הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 26

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעים

1.סרגיי פיינגולד
2.סבטלנה פיינגולד

נגד

נתבעת
הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע וטענות הצדדים
1. בפני תביעה כספית, בסך 51,802 ₪, שעניינה דרישת פיצוי בגין הוצאת לשון הרע ובגין גבייה ביתר מצד הנתבעת. כל הנסיונות לפשר בין הצדדים בשלבים שונים של הדיון לא צלחו, ואין מנוס אלא להכריע בתביעה. מאחר שמדובר בסדר דין מהיר, ינומק פסק-הדין בתמציתיות.

2. בקצרה, אלה העובדות והטענות שבכתב התביעה:

א. התובעים בוטחו על ידי הנתבעת במספר פוליסות ביטוח חיים, האחת ע"ש התובע, השניה ע"ש התובעת, והשלישית ע"ש שניהם – וזו פוליסה שנועדה להבטיח הלוואת משכנתה. ב יום 3.2.2012 שלחו התובעים דרישה בכתב אל הנתבעת לבטל את 3 הפוליסות (להלן – "מכתב הביטול") . בידיהם אישור כי הפוליסה הראשונה אכן בוטלה ביום 1.3.2012. אלא, שעבור הפוליסה השלישית המשיכה הנתבעת לגבות פרמיות למשך שנה נוספת, בסך של 1,802 ₪, והתובעים דורשים החזר סכום זה.

ב. במקביל, ומסיבה שאז לא היתה ברורה, הגישה הנתבעת נגד התובע תביעה, ע"ס 1,071.66 ₪, הישר לביצוע בהוצאה לפועל, ואף נקטה נגדו בהליכי גבייה, ובין היתר הטילה עיקולים על חשבון הבנק של התובעים, ובכך פגעה בשמם הטוב ובמוניטין שלהם כלפי הבנק. למפרע התברר, כי בכתב התביעה שם טענה הנתבעת (שם התובעת) כי הפוליסה הראשונה (אותה פוליסה שבוטלה ביום 1.3.2012) בוטלה על ידי הנתבעת עצמה בחודש יולי 2012, עקב אי תשלום פרמיות, וכי פרמיות אלה, ממרץ 2012 ועד יולי 2012, היו היסוד לתביעה שהגישה הנתבעת. עקב הפגיעה בשמם הטוב, כאמור, דורשים התובעים פיצוי סטטוטורי בסך 50,000 ₪, ללא צורך בהוכחת נזק.

3. מנגד, הנתבעת טענה בתמצית כך:

א. עובדתית – הנתבעת מכחישה (מחוסר ידיעה) את דבר משלוח מכתב הביטול מיום 3.2.2012, אולם בכתב ההגנה אינה מתייחסת כלל לשאלת תקינות התביעה שהיא עצמה הגישה נגד התובעים. באשר לפוליסה השלישית, שבעבורה המשיכה הנתבעת לגבות פרמיות, הרי שזו לא בוטלה כהלכה, שכן התובעים לא המציאו לנתבעת את כל האישורים שהיה עליהם להמציא, ושהיו מאפשרים את ביטול הפוליסה (כגון: אישור הבנק המלווה, אישור שלגביו נטען בכתב התביעה עצמו שניתן לתובעים רק באמצע מרץ 2012).

ב. משפטית – את התביעה של התובעת 2 יש לדחות מחמת העדר יריבות, שכן לא הוגשה נגדה תביעה, ולא ננקטו נגדה הליכי הוצאה לפועל. את התביעה להחזר הפרמיות יש לדחות, שכן לא הוכח שנתבקש ביטול הפוליסה, תוך עמידה בדרישות לכך. ואת התביעה לפיצוי בגין לשון הרע יש לדחות על הסף, מחמת החסינות החלה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע , התשכ"ה-1965 (להלן – "סעיף 13(5)") , וגם לגופה, מאחר שאין כל פרופורציה בין הנזקים שיכולים היו להיגרם מעיקולים בתביעה ע"ס כ-1000 ₪, לבין הסכום הנדרש; וכן מאחר שממילא יכול היה התובע להגיש התנגדות לביצוע התביעה, או לשלם את סכומה, והיה מונע מעצמו את אי הנעימות שבנקיטת הליכי גבייה נגדו.

ג. נקדים את המאוחר ונציין, כי בעקבות עדות נציגת הנתבעת, התעוררו גם טענות נוספות מצד הנתבעת, כדלקמן: הפוליסה הראשונה, שלגביה הוצא האישור כאילו בוטלה ב-1.3.2012, וששימשה יסוד לתביעת הנתבעת, לא בוטלה באותו מועד, אלא רק בחודש יולי 2012, בשל אי תשלום פרמיות, שכן מכתב הביטול לא התקבל בידי הנתבעת עד אז. רק בשנת 2013, ולאחר שהוגשה תביעת הנתבעת להוצאה לפועל, התקבל מכתב זה, ועל סמך אסמכתא שהומצאה (ושתידון להלן), כי אכן נשלח ביום 3.2.2012, תיקנה הנתבעת רישומיה, וציינה לגבי הפוליסה, כי בוטלה ביום 1.3.2012 – ובהתאם לכך גם נסגר תיק ההוצאה לפועל, בלא שנגבה בו החוב.

הראיות
4. התובעים תמכו תביעתם בתצהיר-תמיכה בכתב תביעה של התובע, בלבד, והראיה המשמעותית מצדם לטענותיהם היא אסמכתא לאישור משלוח מכתב הביטול בפקס ביום 3.2.2012, ומכתב הנתבעת, לפיה מבוטלת הפוליסה הראשונה מיום 1.3.2012. כן צורף מכתב תלונה ששלחו התובעים לנתבעת ולאגף שוק ההון במשרד האוצר (להלן – "מכתב התלונה"), לכאורה ביום 3.1.2013 (נספח 14 לכתב התביעה).

5. הנתבעת תמכה הגנתה בתצהירה של הגב' (עוה"ד) קרני מולכו-אושרובסקי (להלן ולעיל – "הנציגה").

6. שני עדים אלה גם נחקרו.

7. התובע העיד, כי לא הוא ניסח את מכתב הביטול, ולא הוא שלח אותו, אלא אשתו, התובעת. הוא עומת עם העובדה, שמכתב התלונה, אשר לפי אישור משלוח הפקס המוטבע עליו נשלח ביום 3.1.2013, מתייחס לאירועים שהתרחשו במועד מאוחר יותר – פתיחת תיק ההוצאה לפועל, ביום 14.1.2013 – ומכאן , כי לא נשלח במועד המוטבע בפקס (יצוין כי מכתב התלונה עצמו אינו נושא תאריך). הוא לא ידע להסביר את פ ִּשרה של אי-התאמה זו, ולא יכול היה לשלול, כי התאריך המוטבע באישור הפקס אינו משקף אל נכון את התאריך בו נשלח הפקס בפועל. מכאן לא יכול היה לשלול, כי גם אישור הפקס המעיד על משלוח מכתב הביטול ביום 3.2.2012 עשוי שלא להעיד על התאריך בו נשלח בפועל.

8. באשר לתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגדו, העיד כי פנה ללשכת ההוצאה לפועל לברר את מקור התביעה, ולאחר מכן העביר את העניין לטיפול סוכן הביטוח שלו. הוא לא ידע להעיד, אם הגיש התנגדות לביצוע התביעה, אם לאו (אולם מהמסמכים שצרפו התובעים עצמם לכתב התביעה, ושמקורם בתיק ההוצאה לפועל, עולה בבירור כי לא התובע לא הגיש התנגדות) .

9. הנציגה העידה, כאמור לעיל, כי על פי רישומי הנתבעת לא התקבל מכתב הביטול במועד בו לכאורה נשלח, אלא רק במהלך שנת 2013, לאחר הגשת התביעה להוצאה לפועל, וכי לפיכך שונה, רטרואקטיבית, מועד ביטול הפוליסה הראשונה, כך שבמקום ביטול ביולי 2012 עקב אי תשלום פרמיות, נרשם שבוטל במרץ 2012. הנציגה הסבירה, כי זו היתה בחירה לשם הזהירות מצד הנתבעת, שהעדיפה בנסיבות לא להתעמת עם התובעים באשר למועד משלוח המכתב, וקיבלה רטרואקטיבית את טענתם, כי שלחו את מכתב הביטול כבר בפברואר.

דיון והכרעה
10. דין התביעה להידחות, על כל ראשיה.

11. נפתח בעיקר – התביעה לפיצוי בגין לשון הרע. לא מצאתי צורך להכריע במחלוקת הקיימת בפסיקה, ואשר עליה עמדתי בהחלטתי מיום 16.12.2014 (אז ביטלתי פסק-דין שניתן בהעדר התגוננות), האם נקיט ת הליכי הוצאה לפועל חוסה תחת הגנת סעיף 13(5), בהיותה פרסום שנעשה אגב הליך משפטי, אם לאו, אם כי אני נוטה לדעה שאכן יש להגן על פעולות לגיטימיות של בעל דין במסגרת הליך משפטי או מעין-משפטי שכזה.

12. אין צורך בהכרעה זו, שכן אפילו תאמר שהליכים אלה אינם מוגנים באופן מוחלט מכוח סעיף 13(5), הרי שבמקרה דנן, בו אין מדובר בהגשת פסק-דין לביצוע, אלא בהגשת תביעה, דווקא פעולות התובעים עצמם, או שמא נאמר: מחדליהם, הם שהביאו לתוצאה עליה הם מלינים. בפני התובע, עת הוגשה נגדו התביעה, עמדה האפשרות הרגילה, הקבועה בחוק ההוצאה לפועל, של הגשת התנגדות לביצוע תביעה. אם היה מגיש התנגדות, היה יכול להעלות את כל טענותיו בזמן אמת, ואלה היו מבוררים כדין. אם היתה מתקבלת גרסתו – היתה התביעה נדחית, ויכול והיה זכאי לפסיקת הוצאותיו הכרוכות בהגנתו. אם לא היתה מתקבלת גרסתו – כי אז ממילא נשמטת גם היום תביעתו מיניה וביה. כך או אחרת, לא היו ננקטים נגדו הליכי גבייה כלשהם, ותביעתו זו לא היתה באה לעולם.

13. יתר על כן, בעצם אי-הגשת ההתנגדות, לא זו בלבד שהתובע הביא על עצמו את הליכי הגבייה, אלא שהציב הוא את עצמו כפוף, מכל בחינה רלבנטית, למעשה בית-דין, שכן תביעה המוגשת להוצאה לפועל, כמו שטר, היא בבחינת פסק-דין על תנאי, ההופך לפסק-דין חלוט שעה שלא מוגשת התנגדות לביצועו. משכך, אם לא טרח התובע להגיש התנגדות, ממילא נתפס הוא כמי שניתן נגדו פסק-דין המכריע במחלוקת לרעתו (השווה ההלכה שנקבעה, בנסיבות שונות במקצת, אולם דומות במהות, ברע"א 2237/06 בנק הפועלים נ. ויינשטיין, פורסם במאגרי פסיקה שונים באינטרנט).

14. ובשלישית, ממילא, אפילו לא היינו פוסעים באחת משתי דרכים אלה, הרי שעל התובע הנטל להוכיח, כי ההליך שנקטה נגדו הנתבעת לא היה מוצדק, והוכחה זו מבוססת, בראש ובראשונה, על הוכחת משלוח מכתב הביטול במועד בו נטען כי נשלח. אלא, שכפי שראינו, התובע כשל מלהוכיח עניין זה: ראשית, מאחר שכלל לא כתב או שלח את המכתב, וכל עדותו בעניין היא בבחינת עדות מפי השמועה, שכן מבין שני התובעים, התובעת, שנטען לגביה כי היא כתבה ושלחה את המכתב, כלל לא העידה (וכל זאת אפילו אם לא נעשה שימוש בכלל הידוע מדיני הראיות, כי חזקה על בעל דין שלא היה מונע מבית המשפט ראיה שעמדה לרשותו, אילו היתה פועלת לטובתו, ומכאן כי יש להסיק לחובת התובעים מעצם אי-העדת התובעת); ושנית, מאחר שעל פי העולה מאישור המשלוח בפקס של מכתב התלונה, כמפורט לעיל, אין התאריך המודפס על גבי אישור המשלוח של מכתב הביטול בפקס מהווה ראיה חזקה מספיק לכך שבאמת נשלח באותו מועד. די לנו, שמכתב אחד שנשלח מאותו מכשיר פקס ומטעם אותם שולחים נשלח במועד שונה מהמועד המודפס באישור, שעל השולחים להוכיח, בראיה תומכת אחרת, כי המועד המודפס באישור משלוח מכתב אחר אכן מעיד נכונה על מועד המשלוח בפועל.

15. והרבה מעבר לצריך, הרי שעל התובע, ככל ניזוק, חלה החובה להקטין את נזקיו, ובאפשרותו היה, בנקל, לפרוע את חובו, תחת מחאה, בסכום שאינו עולה על 2,000 ₪, ולתבוע החזר, בבית המשפט לתביעות קטנות, ככל שהוא סבור שלא היה עליו לשלם סכום זה. מכאן, כי נזקיו הריאליים הם בסכום נמוך מאד, ביחס לסכום התביעה.

16. מכל הטעמים דלעיל, גם איני רואה צורך להכריע בטענת העדר היריבות שהעלתה הנתבעת כלפי התובעת.

17. ומכאן לסעד המשני, בסך 1,802 ₪, שעניינו החזר פרמיות שנגבו ביתר. אף כאן, כשלו התובעים מלהוכיח, כי ביקשו לבטל את הפוליסה השלישית. מכתב הביטול, כאמור לעיל, כבר אינו יכול לשמש ראיה לדבר, בהעדר עדותה של התובעת, ובהעדר אסמכתא מהימנה למועד משלוחו. יתר על כן, בפי התובעים לא היה מענה לטענתה המרכזית של הנתבעת בעניין זה, והיא, כי לא נמסרו לה המסמכים הרלבנטיים לצורך ביטול הפוליסה, ובראשם: אישור הבנק המלווה. נזכור, כי אישור זה, ממילא, הוצא במועד מאוחר מהמועד הנטען למשלוח מכתב הביטול, ולא הובאה כל ראיה, כי גם אישור זה נשלח במועד כלשהו לנתבעת. לפיכך, לא הוכח כי היתה גביה ביתר, ואין מקום לחייב את הנתבעת להשיב את הפרמיות.

18. התביעה נדחית, אפוא, מכל הטעמים דלעיל, ואני מחייב את הנתבעים בהוצאות התובעת בסך של 5,400 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין עד לתשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ' תמוז תשע"ו, 26 יולי 2016, בהעדר הצדדים.