הדפסה

בית משפט השלום בנצרת ה"פ 39207-07-19

לפני כבוד השופטת הבכירה, רים נדאף

המבקש

עלי נאדר ת"ז XXXXXX191
ע"י ב"כ ליאור מלכא

נגד

המשיב
המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות
ע"י פרקליטות מחוז צפון (אזרחי)

פסק דין

1. עניינה של ההמרצה הנדונה הוא במתן פסק דין הצהרתי על פיו תבוטל פקודת המאסר נגד המבקש מחמת התיישנות.

העובדות והשתלשלות העניינים:
2. ראשיתו של ההליך הוא בהגשת בקשה למתן צו מניעה זמני על ידי המבקש כנגד המשיב, למניעת כניסתו של המבקש למאסר בגין אי תשלום קנס אשר הוטל עליון במסגרת הליך פלילי 3438/03.

3. במוקד הבקשה לצו המניעה הזמני עומדת טענת המבקש לפיה חובו התיישן זה מכבר. הוא טוען כי דרישת המשיב להפעיל צו מאסר לאחר חלוף כ- 15 שנים מיום גזר הדין נוגדת את הוראות החוק והפסיקה, ויש לראות בה משום חוסר תום לב מצדו של המשיב.

4. גזר דינו של המבקש ניתן ביום 01.09.2004 (להלן: "גזר הדין") בבית המשפט השלום בנצרת כדלקמן: "אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 150,000 ₪ או 18 ימי מאסר תמורתו" . בהתאם לגזר הדין , הורשע המבקש ב-44 עבירות לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מ ס ערך מוסף, התשל"ו - 1975 (להלן: "חוק המע"מ) בקשר עם סעיף 67 לחוק מע"מ וביחד עם תקנה 20 לתקנות מ ס ערך מוסף, התשל"ו- 197 (להלן: "תקנות מע"מ).

5. משחלף המועד לתשלום הקנס ביום 26.09.2006, העבירה מזכירות בית משפט השלום בנצרת את הקנס לגבייה באמצעות המשיב, והקנס הפך ל"חוב" כהגדרתו בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"א- 1995 (להלן: "חוק המרכז"). ביום 13.12.2018 נחתם צו מאסר לבקשת המשיב.

6. ביום 20.03.2019 נעצר המבקש ע"י משטרת ישראל, והוא הגיש המבקש בקשה לשחרור. ביום 10.07.2019 התקיים דיון בתיק תל"פ 19157-03-19, שבמסגרתו הגיעו הצדדים להבנות לפיהן יפנה המבקש בהליך לסעד הצהרתי למחיקת החוב ויגיש בקשה לסעד זמני של עיכוב ביצוע הליכי צו מאסר.

7. ביום 17.07.2019 הוגשה המרצת פתיחה דנן למתן פסק דין הצהרתי בדבר התיישנות עונש, ובצידה כאמור בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני במעמד צו אחד. בו ביום, נעתרתי לבקשה כמבוקש והוריתי על עיכוב כניסתו של המבקש למאסר במסגרת ת"פ 3438/03(שלום נצרת) עד למתן החלטה אחרת.
8. ביום 24.07.2019 הגיש המשיב את תגובת ו לבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד. בפתח התגובה טענה המדינה כי בית משפט זה נעדר סמכות לעניין עיכוב ביצוע פקודת המאסר. על פי ההלכה הפסוקה, לטענתה, בית המשפט הפלילי שגזר את הדין הוא זה המוסמך לעניין עיכוב ביצוע גזר דינו. עוד טענה המדינה כי, מאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן הסעד המבוקש יפגע באופן ממשי ביכולת האכיפה שלה, לאחר שנים ארוכות בהן ניסתה המשיבה לגבות את חוב הקנס ללא הצלחה. בו ביום 24.07.2019 התקיים דיון במעמד הצדדים אשר התיר את הצו כל כנו. בהמשך נזנחה טענת העדר סמכות עניינית.

9. ביום 22.09.2019 הגיש המשיב כתב תשובה להמרצה ובקשה לסילוק על הסף מהטעם של היעדר עילה (להלן: "הבקשה לסילוק"). לטענת המשיב, הליכי הגבייה המנהליים שננקטו על ידו לאורך השנים ק וטעים ואף מאפסים את מרוץ ההתיישנות הקבוע בסעיף 10(2) לחדס"פ. חלק גדול מתשובתו של המשיב הוקדש לחפיפה שבין עונש הקנס ומאסר חלף קנס; כשהטענה הינה כי דין העונשים הוא אחד, וככל שיוכח שהתיישן עונש הקנס אזי התיישן עמו עונש המאסר. ביום 02.01.2020 הוגשה תגובת המבקש לסילוק התביעה על הסף.

10. ביום 21.1.2020 התקיים דיון במעמד הצדדים שבו שטחו הצדדים את טיעוניהם. הצדדים חזרו על עיקר טיעוניהם שבכתובים, תוך הפניות לפסיקה כפי שיורחב בהמשך. במסגרת הדיון סוכם כי, ככל שיוחלט כי התיישן עונש הקנס אזי עונש המאסר חלף הקנס מתיישן אף הוא (ולהפך). כך שהתייתר כל צורך לדון או להבחין בקווי השוני והדמיון בין השניים.

טענות הצדדים:
11. כאמור לעיל, טענת המבקש היא כי העונש בגין העבירה בה הוא הורשע התיישן זה מכבר. לטענתו של המבקש, מאחר והעבירה בה עסקינן היא מסוג עוון, אזי העונש התיישן כבר ביום 15.10.2014. המבקש מפנה לסעיף 10 (2) לחדס"פ. המבקש נשען בית היתר על פסק דינו של כב' השופט (כתארו אז) ס' ג'ובראן ברע"פ 1553/15 ח'ליל דיב עיסא נ' הועדה המקומית לתכנון ובנייה "השומרון" (ניתן ביום 31.10.2017).

12. כאמור לעיל, המשיב הגיש כתב תשובה להמרצת הפתיחה ובצידה בקשה לסילוק על הסף מחמת היעדר עילה. המשיב אינו חולק כי יש לספור את תקופת ההתיישנות מיום 01.09.2004- הוא יום מתן גזר הדין. לטענת המשיב, נעשו ניסיונות רבים לאורך השנים לגביית החוב, אך ניסיונות אלו, וחר ף ידיעתו של המבקש על חובו , כשלו. כך שלטענת המשיב, הקנס לא התיישן, הן בנוגע לרכיב הקנס והן בנוגע לרכיב המאסר שהוטל תמורתו.

13. המשיב טוען כי הוא פעל בהתאם ל הוראות חוק המרכז, שלפיהן טרם נקיטת הליכים יש לשלוח דרישות לתשלום כדין. כך שעל פי הנטען, דרישות אלו נשלחו אל כתובתו של המבקש כפי שמופיעה במערכות המרכז ומתעדכנת אוטומטית בהתאם לרשום במרשם האוכלוסין כדלקמן :
א. דרישה ראשנה נשלחה ביום 14.12.2006 בדואר רגיל לכתובת 113 נצרת (צפון), 16510.
ב. דרישה שניה נשלחה ביום 12.02.2007 בדואר רשום לאותה כתובת. לטענת המדינה יש לראות בכך המצאה כדין בהתאם להלכה שניתנה ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך (ניתן ביום 11.06.2013).
ג. דרישה שניה נוספת נשלחה ביום 22.08.2007 לאותה הכתובת, וביום 23.09.2007 הומצאה הדרישה כדין, לאשתו אשר חתמה על קבל תה.

14. עוד נטען, כי משלא שילם המבקש את חובו, ובהתאם לסעיף 3 לחוק המרכז וסעיף 4 לפקודת המסים גביה), הוטלו עיקולי צד ג' בבנק בתאריכים: 13.11.2007, 16.11.2008, 21.12.2009, 06.02.2011, 06.03.2012 וב- 01.02.2014.

15. בשנים שבין 2007- 2012 התקבלו במענה לעיקולים תשובות שליליות מכל הבנקים, מלבד בנק מרכנתיל, לגביו התקבלה תשובה חיובית לפיה קיים חשבון על שם המבקש אך אין בו כספים. בשנת 2014 נשלחו עיקולים נוספים שהתשובות עליהם היו שליליות, לרבות בנק מרכנתיל.

16. ביום 08.09.2014 נשלח זימון לכתובתו העדכנית של המבקש, טרם הטלת הגבלות אשר נמסר כדין לאשתו של המבקש, אך ומשלא התייצב לדיון לאחר זימונו כדיו ביום 07.07.2015 הוטלו עליו הגבלות לפי סעיף 7א' לחוק המרכז.

17. עוד טען המשיב, כי ביום 27.07.2015 וביום 09.03.2017 פנה החייב באמצעות מוקד המידע הטלפוני של המרכז בבקשה לבירור מהות החוב. במעמד השיחות הוסבר למבקש על גובה החוב, אפשריות התשלום, וכי ההגבלות יוסרו לאחר תשלום החוב.

18. ביום 02.07.2018 הוטלו עיקולי צד ג' נוספים וביום 07.10.2018 הוטלו עיקולי משכורת.
חרף זאת, ומשהליכי הגבייה הנטענים לא הניבו פרי, החל המרכז לנקוט בהליך ביצוע פקודת מאסר. ביום 02.10.2010 נשלחה התראה לפני פקודת המאסר. התראה זו נמסרה אף היא, כך לטענת המשיב, לכתובתו של המבקש כפי שמעודכנת ברשות האוכלוסין, לידי אחיו, אשר סירב לחתום עליה ביום 23.10.2018. לטענת המשיב, ההתראה נשלחה ונמסרה כדין 6 חודשים לפני הפעלתה; הכל בהתאם להלכת רע"פ 837/12 מדינת ישראל נ' אולג גוסקוב.

19. המבקש טען בתגובה לבקשה לסילוק על הסף כי העונש התיישן, וכי אין בנקיטת הליכי גבייה מנהליים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות, ומכל מקום הכחיש המבקש את הליכי הגבייה תוך שהוא נאחז בטענה כי לא ננקטו כדין; למעט הליך אחד בשנת 2007 כפי שיוסבר בהמשך. המבקש אף הכחיש את הפניות הטלפוניות המיוחסות לו למרכז הגביה ודרש להמציא הקלטות של אותן שיחות.

דיון והכרעה:
20. ככלל, הזכות העקרונית העומדת למבקש לעתור לפסק דין המצהיר על התיישנות החוב, ובכך לחסום את הרשות מהמשך נקיטת הליכי גבייה נגדו – איננה שנויה במחלוקת.
21. זכות זו הוכרה בפסיקת בית המשפט העליון, בפסק הדין אשר זכה מאז ניתן לכינוי "הלכת נסייר" (רע"א 187/05 נעמה נסייר נגד עירית נצרת עילית, פ"ד ס"ד (1), 215), שבו נקבע, בין היתר, כ י:
"דעתי היא, שנישום אשר הרשות מפעילה כלפיו הליך גבייה מינהלי רשאי להתגונן בטענה שחוב המס התיישן. טענת התיישנות זו נותרת טענת הגנה, הגם שאופן השמעתה הוא על דרך יזימת הליך – כיום, עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים." (ההדגשות אינן במקור) .

22. הדגש בהלכת נסייר הוא על זכותו של הנישום ליזום הליך משפטי בו תתברר טענת ההתיישנות, מתוך הידיעה שמעשית אין בידי הנישום דרך אחרת להתגונן בטענה זו מפני הליכי גבייה. כאשר הדגש מוסב על זכות הנישום לפתוח בהליך, אין חשיבות למסגרת הפורמלית בה בחר להעלות את הטענה, אם בעתירה מנהלית או שמא בתביעה אזרחית. העיקר הוא לפיכך, ההכרה כי בתקיפה של הליכי גבייה מנהלית יכול העותר או התובע להעלות טענת התיישנות, גם אם המסגרת הפורמאלית להעלאתה הינה בפנייה יזומה של הטוען לבית המשפט (עע"מ 10372/08 ‏עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל , פסקה 13, (ניתן ביום 04.01.2011)).

23. אף המשיב איננו כופר בעצם זכותו של המבקש לעתור לפסק דין המצהיר על התיישנות החוב, וטענות המשיב מתמקדות בנסיבות הספציפיות הרלוונטיות למבקש, נסיבות שבגינן, לשיטתו, אין בסיס להמרצת הפתיחה.

24. אין בין הצדדים מחלוקת על מקור החוב המיוחס למבקש. כאמור, כפי שעולה מפסק הדין שניתן בהליך, הורשע המבקש בהתאם להודאתו בעובדות כתב האישום, ב - 44 עבירות של אי הגשת דוחו"ת מע"מ.

25. הכלל במשפט האזרחי הוא שנטל ההוכחה רובץ על שכמו של התובע, ובמקרה דנן על שכמו של המבקש מוטל הנטל להוכיח שהעונש התיישן, אלא ש כפי שיוסבר בהמשך, המבקש לא עמד בנטל המוטל עליו, ואנמק;

26. השאלה המרכזית שמצריכה הכרעה הינה, אם הליכי גבייה מנהליים קוטעים את מרוץ ההתיישנות שבסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי. במידה והתשובה תהא חיובית, נדון במחלוקת העובדתית בשאלה האם במקרה הנדון ננקטו הליכי גבייה אקטיביים כדין כנגד המשיב.
נדון בשתי השאלות כסדרן;
האם הליכי גבייה מנהליים קוטעים את מרוץ ההתיישנות?
27. לאחר עיון בהמרצה, בתגובה לה, בבקשה לסילוק ההמרצה על הסף ובתגובה לה, וכן לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ הצדדים במהלך הדיון בפניי, הגעתי למסקנה לפיה הדין עם המשיב.
28. סעיף 10 ל חסד"פ, שכותרתו "התיישנות עונשים", קובע כי:
"עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו –
(1) בפשע – עשרים שנים;
(2) בעוון – עשר שנים;
(3) בחטא – שלוש שנים".
משמעות הוראה זו היא שכאשר חלפה תקופת התיישנות העונש הקבועה בחסד"פ אין מקום לבצעו או להשלים את ביצועו של העונש.

29. כאמור לעיל, הצדדים חלוקים עמוק בשאלה זו. המשיב הסתמך בטיעוניו על בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל אביב, פ"ד נב(2) 542 (להלן: "עניין סצ'י" ), ובפרט על סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט א' מצא, שם נקבע כי:
"הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדוח חניה מהווה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 לח וק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סד ר הדין הפלילי). נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו".
בעניין זה אני מפנה גם להכרעה בה"פ 746/06 מזל מנצורי- טחורש נ' מ"י (ניתן ביום 20.11.2006) (להלן: "עניין טחורש"), וכן הערעור עליו בבית המשפט המחוזי בנצרת בע"א 9046/07, ורע"א 10200/07 בעליון באותו עניין טחורש שניתן ביום 1.8.08). כב' השופט רובנשטיין קבע כי, מניין תקופת ההתיישנות של העונש מתחיל במועד שבו פסק דינו של המורשע נעשה חלוט, דהיינו במועד שבו קיבל המורשע את הודעת הקנס ולא ביקש לבטל את הקנס או הודיע שברצונו להישפט, וכל דרישה חוזרת לתשלום הקנס שנשלחת בתוך תקופת ההתיישנות מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ( פסקה ו' להחלטה), כך שברע"א 10200/07 מאמץ כב' השופט רובינשטיין את ההלכה שנקבעה בעניין סצ'י .
30. חיזוק נוסף לאותה מגמה ניתן למצוא בבג"צ 7281/09 שרגא רוזנבאום נ' עיריית הרצליה- לשכת היועץ המשפטי (ניתן ביום 03.01.2020). שם נדונה השאלה, האם משלוח הודעה בדבר קיומו של חוב עוצר את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 10 לחוק הסדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב- 1982 והאם די במשלוח הודעה כאמור בדואר רשום ללא אישור מסירה. שם נאמר כי, סוגיית ההתיישנות נדונה והוכרעה בבג"ץ סצ'י, וכב' השופט רובנשטיין (ובהסכמתם השופטים פרוקצ'יה וג'ובראן) פסק כי :
"ועוד, אף אם סוגיית איפוסה של תקופת ההתיישנות לא עמדה במוקד הדיון בענין סצ'י, נקודת המוצא היתה, כי "הצגת דרישה חוזרת לתשלום קנס שהוטל בדו"ח חניה מהוה המשך ביצוע העונש כמשמעו בסעיף 10 ל חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. נקיטת מהלך כזה, לפני חלוף תקופת ההתיישנות, מחזירה את מרוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה ומניין התקופה מתחיל מראשיתו" (עמ' 548 - השופט, כתארו אז, מצא; ראו גם עמ' 576 - השופטת דורנר; רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). (פסקה ה' לפסק דינו של כב' השופט רובנשטיין).

31. המבקש טוען כאמור כי הליכי גבייה מנהליים לעולם לא עוצרים מרוץ ההתיישנות. בתשובה שהוגשה מטעמו, מפנה הוא לשורה ארוכה של פסקי דין, כשהמרכזי ביניהם הוא רע"א 4302/16 עיריית ירושלים נ' פרידמן צבי (ניתן ביום 16.04.2018) והידוע בשם הלכת פרידמן צבי. שם נדונה השאלה אם בכוחם של הליכי גבייה מנהליים שנקטה רשות מנהלית כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי שנקטה הרשות לשם גביית החוב.
יש לאבחן את המקרה דנן מהמקרה שנדון בהלכת פרידמן צבי. הדיון בהלכת פרידמן צחי התמקד בסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות").שם קבע בית המשפט העליון כי אין בנקיטת הליכי גבייה מנהליים כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בהליך אזרחי שנקטה אותה הרשות לשם גביית החוב, ואין להעניק לרשות המנהלית יחס ויתרון עודפים על פני בעלי דין אחרים בהליך אזרחי או לאפשר לה להאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות באמצעות השימוש בכלים המנהליים אותם העניק לה המחוקק.
32. בית המשפט העליון מבהיר בעניין פרידמן הנ"ל כי הליכי גבייה מנהליים חד צדדים הננקטים על ידי רשות, אינם מקפיאים את מניין ימי ההתיישנות לצורך פתיחת הליך אזרחי. א חד הטעמים העומדים בבסיס הלכת פרידמן הוא הרצון לאזן בין כוחה של הרשות אל מול האזרח והרצון למנוע מהרשות את האפשרות לדחות את מרוץ ההתיישנות בשל פעולותיה בלבד. כל זה בשים לב לתכליות מוסד ההתיישנות והרצון ליצור ודאות משפטית , תוך שבית המשפט העליון עורך הבחנה בין המסלול המנהלי לבין המסלול האזרחי שבהגשת תובענה , בגדרו כפופה הרשות לדיני ההתיישנות ככל בעל דין אחר בהליך אזרחי.
33. לאור כל האמור לעיל, אני קובעת כי הדין עם המשיב, וכי הליכי גבייה מנהליים עוצרים את מרוץ ההתיישנות שבסעיף 10(2) לחוק סדר הדין הפלילי. משכך, נעבור עתה לבחינת השאלה אם המשיב נקט בהליכי גבייה נגד המבקש.

האם במקרה הנדון ננקטו הליכי גבייה אקטיביים כנגד המשיב?
34. לטענת המשיב, פעל המרכז פעמים רבות לגביית החוב ללא כל הצלחה, והדיון שלנו יתמקד בהליכי הגבייה שננקטו עד 2014. דהיינו, בתוך תקופת ההתיישנות לפי סעיף 10(2) לחוק.

35. כזכור, במוקד המחלוקת עומדת שאלת מודעותו של המבקש להליכי הגבייה בהם נקט המשיב מאז נגזר דינו בשנת 2004, ואם אותם הליכי גבייה ואותה מודעות של המבקש, עצרו את מרוץ ההתיישנות.

36. הליכי הגבייה הנטענים כסדרן הכרונולוגי היו כדלקמן :
א. הדרישה מיום 14.12.2006: המבקש הכחיש דרישה זו משאין אישור מסירה.
ב. הדרישה מיום 12.02.2007: המבקש הכחיש דרישה זו משחזרה מהסיבה "לא נדרש".
ג. הדרישה מיום 22.08.2007 לאותה הכתובת : המבקש מודה בהמצאת דרישה זו.
ד. הטלת עיקולים בין השנים 2007-2014: המבקש הכחיש הליכים אלו, תוך שהוא מפ נה לטענת המשיב עצמו לפיה התקבלו תשובות שליליות, למעט תשובה אחת חיובית מבנק מרכנתיל.

37. על פי תצהירה של גב' מיטל אוסטה, מנהלת צוות גבייה בתחום גבייה במרכז, ננקטו ע"י המשיב פעולות גבייה לשם גביית החוב, וכי בין השאר הוטל עיקול. ב"כ המבקש לא ביקש לחקור את המצהירה מטעם המבקש על תצהירה בחקירה נגדית, ולכן האמור בו לא נסתר.

38. עניין הוצאת דרישת תשלום לחייב בטרם הנקיטה באמצעים מעוגן בסעיף 5 לחוק חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, תשנ"ה-1995, אשר מורה באלו המלים:
"דרישת תשלום (תיקון מס' 19) תשע"ח-2018
5(א) לא יינקטו הליכים לגביית החוב לפי חוק זה בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב ובה יצויין המועד שבו על החייב לשלם את החוב; לא שילם החייב את החוב, תישלח לו דרישה נוספת שתומצא בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (בסעיף זה – דרישת תשלום נוספת)." (ההדגשות אינן במקור).

אם כך הדרישה היא ל"משלוח" דרישת תשלום לחוב, לרבות משלוח דרישה נוספת שתומצא על פי מה שנקבע בתסד"א.

39. לגבי הדרישה מיום 14.12.2006, טען המבקש כאמור כי אין בנמצא אישור "מסירה כדין". לא ברורה לי טענת המבקש בהקשר זה, כן לא ברור לי על איזה הוראת חוק הוא מסתמך , שכן אין בסעיף 5(א) הנ"ל ואף לא בשלל סעיפיו של פרק ל"ב, דרישה להמצאת אישור מסירה, ולא די בהעלאת טענות בעלמא ע"י המבקש על מנת לסתור את החזקה או להפריך את הטענה לפיה הייתה מסירה כדין במובן סעיף 5(א) לעיל. אותו דין גם לגבי הדרישה מיום 12.02.2007, אשר חזרה תחת החיווי "לא נדרש".

40. הרבה מעל לצורך אציין, כי העבירה בה הורשע המבקש הינה עבירה לפי חוק מע"מ. עבירות לפי חוק זה, נחשבות לעבירות מנהליות (ראה התוספת הראשונה לחוק העבירות המנהליות, תשמ"ו- 1985 (להלן: "חוק העבירות המנהליות"). בסעיף 18 לחוק העבירות המנהליות נקבע כי, הוראות פקודת המסים (גביה) יחולו על גבייתו של קנס מנהלי שלא שולם במועדו (ראה סעיף 18 לחוק עבירות מנהליות).

בסעיף 12ב. לפקודת המסים נקבע כי:
"המצאת מסמכים (תיקון מס' 1) תשל"ג-1973
12ב. הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום."

41. לא אחת נפסק כי רשות מינהלית המבצעת גבייה מינהלית של קנסות שהוטלו כדין, רשאית להסתמך על חזקת המצאה בדואר של דרישת תשלום מכוח סעיף זה לצורך איפוס תקופת התיישנותו של קנס, וכי ביחס להליכי גבייה מינהליים של קנסות די להסתפק בידיעה קונסטרוקטיבית הנסמכת על חזקת המצאה בדואר . הווה אומר, הרשות אינה מחויבת להוכיח קבלה בפועל של דרישות התשלום שנשלחו כתנאי לאיפוס תקופת התיישנות הקנס (ראה רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך (ניתן ביום 11.06.2013).
יפים לעניין זהדבריו כל כב' השופט פוגלמן, בציינו כי:
"בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו [...]. הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים [...]. המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוונטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)) – הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו. עוד מלמד הניסיון כי מקום שההודעה לא נדרשה במען שאליו נשלחה, ברגיל נעוץ הטעם לכך בנמען. אפשרות אחת היא שהנמען שינה את כתובתו בלא לקיים את החובה לעדכן את מרשם האוכלוסין; אפשרות אחרת היא שהנמען לא דרש את ההודעה מטעמים שונים הקשורים בו, ובכללם ניסיון לחמוק מתשלום. בשני מצבים אלה קבע המחוקק כי יש לראות בנמען כמי שקיבל את המסמך שנשלח אליו. זוהי קביעה נורמטיבית הזוקפת לחובת הנמען אי-קיום חובות המוטלות עליו מכוח הדין לעדכן כתובת ולדרוש דואר רשום ששלחה אליו רשות מוסמכת. אפשרות נוספת היא שאירעה תקלה כלשהי שגרמה לכך שהנמען לא קיבל את ההודעה מטעמים שאינם קשורים בו. במצבים כאלה – שהם בגדר החריג ויוצא הדופן – תקנה 44א ל תקנות סדר הדין הפלילי מאפשרת לנמען לנסות לסתור את הח זקה. אם יעלה בידו לעשות כן, יקבע בית המשפט שההמצאה הייתה שלא כדין." (השינויים אינם במקור).

42. הדברים דלעיל מדברים בעד עצמם, ומתאימים במדויק למקרה בו עסקינן, כך שבמכלול הנתונים, המסקנה היא שיש לדחות את טענות המבקש בדבר אי מסירה כדין. השתלשלות העניינים מלמדת כי למבקש יש ידיעה קונסטרוקטיבית, לכל הפחות, אודות חובו ואודות הצורך בלשלם את קנסו. המבקש הורשע על סמך הודאתו, והוא אף הודה, בהודאה בעלת דין, כי בשנת 2007 נמסרה דרישת תשלום לאשתו כדין .

43. לסיכום נקודה זו - כאשר מדובר בהמצאת מסמך במסגרת הליכי גבייה לפי פקודת המיסים (גבייה), כללי ההמצאה מקלים עם הרשות , ודי אם הראתה ששלחה ההודעה למקום מגוריו או למקום עסקו של הנישום. חזקה זו לא נסתרה על ידי המבקש כלל וכלל.

44. הנטל הוא על המבקש בשני המישורים . במישור האזרחי, להוכיח כי לא ננקטו הליכי גבייה אקטיביים בטרם החתימה על פקודת המאסר , וכי העונש התיישן , והמבקש כשל מלעמוד בנטל זה. במישור המנהלי, פעולותיו של המשיב, לרבות תיעודיו ורישומיו, נהנות מחזקת תקינת המנהל, ועל המבקש רובץ הנטל לסתור חזקה זו, וזו לא נסתרה.

45. לסיכום, אני דוחה את ההמרצה, מורה על ביטול צו המניעה הזמני, ומחייבת את המבקש לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 6,000 ₪.
המזכירות תמציא פסק דין זה לב"כ הצדדים, ותסגור את התיק.

ניתן היום, כ"ח אדר תשפ"א, 12 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.