הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ת"א 15821-05-19

בפני
כבוד ה שופטת אוסילה אבו-אסעד

תובעת
עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלברק יוסף

נגד

נתבע
יגאל ביטון
ע"י ב"כ עו"ד יאיר אוחנה ואח'
פסק דין

מונחת לפניי תביעת עמידר – החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ ( להלן: "עמידר" או " התובעת"), לפינוי וסילוק ידו של הנתבע – מר יגאל ביטון ( להלן: "הנתבע"), מדירת מגורים שנמצאת ברח' שפרינצק 28/3 בקריית שמונה, שידועה ורשומה בלשכת רישום המקרקעין כחלקה 154 בגוש 13135 ( להלן: "הדירה" או " המושכר").

רקע ותמצית טענות הצדדים
הדירה הושכרה להוריו של הנתבע, ביטון אליהו ורחל ז"ל, למשך 3 שנים החל מיום 1/7/1960 , בהתאם לחוזה שכירות שנחתם ע"י הורי הנתבע על ידי ציון שמותיהם בכיתוב בשפה האנגלית [צורף כנספח א' לכתב התביעה, נוסח קריא יותר שלו צורף כנספח נ'1 לכתב ההגנה ( להלן: "חוזה השכירות")].

נטען על ידי הנתבע, וטענותיו אלה לא הוכחשו ע"י התובעת, שאביו המנוח ז"ל נטש את בית המשפחה בהיות הנתבע בן 10 שנים בלבד . מאז אותו מאורע מצער הנתבע התגורר עם אימו המנוחה ז"ל שהלכה לעולמה ביום 30/7/2013 ( להלן: "המנוחה").

ביום 7/9/2014, ועדה עליונה של משרד הבינוי והשיכון הכירה בנתבע כ- "דייר ממשיך". הועדה האחרונה אישרה הקניית זכויות חוזיות לנתבע בתור דייר ממשיך [ החלטת הוועדה צורפה כנספח ד' לכתב התביעה].

התובעת טוענת כי על הדירה ועל חוזה השכירות שנחתם עם הורי הנתבע לא חל חוק הגנת הדייר, וכי אימו המנוחה של הנתבע היתה בחייה בגדר דיירת חוזית שבינה לבין התובעת התגבש ונחתם הסכם פשרה שבו הוסכם כי המנוחה תפנה דירה אחת מבין שתי דירות שבהן החזיקה זו (ההפרדה הפיזית בין שתי הדירות נעשתה ע"י התובעת), וכי מכוחו של הסכם הפשרה נשמרו זכויות המנוחה כדיירת חוזית בכל מה שקשור ל"ותק דייר" לעניין זכויות הרכישה במושכר מאז 1960 [ הסכם הפשרה צורף כנספח ב' לכתב התביעה ( להלן: "הסכם הפשרה"].

עוד טוענת התובעת כי, לאחר שאימו המנוחה של הנתבע נפטרה והנתבע הוכר כ"דייר ממשיך" כהגדרתו בחוק הדיור הציבורי, עדיין היה על הנתבע להתקשר בהסכם עם התובעת. דא עקא שהנתבע סירב ומסרב לחתום על הסכם המסדיר את זכויותיו וחובותיו בקשר למושכר , ונוכח סירובו האמור להסדיר את זכויותיו במושכר , הוא הפך להיות פולש ומשיג גבול. בנוסף, טוענת התובעת כי הנתבע אינו משלם שכר דירה החל מאוגוסט 2015, וכי חובו נכון למועד הגשת התביעה עומד ע"ס 80,358 ₪. על כן, עותרת התובעת לקבלת סעד של סילוק ידו של הנתבע מהדירה תוך חיוב הנתבע לשלם לתובעת שכר דירה בסך של 80,358 ₪.

מנגד, טוען הנתבע כי הינו בגדר דייר מוגן כהגדרתו בחוק הגנת הדייר. לטענתו, בעקבות הליך הפינוי שבו נקטה התובעת כנגד אימו המנוחה במסגרת ת.א. 130/02, נחתם הסכם הפשרה הנ"ל, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 1/7/2004 . שם, במסגרת סעיף 9 ג' להסכם הפשרה – הוכרה אימו המנוחה כדיירת מוגנת, ומכאן שהוא, בתוקף היותו בנה של המנוחה, נכנס לנעליה כדייר מוגן.

לחילופין, טוען הנתבע כי הוא הוכר כ- "דייר ממשיך" בהתאם להודאה של התובעת בכתב התביעה, ולמרות זאת התובעת ביקשה להחתימו על הסכם שמנשל אותו מזכויותיו כדייר מוגן והופך אותו לשוכר רגיל. מטעם זה הנתבע סירב לחתום על נוסח ההסכם שהוצג לו. בנוסף, טוען הנתבע כי התובעת נקטה נגדו בהליך פינוי במסגרת תיק 55040-01-14, והתביעה נגדו נדחתה תוך חיוב התובעת בהוצאות [ פסק-הדין בהליך הקודם מיום 1/10/2014 צורף כנספח נ3 לכתב ההגנה ( להלן: "ההליך הקודם")]. לטענת הנתבע פסק הדין שניתן בהליך הקודם יש בו משום מעשה בית דין.

בעניין הסעד הכספי שנתבע ממנו טוען הנתבע כי סכום התביעה אינו מבוסס ובעניינו סומכת התובעת את ידה על דף פירוט חשבון שצורף על ידה שכולל נתונים ומספרים שאינם מעוגנים בחוזה או בחוות דעת שמאית, ומכל מקום דמי השכירות שמפורטים במסגרתו אינם עומדים בקנה אחד עם החלטת התובעת עצמה שקבעה דמי שכירות בסכום שונה במסגרת מכתבה מיום 9/12/2014 [ צורף כנספח נ10 לכתב ההגנה].

במסגרת ניהול ההליך בעלי הדין הקדימו והגישו את ראיותיהם בתצהירי עדות ראשית. מטעם התביעה הוגש תצהיר של מר ודים קורוצ'קין ( להלן: "מר ודים"), אשר חזר על טענות התביעה באופן עקבי. מטעם ההגנה הוגש תצהיר של הנתבע, שנערך ע"י הנתבע עצמו כשלא היה מיוצג, שבמסגרתו הנתבע חזר על טענות ההגנה, ובנוסף סקר במסגרתו וצרף אליו את כל ההתכתבויות שהיו בינו לבין התובעת במשך השנים לרבות התכתבויות שהיו בין באי כוח הנתבע ובאי כוח התובעת. במסגרת סעיפים 11 – 16 לתצהיר הנתבע הוסיף הנתבע וטען לעניין המקור החוקי להכרה באימו המנוחה כדיירת מוגנת מכוח חוזה השכירות, ופירש את סעיף 22 לחוזה השכירות לאור ההלכה הפסוקה, ואף צירף את כל ההתכתבויות שהיו בין באי כוח עמידר ובינו בעניין האמור [ נספחים ח' – י"ב]. בעניין זה הנתבע הדגיש כי הוא מבסס את טענתו לדיירות מוגנת על שני מסדים יציבים: האחד, חוזה השכירות של אימו משנת 1960 שאין בו החרגה בעניין הדיירות מוגנת; השני, פסק הדין שניתן בהליך הפינוי שננקט נגד אימו ז"ל, ושבמסגרתו נחתם הסכם הפשרה שבסעיף 9 ג' שלו אימו הוכרה לטענתו כדיירת מוגנת.

ראיות הצדדים נשמעו בדיון ההוכחות אשר התקיים לפניי ביום 10/7/2021, שבסופו הצדדים נתבקשו לסכם את טענותיהם בכתב. עם הגשת הסיכומים נדחה התיק למתן פסק הדין.

גדר המחלוקת
עסקינן כאמור בתביעה לסילוק יד ופינוי מנכס שמשמש לדיור ציבורי.

מקור הסמכות למתן סעד כאמור הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט – 1969 . כלל ידוע כי בתביעה שכזו די לתובע להוכיח את בעלותו ו/או את זכותו להחזיק במקרקעין כדי להעביר את נטל הראייה אל הנתבע להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין ( ראו ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (26.09.1963)). בעניינו, והגם שלא הוצג נסח רישום זכויות לגבי הדירה, הרי שאין מחלוקת בין הצדדים על כך שעמידר הינה בעלת הזכות להשכיר את הדירה נשוא המחלוקת, ומכוח זכות זו השכירה עמידר את הדירה להורי הנתבע עוד בשנת 1960.

בנוסף, בין הצדדים אין מחלוקת על כך שלאחר פטירת אימו המנוחה ז"ל , הנתבע הוכר כדייר ממשיך בהתאם לחוק זכויות הדייר בדיור ציבורי, התשנ"ח – 1998 ( להלן: "חוק הדיור הציבורי"), ועל כך שהנתבע מיאן לחתום על ההסכם שעליו הוא נתבקש לחתום על ידי התובעת שמסדיר את זכויותיו וחובותיו בקשר למושכר .

המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלות אלה :

האם זכאי הנתבע להגנה מכוח חוק הגנת הדייר [ נוסח משולב], התשל"ב – 1972 ( להלן: "חוק הגנת הדייר")? לצורך מתן מענה לשאלה זו שומה עלינו לבחון האם אימו המנוחה ז"ל הוכרה כדיירת מוגנת, בין מכוח חוזה השכירות ובין מכוח הסכם הפשרה.
האם הנתבע זכאי להמשיך להתגורר בדירה כדייר ממשיך בהתאם לחוק הדיור הציבורי גם בלא לחתום על הסכם המסדיר את זכויותיו, או מבלי לשלם שכר דירה שהתובעת מבקשת?

ככל שיימצא כי הנתבע אינו זכאי להוסיף ולהתגורר בדירה, וכי יש מקום לסלק את ידו ממנה, יהא מקום לקבוע מהם דמי השימוש הראויים שעל הנתבע לשלם עד למועד הגשת התביעה?

דיון והכרעה
לאחר עיון בטענות הצדדים, ראיותיהם ושמיעת עדויותיהם, ולאחר בחינת המקרה לאור הוראות הדין וההלכה הפסוקה, נחה דעתי כי דין התביעה להתקבל. הנימוקים למסקנתי זו יובאו להלן.

בראש ובראשונה אסיר מדרכי שתי טענות סף שהועלו ע"י הנתבע.

האחת, נוגעת לקיומו של מעשה בית דין, שקם לו לאחר שהתובעת נקטה בהליך משפטי של פינוי כנגד הנתבע במהלך שנת 2014 והתביעה נדחתה תוך חיוב התובעת בהוצאות. הגם שטענה זו נזנחה ע"י הנתבע בסיכומיו, הרי שגם לגופו של עניין הנתבע לא הוכיח את הטענה ולא צירף במסגרת ראיותיו את כתבי הטענות שהוגשו במסגרת ההליך הקודם, שמהם ניתן להבין מה ה יא עילת התביעה בהליך הקודם והאם מדובר באותן נסיבות ואותן עובדות שיכולות ליצור מעשה בית דין. לעניין הזה הנתבע הסתפק לצרף עותק מפסק-הדין שניתן בהליך הקודם ( נספח נ3 לכתב ההגנה), שלא ניתן ללמוד ממנו על עילת התביעה בהליך הקודם, דבר שמצדיק דחיית הטענה והדברים נאמרים ביתר שאת לאור הנימוקים שהובאו בסעיפים 22-23 לסיכומי התובעת, ואשר לא זכו להתייחסות הנתבע בסיכומיו ובפרט הטענה שלפיה מדובר בעילה מתחדשת . על כן, אני דוחה את טענת הנתבע לקיומו של מעשה בית-דין.

הטענה השנייה, עניינה בטענה שנשמעה לראשונה בסיכומי הנתבע, שקשורה בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתביעה זו. בעניין זה נטען על ידי הנתבע בסיכומי טענותיו שבשים לב לכך התובעת הכירה באימו של הנתבע כדיירת מוגנת, היה על התובעת להגיש את תביעתה לבית הדין לשכירות ולהוכיח עילת פינוי מכוח סעיף 131 לחוק הגנת הדייר. גם טענה זו דינה דחייה, שכן בסיכומיו הנתבע יוצא מנקודת הנחה כי אימו המנוחה ז"ל הוגדרה כדיירת מוגנת, ולא היא. כל המעיין בתיק יכול להבין שליבת המחלוקת בתיק זה נוגעת לשאלת מעמדה של אימו המנוחה של הנתבע, ובפרט השאלה : האם זכאית היתה זו להגנות שקבועות בחוק הגנת הדייר עובר למועד פטירתה.

זאת ועוד. סמכותו של בית המשפט נקבעת בהתאם למבחן הסעד ( ראו: רע"א 3749/12 ששון בר-עוז נ' דניאל סטר ( פורסם במאגרים המשפטיים, 01.08.2013)). התביעה דנא הינה תביעה שבה נתבקשו שני סעדים: סעד של סילוק יד וסעד כספי בסכום הנתון לסמכותו של בית המשפט השלום. כידוע, סעד של סילוק יד ממקרקעין הינו סעד הנתון לסמכותו של בית המשפט השלום בהתאם להוראות סעיף 51( א)(3) לחוק בתי המשפט [ נוסח משולב], התשמ"ד – 1984. על כן, בבואו של בית המשפט לבחון ולהכריע בתביעה לסילוק יד שמוגשת לפתחו , שומה עליו לבחון ולהכריע בכל טענות ההגנה של הנתבע המבקש להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין. על כן, לבית משפט זה מוקנית הסמכות לבחון את הזכויות הנטענות של הנתבע, בין אם מדובר בזכויות לפי חוק הגנת הדייר, ובין אם מדובר בזכויות לפי חוק הדיור הציבורי.

סוגיית הדיירות המוגנת
כזכור, הנתבע מבסס את טענתו לעניין מעמדה של אימו המנוחה ז"ל כדיירת מוגנת בדירה על שני אדנים: האחד, חוזה השכירות שנחתם עם הוריו בשנת 1960 ושלא החריג במפורש את תחולת חוק הגנת הדייר על החוזה . השני, הסכם הפשרה שנחתם עם אימו המנוחה ז"ל לאחר שהתובעת נקטה נגדה בהליכי פינוי. שם, במסגרת סעיף 9 ג' הכירה התובעת, כך לטענתו, בזכות אימו המנוחה ז"ל כדיירת מוגנת. לאור שתי טענות אלה טוען הנתבע כי הוא נכנס בנעלי אימו המנוחה ז"ל והוא בעצמו דייר מוגן.

חוזה השכירות
עיון בחוזה השכירות אשר נחתם עם הורי הנתבע כבר ביום 15/9/1960, מלמד כי אכן אין החרגה מפורשת לתחולתו של חוק הגנת הדייר, לא בכותרת ההסכם, גם לא בסעיפי ההסכם עצמם. יחד עם זאת, בסעיף 22 לחוזה השכירות פורטה הנסיבה אשר מחריגה את תחולת חוק הגנת הדייר בהתאם לסעיף 14( ב)(2) לחוק, וזו לשון סעיף 22 בחוזה השכירות :

"השוכר מאשר ומודה בזה שהמושכר נמצא בבנין או בתוספת בנין שבניתו הושלמה לאחר יום 1 באפריל 1954 והושכר לראשונה אחרי יום 3 למרץ 1955".

סעיף 14 ( ב)(2) לחוק הגנת הדייר קובע כך:
14. (א) נכס בבנין או בתוספת בנין שבנייתם הושלמה לאחר תשכ"ח [22.9.1968 – א.א.א.], והושכר אחרי מועד זה, לא יחול חוק זה על שכירותו.
(ב) נכס בבנין או בתוספת בנין שנמצא בידי דייר בתשכ"ח באחת הנסיבות המנויות להלן, וערב תשכ"ח לא חל חוק זה על שכירותו מפני שהנסיבה פורשה בחוזה השכירות - לא יחול חוק זה על שכירותו לאחר שתמה תקופת השכירות לפי החוזה אלא אם נקבע בחוזה השכירות שנעשה לפני תשכ"ח, או משתמע ממנו, כי חוק זה יחול עליה; ואלה הנסיבות:
(1) [...]
(2) בניית הבנין או התוספת הושלמה לאחר כ"ז באדר ב' תשי"ד (1 באפריל 1954) והנכס הושכר לראשונה אחרי ט' באדר תשט"ו (3 במרס 1955);
(3) [...]"
[ההדגשות הוספו, א.א.א.]
עולה אם כן, כי חוזה השכירות שעליו חתמו הורי הנתבע בשנת 1960 ציין במפורש נסיבה שיש בה כדי להוציא את יחסי השכירות שבין עמידר להורי הנתבע מתחולת חוק הגנת הדייר. ובמה דברים אמורים ?

לשונו המפורשת של סעיף 22 לחוזה השכירות, מבהירה כי המושכר מצוי בבית חדש כמובנו בסעיף 1 לחוק הגנת הדייר ( בניינים חדשים), תשט"ו-1954. משמעות הדברים היא כי חוקי הגנת הדייר לא חלים על מערכת חוזית זו ( ראו הרחבה על נושא בניינים חדשים בעניין ע"א 822/79 זהבה אביטל נ' חיים מירון, (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.04.1980)).

אשר על כן, המסקנה העולה היא כי חוזה השכירות שנחתם בין עמידר להורי הנתבע בשנת 1960 כולל הוראה מפורשת המוציאה את החוזה מתחולת חוק הגנת הדייר. לפיכך, גם הנתבע אינו זכאי ליהנות מתחולת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר שעניינו בהגנה לקרובו של דייר שנפטר.

למען השלמת התמונה, אוסיף כי לאורך כל ההליך התובעת נמנעה מלהפנות לסעיף 22 לחוזה השכירות, והסתפקה בטענה כי אין תחולה לחוק הגנת הדייר על החוזה שנחתם עם הורי הנתבע. יחד עם זאת, הנתבע הופנה לסעיף זה בחוזה השכירות ( קרי סעיף 22) ע"י בא כוח עמידר במכתב ששוגר ביום 30/6/2015 לבא כוח הנתבע דאז [ צורף כנספח ט' לתצהיר הנתבע], ואף במכתב אחר שכתב ב"כ עמידר מיום 18/11/2015 [ נספח י' לתצהיר הנתבע] ואשר נשלח לב"כ הנתבע, הובאו בפירוט הוראות הדין, הרקע ההיסטורי וההלכה הפסוקה שמאששת את טענות עמידר לעניין אי תחולת חוק הגנת הדייר על החוזה שנחתם עם הורי הנתבע. שם שוב הודגש ע"י עמידר הצורך בחתימה על חוזה לצורך הסדרת מעמדו של הנתבע כמחזיק בדירה לאחר ההכרה בזכויותיו כדייר ממשיך. בתגובה הנתבע בחר שלא לחתום על חוזה כלשהו עם עמידר, ולא לנקוט בהליך משפטי כלשהו כדי למצות את טענותיו בעניין זכויותיו הנטענות כדייר ממשיך, ובמקום זאת הוא בחר לשלוח מכתב תגובה שהוא כתב בעצמו, תוך שהוא מפנה להלכה פסוקה, עתיקת יומין, יש לומר, שתומכת בטענתו כי אין די בנסיבה שפורטה בחוזה השכירות שעליו חתמו הוריו המנוחים כדי לשלול את זכותם כדיירים מוגנים והיה צורך לציין במפורש כי עקב פירוט עובדות אלה בהסכם נשללת זכות הוריו להגנת חוק הגנת הדייר [ ראו נספח י"א לתצהיר הנתבע].

בחנתי את ההלכה הפסוקה שאליה הפנה הנתבע במכתבו שנשלח לב"כ עמידר ( נספח י"א לתצהיר הנתבע), ובחנתי בנוסף את טענות הנתבע כפי שעלו בסעיפים 9.1 -9.2 לסיכומיו. לאחר שעשיתי כן הגעתי למסקנה כי אין ממש בטענות הנתבע, וכי הפרשנות שנותן ב"כ הנתבע לפסק – הדין שהובא על ידו בסעיף 9.1 לסיכומי הנתבע כלל אינה מדויקת. שכן בעניין רע"א 10343/05 "עמידר" החברה הישראלית לשיכון בישראל בע"מ נ' נגה משה, (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.04.2006) (להלן: עניין " נגה משה") אכן אישר כב' השופט א. רובינשטיין את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר הכיר בזכות הדיירות המוגנת, על אף ציון נסיבות מועדי הבניה והאכלוס בגוף החוזה ( ע"א 6290/05 שעליו הנתבע משליך את יהבו), אך הדבר נעשה באותו מקרה בהתקיימן של נסיבות מיוחדות, שמהן ניתן היה ללמוד כי הדייר לא הבין את תוכן החוזה ( באותו מקרה חתם הדייר המנוח בטביעת אצבע ולפיכך ספק רב אם ידע בחתמו על ההסכם שהמדובר בשלילתה של הגנת הדייר). יחד עם זאת, הבהיר כב' השופט רובינשטיין באותו עניין כי מקום בו לא הוכחו נסיבות מיוחדות, והוכחתן של אלו מוטלת על המבקש לאשש את הגנת הדייר, שכן ככלל, "חזקה על אדם החותם על מסמך, כי הוא קרא והבין את תוכנו", הרי שהעובדה שלא פורש ספציפית כי משמעות המועדים הנקובים של השלמת הבניה וההשכרה היא שלילת הגנת הדייר, אינה צריכה לדעתו ככלל לשלול את הסרתה של הגנת הדייר ( עניין נגה משה, שם פסקה 4).

בענייננו, לא נטענה כל טענה, ולא הובאה ראיה כלשהי שיכולה ללמד כי הנסיבה המפורטת בסעיף 22 לחוזה השכירות אינה אמת או כי הורי הנתבע הוחתמו על חוזה השכירות תוך טעות או הטעייה או מבלי שהבינו את משמעותו של הסעיף. הטענה שהועלתה לראשונה ע"י הנתבע בסיפא של סעיף 9.1 לסיכומיו הינה בבחינת הרחבת חזית אסורה.

על כן, ובהמשך לאמור בסעיף 19 לעיל, אני דוחה את טענות הנתבע בנוגע לתחולתו של חוק הגנת הדייר מכוח הוראות חוזה השכירות שנחתם בשנת 1960 על ידי הוריו המנוחים.

הסכם הפשרה
כאמור, לביסוס מעמדה של אמו המנוחה כדיירת מוגנת במושכר, ומלבד טענותיו הנוגעות לחוזה השכירות, שנדחו לעיל, הנתבע משליך את יהבו על הוראת סעיף 9 ג' להסכם הפשרה שנחתם עם אימו המנוחה ז"ל ( במסגרת ת.א. 130/02). לדידו, הסכם הפשרה הנ"ל שקיבל תוקף של פסק דין ביום 11/7/2004 [ נספח נ2 לכתב ההגנה], כולל הכרה של עמידר בזכויות אימו ז"ל כדיירת מוגנת.

לאור חשיבות הדברים לענייננו, יובא להלן נוסחו של סעיף 9 להסכם הפשרה:

"9. א. מוסכם כי זכויות הרכישה בדירה 28/3 יישמרו לנתבעת [אימו המנוחה ז"ל של הנתבע, א.א.א.] במלואן עפ"י כללי משרד השיכון ו/או הנהלים הנהוגים ו/או הוראות החוק ו/או תנאי המבצעים " קנה ביתך" ו/או " הבית שלי".
ב. למען הסר ספק מובהר כי: התובעת מתגוררת ומחזיקה כדין בדירה 28/3 ובכפוף לתשלום החוב בגין שכה"ד לדירה זו ( כאמור בסעיף 4 לעיל) אין לתובעת טענות כלפי הנתבעת ביחס למגוריה ואחזקתה בדירה 28/3.
ג. זכויות הנתבעת בדירה כדיירת מוגנת ו/או כ " דייר ממשיך" עפ"י חוק הדיור הציבורי שמורות לה במלואן, ובאם יתעורר צורך בכך ייחתם חוזה חדש בין התובעת לנתבעת ביחס לדירה 28/3 ובלבד ובכפוף לכך שיישמרו זכויות אחזקתה ברציפות בדירה משנת 1960 ועד יום חתימת הסכם זה ( עפ"י הגדרת " זכאי" בחוק הדיור הציבורי וקביעת מחיר הדירה בהתייחס לתקופת אחזקתה הרצופה בדירה)". [ ההדגשות לא במקור, א.א.א.]

כאן המקום לציין, שהנתבע לא הגיש לעיוני עותק מכתבי הטענות בת.א. 130/02. עם זאת, אין מחלוקת שאותה תביעה עניינה בהליך פינוי בו נקטה עמידר נגד אימו המנוחה של הנתבע, בקשר לאחת מבין שתי דירות שבהן היא החזיקה בעבר, כאשר אותו הסכם פשרה מאשר את הסכמת אימו המנוחה של הנתבע לפנות את דירה 28/4, ולהמשיך להחזיק ולהתגורר בדירה 28/3 ( היא הדירה נשוא המחלוקת בהליך דנן ), תוך הסדרת תשלום דמי שכירות.

לטענת התובעת, סעיף 9 להסכם הפשרה לא נועד להגדיר את זכויותיה של אימו המנוחה ז"ל של הנתבע, ונושא זה כלל לא היה חלק מהמחלוקת בין הצדדים באותו הליך. לטענת התובעת, סעיף 9 עוסק בשמירת זכויות האם המנוחה שהייתה במשך שנים דיירת חוזית, והדבר הקנה לה זכויות לרכוש את הדירה שבה התגוררה בהנחה משמעותית. זכויות אחרונות אלה נשמרו לאם המנוחה מכוח הסכם הפשרה כאשר באותו מועד הוגדרו אפשרויות הרכישה במבצעי " קנה ביתך" או " הבית שלי" (סעיף 9. א. להסכם הפשרה), וכך גם סעיף 9. ג. להסכם הפשרה הדגיש את נושא שמירת זכויות אחזקת האם המנוחה בדירה ברציפות משנת 1960 כדי לעמוד בתנאי הזכאות לפי חוק הדיור הציבורי. נטען בנוסף על ידי התובעת שבעצם פניית הנתבע לתובעת על מנת שזו תכיר בו כדייר ממשיך על פי חוק הדיור הציבורי שמסדיר את ענייניהם של דיירים שאינם מוגנים, גילה הנתבע את דעתו כי סעיף 9. ג. להסכם הפשרה לא נועד כדי להגדיר את מהות זכויות אימו המנוחה ז"ל במושכר , אלא שמטרתו לשמור על זכויות האם המנוחה ככל שתבקש לרכוש את הדירה במחיר מופחת מכוח וותק, זכות שכלל אינה קיימת לדייר מוגן.

במחלוקת זו בין הצדדים, הגעתי לידי מסקנה שלפיה יש לקבל את הסברי התובעת, ולדחות את טענות הנתבע. זאת לאור מקבץ הנימוקים שיובא להלן:

מעיון בכתב ההגנה שהוגש ע"י אימו המנוחה ז"ל של הנתבע בהליך 130/02 שבמסגרתו נחתם ואושר הסכם הפשרה [ צורף כנספח ה' לתצהיר של מר ודים מטעם התובעת], עולה כי הנתבעת בהליך האמור – קרי אימו המנוחה של הנתבע, כלל לא העלתה טענה כלשהי ביחס למעמדה וזכויותיה בדירה כ"דיירת מוגנת", ונושא הדיירות המוגנת כלל לא היה חלק מחזית המחלוקת באותו הליך.

מעבר לכך, עיון בסעיף 14 ( ב) באותו כתב הגנה ( נספח ה' לתצהיר מר ודים), מלמד כי על ידי אימו המנוחה של הנתבע נטען כי ביחס לדירה 28/4 ( שכבר פונתה) נדרש שכר דירה מוגן, ואילו ביחס לדירה 28/3 ( נשוא המחלוקת) נדרש שכר דירה חופשי.

גם עיון בהסכם הפשרה אשר נחתם ע"י הצדדים, מלמד על הסכמת אימו המנוחה של הנתבע בסעיף 4 ( ב) להסכם הפשרה שלפיה: "לאחר פינוי דירה 28/4 יופק שובר אחד בלבד עבור דירה 28/3 על בסיס זכאותה של הנתבעת לשכ"ד מדורג". ישאל השואל, ככל שאכן ראתה אימו המנוחה של הנתבע בהסכם הפשרה, כהסכם המגדיר את זכויותיה כדיירת מוגנת, על שום מה הסכימה זו לשלם שכר דירה מדורג ולא שכר דירה מוגן?

בתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, הנתבע מפנה ומצרף לתצהירו חלקים מנוהל של משרד הבינוי והשיכון בנושא " שכר דירה מדורג בדיור ציבורי" - הוראה מס' 08/28 (להלן: "נוהל שכ"ד בדיור ציבורי – 08/28 ") [נספחים יט1 ו- כ"א לתצהיר הנתבע]. עצם ההפניה של הנתבע להוראות נוהל זה מהווה הודאה מצדו בתחולתו של חוק הדיור הציבורי על זכויותיו וזכויות אימו המנוחה ז"ל בדירה, שכן נוהל זה מתייחס לשכר דירה מדורג בדיור ציבורי ואין לו תחולה על דיירים מוגנים שזכאים לשלם שכר דירה מוגן.

בחינת סעיף 9 להסכם הפשרה בכללותו, מלמדת כי מטרתו היא שימור זכויות אימו המנוחה של הנתבע בכל הקשור לאפשרות רכישת הדירה במחיר מופחת לפי הוראות משרד השיכון וחוק הדיור הציבורי, תוך מתן דגש על שמירת זכויות אחזקתה ברציפות בדירה משנת 1960 לצורך ההגדרה של זכאי על פי חוק הדיור הציבורי. זכויות אלה, ככל שהנתבע או אימו המנוחה ז"ל לפני פטירתה ביקשו לממש, הרי שמדובר בזכות שניתן לממש לפי הנהלים של משרד השיכון ומכוח חוק הדיור הציבורי ( זכויות רכישה), התשנ"ט- 1998, זכות שלא ניתן לממש מכוח חוק הגנת הדייר! על כן, האמור בסיפא של סעיף 9. ג. להסכם הפשרה אינו מתיישב עם האמור ברישא של הסעיף, כך שסתירה פנימית זו בתוך הסעיף רק מחזקת את המסקנה שאין מטרת סעיף 9. ג. להסכם הפשרה להגדיר זכויות, אלא רק לשמור על זכויות רכישה מכוח חוק דיור ציבורי.

לנימוקים שהובאו לעיל, יש להוסיף כי גם המגמה בהלכה הפסוקה היא להגביל ולצמצם את תחולת חוק הגנת הדייר, כדי שלא תיווצר שרשרת אינסופית של דיירות מוגנת ( ראו: רע"א 1711/98 שפי נ' עזבון המנוח שדז'ונסקי, פ"ד נ"ד (1) 395; רע"א 5727/04 בן עמי נ' ברסלב, (פורסם במאגרים המשפטיים, 14/10/2004); ע"א 10308/06 שטוב נ' כונס הנכסים הרשמי, (פורסם במאגרים המשפטיים, 28/10/2009)).

כן ראו דברי כב' השופט רובינשטיין ב- רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר, (פורסם במאגרים המשפטיים, 17.09.2006): 
"חוק הגנת הדייר נחקק כחוק סוציאלי. התכלית שעמדה בבסיס החוק הייתה להעניק הגנה לשוכר דירה חסר קורת גג אחרת וחסר אמצעים להשיג כזו. ברבות הימים נשתנתה המציאות הכלכלית והחברתית, ו'הדייר המוגן לא תמיד היה חסר כל הראוי להגנה, ובעל הנכס לא תמיד היה הַגְבִיר שראוי לפגוע בקניינו לטובת הדייר. על רקע זה הסתמנה מגמה להגבלה ולצמצום של תחולת החוק... לדידי, מדיניות זו ראויה היא, ולשיטתי יש מקום לפרשנות מצמצמת של הגנה זו: 'הדיור המוגן הוא תופעה בת זמנים עברו, והדעת נותנת כי תלך ותחלוף מן העולם'[...]".
לאור הנימוקים שהובאו לעיל, החלטתי לדחות את טענות הנתבע לתחולת חוק הגנת הדייר על זכויות אימו המנוחה ז"ל מכוח הסכם הפשרה.

לסיכום חלק זה, דין טענות הנתבע לתחולת חוק הגנת הדייר על זכויות אימו המנוחה ז"ל – להידחות, וכפועל יוצא גם הנתבע אינו זכאי ליהנות מתחולת סעיף 20 לחוק הגנת הדייר.

סוגיית הדיור הציבורי
בכל הקשור לסוגיית הדיור הציבורי דומה שמרבית העובדות אינן שנויות במחלוקת. שכן, אין מחלוקת כי הנתבע הוכר כ- "דייר ממשיך"; אין מחלוקת על כך שהנתבע חייב להסדיר את זכויותיו בחוזה שכירות, ואף בחקירתו הנגדית לפניי אישר הנתבע כי הוא מודע לנוהל שדורש חתימה על הסכם שכירות [ ראו עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 21-24] ; אין מחלוקת על כך ש עד עצם היום הזה הנתבע סירב ומסרב לחתום על הסכם שכירות עם התובעת בטענה כי ההסכמים שהיא הציגה שוללים את זכויותיו לדיירות מוגנת ולהנחות בשכר דירה, הנחות שלהן הייתה זכאית אימו המנוחה ז"ל [ ראו עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 25-31]. בנוסף, אין מחלוקת כי הנתבע אינו משלם את שכר הדירה שהתובעת דורשת ממנו ואת מחדלו האמור הוא מסביר בכך כי הוא עושה זאת בכוונה מאחר ולטעמו יש מחלוקת על גובה שכר הדירה ועל החוזה עצמו, ותשלום על ידו יכול להיחשב כהודאה מצדו בהפרת זכויותיו [ עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 11-12].

כאמור, בתצהירו מפנה הנתבע במספר הזדמנויות לתחולתו של נוהל שכ"ד בדיור ציבורי – 08/28, אותו נוהל הוצג לפניי במהלך הדיון והוגש כמוצג ת/1 בתיק, שבסעיף 2.15 לאותו נוהל הוגדר " דייר ממשיך" כ – " עונה לתנאים המוגדרים בנוהל ' הקניית זכויות חוזיות בדיור ציבורי' מס' 08/19 מיום 1/2/2002 סעיף 2.10 ולפי כללי המשרד" (להלן: "נוהל זכויות חוזיות – 08/19 ").

עיון בהוראות נוהל זכויות חוזיות – 08/19 מלמד כי כל מטרתו היא להסדיר זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, וסעיף 3 ב אותו נוהל מדגיש את זכאותו של הדייר הממשיך להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית, ויראו בו כמי שנכנס בנעלי הדייר החוזי. בנוסף סעיף 3.2 לאותו נוהל מדגיש את החובה לחתום על חוזה שכירות עם הדייר הממשיך. סעיף 3.4 לאותו נוהל מסדיר נושא שכר דירה במשך שנתיים ממועד פטירת הדייר החוזי ומטיל על עמידר החובה לחייב את הדייר הממשיך באותו שכר דירה ששולם ע"י הדייר החוזי. סעיף 3.5 לאותו נוהל מסדיר לעומת זאת אופן קביעת גובה שכר דירה בחלוף שנתיים ממועד פטירת הדייר החוזי.
כמו כן, סעיף 2.12 לאותו נוהל מגדיר מה היא "הפרה יסודית של חוזה השכירות", ושם מצוין שזו כוללת קיומו של חוב של שכר דירה למשך 6 חודשים של הדייר החוזי או הדייר הממשיך. באותו נוהל גם הוגבלה האפשרות לחתום על חוזה שכירות עם דייר ממשיך שנמצא בהפרה יסודית, ואף סעיף 4.2 לנוהל מטיל חובה על עמידר לנקוט בהליך משפטי של פינוי דייר ממשיך שאינו מסדיר תשלום שכר דירה.

על כן, ולאור הוראות הנוהל שהובאו בפירוט לעיל, ניכר כי התובעת פעלה בהתאם להוראות הנוהל הרלבנטי בעת שנקטה בהליך המשפטי דנן כנגד הנתבע אשר מסרב להסדיר את המשך מגוריו בדירה ע"י חתימה על חוזה שכירות, כאשר סירובו של הנתבע עולה כדי הפרת תנאי נוהל זכויות חוזיות – 08/19, וסירובו לשלם שכר דירה בהתאם לסכומים שהתובעת מבקשת מהווה אף הפרה יסודית של חוזה השכירות שהיה על הנתבע לחתום עם התובעת, והדבר מזכה את התובעת בסעד אותו ביקשה – סילוק ידו של הנתבע מהדירה.

על יסוד האמור לעיל, ומשלא עלה בידי הנתבע להוכיח זכות להמשיך להתגורר בדירה מבלי שחתם על ידו חוזה שכירות, ומשלא הוכיח זכויות של דיירות מוגנת בדירה, הריני מקבלת את התביעה, ומורה על סילוק ידו של הנתבע מהדירה.

הסעד הכספי – דמי שימוש ראויים
בנוסף לסעד של סילוק היד שנתבע על ידה כאמור , עתרה עמידר בתביעתה לחייב את הנתבע בתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה החל מחודש 8/2015 ( שנתיים לאחר ממועד פטירת אימו המנוחה ז"ל של הנתבע), ועד למועד הגשת התביעה בחודש 5/2019 – בסך של 80,358.06 ₪.

את סכום החוב בגין דמי שימוש ראויים מבססת הנתבעת על טבלת תשלומים שניהלה זו על שם הנתבע שצורפה כנספח ג' לכתב התביעה ( להלן: "טבלת התשלומים"). מעיון בטבלת התשלומים, ניכר כי טבלה זו מרכזת את כל החיובים והזיכויים שבהם חויב הנתבע מאז 30/7/2013 ( קרי מועד פטירת אימו המנוחה ז"ל) – ועד ליום 1/4/2019 ( קרי החיוב האחרון לפני הגשת התביעה).

בכתב ההגנה שהוגש עלי ידי הנתבע, נטען ביחס לטבלת התשלומים ולסכומים שמופיעים בה כי זו כוללת חיובים רבים אך חסר בה סיכום התואם את סכום התביעה. נוכח זאת, כך נטען, לא עלה בידי התובעת להסביר מה מקור החיוב. נטען על ידי הנתבע בנוסף לאמור כי בהתאם למכתב ששלח ב"כ עמידר, נקבע שכר דירה לשנתיים הראשונות לאחר פטירת אימו ז"ל לסך של כ- 50 ₪. למרות זאת, כך נטען על ידי הנתבע, לא עלה בידי הנתבע לראות חיוב כזה באותה טבלה ובמקומו ה תובעת יצרה חיובים ערטילאיים בסכום של כ- 1,500 ₪ מדי חודש במקום לחייב אותו בסך של 50 ₪. נטען בנוסף על ידו שהוא (הנתבע) שילם לתובעת 3 תשלומים: האחד ביום 6/8/2013 ע"ס 142.55 ₪, השני ביום 31/12/2013 ע"ס 3,202.35 ₪ והשלישי ביום 6/6/2019 ע"ס 300 ₪, וכי סכומים אלה מכסים את חובו מאז פטירת אימו ז"ל ועד לסוף חודש יולי 2019.
במחלוקת זו בין הצדדים, החלטתי לקבל את טענות התובעת. ואסביר. בידי התובעת עלה כאמור להרים את נטל המוטל עליה להוכחת היעדר זכאות של הנתבע להמשיך להתגורר בדירה, הן בשל כך שהנתבע מסרב לחתום על חוזה שכירות עם התובעת, והן בשל כך ש הנתבע אינו משלם את שכר הדירה החופשי שהוא אמור לשלם לאחר שנתיים ממועד פטירת אימו המנוחה . למעשה התובעת הוכיחה את זכאותה העקרונית לקבל דמי שימוש ראויים בחלוף שנתיים ממועד פטירת אימו המנוחה ז"ל של הנתבע – קרי החל מ- 1/8/2015 ועד למועד הגשת התביעה. יחד עם זאת, אין די בכך שהתובעת תוכיח זכאותה העקרונית לקבלת תשלום בגין דמי שימוש, ומוטל עליה הנטל להוכיח את שיעור הסכומים המגיעים לה ( ראו רע"א 3608/17 הנסון ( ישראל) בע"מ נ' אל סייד ספאלדין, (פורסם במאגרים המשפטיים, 10.09.2017), ולדעתי בנטל זה התובעת עמדה כדבעי.

במהלך החקירה הנגדית של נציג התובעת – מר ודים, הוא נשאל על אותה טבלת תשלומים, ומר ודים נתן הסברים מלאים, ממצים ומשכנעים אודות הסכומים הרשומים בטבלה. כך למשל נשאל מר ודים מדוע לא רואים בטבלה את הסך של 50 ₪ בו חויב הנתבע במשך אותן שנתיים ממועד פטירת אימו המנוחה ז"ל, ומר ודים הסביר כי בטבלת התשלומים מופיע בכל חודש סכום חיוב ( המשקף שכר דירה חופשי) וכן סכום זיכוי המשקף הנחה לה זכאי הנתבע, וכי החסרת סכום הזיכוי מסכום החיוב בכל חודש מובילה אל ה סכום הסופי שבו חויב הנתבע [ ראה עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 2-8]. ואכן עיון בטבלה, מעלה כי מאז 30/7/2013 ( המועד שבו נפטרה אימו המנוחה ז"ל של הנתבע) ועד 1/7/2015 הנתבע זכה לקבלת הנחה בתשלום שכר הדירה, כך שעל ידי הפחתת סכום ההנחה כפי שמופיע כזיכוי בטבלת התשלומים מסכום החיוב המשקף את שכר הדירה החופשי מתקבל סך של כ- 50 ₪, שהוא הסכום ששולם בפועל ע"י הנתבע.

בנוסף, נשאל מר ודים על סכום של 3,200 ₪ ששולם ע"י הנתבע בסוף שנת 2013 לגביו טען הנתבע שזה אינו מופיע בטבלה, ומר ודים הפנה את הנתבע לשני סעיפי זיכוי שבוצעו ביום 1/1/2014 האחד ע"ס 1,000 ₪ , והשני ע"ס 2,202.35 ₪ [ ראו עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-13]. סכומים אלה מופיעים אכן בטבלת התשלומים במועד שבו נקב מר ודים, והדבר מלמד על אמינות הנתונים שמופיעים בט בלת התשלומים.

מר ודים נשאל בנוסף הכיצד ייתכן שמוצע לנתבע לחתום על חוזה שבו שכר הדירה החודשי יועמד על 1,818 ₪ ובפועל נציגי עמידר אמרו שהוא ישלם רק 299 ₪. גם לשאלה זו נתן מר ודים הסברים משכנעים, זאת למרות שהנתבע לא הציג שום מסמך ו/או ראייה שמלמדת על כך שב"כ עמידר או נציגיה הסכימו להעמיד את סכום החיוב בפועל לאחר הנחה על 299 ₪. בתשובתו מר ודים הסביר כי בחוזה השכירות שנחתם עם הדיירים נרשם לעולם ש כר הדירה החופשי המירבי שנקבע ע"י משרד השיכון באותה תקופה, וכי עם החתימה על החוזה מתבקש הדייר להגיש בקשה להנחה ולהציג ראיות המעידות על גובה הכנסתו, לצורך קביעת ההנחה, ובמידה והדייר לא מגיש ראיות על הכנסות אז מחייבים אותו בשכר דירה חופשי מלא [ ראו עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 15-30]. הסברים אלה של מר ודים הינם משכנעים ונותנים מענה מספק לתהיות של הנתבע. הנ"ל בסעיף 9 לתצהירו העיד כי בחודש 11/2014 הוא נפגש עם נציגי עמידר לצורך חתימה על חוזה שכירות חדש וכי נאמר לו שגובה שכר הדירה יועמד ע"ס 299 ₪ אם כי בחוזה שהוצג לו נרשם שגובה שכר הדירה עומד ע"ס 1,818 ₪ , ולאחר שבירר עם הנציגה הוסבר לו שמה שישלם בפועל זה סך של 299 ₪ אך בחוזה ירשם סך של 1,818 ₪ ולכן הנתבע סירב לחתום וביקש ללמוד את החוזה.

מעיון בטבלת התשלומים, עולה כי בחודש 11/2014 גובה שכר הדירה החודשי שבו חויב הנתבע עומד ע"ס 1,812 ₪, ומאחר ובמועד זה הנתבע היה זכאי לשלם את אותה הסכום שבו חויבה אימו המנוחה ז"ל, הוא קיבל הנחה שמשתקפת ב סעיף הזיכוי בסך של 1,752 ₪, ובסה"כ באותו חודש הנתבע שילם בפועל סך של 60 ₪ ! דברים אלה מלמדים על כך שבמועד שבו הוצע לתובע לחתום על חוזה שכירות בחודש 11/2014 שכר הדירה החופשי עמד ע"ס כ- 1,812 ₪, אותו סכום שהתובעת ביקשה לנקוב אותו בחוזה השכירות שהנתבע התבקש לחתום עליו. באותו מועד הנתבע ממילא היה זכאי להנחה בגובה ההנחה שלה היתה זכאית אימו המנוחה ז"ל בטרם פטירתה (בהתאם לנוהל המזכה אותו לשלם את אותו סכום ששילמה אימו המנוחה במשך שנתיים לאחר פטירתה). יחד עם זאת הנתבע היה זכאי בתום השנתיים האמורות להגיש ראיות על הכנסותיו כדי להוכיח זכאות להנחה בשכר דירה חופשי שבו חויב. דא עקא שהנתבע סירב לחתום על כל חוזה שהוצג לו ע"י התובעת, ולכן כנראה בשל סיבה זו הנתבע לא היה זכאי יותר לקבלת הנחה בשכר דירה, ובשל כך החל מיום 1/8/2015 ניתן לראות שבטבלת התשלומים הנתבע חויב לשלם שכר דירה חופשי, ללא הנחות, וללא סעיפי זיכוי בטבלה, וצבר יתרת חוב שהגיעה ביום 1/4/2019 לסך של 80,358 ₪ - הוא סכום התביעה.

למותר לציין שהנתבע לא חקר את נציג התובעת – מר ודים, על סכומי החיוב החודשיים לאחר יום 1/8/2015, אם כי ברור כי סכומים אלה משקפים את שכר הדירה החופשי שהנתבע חוייב בו אחת לחודש, ואף הנתבע עצמו, בסעיף 26 לתצהירו, מודה כי סכומים אלה משקפים שכר דירה חופשי. בעניין שכר הדירה החופשי יש להוסיף ולציין כי בחקירתו הנגדית נשאל מר ודים ע"י ב"כ הנתבע הכיצד רואים בשנת 2014 חיוב בגין רכיב זה בסך 1,818 בעוד שבשנת 2015 החיוב ירד ל- 1,656 ₪, ואז מר ודים הסביר כי זה שכר הדירה החופשי שנקבע באותה תקופה, וכי מדובר בסכום שנקבע בהתאם לשמאויות רלבנטיות לאזור שבו נמצאת הדירה, שמתבצעות ע"י משרד השיכון, סכום שמתעדכן אוטומטית במערכת שמנוהלת על ידי התובעת [ עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 31-36]. הסבריו דלעיל של מר ודים, יש לציין, עולים גם מנוהל זכויות חוזיות – 08/19, שבסעיף 3.5 שלו מציין ששכר הדירה שעל הדייר הממשיך לשלם לאחר שנתיים ממועד פטירת הדייר החוזי ייבחן וייקבע ע"י משרד השיכון שההחלטה לגביו מועברת לחברה המשכנת.

הנה כי כן, הסכום שבו חויב הנתבע בחלוף שנתיים ממועד פטירת אימו המנוחה ז"ל הוא שכר דירה חופשי שנקבע ע"י משרד השיכון בהתאם להחלטות שהוא מקבל ומעביר לידי עמידר. מאחר וכבר קבעתי כי טבלת התשלומים אשר צירפה התובעת משקפת נכונה את מצב החיובים והזיכויים שבהם חויב הנתבע, הן מאחר ועולה מהטבלה כי במשך שנתיים לאחר פטירת אימו הוא שילם סך של כ- 50 ₪ בלבד, והן מאחר והתשלום ע"ס 3,202 ₪ ששילם הנתבע הופיע בטבלה, והן מאחר ולאחר תום התקופה של שנתיים ממועד פטירת אימו הנתבע לא היה זכאי עוד להנחה. על כן, סבורתני כי התובעת הרימה את הנטל להוכחת גובה דמי שימוש ראויים מכוח אותה טבלת תשלומים.

אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת בגין דמי שימוש ראויים החל מיום 1/8/2015 ועד להגשת התביעה בסכום של 80,358 ₪ שמשקף את יתרת חובו של הנתבע בהתאם לטבלת התשלומים הנ"ל .

סוף דבר
אני מקבלת את התביעה על כל רכיביה.

אני קובעת כי על הנתבע לסלק את ידו ולפנות את הדירה ולהחזירה לחזקת התובעת. פינוי הדירה ייעשה על ידי הנתבע עד ליום 31/12/2012.

בנוסף, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 80,358 ₪ בגין דמי שימוש ראויים, כשלסכום הזה יצטרפו הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד היום.

אין באמור כדי לגרוע מכל זכות שעומדת לנתבע, אם עומדת, להסדרת זכויותיו בדירה ו/או קבלת הנחה בשכר הדירה ובעניין זה הנתבע רשאי למצ ות את זכויותיו מכוח הוראות הדין, אם ישנן כאלה.

בנוסף לסך המפורט בסעיף 48 דלעיל , אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הוצאות ניהול ההליך בסך של 2,000 ₪ ושכר טרחת בא כוחה בסכום כולל של 15,000 ₪.

הסכומים הפסוקים הנ"ל ישולמו ע"י הנתבע לתובעת תוך 30 יום מהיום, אחרת – ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא עותק של פסק-הדין לידי הצדדים, באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, י"א חשוון תשפ"ב, 17 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.