הדפסה

בית משפט השלום בנצרת בצה"מ 47334-08-19

בפני
כבוד ה שופטת רות שפילברג כהן

מבקש

יונתן תשמטוב

נגד

משיבה
עיריית נוף הגליל

החלטה

1. זוהי בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה מינהלי מיום 24.6.19, שהוצא על-ידי המשיבה מכוח ס' 221 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: " החוק"), להריסת גדר – קונסטרוקציה מברזל באורך של כ-12 מטרים ובגובה של כ-0.9 מטר – בנוף הגליל (בעת הוצאת הצו: " נצרת עילית"), גוש 17749, חלקה 88, שהנו בית מגורים משותף, ברח' יקינטון 2/7 (להלן: "הגדר", "הנכס" ו"הצו" בהתאמה. הבקשה הוגשה בידי המבקש, עבור אמו, גב' פאינה פפרני. הבקשה הוגשה במעמד צד אחד, ולאחר שניתנה ביום 21.8.19 החלטת בית-המשפט בדבר עיכוב ביצוע הצו עד להחלטה אחרת (כב' השופטת אוסילה אבו-אסעד), הוגשה תגובת המשיבה בכתב, והתקיים בפניי , ביום 27.8.19 , דיון במעמד הצדדים.

2. המבקש עתר לעיכוב ביצוע הצו לפרק זמן סביר בו יתאפשר לו להגיש בקשה לקבלת היתר בנייה לגדר ולקבלו. בבקשה טען המבקש, כי אמו בת 79, חולה אונקולוגית, הנזקקת לטיפול רפואי ומתקשה בהליכה, מתגוררת בגפה בנכס. בדצמבר 2017, קיבלה האם היתר לפתיחת דלת כניסה נוספת לנכס, בחזית הקדמית, כתוצאה ממצבה הרפואי. בהמשך, עלה לדברי המבקש, הצורך להקים בנכס גדר בגובה של מטר, שתאפשר פרטיות ותחושת ביטחון בעת ישיבה בחצר, אך בקשה להיתר להקמת הגדר לא הוגשה על-ידה. בימים הקרובים האם עתידה לעבור ניתוח, ולאחר מכן מתעתד המבקש לטפל בהגשת הבקשה להיתר בנייה לגדר. נטען, כי הריסת הגדר לאלתר, תשפיע על מצב רוחה של האם ועל תחושת הביטחון שלה. לאחר שהתקבל אצלה צו ההריסה היא אף חשה לא בטוב ואושפזה.
עוד ציין המבקש כי בעבר התנהל הליך בפני המפקח על בתים משותפים בעניין פתיחת דלת הכניסה הנוספת, אך אחת המתנגדות באותו הליך כבר אינה מתגוררת עוד בסמוך לנכס.

3. המשיבה התנגדה לעיכוב ביצוע הצו. המשיבה טענה כי המבקש מודה למעשה בהקמת הגדר בפועל מבלי להגיש בקשה להיתר. כן נטען כי בנכס הוקם בנוסף, שלא כדין, ובניגוד להיתר שניתן במאי 2018 לפתיחת הדלת בחזית הקדמית, שטח מרוצף בגודל של כ-18 מ"ר אשר ממוקם בשטח המשותף של הבניין, בעניינו הוצא צו הריסה שלא נאכף על-ידי המשיבה. הגדר שהוקמה בהמשך לכך, והתוחמת שטח מרוצף זה, נועדה "לספח" את השטח המשותף לנכס, שלא כדין. עוד נטען, כי אין בפי המבקש נימוקים המצדיקים את עיכוב ביצוע צו ההריסה, וכי הותרת הגדר במקומה מהווה סיכון לציבור שעה שהוקמה מבלי לקבל היתר בנייה. עוד נטען כי המבקש ידע על הצו, אשר הומצא לו כדין, אך חרף זאת לא פעל להריסת הגדר או העלה טענה כלשהי כנגד תוקפו של הצו, ובמועד. לפיכך, טענה המשיבה, יש לראות בבקשה לעיכוב ביצוע כ"סעד עצמאי" ללא כל טעם מיוחד המצדיק העיכוב.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
צו הריסה מינהלי נועד לשמש כלי יעיל ומהיר בידי רשויות התכנון למיגור התופעה של בנייה בלתי חוקית, בעודה בחיתוליה. בהוראות החוק העוסקות במתן הצו (לפי ס' 221 לחוק התכנון והבנייה, בענייננו) יש משום איזון בין האפשרות למתן תגובה מידית וחריפה כנגד בנייה המנסה לקבוע עובדות מוגמרות בשטח, ובין הצורך לשמור על צרכיו של הפרט. נקבע בחוק פרק הזמן לביצועו של הצו, תוך הגבלת שיקול דעתו של בית-המשפט בעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי.

בס' 254ט(ד)(1) לחוק נקבע כי "בית המשפט לא יעכב ביצוע צו בבקשה שהוגשה לפי סעיף זה אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו, ואם נוכח כי העבודה האסורה או השימוש האסור שלגביהם חל הצו אינם מסכנים את שלום הציבור או את בטיחותו".

מטרת הוראה זו, שנוספה לחוק בתיקון משנת 2017, היא: "לעדכן ולייעל את הכלים המאפשרים סילוק של הבנייה הבלתי חוקית והפסקת השימושים האסורים, הן בדרך של טיוב הליך הוצאת צווים מינהליים ושיפוטיים, הן בדרך של הענקת סמכויות לרשויות האכיפה לבצע צווים בעצמן והן בדרך של צמצום האפשרות להותיר על כנה בנייה בלתי חוקית ושימושים אסורים למשך פרקי זמן ארוכים" (ר' דברי ההסבר להצעת החוק (ס"ח 1074, 1.8.2016, עמ' 1426; כן ר' רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה (1.12.04), פסקאות 16- 20).

בהתאם להלכה הפסוקה, אין מקום לעכב ביצועו של צו הריסה מינהלי, מקום בו ראוי למנוע המשך קביעת עובדות בשטח, ובשעה שאין היתר בנייה מצוי בהישג ידם של המשיבים. רק כאשר היתר הבניה נמצא "בהישג יד", ייטה בית המשפט לדחות את ביצוע צו ההריסה (רע"פ 2341/14 קבועה סלים נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה (28.5.14);רע"פ 10307/07 שומאן נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובניה – ירושלים (12.2.2008); רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל (12.2.2007)).

5. בעניין דנן, צו ההריסה הוצא כדין על-ידי הגורם המוסמך, בהליך מנהלי תקין, והמשיבה פעלה כדין שעה שבאה להגשים סמכותה לבצע הצו. הצו הוצא שעה שבמקום נצפתה קונסטרוקציה להקמת הגדר, ובטרם השלמתה. לאחר מתן הצו, השלים המבקש את הקמת הגדר, תוך קביעת עובדות בשטח, והיא נצפתה ותועדה על-ידי פקחי המשיבה לאחר שהושלמה הקמתה, זאת בעקבות תלונות שכנים וכאשר המשיבה התרשמה כי הגדר נועדה לספח לשימושו של המבקש (או אמו, למעשה) חלקים מהרכוש המשותף בבניין (פניות שכנים, תיעוד ומזכרי המפקחים הוצגו בפניי במסגרת הנספחים לתגובת המשיבה).
עיון בצילומי הגדר, מלמד כי מדובר בגדר בולטת, המספחת לנכס שטח משמעותי, מבחינת הצבת עובדה בשטח.

6. בפי המבקש אין כלל טעמים לביטולו של הצו, וכל שמבוקש הוא עיכוב ביצועו. המבקש מאשר כי לא פעל כלל עד היום לשם קבלת היתר בנייה להקמת הגדר, כי הגדר הוקמה בשטח מבלי שהוגשה כלל בקשה כזו על ידו, תוך הצבת עובדות מוגמרות בשטח, וכי עיכוב הביצוע מתבקש במטרה להגיש בעתיד בקשה להיתר, אותה יגיש לאחר שאמו תתאושש מניתוח שעתידה לעבור. בידי המבקש אין צפי, ודאי לא קרוב ובהישג יד, לקבלת היתר בניה להקמת הגדר.

7. יצוין, כי הליך תכנוני קודם אותו נקט המבקש מול המפקח על בתים משותפים (או ליתר דיוק, קליימן לולה, שאינה צד להליך זה), להסדרת פתיחת דלת כנ יסה נוספת, בחזית הקדמית של הנכס (דלת שיוצאת לאותו מקום שהוא כעת מגודר בגדר נשוא ענייננו) נתקל בהתנגדויות שכנים . התנגדויות אלה התקבלו חלקית, והותר לפתוח את הדלת כאשר "ההחלטה אינה מהווה אישור לתיחום שטח משותף של דיירי הבניין" (החלטת ועדה מקומית מיום 22.6.17). בדיון בערר שהוגש לוועדת הערר על-ידי מבקשת ההיתר, עמדת המשיבה הייתה כי פתיחת הדלת תהפוך חצר משותפת לחצר פרטית, ותשנה באופן מהותי את חזית הבניין. ועדת הערר קבעה כי יינתן היתר בנייה לפתיחת הדלת, בהצגת הסכמה של האסיפה הכללית של הבית המשותף (החלטה מיום 4.7.17). עתירה של שכנים מתנגדים אשר נדונה בפני המפקח על בתים משותפים נדחתה בפסק-דינו של המפקח, לאחר שנקבע כי מדובר בהתאמות מותרות לאדם עם מוגבלות המתגורר בנכס, ובהגבלות מסוימות שנקבעו ביחס למתן ההיתר (פס"ד מיום 25.9.17). לאחר זאת, ושעה שניתן היתר ע"י הוועדה המקומית בהתאם לפסק-דינו של המפקח, פרץ המבקש את דלת הכניסה בחזית הקדמית בהתאם להיתר, אך בנוסף לכך, הקים במקום שטח מרוצף (בעניינו הוצא צו שטרם נאכף על-ידי המשיבה ואינו מן העניין כאן), וכן את הגדר הנדונה. אשר על כן – המבקש חרג מהחלטה מצומצמת ודווקנית, שהתקבלה בהליך שבו נדונו התנגדויות ענייניות הקשורות לאותו שטח.

8. עולה מן האמור כי ידיו של המבקש אינן נקיות, וכי הוא כי פעל על דעת עצמו, בידיעה כי אין בידיו היתר להקמת הגדר. בנוסף יצויין, כי חרף ידיעתו על הצו אשר הומצא לו כדין, במשך כחודשיים ימים נמנע המבקש מלפעול להסרת הגדר (או להסדרתה), ופנה לבית-המשפט באיחור ניכר, רק לאחר שהמשיבה נערכה לביצוע הצו ביום 22.8.19 והודיעה לו על כך. זאת, כשאין בפיו נימוקים התוקפים את הצו ומצדיקים ביטולו, כך שכל בקשתו מיועדת, הלכה למעשה, לשמר את הבנייה שבשטח, למצב בו יפעל בעתיד להסדרתה.
נסיבות אלה אינן בגדר "טעמים מיוחדים" המצדיקים עיכוב ביצוע הצו, ובמובן זה יש לראות בבקשה משום "סעד עצמאי" שאינו מצדיק התערבות שיפוטית, שעילותיה מצומצמות ממילא.

9. עיינתי במסמכים שהגיש המבקש, עיקרם מסמכים המתעדים מצבה הרפואי המצער ביותר של אמו, המתגוררת בנכס, ושמעתי טענותיו בדבר הצורך בהקניית תחושת ביטחון אישי עבורה, אך למרבה הצער מצבה הרפואי הקשה והכואב של האם אין בו להוות נימוק תקף לעיכוב ביצוע צו ההריסה, ואינו בא בגדר העילות המצומצמות, כאמור, להתערבותו של בית-המשפט בהתאם להוראות החוק. ודאי שמצב זה אין בו כדי להצדיק עשיית דין עצמי וקביעת עובדות בשטח, העלולות לפגוע באינטרס הציבורי ובבטיחות.

10. המבקש הציג עוד בדיון מכתב מאת מר אלי כהן, המשמש בתפקיד ועד הבית המשותף, לפיו אין לו התנגדות להקמת הגדר. אותו מר כהן לא הגיש תצהיר, אף לא התייצב לדיון. ממילא אין בהסכמה האמורה, שרמת נכונותה לא נבדקה, להעלות או להוריד באשר לעובדה כי הגדר הוקמה מבלי שיהיה בידי המבקש היתר בנייה להקמתה, אף לא צפי קרוב לכך, שעה שטרם הוגשה כל בקשה על-ידו. כוחו של מסמך זה דל, בפרט שעה שהמשיבה הציגה בפניי מכתבם של שכנים אחרים בבניין המופנה לראש העיר (מיום 26.2.17), ובו טענו כי "דיירי דירה 7 מתכוונים להקים במקום גינה פרטית, בשטח השייך לכלל הדיירים, ולמעשה להשתלט על שטח לא להם", כך שספק אם מכתבו של מר כהן, משקף הלכה למעשה את עמדת כלל דיירי הבית המשותף.

11. לכל האמור לעיל אוסיף , כי התרשמתי כי לא ייגרם למבקש או ל אמו נזק בלתי מידתי, במידה והצו יבוצע כעת, אף אם בעתיד תתכן הסדרה תכנונית של בנייה זהה או דומה, הסדרה שסיכוייה נמוכים . לכאורה, מדובר בבנייה קלה, שעלותה איננה גבוהה, כך שאם אכן יתקבל בעתיד היתר לגדר דומה, ניתן יהיה, ללא קושי רב, להקימה מחדש, והפעם כדין.

בהתאם לאמור לעיל, אני דוחה את הבקשה. בהתאם להוראות סעיף 222(ב)(2)(ב) לחוק התכנון והבניה, יבוצע צו ההריסה בתוך 60 ימים מהיום.

להעביר ההחלטה לצדדים

ניתנה היום, כ"ז אב תשע"ט, 28 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.