הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ה"פ 71318-06-20

בפני
כבוד ה שופטת מיכל ברלינר לוי

מבקשות

  1. אורלי שי
  2. שרה שי

באמצעות בא כוחן עו"ד גיא פרל

נגד

משיבה
עיריית נוף הגליל
באמצעות בא כוחה עו"ד אילון נבו

פסק דין

לפני תובענה שהוגשה על דרך של המרצת פתיחה, בה עותרות המבקשות למתן סעד הצהרתי, המורה כי הכספים המוחזקים בחשבון מספר 126029689 בסניף 90 בבנק דיסקונט, הרשום על שמה של המבקשת 2 (להלן: "חשבון הבנק") - שייכים לבתה, המבקשת 1, ומשכך המשיבה אינה רשאית לעקלם בגין חובות ארנונה המיוחסים למבקשת 2.

רקע וטענות הצדדים בתמצית
טענות המבקשות

בעלה המנוח של המבקשת 1 אשר הלך לעולמו ביום 3/4/14, היה ממייסדי קרן מרקסטון שביצעה השקעות נרחבות בארץ ובעולם. בעקבות מותו הפתאומי, נקלעה המבקשת 1 למצוקה נפשית גדולה, ובמקביל, התעורר חשש שעקב עסקיו היא עלולה למצוא עצמה מסובכת בהליכים משפטיים.

לפיכך, העבירה המבקשת 1 כספים לחשבון הבנק הרשום על שם המבקשת 2, אמה ועורכת דין בהכשרתה . זאת, בין היתר, לשימוש בכספים להליכים משפטיים ואישיים של המבקשת 1.

ביום 7/5/14 העבירה המבקשת 1 לחשבון הבנק סך של 380,000 ₪ בהעברת זה"ב. בנוסף, בימים 9/6/14, 15/3/15 ו-2/10/17 ביצעה המבקשת 1 העברות נוספות לחשבון זה, כשסך כל ההפקדות -518,600 ₪.

לבקשת המבקשת 1, בשנת 2014 ביצעה המבקשת 2 שלוש העברות מן החשבון בסך מצטבר של 105,000 ₪ לעו"ד שפיר בגין שכר טרחה. ביום 27/1/15 בוצעה העברה נוספת בסך של 25,000 ₪ כתשלום עירבון, אשר הושב לחשבון ביום 5/5/15.

נטען, כי מקור כל הכספים בחשבון הוא מכספי המבקשת 1 או מכספים שהתקבלו בעבורה; כי כרטיסי החיוב בהם נעשה שימוש בחשבון, מצויים בשימושה הייחודי של המבקשת 1; וכי נכון ליום 13/6/19 יתרת הזכות בחשבון עמדה על סך של 444,277 ₪ (399,150 ₪ בפיקדון, 42,127 ₪ במזומן).

ביום 15/5/19 הוטל עיקול על הכספים בחשבון, על פי הנטען במסגרת הליכי גבייה לא חוקיים לכאורה, שמנהלת המשיבה נגד המבקשת 2 בקשר עם חובות ארנונה. לטענת המבקשת 2, המשיבה היא שחבה כלפיה למעלה ממיליון ₪, בשל גביית ארנונה ביתר.

במסגרת הליך קודם שהתנהל בבית משפט השלום בחדרה בגדרי ה"פ 20469-12-19 (להלן: "המרצת הפתיחה הראשונה"), אושר הסכם פשרה בין המבקשות לבנק דיסקונט, אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 26/2/20 ולפיו, הכספים בחשבון הבנק שייכים למבקשת 1.

במסגרת עתירה מנהלית שהתנהלה בין המבקשת 2 וחברה נוספת לבין המשיבה, בבית משפט המחוזי בנצרת, בגדרי עת"מ 58213-06-19 (להלן: "העתירה המנהלית") - הגישה המבקשת 1 בקשה לביטול עיקול שהטילה המשיבה על כספי חשבון הבנק בטענה כי הכספים בחשבון הבנק הם שלה ולא של העותרות שם, בהתבסס על פסק הדין ההצהרתי בהמרצת הפתיחה הראשונה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ובהמשך אף את העתירה המנהלית עצמה.

לנוכח האמור, פתחו המבקשות בהליך דנן נגד המשיבה, למתן פסק דין הצהרתי בדבר בעלותה הנטענת של המבקשת 1 בכספי חשבון הבנק.

יוער, כי בסיכומי המבקשות נטען, כי על פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית הוגש ערעור לבית המשפט העליון בגדרי עע"מ 5335/20 שרה שי נ' עיריית נוף הגליל (לשעבר נצרת עילית), שטרם הוכרע (ס' 24 לסיכומי המבקשות).

טענות המשיבה

על אף שמדובר בסעד מן היושר, לא צורף לבקשה תצהיר המבקשת 2, בעלת החשבון בו נתפסו הכספים, ועל כן דין הבקשה להידחות על הסף.

לא צורפו להמרצת הפתיחה אסמכתאות מספקות המעידות כי הכספים בחשבון הבנק שייכים למבקשת 1, לרבות : טפסי פתיחת חשבון, הרכב חתימות, תדפיסי חשבון הבנק ממועד פתיחתו ועד לשנת 2014, תדפיסי כרטיסי האשראי ופירוט תנועות עו"ש של חשבונות בנק השייכים למבקשת 1. לפיכך, במידע החלקי שהוגש, אין כדי להעיד שמדובר בכספי המבקשת 1.

כמו כן, אין להעניק סעד מן היושר למבקשת 1, אשר טוענת כי "הבריחה" כספים לחשבון בנק של אמה בשל חשש מהליכים משפטיים שונים הקשורים בעסקי בעלה המנוח.

החשבון הוא חשבונה האישי של המבקשת 2 בלבד ואף אין מדובר בחשבון משותף השייך לשתי המבקשות שבו זכות חתימה לשתיהן. יתירה מכך, אף אם היה מדובר בחשבון משותף, רשאית הייתה המשיבה להטיל עיקול על מלוא הכספים בחשבון.

המבקשת 2 נקטה בהליכים משפטיים רבים נגד המשיבה במטרה להימנע מתשלום חובות ארנונה, דבר המצביע על היעדר ניקיון כפיים, חוסר תום לב ושיהוי רב בו לוקה התביעה.

כבר בשנת 2009 הגישה המבקשת 2 תביעת נזיקית כספית נגד המשיבה, בגדרי ת"א 11902-03-09 (להלן: "התביעה האזרחית"), בגין הליכי גבייה שננקטו נגדה בשל חובות חלוטים על שמה בספרי המשיבה. התביעה האזרחית נדחתה בפסק דין מיום 1/9/19, תוך שנקבע כי המבקשת 2 עשתה דין לעצמה וחיובה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 90,000 ₪, שטרם שולמו על ידה. מעיון במאגרים עולה כי ערעור שהוגש על פסק הדין בתביעה האזרחית - נדחה בגדרי ע"א (מחוזי נצ') 6506-11-19 שי נ' עיריית נוף הגליל (13/9/20); וכי בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון נדחתה בגדרי רע"א 7307/20.

לאחר שנשלחה למבקשת 2 התראה בטרם נקיטת הליכי גבייה מנהליים בגין ארנונה ותשלומי חובה נוספים שצברה, ומשהמבקשת 2 לא הסדירה חובותיה, הוטל ביום 5/5/19 עיקול על חשבונות הבנק של המבקשת 2 בגין חובות בסך של 450,000 ₪. במסגרת העיקול נתפסו כספים בחשבונה של המבקשת 2 בבנק דיסקונט בחדרה.

לאחר שגילתה המבקשת 2 כי בוצע עיקול בחשבונה, הגישה המבקשת 2 את העתירה המנהלית, בין היתר בטענה לאי חוקיות הליכי הגבייה שננקטו נגדה וחיובי הארנונה החלוטים. נטען כי הליכי הגבייה עוכבו, אך בקשת המבקשת 2 לביטול העיקולים - נדחתה.

בדצמבר 2019 הגישה המבקשת 1 את המרצת הפתיחה הראשונה בחדרה, וביום 26/2/20 ניתן במסגרתה תוקף של פסק דין להסכמת המבקשת 1, המבקשת 2 והבנק, לפיה כספי חשבון הבנק שייכים למבקשת 1.

בעקבות פסק דין זה, הוגשה מטעם המבקשות בקשה לביטול העיקול במסגרת העתירה המנהלית. הבקשה נדחתה בהחלטה מיום 30/4/20, בשל העובדה שהמשיבה לא הייתה צד להליך המרצת הפתיחה הראשונה בחדרה. ביום 18/6/20 ניתן אף פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בו נדחתה אף העתירה המנהלית עצמה.

לטענת המשיבה, הכספים בחשבון הבנק שייכים למבקשת 2 ועסקינן בחשבונה האישי. כמו כן, הגשת התובענה רק בסמוך ולאחר בקשת המשיבה למימוש הכספים שעוקלו, מעידה על השיהוי הרב בו לוקה התביעה ועל חוסר תום ליבה של המבקשת 2, שכן דבר החובות היו ידועים לה במשך שנים רבות, ואילו המבקשת 1 ידעה על עיקול הכספים בחשבון יותר משנה טרם פתיחת ההליך.
ההליך

בסמוך להגשת המרצת הפתיחה הגישו המבקשות בקשה לעיכוב הליכים.

בדיון שהתקיים ביום 4/8/20 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה: סך של 220,000 ₪ יועברו באופן מידי מחשבונה של המבקשת 2 לידי המשיבה וסך של 225,888 ₪ נוספים יועברו מחשבונה של המבקשת 2 לקופת בית המשפט ויוותרו בפיקדון עד מתן החלטה אחרת. עוד הוסכם, כי ככל שבית המשפט יקבל את המרצת הפתיחה ויקבע כי הכספים שייכים למבקשת 1, יוחזרו הכספים לחשבון ממנו הועברו לידי המשיבה.

ביום 26/11/20 התקיים דיון בגדרו העידה המבקשת 1. הצדדים הסכימו כי מסמכי המרצת הפתיחה הראשונה יוגשו לתיק (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 1-2), ובהמשך הוגשו סיכומי טענות בכתב.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שלפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התובענה - להידחות, כמפורט להלן.

מן החומר שהונח לפני עולה, כי המבקשות לא הרימו את הנטל להוכיח במאזן ההסתברויות הנדרש, כי הכספים בחשבון הבנק שייכים למבקשת 1, כמפורט להלן.

לתמיכה בטענה כי הכספים שייכים למבקשת 1, צ רפו המבקשות להמרצת הפתיחה תצהיר מטעמה של המבקשת 1, לפיו העבירה לאמה כספים שיועדו לשמשה, בין היתר, להליכים משפטיים, והכל בהתאם וכמפורט בסעיפים 6-9 לתצהיר המבקשת 1.

על אף האמור, בשים לב למסמכים שצורפו להמרצת הפתיחה הראשונה בחדרה, אשר הוגשו לתיק ביום 3/12/20 - יש קושי לקבל את טענת המבקשת 1 לבעלותה בכספים. זאת בהינתן, שהשוואת המוצהר בתצהיר המבקשת 1 בהמרצת הפתיחה הראשונה, לתצהיר המבקשת 1 בהליך זה, מעלה דבר קיומם של בקיעים מהותיים בגרסת המבקשות.

כך, בתצהיר המבקשת 1 בהמרצת הפתיחה הראשונה, הוצהר כי לאחר פטירת בעלה המנוח, הוחלט כי אמה תפתח לטובתה חשבון נאמנות; כי לאחר התייעצות עם פקידי הבנק הודיעה לה אמה כי היא חייבת להגיע אישית לבנק לאשר את פתיחת חשבון הנאמנות; כי אכן כך עשתה וביום 7/5/14 הגיעה עם אמה במיוחד לסניף הבנק בחדרה לשם פתיחת החשבון; וכי אך בדיעבד הסתבר למבקשות כי בשל שגגה של פקידה בבנק, ועל אף שהמבקשת 1 הגיעה במיוחד לבנק לשם פתיחת חשבון הנאמנות, לא נפתח החשבון כחשבון נאמנות עבורה, אלא כחשבון רגיל על שם אמה (ראו ס' 5-7, 19 לתצהיר בהמרצת הפתיחה הראשונה).

מנגד, בתצהיר המבקשת 1 בהליך זה, לא נמצא לגרסה זו בדבר הכוונה לפתוח את חשבון הבנק כחשבון נאמנות כל זכר (ראו ס' 4-5 תצהיר המבקשת 1 בהליך זה). אם לא די בכך, המבקשת 1 הצהירה לפני בעמ' 5 לפרוטוקול, שורות 25-28, כי כלל לא הלכה לבנק, כדלקמן:
" ש: אז ידעת שזה החשבון של אמא שלך?
ת: אני העברתי בצורה הברורה ביותר, אפילו לא הלכתי לבנק כי לא יכולתי ללכת פיזית. אני ביקשתי מאמא שלי שתטפל לי בדברים, פשוט תטפל בכל הדברים שצריך לטפל כי אני לא יכולתי בשלב הזה. לפני כן בעלי היה מטפל." (ההדגשה אינה במקור)

זאת ועוד, עיון בכתב ההגנה של הבנק בהמרצת הפתיחה הראשונה ובמסמכי פתיחת החשבון שצורפו לו, העלה כי לגרסת הבנק בהליך שם, המבקשת 2 היא הבעלים היחידה בחשבון; כי היא מורשת החתימה היחידה בחשבון; וכי המבקשת 2 אף חתמה על הצהרה על נהנה בחשבון פרטי על פי החוק לאיסור הלבנת הון, תש"ס - 2000, במסגרתה הצהירה מפורשות כי היא הנהנית היחידה בחשבון וכי אין נהנה אחר בחשבון זולת בעלת החשבון (ראו ס' 6, 9 ו- 10 לכתב ההגנה מטעם הבנק בהמרצת הפתיחה הראשונה, נספחים ב'-ג' לכתב ההגנה האמור).

אני סבורה כי משהצהירה המבקשת 2 בפני הבנק בעת פתיחת החשבון כי היא בעלת החשבון והנהנית היחידה בחשבון - אין לשעות כיום לטענה כי המבקשת 1 היא הבעלים החוקי של מלוא הכספים החשבון, ולו מחמת השתק.

נוסף על כך, מסעיף 6 לכתב ההגנה שהגיש הבנק בהמרצת הפתיחה הראשונה, עולה כי חשבון הבנק לא נפתח בשנת 2014 כחשבון חדש, אלא היה קיים על שם המבקשת 2 עוד משנת 2006, כחשבון בנק בסניף נצרת עילית, וכי החשבון רק נויד לבקשת המבקשת 2 בשנת 2014 לסניף בחדרה (ראו נספח ב' לכתב ההגנה מטעם הבנק בהמרצת הפתיחה הראשונה).

על אף טענות המשיבה בתשובתה להמרצת הפתיחה ועל אף גרסת הבנק כפי שמצאה ביטוי במסמכי המרצת הפתיחה הראשונה - המבקשות לא הגישו תצהיר מפורט מטעם המבקשת 2, אמה של המבקשת 1, עורכת דין והבעלים הרשום בחשבון, לשם פרישת התמונה המלאה ביחס לחשבונות השונים והתנועות בהם.

בשים לב לטענות המשיבה, מצופה היה כי גרסתה של המבקשת 2 תונח בפני בית המשפט באופן מלא, לשם הבהרת זיקתה לחשבון, נסיבות פתיחת חשבון הבנק המקורי תוך פירוט התנועות שבוצעו במסגרתו, הסיבה לניוד החשבון בשנת 2014, ופירוט העברות הכספים שהועברו לחשבון הבנק במועדים השונים, לרבות העברות כספים שבוצעו על ידי המבקשת 2 עצמה לחשבון, כפי שיפורט בהמשך.

אמנם לתשובה לתגובה לבקשה לעיכוב הליכים מיום 24/7/20, צורף תצהירה של המבקשת 2, אלא שעיון בו מעלה כי כל שהוצהר בו לעניין הכספים, הוא כי אלה שייכים למבקשת 1 (ס' 2 לתצהיר המבקשת 2). זאת, ללא פירוט נוסף ביחס לנסיבות פתיחת החשבון, ביחס לתנועות שבוצעו בחשבון או אופן ההתנהלות בין המבקשות לבין עצמן במסגרת החשבון.

המבקשות אף נמנעו מלזמן לעדות את מי מנציגי הבנק לשם תמיכה בגרסתן לעניין נסיבות פתיחת החשבון, הגדרתו או אופן ההתנהלות בו מול נציגי הבנק, ואף לכך יש לתת את המשקל המתחייב.

הדברים אמורים במיוחד לנוכח עדותה של המבקשת 1, כי התנהלה תדיר מול בחורה בשם פנינה מהבנק, אשר ביקשה ממנה לשגר לה פקסים בפניותיה (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 5-6; עמ' 7 לפרוטוקול שורות 5-8). זימונה של נציגת הבנק האמורה למתן עדות, עשוי היה לשפוך אור על התנהלות המבקשות מול הבנק ונציגיו, ומטבע הדברים אף על בעלותן הנטענת בכספים.

הימנעות מהבאת הראיות האמורות מקימה חזקה שבעובדה כי לו הן היו מוגשות בגדרי ההליך, היה בכך כדי לפעול לחובת המבקשות. ראו ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (27/7/08), עמוד 15:
"זאת ועוד. לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. התנהגות כגון דא, בהעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגרסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."

למעלה מכך, המבקשת 1 הצהירה במסגרת תצהירה בהליך זה, כי כל הכספים בחשבון הם כספיה שלה (ס' 10 לתצהיר המבקשת 1). בנוסף העידה המבקשת 1 בעדותה לפני כי: "... אמא שלי לא הכניסה כסף שלה ולא הוציאה כסף והיא הבטיחה לי שלא תעשה את זה...." (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 19-20).

טענה זו הופרכה.

מתצהיר המבקשת 1 בהמרצת הפתיחה הראשונה עלה, כי גם המבקשת 2 הפקידה לחשבון הבנק כספים, במספר הזדמנויות. ראו ס' 11 לתצהיר המבקשת 1 בהמרצת הפתיחה הראשונה, ממנו עולה בברור כי המבקשת 2 העבירה לחשבון הבנק בארבע העברות שונות סך כולל של 85,000 ₪. הדברים עולים אף מן הטבלה שצורפה להמרצת הפתיחה הראשונה כנספח D לתצהיר המבקשת 1 (להלן: " נספח D").

עיון בדפי חשבון הבנק מיום 13/6/19, מעלה אף הוא דבר קיומן של העברות כספיות מהמבקשת 2 לחשבון הבנק (להמחשה: הפקדת סך של 9,000 ₪ ביום 24/5/2017; העברת סך של 2,800 ₪ מהמבקשת 2 לחשבון הבנק מיום 29/8/17).

המבקשת 1 נשאלה לעניין זה בחקירתה ותשובותיה המעורפלות - אינן מקובלות עלי. ראו עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 32-35, עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 1-5:
"ש: בתחילת החקירה הצהרת לפרוטוקול שמקור הכספים הם אך ורק ע"י העברות שלך ושום העברה לא באה מאמך, איך את מסבירה שבאותו נספח 4 שצירפת יש מספר העברות שבוצעו מחשבון אחר של אמא לחשבון נשוא התביעה כשאת באה וטוענת אחרת? בתאריך 24/05/17 העברה על סך 9,000 ₪.
ת: את האמת... אני לא ידעתי, מעבירים לי לא מעבירים לי, כשאני צריכה כסף מוציאים לי אותו לא מסתכלת על הדברים האלה. אם היא רצתה לתת לי מתנה, נתנה לי מתנה. אני לא יודעת מה זה.
ש: והפקדות נוספות?
ת: אין לי מושג." (ההדגשות אינן במקור)

נוסף על כך, המבקשת 1 הצהירה בתצהירה כי כרטיסי האשראי בחשבון הבנק הם שלה וכי היא שעושה בהם שימוש בלעדי. אף על פי כן, לא הונחו בפני בית המשפט תדפיסי חיובים מלאים של כרטיסי האשראי, והמבקשת 1 אף לא הציגה את הכרטיסים עצמם כדי לאושש טענתה כי הם אכן הופקו על שמה ומצויים בחזקתה ובשימושה הבלעדי (ראו עדות המבקשת 1 בעמ' 12 לפרוטוקול, שורה 30).

ראו בנוסף, עמ' 13 לפרוטוקול, שורות 1-3:
"ש: זה לא מה שהצהרת לפרוטוקול, הצהרת שהכרטיס עצמו היה בשימוש גם שלך וגם של אמך. מדוע לא צירפת את הפירוט חיובים של אותו כרטיס אשראי?
ת: אין לי פירוט חיובים."

מעל לכל אלה, עדותה של המבקשת 1 לעניין מקור הכספים אופיינה אף היא בחוסר עקביות, באופן שמקור הכספים, נותר לוטה בערפל (ראו עדות המבקשת 1 בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14 ואילך; עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 1-4, 19-31). כך, לא הוברר אם מקור הכספים הוא בפעילות עסקית של המבקשת 1, בראי עדותה כי " ...זה כסף שעשיתי אותו, עשיתי אותו ושילמתי עליו מס...." (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 5-6); או שמא כלל לא עבדה בזמנים הרלוונטיים, בראי עדותה בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 14-16:
"ש: את יכולה להציג לבית המשפט על אותה ביצוע העברה? מה הייתה המטרה של ההעברה הזו, הרי הכספים הועברו מהחשבון העסקי שלך.
ת: אני לא עבדתי אז אין לי חשבון עסקי."

או שמא מדובר בכספים שקיבלה, בראי עדותה בעמ' 10 לפרוטוקול, שורות 26-27:
"ש: אני אומר זה הרי חשבון עסקי שלך וככל הידוע מחשבון עסקי בסופו של יום מדווח לרשויות המס עבור מה יצאו הכספים, שמדובר על מאות אלפי שקלים, איפה הדוח השנתי של 2014 שמעיד על מטרת העברה?
ת: בשנת 2014 לא עבדתי, גם בשנים 2012 ו-2013 לא עבדתי. זה כסף שבעלי הכניס לי אותו והבנק ידע."

או שמא מקור הכספים בכספי מכירת רכב שהיה בבעלותה בראי עדותה בעמ' 13 לפרוטוקול, שורות 14-15:

"....והיה לי אוטו, הדבר היחיד שהיה על שמי, ואז מכרתי אותו והלכתי עם הכסף הזה ושכרתי בית ולא בדיוק יצאתי ממנו תקופה מאוד ארוכה וזהו..."

משהחזקה בפסיקה היא כי כספים הנמצאים בחשבון בנק הרשום על שם החייב שייכים לו (השווה ע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פד"י מו(5)661, 667; ה"פ (פ"ת) 13836-04-09 שלמה בן אור נ' יגאל בן אור (12/1/11)) - לא ניתן לומר בנסיבות כי המבקשות הרימו את הנטל לסתירתה.

משהמבקשת 2 היא הבעלים הרשום היחיד והבלעדי בחשבון; משהמבקשות נמנעו מלהניח בפני בית המשפט מסמכים מהותיים, כדפי חשבון בנק מיום פתיחת החשבון המקורי טרם ניודו לסניף בחדרה ותדפיסי כרטיס אשראי - התרשמתי כי התמונה שנפרשה בפני בית המשפט היא תמונה חלקית ואין בה די לשם הרמת הנטל להוכיח כי הכספים בחשבון שייכים למבקשת 1.

אף לעובדה כי עדותה של המבקשת 1 הייתה עדות יחידה של בעל דין, כהגדרתה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א -1981 - יש לתת את המשקל המתחייב.

כאן המקום להזכיר כי פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה בהמרצת הפתיחה הראשונה אינו מקים מעשה בית דין כלפי המשיבה. לעניין זה יפים הדברים שנפסקו ע"י בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים בעתירה המנהלית, בהחלטתו מיום 30/4/20, עמ' 1:
"דין הבקשה להידחות. מתשובת המשיבה עולה, כי היא לא היתה צד להליך בבית משפט השלום בחדרה. פסק הדין ניתן שם בהסכמה (של הבת והאם), משמע בלא שנעשה שם בירור עובדתי או משפטי, ובלא שניתן למשיבה לומר את דברה, אף שהיא בעל עניין באופן ברור, כמי שהטילה עיקול בגין חוב שלטעמה חבות לה העותרות, וכאשר חשבון הבנק הוא על שמה של העותרת 1.
מכיוון שכך, ומשהמשיבה לא היתה צד להליך דשם, אין פסק הדין עשוי לחייבה. הוא חל רק ביחסים שבין הצדדים שבהליך. על מנת שהפסיקה "ההצהרתית" שביקשה בתה של העותרת תחייב גם את המשיבה, ותשליך על העיקול שהוטל על הכספים בחשבון, היה עליה לצרפה כצד להליך. היא לא עשתה כן."

להשלמת התמונה ראו גם פסק הדין שניתן בעתירה המנהלית, בעמ' 2-3; וכן סיכומי התשובה מטעם המבקשות, מהם עולה כי אף לשיטת המבקשות הליכי המרצת הפתיחה הראשונה אינם רלוונטיים להליך זה (ס' 10-11 לסיכומי התשובה).

העובדה כי עסקינן בהמרצת הפתיחה בה הסעד ההצהרתי המבוקש הינו סעד מן היושר, מטה אף היא את הכף לחובת התובענה.

בגדר מושכלות יסוד, כי סעד הצהרתי יינתן בכפוף לעקרונות היושר והצדק (גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהד' 12, 2015), עמ' 723). נפסק, כי סעד הצהרתי הוא סעד מן היושר אשר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט שאינו חייב לתתו אם יתברר לו כי נסיבות העניין אינן מצדיקות זאת (ראו בנוסף: ע"א 234/79 יונה עמיש נ' ליאור עמישי (6/2/80) ; ע"א 19/81 בנימין ביבי נ' ד"ר קרל הורברט, פ"ד לז(2) 497, 500; ה"פ (חי') 8596-01-15 רות אליציה צסלר נ' אפל סלומון (6/10/15), עמ' 16)).

במקרה דנן, המבקשת 1 הצהירה כי לאחר פטירת המנוח נקלעה למצוקה נפשית גדולה וכי בד בבד, חששה כי עקב עסקיו היא עלולה למצוא את עצמה "...מסובכת בהליכים משפטיים שונים ומשונים. אשר על כן, העברתי לאמי כספים שיועדו לשמש, בין היתר, לצורך שימוש בהליכים משפטיים ואישיים שלי." (ס' 4 ו- 5 לתצהיר המבקשת 1).

בעדותה של המבקשת 1 התברר, כי העברת הכספים לחשבון האמור באה אף בשל מאבקים משפטיים שהתנהלו עם גרושתו של המנוח. ראו עדותה בעמ' 8 לפרוטוקול, שורות 13-21:
"ש: אני אחדד את אותה קומבינה, מפנה לסעיף 4 לבקשתך. באיזה הליכים משפטיים היית? למה הברחת כספים?
ת: כי גרושתו של בעלי רצתה את הספה ואח"כ את הטבעת, את המנורה ובעיקר רצתה שלא יהיה לי מה לאכול.. הייתה צריכה להיות איזושהי חברה שלי והיא החליטה שהיא לא שלי רק כדי להציק לי כי לא עבדתי 8 שנים כמעט קודם ו-5 שנים הייתי באשפוז כמעט כל יום וכי הוא היה מעביר לי כל חודש כסף וכשהוא מת ב-4 לחודש ב-5 לא נכנס הכסף.
ש: את אומרת שהברחת כספים מהגרושה של בעלך המנוח.
ת: לא חייבת לגרושה כלום, יש לי הפרדת רכוש איתו אני לא חייבת לה כלום ודבר. לא ניזוקתי משום דבר שלו, אני הייתי צריכה לחיות."

ראו גם המשך עדותה בעמ' 9 לפרוטוקול, שורות 4-8.

בשים לב להצהרות האמורות; לבקיעים שהתגלו בגרסת המבקשת 1 בהליך זה לעומת הצהרותיה בהליך בחדרה; בראי ההימנעות מהצגת מלוא המסמכים הנדרשים; וההימנעות מהגשת התצהיר מלא ומפורט מטעם המבקשת 2 - לא שוכנעתי כי ראוי בנסיבות להיעתר לבקשה ולהעניק למבקשות סעד מן היושר.

כמו כן, לנוכח ריבוי ההליכים המשפטיים אשר התנהלו בין המבקשת 2 למשיבה במסגרתם נדונה בין היתר, סוגיית ביטול העיקול שהוטל על הכספים - מקובלת עלי אף טענת המשיבה לשיהוי.

בהערת אגב יוסף, כי עיון בדפי חשבון הבנק מעלה עוד, כי אף שיעור כספיה הנטענים של המבקשת 1 - לא הוכח כדבעי. לטענתה, יתרת הסכומים לזכותה בחשבון הינה סך של 444,277 ₪ נכון ליום 13/6/19 (399,150 ₪ בפיקדון 45,127 ₪ במזומן). אלא, שעיון בדפי החשבון ובסכומים שפורטו על ידה בטבלה נספח D, אינו מתיישב עם היתרה הנטענת, כמפורט להלן:

ביום 7/5/14 הועבר בהעברת זה"ב סך של 380,000 ₪; ביום 9/6/14 בוצעה העברה מהמבקשת 1 לזכות החשבון בסך 95,000 ₪; ביום 15/3/15 בוצעו שתי העברות בסך מצטבר של 23,600 ₪ ; וביום 2/10/17 הועבר מחשבון המבקשת 1 סך של 20,000 ₪. סך הכול העבירה המבקשת 1 לחשבון לשיטתה 518,600 ₪.

המבקשת 1 אישרה ביצוע העברות כספיות לטובת עו"ד שפיר בסך של 105,000 ₪, כעולה מסעיף 8 לתצהירה. יוער, כי על אף שבדפי החשבון מופיעות שלוש העברות בסך כולל של 80,000 ₪ מהימים 24/6/14, 30/7/14, 4/8/14 - מנספח D עולה, כי סך נוסף של 25,000 ₪ הועבר כפיקדון ביום 27/1/15 שהוחזר; לפיכך, בסיכום מדובר בהעברות בסך של 80,000 ₪.

מתנועות החשבון ומנספח D עולה דבר ביצוע העברות שונות לחשבון בנק אחר של המבקשת 1, בין היתר בסכומים הבאים: סך של 25,000 ₪ ביום 2/10/14, סך של 25,000 ₪ העברת זה"ב ביום 27/1/15, סך של 20,000 ₪ ביום 21/4/15, סך של 15,000 ₪ ביום 7/3/16, סך של 25,000 ₪ ביום 1/9/16; סה"כ העברות בסך 110,000 ₪.

בנוסף, כאמור לעיל, מס' 11 לתצהיר המבקשת 1 בהמרצת הפתיחה הראשונה, עולה כי המבקשת 2 העבירה לחשבון הבנק בארבע העברות שונות סך כולל של 85,000 ₪, סכום אשר אף לשיטת המבקשת 1 ועל פי נספח D - יש להפחיתו מיתרת החשבון;

בנוסף מופיעות בדפי החשבון הורדות שונות בגין משיכות מזומן וחיובי כרטיס אשראי בסכומים ובמועדים שונים.

הנה כי כן, למעלה מן הצורך, אף ככל שטענת המבקשת 1 לבעלותה בכספים הייתה מתקבלת - דומה כי שיעור יתרת הסכומים לזכותה היה צריך לעמוד על סך של כ- 243,600 ₪ לכל היותר (ראו בנוסף לעניין זה: עמ' 10 לפרוטוקול, שורות 32-36; עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 1-11), באופן שאף שיעור הסכומים לזכותה הנטענת של המבקשת 1 - לא הוכח כדבעי.

סוף דבר

אשר על כן - התובענה נדחית.

המבקשות, יחד ולחוד, ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪, תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתן היום, ט"ז אדר תשפ"א, 28 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.