הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 31

לפני
כב' השופטת הבכירה , רחל קרלינסקי

התובע

פלוני

נגד

נתבעים

1. כלל חברה לביטוח בע"מ

2. יעקב יאסו
3. איילון חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. התובע יליד 77 נפגע לטענתו בתאונת דרכים מיום 20.8.14 מרכב חולף לאחר שחזר מעבודתו, חנה את רכבו מחוץ לביתו ופתח דלת אחורית על מנת להוציא את חפציו.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 מבטחת רכב התובע וכנגד הנתבע 2 –נהג הרכב החולף ו כנגד הנתבעת 3 מבטחת הרכב הנ"ל.
הצדדים חלוקים בנוגע לנסיבות התאונה ובעיקר בשאלת זהות האחראי לתאונה כאשר כל אחת מהנתבעות טוענת להעדר חבות ולחילופין לתאונה מעורבת . כמו כן המחלוקת נוגעת לגובה הנזק.

נסיבות התאונה

2. כמתואר ע"י התובע התאונה ארעה ביום 20.8.14, בשעה 23:00 לערך, לאחר יום עבודה ארוך, כשהתובע חנה את רכבו מסוג שברולט סילבראדו (להלן: "השברולט") ששימש לעבודתו. התובע העיד שלאחר שכיבה את הרכב יצא, סגר את דלת הנהג, וניגש לדלת האחורית להוציא חפצים אישיים. לאחר שפתח את הדלת האחורית שמאלית בעודו עומד על הכביש, הושיט את ידיו פנימה על מנת להוציא את חפציו האישיים. לפתע קלט בעיניו אורות של רכב מתקרב לכיוונו, הנוסע בפראות (לדידו משום שהנהג בו היה בגילופין כפי שהתברר לו מאוחר יותר מבנו), ועוד הספיק להכניס את חלק גופו העליון חזרה לרכבו. במצב שבו חציו של גופו היה על הכביש וחציו בפנים השברולט, כשרגליו נותרו מבצבצות מחוצה לו, חלף הרכב האחר ופגע בשתי הדלתות השמאליות של רכבו ובשתי רגליו. כתוצאה מכך נפתחה הדלת האחורית ב- 180 מעלו ת ופגעה בדלת הקדמית שהיתה סגורה.
התובע שנפל על הכביש הרים את ראשו ,ראה רכב לבן של חברת החשמל נעצר, כשנהגו ירד מהרכב, בחן את הפגיעה בצדו הימני של רכבו, נכנס לרכב והחל לנסע. כשראה את אשתו ושכנו יוצאים מהבית צעק לעברם שהנהג הפוגע בורח וביקש כי ירדפו אחריו. שכנו נכנס לבית על מנת לקחת מפתחות רכב ונסע יחד עם אשתו אחרי הרכב הלבן.
לבינתיים התובע הגיע בזחילה למדרכה כשהוא כאוב, התיישב על המדרכה והמתין להגעתו של אמבולנס ובמקביל הודיע למשטרה . מספר שכנים התאספו ובינהם גם אדם שזוהה ע"י שכנתו של התובע כבנו של ה נתבע. כשנשאל האחרון לפשר בריחת אביו השיב כי הוא היה שיכור.
ממקום התאונה פונה התובע לביה"ח אסף הרופא לשם הגיע בחצות.
על פי עדותו לאחר ששוחרר מחדר מיון בביה"ח ומתחנ ת המשטרה, נסע בדרכו חזרה לביתו לראות את הרכב שפגע בו ,אותו זיהה לפי מדבקות של חב' החשמל, במרחק 6-7 בתים מביתו וראה שהרכב הנ"ל היה פגוע בצדו הימני. למחרת היום הגיע הנתבע לביתו וביקש שיבטל את התלונה במשטרה משום היותו בתפקיד בכיר בחברת החשמל והדבר יפגע בו בעבודה. הוא התנצל על זה שפגע בו והסביר כי נבהל ומשום כך ברח.

3. אשת התובע העידה כי ישבה עובר לתאונה בחצר ביתה יחד עם שכנה. לפתע שמעה רעש חזק של פגיעה ויצאה בריצה לכביש. שם ראתה את מכוניתו של הנהג הפוגע שעצר את רכבו ויצא מהרכב והתבונן ברכבו. אותה עת שמעה את בעלה צועק כי נפגע על ידי הפוגע וכי יש לתפסו. לכשניגשה לרכב בעלה ,ראתה את הרכב חונה בתוך הריבוע המסומן בכביש, דלת הרכב פתוחה לצד הכביש, ובעלה שכוב ברכב מבוהל וכאוב. יחד עם השכן יצאו השניים בנסיעה לדלוק אחר הנהג הפוגע ומצאו אותו בשכונה. לאחר שהפעילו אורות מהבהבים וצפרו לו שאלו אותו מתוך מושב הרכב כשהחלון פתוח, לפשר היעלמותו מהמקום לאחר הפגיעה. הנתבע הסתכל עליהם, ולא ענה. למחרת הגיע ה אחרון לביתם, ישב בחצר ,הביע רגשי אשם והתנצל בפני התובע.

4. שכנו של התובע - העד מר ניצן רובין, תמך בגרסת העדה הנ"ל.
לדבריו התגורר אותה עת כדייר ביחידת דיור בביתו הפרטי של התובע עד לתום שנה לאחר התאונה. עובר לתאונה סמוך לשעה 20.00 לערך ישב עם אשת התובע בחצר הבית, ושמע פגיעה של רכב. מכיוון שגדר הבית חסמה את שדה הראיה נזקק לצאת את הבית כדי לראות את שקרה. בתוך 10 שניות מ"הבום" יצא את הבית, ראה רכב לבן של חברת החשמל סמוך לרכבו של התובע כשדלת ימין מעוכה, נהגו יצא מהרכב והסתכל לצדו הימני של רכבו. הוא ראה את התובע מקופל על הכביש וביקש לעזור לו מנסיונו כחובש. התובע צעק והזהיר שהנהג הפוגע בורח , או אז נכנס העד מיד לביתו חזרה, נטל את מפתחות רכבו ויצא לדלוק יחד עם אשת התובע אחר הרכב הפוגע. כשהוא צופר לאחרון ,בשלב מסוים הוא נעצר ואשת התובע שוחחה עמו דרך חלון הרכב פתוח והתענינה לפשר בריחתו .או אז הנתבע ירד מהרכב, בהליכה לא יציבה ופנה להיכנס לבית סמוך. מיד לאחר מכן חזרו השניים לבית התובע שם נמצאו כבר ניידת מד"א ומשטרה.

גרסת התובע הולמת את עדותו במשטרה ובעת שהגיע לחדר מיון בשעה 00:19 נרשם מפי ו:
"נפגע מרכב חולף כהולך רגל".

5. הנתבע 2 מהנדס חשמל שימש לדבריו כבודק מתקנים בחברת החשמל ובעבודתו כלול גם תיקון תקלות בשעות מאוחרות. ביום התאונה חזר לביתו בסמוך לאחר שטיפל בתקלה בין השעות 22:00 ל- 23:00 . לדבריו נסע במהירות נמוכה סמוך למקום התאונה, לאור תנאי הכביש המתעקל בירידה וכשהגיע לעיקול (עמ' 66 לפר'):
"שפשפתי רכב שעמד על הכביש. לא בחניה אלא על הכביש."

הוא הודה כי ירד מרכבו, התבונן ברכב התובע משני צדדיו וצילם ,ומשום שלא היה שם איש ולא קרה דבר המשיך בדרכו . לדבריו התכוון לשוחח עם התובע ורצה להחליף פרטים אלא ששמע רעש מהשכן ממול, פחד ,המשיך לביתו וחנה את רכבו.
הנתבע הכחיש פגיעה בגוף התובע ולטענתו לא שמע על כך דבר גם שעה ש נפגש עם התובע .עוד הכחיש שהתנצל בפני התובע אם כי הודה כי הגיע לביתו אולם בהזדמנות אחרת. הנתבע ביקש להדוף כל אשם המיוחס לו בנהיגה בגילופין או כי נסע במהירות היות ש לדידו אינו נוהג לשתות וממילא סביבת התאונה היתה ליד ביתו ולכן לא היה מקום לנהיגה מהירה.

6. ליבת המחלוקת היא בשאלת השימוש ברכב.
למעשה הגם שב"כ הצדדים הרחיבו בחקירות העדים המחלוקת הצטמצמה למידת מעורבות רכב התובע בתאונה.
הנתבעת 1 ביקשה לראות ברכב התובע משום זירה בלבד בהיות הנתבע 2 הגורם הפוגע באמצעות רכב הרנו בו נהג ואילו הנתבעים 2-3 בכתב ההגנה לא הכחישו את נסיבות האירוע אך טענו שהתובע נפגע בעשותו שימוש ברכבו שלו.

התובע העיד כי חנה את רכבו ברחוב במצב אנכי לכביש בחלקו הישר. ברחוב הנ"ל חונים כלי רכב במקביל למדרכה, כפי שתי חניות לפניו והוא חנה בחניה שלישית, מול שער ביתו בחניה תקנית ברוחב רכבו שאינו בולט לכביש. רכבו חוסם דר"כ את שער החניה הפרטית שלו אליו מובילה מדרכה מונמכת ובאותו לילה חנה במקביל למדרכה.
התובע הסביר עוד כי חנה בתוך ריבוע מסומן בכביש ששימש בעבר לחניית נכה כשלבנתיים הדייר הנכה עבר לגור במקום אחר. לדבריו אין מניעה לחנות שם לצד שלט שמציין שלא לחסום את חנית ביתו שם היה חונה נגרר. כך חנה את רכבו עובר לתאונה, כשהרכב בתוך הריבוע במרחק מקו הריבוע השמאלי המסומן. לדבריו פתח את הדלת בזווית מסוימת, לא עד הסוף ,על מנת להוציא את חפציו ,ללא חסימה, משום שהכביש הדו סטרי רחב דיו.
העד מר רובין תיאר את חנית רכב התובע באופן דומה והגם שאישר שרכב התובע הוא רחב,הסביר שמפרץ החניה בה חנה הוא רחב גם כן ומכיל את רכב התובע במקביל למדרכה.

7. הנתבע שבחר להרחיק עצמו מפגיעה בגופו של התובע ניסה להרחיק גם את אחריותו לפגיעה בטענה שרכב השברולט בלט בכביש ומסיבה זו פגע בו ושפשף את הרכב. לכשהתבקש בחקירתו להסביר הכיצד הפגיעה ברכבו ,כטענתו, מצומצמת רק לידית השיב (עמ' 70 ) לפר':

"אני גם מתפלא איך לא נשברה המראה הימנית אם זה באמת נכנסתי בו. כנראה שהרכב בלט, הפנים של הרכב שלי כנראה הסתובב לצד השמאלי. גם בצד השני בא רכב. זה רכב (צ"ל כביש) דו סטרי"

תמונות שהציג מצילום רכבו לא תמכו בגרסתו והניסיון לשכנע שמדובר בכביש צר שאינו מאפשר חניה לצד המדרכה ,לא עלה יפה בהעדר ראיה כלשהי תומכת בגרסה הנ"ל.

8. צבר הראיות בנוגע לנסיבות התאונה מוביל למסקנה ברורה שעלה בידי התובע להוכיחן כדבעי. מצאתי את גרסת ועדויות עדי התביעה מהימנים יותר מאלו שהוצגו ע"י הנתבעים 2-3. אמנם נמצאו סתירות מינוריות בעדויות התביעה אך סתירות מהותיות יותר מצאתי בגרסת הנתבע. לעומת עדי התביעה שעדותם השוטפת יצרה תמונה מהימנה וסבירה של האירוע, מצאתי מגמתיות בעדותו של הנתבע 2, שניסיונותיו לגמד את מעורבותו או להשליך את האחריות על התובע, המעיטו עוד יותר את משקלה הסגולי של עדותו.

האחריות - שימוש ברכב

9. אכן כפי שהציג ב"כ התובע עולות שלש אפשרויות להטלת האחריות במקרה דנן:
א. אחריות הנתבעת 1 בהיות התובע משתמש ברכבו.
ב. אחריות הנתבעים 2-3 בהיות התובע הולך רגל שנפגע על ידי הרכב הפוגע .
ג. אחריות של כל הנתבעים בהיות התאונה תאונה מעורבת.
התובע היה אדיש לתוצאה של מי מהאפשרויות הנ"ל היות שבהתקיים כל אחת מהן לשיטתו הוא זכאי לפיצוי מכח חוק הפלת"ד.

10. הצדדים הפנו להלכה העדכנית ברע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני (12.5.19) אשר קבעה כללים ברורים יותר מבעבר בנוגע למהותו של שימוש ברכב מנועי בהקשר לעליה וירידה מרכב מנועי , וזאת תוך נקיטה בפרשנות מצמצמת. בפסק הדין הנ"ל קבע בית המשפט העליון שלשה מבחנים מצטברים לבחינתה של פעולת השימוש, באמצו שניים מהם שנקבעו עוד בפרשת ינטל [רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל (29.10.07) ]:
ראשית, עסקינן בפעולה חיונית במובן ה"פיסי" לביצועה של הנסיעה.
שנית, על הפעולה להיות חלק טבעי ואינטגרלי מהנסיעה ברכב.
שלישית, הפעולה מצויה בתוככי מתחם השימוש ברכב –"בין תחילתו של המגע הפיסי עם הרכב לבין עמידה יציבה מחוצה לו וסגירת דלתו."
על כן בית המשפט הגיע למסקנה על פיה (פסקה 23):

"עלינו להמשיך ולחלץ מבין הפעולות המבוצעות בגדר מתחם זה את אותן פעולות אשר חיוניות במובן ה"פיסי" לכניסה לרכב או לירידה ממנו, ומהוות חלק טבעי ואינטגרלי משימושים מוכרים אלה."

בנסיבות המקרה שנדון בפסק הדין הנ"ל נקבע כי עת שהנפגע חנה את הרכב, יצא ממושב הנהג, רכש עמידה יציבה מחוץ לרכב, ניגש לפתוח את דלת המושב האחורי ואז קרתה התאונה , אין האירוע בא בגדר תאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד.
גם התלבטותו של כב' השופט עמית באותו פסק דין ליצור אבחנה בין הוצאת ציוד מתא מטען לבין הוצאתו מדלת אחורית, הוכרעה בהגעה לאותה מסקנה.
נראה שהדמיון בין המקרים לא מותיר מקום למסקנה אחרת מלבד דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1.

11. ב"כ הנתבעים 2-3 שהיה ער להלכה הנ"ל, אם כי פקפק בתחולתה על המקרה שאירע בטרם נקבעה , טען לשימוש אחר שעשה התובע ברכב השברולט על דרך חנייתו תוך יצירת סיכון.
כך נטען כי בהיות הכביש פינתי וצר, כשרכבו של התובע רחב מהרגיל ועומד בחניה אסורה כשדלתו פתוחה ,הוא יוצר סיכון לרכב חולף ותוך כדי כך מעורבות בתאונה.
בהפנותו לפסה"ד בעניין אדרי טען ב"כ הנתבעים 2-3 כי הנסיבות המוכחות מפי התובע עומדות במבחני פסה"ד לעניין מעורבותו של רכב בתאונה.

12. להכרעה בשאלת "השימוש" נפנה לחזקה המרבה שבהגדרת תאונת דרכים הואיל והיא מכילה את ההיגד "רכב שחנה במקום שאסור לחנות בו."
בשל הקשר שנקבע בהלכה הפסוקה שבין איסור החניה לבין יצירת סיכון תחבורתי (ראה ע"א 1042/00 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' שושי) מצא ביהמ"ש העליון בפרשת אדרי, שצוטטה (רע"א 1953/03 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אדרי, פ"ד נח (1) 817 (2003)) לבחון מספר מצבי חניה אפשריים ביחס שבין אופן החניה לסיכון שיצרה.
שני מקרי חניה מובהקים, האחד - חניה אסורה או מותרת ללא יצירת סיכון – שאז אין תחולה לחזקה המרבה ,והשני ,חניה אסורה שיש בה סיכון תחבורתי שאז חלה החזקה המרבה, אינם רלבנטיים לענייננו. ואילו במקרה שהחניה מותרת על פי דין אולם יש בה סיכון תחבורתי,תוכרע הסוגיה על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה ,ועל בית המשפט לבחון את הקשר הסיבתי – עובדתי בין חניית הרכב לבין הפגיעה - כך שאלמלא חנה במקום לא הייתה מתרחשת התאונה.
13. במבחן שתי הגרסאות הנגדיות של עדי הצדדים ניתן לקבע כי לא הונחה ע"י הנתבעים 2-3 תשתית עובדתית מספקת ע"מ לקבע מסקנה בדבר יצירת סיכון תחבורתי בחניית הרכב ע"י התובע . ודוק עול ההוכחה לעניין זה חל על ה ראשונים הטוענים לכך והם לא עמדו בנטל .

יוטעם כי חניה בתוך קטע מסומן בכביש ללא סימון או התוויה כלשהי או תמרור מתאים המורה על יעוד החניה לרכב נכה ,אינה בגדר חניה אסורה. גם הטענה שחניית רכב התובע, שהיה גדול מימדים ב כביש צר יצרה את הסיכון התחברותי , לא הוכחה במאום ואף לא בחוו"ד מומחה [כפי שנעשה בע"א 2812/20 קרנית נ' פלונית (13.6.21) ]. למעשה לא נמסרו נתונים עובדתיים באשר לגודל רכב התובע למול ממדי הכביש, העובדות לא הובררו באופן מלא בעדותו של הנתבע , ולא ניתן היה לקבע כי קיים קשר סיבתי בין חניית רכב התובע מול שער ביתו לבין התרחשות התאונה.
על כן אני קובעת כי האחריות לתאונה חלה על הנתבעים 2-3 וכאמור אין להחיל את הטענה החלופית בדבר מעורבות משותפת של כלי הרכב על פי סעיף 3 (ב) לחוק.

הנכות

14. התובע הובהל באמבולנס לביה"ח אסף הרופא שם אובחנו קרע ברצועות ברך ימין, בנוסף לפגיעה בברך שמאל. התובע הופנה להמשך מעקב רפואי לטיפולי פיזיותרפיה ושיקום, ולבדיקות ובכללן mri . בהמשך הופנה לניתוח ארתרוסקופיה בברך ימין, שבוצע ביום 24.3.15 במסגרתו בוצעה כריתה חלקית של MM וכריתת ציסטה.
ניתוח נוסף בוצע לתובע לאחר הגשת התביעה וביום 14.8.19 עבר התובע שחזור ACL עם שתל המסטרינ ג ומנסקטומיה.

15. התאונה הוכרה כתאונת עבודה וועדת המלל קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור של 10% מיום 1.10.15 , הכירה בקשר הסיבתי בין הפגיעה בברך ימין לבין התאונה והפעילה 1/3 מתקנה 15. כמו כן הוכרו נכויות זמניות כדלקמן:

% 100 נכות לתקופה של 31 יום מ 21.9.14 ועד ל 19.11.14.
20% נכות מיום 20.11.14 ועד ל 23.3.15.
100% נכות מיום 24.3.15 ועד ל 30.4.15.
25% נכות מיום 1.5.15 ועד ל 30.9.15.

תפקודיות

16. התובע נשוי ואב ל- 3, היה בעל עסק עצמאי לשירותי גינון לפרטיים וחברות בניה. אשתו שהייתה שותפה בעסק לא עבדה בעסק ולא קיבלה שכר ,אם כי סייעה לו לאחר הפגיעה בהוצאת חשבוניות. התובע העסיק 2 עובדים קבועים ולאחר התאונה הועסקו על ידו עובדים זמניים מתחלפים.
בעדותו אישר את הפגיעה בברך שמאל בתאונת עבודה קודם לתאונה דנן שבעקבותיה נקבעה לו נכות של 13% וטען כי למרות התחלואה בברכו הצליח להשתכר יפה עד שנת 2014 .
לדבריו הפגיעה בבברך שמאל פחות מכאיבה כמו הפגיעה בברך ימין, שהשביתה אותו לאחר הפגיעה ובהמשך לאחריה לא הצליח ל חזור לעבודה. מכיוון שמדובר בעסק שאותו בנה בשתי ידיו ביקש להמשיך בו אלא שלאור כאבים חזקים ברגל התקשה בכך, ונדרש למנוחות ארוכות. העבודה בעסק כללה בין היתר רכינה על ברכיו, כמו בעת הרכבת דשא סינטטי אך הוא לא יכול היה לבצעה יותר. משום שהפסיק לפעול פיזית בעסק הושפעה העבודה עד כדי ירידה ברווחיות ולאחר חדשיים שלשה, בהם היה מושבת ,לא הצליח לשמור על היקף העבודה וחווה דעיכה בעבודה.

התובע לא הכחיש שחזר לעסקו בחודש אוקטובר 2014 אולם לדבריו לא עבד פיזית אלא ניסה להחזיק בעסק במידת יכולתו. לדידו מצבו החמיר לאחר הגשת התביעה ולאחר צילום הברך התגלה הקרע ברצועה והוא נדרש לניתוח נוסף, שלאחריו היה מושבת כחדשיים.
בשל מצבו נענה להצעה שקיבל להסבת מקצוע ולעבוד בניהול יחידת האכיפה עירונית בבאר יעקב ב עבודה משרדית . עוד הסביר כי במקביל לא סגר את עסקו ו המשיך להעסיק פועל אחד מתוך רצון לשמר את עמל חייו, שעה שהגינון רובו ככולו נתון בידי העובד השכיר.

ב"כ התובע הפנה למקצועו ועיסוקו של התובע שנפגע ולעובדה שהפגיעה בתאונה שינתה לחלוטין את יכלתו להמשיך בכך ולכן יש לחשב לטענתו את נכותו התפקודית לפי 15% נכות לפחות.
ב"כ הנתבעים שללו המסקנה הנ"ל ולשיטתם יש להכיר ב- 2.5% נכות לכל היותר ואילו הפעלת תקנה 15 בשליש ע"י ועדת המל"ל יסודה בהטעייתה ע"י התובע וממילא אינה מחייבת את ביהמ"ש.

17. מבלי להתעלם מאופי הפגיעה והמגבלה שנותרה לא הונח ע"י התובע יסוד לטענה בדבר גדיעת מקור פרנסתו או גריעה משמעותית מהכנסותיו קודם לתאונה. התובע לא חרג לאחר התאונה מדרך התנהלותו כמקודם בניהול העסק והעסקת עובדים ואף המשיך לקבל הכנסה מעסק זה, בנוסף לעבודתו האחרת. לכן הגם שהוכחה גריעה בשכר לא שוכנעתי שיש לקבע שיעור גריעה מהשכר העולה על שיעור הנכות הרפואית.

הפסד שכר

18. בסיס השכר לטענת התובע צריך להיקבע על פי אישור המלל (רבע שנתי) למועד הסמוך
לתאונה קרי 23,744 ₪ ברוטו וסכום זה עמד בהלימה להכנסות בשנת 2013 . לעומת זאת בשנת 2017 השתכר סך בממוצע של 7,695 ₪ ובשנת 2018 סך של 7,675 ₪.
ב"כ הנתבעים 2-3 בנתחו את דווחי התובע על ההכנסות מעסקו טען שאין להסתמך על הנתון הנ"ל מכמה טעמים :

ראשית, דווחי התובע לשנת 2013 לא הוכרו מחמת אי קבילות הספרים.
שנית, ההכנסות המדווחות של התובע לשנת 2014 ע"ס של 232,256 ₪ ברוטו כללו רק סך של 131,395 ₪ מעסק ( סך של 10,000 ₪ נטו) וכך גם לשנת 2015 עת מתוך הכנסה שנתית של 386,776 ₪ רק 253,676 ₪ ( סך של 17,282 ₪ נטו) באו מהעסק ועל כן לשיטת הנתבעים זהו השכר הקובע.
שלישית, התובע לא העיד את רוה"ח להסביר כיצד הוכשרו ספרי העסק לשנה הרלבנטית.
רביעית, התובע אישר כי ההכנסות בעסק היו תנודתיות.
חמישית, מעדות התובע עולה כי לא נגרם לו הפסד כלשהו לאחר שהחל לעבוד בעבודתו החדשה ביחס לשכרו בשנת 2015 .

מצאתי יסוד וטעם ברב טענות הנתבעים ההולמות את מסכת הראיות. התובע גם לא הצליח להסביר את עליית הכנסותיו בשנת 2015 לאחר התאונה .יתר על כן מדוח רציפות ביטוח עולה כי התובע השתכר בשנת 2018 ממוצע חדשי של 13,781 ₪ ברוטו ואישר כי הכנסתו מגעת לסך הנ"ל בתוספת ל- 5000 ₪ מעסקו .

19. כלל ידוע הוא שנזק מיוחד כהפסד שכר לעבר טעון הוכחה על ידי התובע ואין באפשרותו להיבנות מ קביעת נכויות זמניות ע"י המל"ל לצורך הצגת הפסד הכנסה.
עריכת תחשיב ע"י ב"כ התובע של תקופת אי הכושר על פי קביעות המלל ובמצטבר 231 ימי אי כושר בנוסף 17 ימי אשפוז, ושתי תקופות הפסד לעבר אינו מתיישב עם התשתית העובדתית המוכחת.
התובע הצהיר על היעדרות של 51 יום ,והעיד בחקירתו על היעדרות מעבודתו בסמוך לאחר התאונה לתקופה של כשלשה חדשים ,ואילו אשתו העידה על העדרות של חודש.
זאת ועוד, גם אם יש יסוד לטענתו שהנזק הכלכלי של עצמאי לא מתבטא רק ב מספר ימי ההיעדרות מעבודה ,נראה שלאחר החזרה לעבודה העסק הניב פירות, גם מבלי שהתובע יזקק לביצוע עבודה פיזית בעצמו .
מן המקובץ, בהתחשב בנתוני השכר המפורטים לעיל , בהשפעת הנכות הרפואית כמתואר הן במישור התעסוקתי והן במישור הכללי, בחלוף הזמן מאז התאונה ובמגבלה שנותרה ובהפסד שחלקו הוכח ,נראה יש לפסוק לתובע פיצוי לעבר ולעתיד סכום גלובאלי של 280,000 ₪.

הוצאות נסיעה ורפואיות
20. לטענת התובע בהיות הפגיעה קשה ברגל ימין והיות שעוד קודם לתאונה סבל מבעיות בברכו
השמאלית קשה לו לאחר התאונה דנן הניידות לה נזקק ב הגעה לטיפולים רפואיים כמו פיזיותרפיה .
עוד נטען כי התובע נזקק לטיפולים רפואיים מלבד פיזיותרפיה, עבר סדרת טיפולים באפוסטרפיה ויזקק גם לשאת בדמי השתתפות עצמית לרכישת תרופות ולהיעזר ברפואה משלימה וניתוחים משמרים בעתיד .
בהינתן תאונה מוכרת ע"י המלל, ובהתחשב באופי הנכות והשפעתה אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪.

עזרת הזולת

21. על פי עדות התובע נזקק בתקופה סמוך לתאונה לעזרת הזולת בת שווי כלכלי. אמו היא אחות במקצועה, באה לעזור לו ואשתו לקחה חופש בימים הראשונים. העזרה התבטאה בהסעה לטיפולים רפואיים, עריכת קניות, וביצוע עבודות תחזוקה בבית שאותן לא יכול היה לבצע. התובע כלל גם את הסיוע של עובדי גינון בעסקו להם נזקק כתוצאה ממצבו הרפואי לאחר התאונה בעלות של 6,000 ₪ לחודש בתוספת לשעות נוספות.
בניגוד לטענות הנתבעים ניתן להניח שהתובע נזקק לעזרת הזולת לנוכח מצבו הרפואי ובעיקר בתקופות אי כושר מלאות לנוכח שני ניתוחים שעבר בברכו. לעומת זאת מקובלת עלי טענת הנתבעים שלא עלה בידי התובע להוכיח את שיעור ההוצאה להעסקת פועל נוסף, שלא הובא לעדות, ושהעסקתו קשורה סיבתית למצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה, שהרי הוברר כי גם קודם לקרותה הוא נזקק לפחות לעובד נוסף.
לנוכח המתואר אני סבורה כי פיצוי בסך של 30,000 ₪ הולם ראש נזק זה.

כאב וסבל

22. בהינתן נכות רפואית של 10%, בתוספת 17 ימי אשפוז זכאי התובע לפיצוי בגין נזק לא ממוני בסך של 24,503 ₪.

ניכויים

23. אין חולק שהתובע קיבל מענק חד פעמי מהמלל בסך של 102,082 ₪ אולם לטענת הנתבעים 2-3 יש לחשב נכונה את כלל התקבולים שקיבל והמגיעים לסך של 207,684 ₪ נומינלי והכוללים הן את סכום המענק, תגמולי נכות זמנית ודמי פגיעה. לפיכך לטענתם התביעה נבלעת ודין תביעתו להידחות.
הצדק עם הנתבעים בנוגע לניכוי הנדרש ועל כן מהפיצוי בסך 354,503 ₪ יש לנכות את כלל התקבולים ששולמו לתובע כתוצאה ובגין התאונה.

לסיכום

24. לאור כל האמור אני קובעת כדלקמן:

א. התביעה כנגד הנתבעת 1 נדחית והתובע ישא בהוצאותיה כולל שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

ב. הנתבעים 2-3 ישלמו לתובע בתוך 30 יום סך של 147,000 ₪ בצירוף הוצאות בגין אגרה ושכ"ט עו"ד בסך של 22,358 ₪.

ניתן היום, כ"ו טבת תשפ"ב, 30 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.

חתימה