמד שמיעת הרעש החזק הבוקע מכיוון החנייה האחורית, ציין הנ"ל כי קפץ לחלון החדר והבחין בבחור עם קסדה בצבע כהה אותו ראה כשהוא משליך דבר מה לתוך הרכב, משהו עם זנב אש. לדבריו לאחר בריחת האופנוע עם נוסעיו מהמקום, הוא שמע פיצוץ.

מר עובד נשאל על ידי חוקר המשטרה האם הוא מסוכסך עם מישהו והוא השיב כי לפני שבועיים היה לו עימות עם בחרו בשם איציק אפללו, בו הוא חושד, סביב מקום חנייה. אותו עימות לדבריו, גלש לאיום מצדו של אותו אפללו כלפי עובד, לצלצל לחבריו של עובד. ואכן זמן מה לאחר מכן אפללו יצר קשר עם חברתו של עובד.

בתשובה לשאלה האם עובד מאויים, השיב עובד בשלילה, עם זאת הוא הוסיף וציין כי אחרי המקרה שבגינו הוא התלונן הוא התחיל להרגיש מאויים. בעת שנשאל האם הוא בטוח שמי שביצע את ההצתה הוא אפללו, השיב עובד 'לא בוודאות', שכן הוא לא ראה אותו מבצע את ההצתה אך הוא סבור כי מדובר במישהו מטעמו.

בהודעתו השניה במשטרה, מיום 21/8/2016 (מוצג ת/2), ציין עובד כי הרכב שהוצת אינו בבעלותו וכי בעת ההצתה הוא הוחנה בחניון מתחת לבניין, בגב הבית ועל ידו חנו רכבים ובתוכם רכב שכנו מר דוד. מר עובד נשאל במהלך חקירתו האמורה על מהות ההיכרות שבינו לבין אפללו והוא השיב שאין לו היכרות איתו וכי הנ"ל מתגורר באותו בניין בו מתגוררת חברתו של עובד. בין השניים התפתח ויכוח סביב מקום חנייה שבמהלכו אפללו נהיה אלים מלילוית ואמר לעובד שהוא (עובד) לא מכיר אותו 'והתחיל עם הסנגון של השקל וחצי ואמר לי אתה לא יודע אם מי הסתבכת'. עובד, לדבריו, המשיך את יומו כרגיל ומאז אותו אירוע ראה את אפללו פעם אחת נוספת שבמהלכה השניים לא החליפו ביניהם מלים.

בהודעתו השלישית והאחרונה במשטרה, גם היא מיום 21/8/2016, ציין עובד כי ברכב היו ארנק, תעודות זהות, כרטיס קופת חולים כללית, רישיון נהיגה, כרטיס ויזה, משקפי שמש ו- 3 מטקות איכותיות.

מן החשוד בביצוע ההצתה, מר יצחק אפללו, נגבתה הודעת תחת אזהרה ביום 21/8/2016 שבמסגרתה הכחיש הנ"ל את החשדות המיוחסים לו ושלל כל היכרות בינו לבין משה עובד. גם שהזכיר בפניו החוקר כוזלי עניין הויכוח שלו טען עובד, לא עלה בידי אפללו לזכור את עובד, כך לטענתו, והוא טען שהוא שותף לוויכוחים רבים בינו לבין אחרים סביב מקומות חנייה.

בנסיבות העניין קשה להלום כי יש בעימות קודם ובודד זה בין עובד לבין אפללו, שהכחיש בכלל את העימות, כדי להטיל על עובד את החובה ואת היכולת לצפות את הסיכון. בנוסף, בהינתן העובדה שתיק המשטרה נסגר ואפללו לא הועמד לדין, ומקל וחומר לא הורשע בדין, קשה עוד יותר לקבוע את אותו סיכון גם אם ניתן היה לצפותו, הוא, ולא סיכון אחר, זה שהתממש בסופו של יום.

לא מצאתי מקום לקבלת טיעון התובעת בנוגע למיהותו של מר עובד, וזאת מן הטעם הפשוט כי מדובר בדברים שהם בבחינת עדות מפי השמועה, וזאת אני קובעת מבלי שנעלמה מעיני העובדה כי אותו מסמך בו נרשמו הדברים, הוגש מטעמן של הנתבעות במסגרת הגשת ראיותיהן . קביעה מעין זו אותה מבקשים התובעים לקבוע, הינה קביעה קשה שיש בה פגיעה ביושרו של אדם, ומן הראוי כי זו תקבע רק על סמך ראיות איתנות ומשכנעות ולא על סמך דברים ערטילאיים שהגיעו לאוזנו של עורך חוות הדעת, ממקור כלשהו (גם אם מדובר במקור משטרתי) , ללא בסיס ותימוכין.

חיזוק למסקנה הנ"ל מוצאת אני בהודעתו האחרונה של עובד שבמסגרתה פירט האחרון את מהות הפריטים שהיו ברכב בעת הצתתו. בעניינם של הפריטים ה"ל מקובלת עלי טענת הנתבעות שלפיה, חזקה על אדם שצפה אפשרות הצתת רכבו על ידי אחר כי לא ישאיר ברכב חציוד וחפצים אישיים.

לא מצאתי באמור בחוות הדעת לעניין אפשרות קיומו של חומר נפיץ ברכב כדי להצדיק שינוי המסקנה הנ"ל, זאת מן הטעם הפשוט שלפיו לא הובאה ראיה ו/או בדל ראיה לכך שמדובר שחומר שהונח ברכב עובר למועד הצתת ובנסיבות העניין ואף לנוכח האמור בהודעותיו הנ"ל של עובד במשטרה, אין לשלול את האפשרות לכך שאותו חומר הונח ברכב על ידי אותו גורם שהצית את הרכב בזדון.

בנסיבות העניין ניתן לקבוע כי אין כל נימוק או עובדות שמצביעים על חשש להצתה ובאין חשש כאמור, אין לומר כי עובד ומקל וחומר בעלת הרכב, הנתבעת 1 – המבוטחת, התרשל ו כשלא נטל ו על עצמו את המעמסה של השקעת משאבים למניעת סכנת ההצתה.

הטלת מעמסה כזו על עובד ובוודאי על בעלת הרכב שהעמידה את הרכב לרשותו, אינה דרושה ואינה סבירה.

בנסיבות העניין, דומה שכל תוצאה אחרת עלולה לקבוע מדיניות משפטית שאינה ראויה שלפיה כל אדם שבינו לבין אדם אחר, שאינו מכיר אותו, התפתח עימות סביב נושא שולי של מקום חנייה, צריך לצפות הצתה של נכסיו, הצתה הטומנת בחובה גם סכנה לרכושם של שכניו, ולנקוט באמצעים למניעתה. מדובר כאמור במדיניות שאינה ראויה אותה כינה בית המשפט בעניין בנימינוב, בצדק, כ'מוקשית',

מעבר לנדרש יצויין, כי שני הצדדים , משום מה, כמעט ודילגו על השאלה מה ניתן היה לעשות על מנת למנוע את הנזק, בהנחה שהוא נצפה. במקרה דנן מנתוני התיק עולה שרכב הנתבעת 1 חנה בחניון מאחורי הבניין . על ידו חנה רכבו של שכנו של עובד, והנתון מי מבין שני הרכבים חנה ראשון לא הוברר עד תום. בעניין מיקום החנייה, תוהה אני האם החנייתו בקדמת הבניין עשויה היתה להיות טובה יותר? האם בהחניית הרכב בקדמת הבניין היה כדי להקטין את הסיכון להצתתו? או שמא, עלולה זו היתה להיגמר בפגיעות קשות בהרבה, ואולי גם בנפש. נוסף על כך, תמהני, האם בנסיבות הענין מוצדק היה לחייב את עובד, בהנחה שיכל לצפות את התממשות הסיכון שבהצתה, להציב שומר על יד הרכב ו/או לדאוג לכך שלא יחנו על ידו רכבים כלל.

אף שהדברים נאמרים מעבר לנדרש כאמור, נוכח המסקנה שהגעתי אליה כאמור, אציין כי גם אם הייתי מגיעה לתוצאה אחרת שלפיה עובד היה אמור לצפות את התממשות הסיכון שבהצתה, לא הרי חשד ממשי ויכולת צפייה של התממשות הנזק כאפשרות קרובה וכמעט וודאית, כחשד ערטיאלי ומוטל בספק להתממשות הסיכון. במילים אחרת, דומה כי בכל מקרה לגודל יכולת הצפייה אמורה להיות השלכה על היקף החובה לבצע כל מה שנדרש למניעת הנזק, וככל שהתממשות הסיכון הינה בגדר אפשרות קרובה ווודאית יותר , כך מצופה כי יינקטו אמצעים טובים יותר למניעת התממשות הסיכון. מדובר במעין 'מקבילית כוחות', בין רמת החשד ויכולת הצפייה ואפשרות התממשות הסיכ ון לבין אמצעי המניעה או הזהירות.

ועוד מילה לפני סיום.

ב"כ התובעים בסיכומי טענותיו טען כי במקרה דנן התמזל מזלו של התובע 2 שקיבל תג מולים מחברת הביטוח שלו, שנכנסה בנעליו בתביעת השיבוב דנן. ככל שהתובע 2 לא היה מבטח את רכבו, כך נטען, עלול היה הנ"ל לצאת מופסד. אלא שטיעון זה, שמקובל עלי באופן עקרוני, פועל לשני הכיוונים. באותה מידה עלול היה למצוא את עצמו בצד הנתבעים בעל רכב שהוצת על ידי מאן דהוא, ללא ביטוח, כשחרב של פסק דין כספי בסכומים גבוהים נישא מעל ראשו. טיעון זה פועל כאמור לשני הכיוונים ומכל מקום לא מצאתי כי יש בו כדי להטות את הכף לכאן או לכאן.

סוף דבר

על יסוד האמור לעיל ולאור כל המקובץ הריני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעות יחד סכום כולל של 10,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

הסכום הנ"ל ישולמו על ידי התובעים לנתבעות תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לתובעים, באמצעות באי כוחם, אחרת – ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד תשלומו המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתקים לצדדים.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.