הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 23

לפני
כב' השופטת הבכירה , רחל קרלינסקי

התובעים

  1. עאליה דסוקי
  2. עקילה עאזם
  3. ראודה אבו ריה
  4. אחמד ג'מיל
  5. סוהא אג'מיל
  6. סאלם אלנאשף
  7. חולה מסארוה
  8. רנדה ג'מעה
  9. עזמי ג'מיל
  10. מרוה טיבי גבארה
  11. יוסף סופיאן
  12. מוחמד עלי אג'מיל
  13. רנא עלי אג'מיל
  14. בוראן עלי אג'מיל
  15. מהא עלי אג'מיל
  16. מונא עלי אג'מיל
  17. פתין אלנאשף

נגד

הנתבעים

1.מאהר קעיק
2. ואיל קעיק
3. סמיח תלי
4. מאג'דה קעיק
5. נאשף נג'אח

פסק דין

1. זכויות במקרקעין לא מוסדרים בגוש 8068 הבנוי ,בכפר העתיק בטייבה, עומדות בליבת המחלוקת בתיק זה.
התובעים עתרו לסילוק ידם של הנתבעים והשבת החזקה במקרקעין לידיהם, מתן צו מניעה כנגדם לאיסור כל פעולה שהיא במקרקעין לרבות דיספוזיציה, ומתן צו הצהרתי בדבר זכות להירשם כבעלים.

2. חטיבת הקרקע בה עסקינן שאליה לדידם של התובעים פלשו הנתבעים היא בשטח של 1536 מ"ר (להלן – "המקרקעין") ומצויה בחלק המזרח צפוני שלהם ,שהיה עובר לפלישה הנטענת לא בנוי בעוד שהחלק הדרומי מבונה בבניינים ישנים.
רקע

3. רב הצדדים הם צאצאי המנוח יוסף עלי ג'מיל ז"ל, סבם של התובעים (להלן – " הסב המנוח") שהתגורר במקרקעין עם נשותיו ולאחר שעלה לרגל למכה, נפטר שם בשנת 1925 והותיר אחריו שתי נשים וילדים.
על קבוצת התובעים בחלקה נמנים צאצאי האישה האחת הגב' אמנה, וקבוצת הנתבעים יחד עם אחרים הם צאצאי האישה השנייה הגב' סופיה.
רב התובעים הם גם צאצאיו של בן הסב המנוח מר מחמד ג'מיל ז"ל יליד 1905 (להלן- " האב המנוח") שנישא גם כן לשתי נשים ואשר צאצאיהן העבירו ומכרו בינתיים את זכויותיהם בין בני המשפחה.
הטוענים לזכויות קנייניות עדכניות במקרקעין הם התובעים 8-11 והם מייחסים לנתבעים בניצוחו של הנתבע 1 בשנים 2014-2015 פלישה, השתלטות ובניה במקרקעין שלא כדין.

4. ביום 12.2.08 ניתן צו ירושה ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בכ"ס (בתיק ת"ע 3441/07) לתשעת יורשי הסב המנוח.
על פי צו הירושה שתי נשותיו ירשו כ"א 1/4 חלקים במקרקעין ושאר היורשים ביניהם בנו של המנוח (אבי התובעים) וששת בנותיו ירשו כ"א 1/14 חלקים.
לדידם של הנתבעים 1-2 הם צאצאי יורשות הסב המנוח (קרי אשתו סופיה ז"ל, ובנותיה עייאשה וסועאד) שקיבלו מהם בהעברה שטח של 635 מ"ר מהמקרקעין. הנתבע 3 ירש את חלקה של אמו פטמה (יורשת הסב המנוח) וכן חלק מעיזבונה של הגב' אמנה ובסה"כ 196 מ"ר במקרקעין. לפיכך, לשיטת הנתבעים שטח המקרקעין הכולל של שלשתם מגיע ל- 835 מ"ר.

5. עירית טייבה ערכה תכנית טב /2957 על פיה היה בכוונתה לשנות ייעוד של המקרקעין בשטח של 1616 מ"ר המיועד למגורים בלב האזור הישן של העיר טייבה, למגרש קטרגל משולב. התכנית הומלצה להפקדה בישיבת הוועדה המקומית מיום 29.8.00 אולם הוועדה המחוזית סירבה לתכנית שהוצעה.

6. לתביעה זו קדמו מספר רב של הליכים בין חלק מהצדדים כדלקמן:
א. תביעה שהגישו הנתבעים 1-3 בביהמ"ש לענייני משפחה (תמ"ש 28470/08) כנגד התובע 4 ואחרים לפירוק שיתוף ,שהועברה מחוסר סמכות עניינית לבימ"ש שלום בכפר סבא ולבסופו של דבר התביעה נמחקה לבקשתם.
ב. תביעה שהוגשה לביהמ"ש המחוזי מרכז ע"י הנתבעים כנגד התובעים (בתיק 48029-01-14) למתן פסק דין הצהרתי בנוגע לבעלות. לאחר שהדיון בתביעה הועבר לבימ"ש זה לאור העובדה שמדובר בקרקע לא מוסדרת ובזכויות חוזיות, נדחתה התביעה על הסף בפסה"ד מיום 3.5.15 בשל התיישנות דיונית.
ג. התובעים הגישו ביולי 2015 תביעה כנגד הנתבעים (בתיק 37572-07-15) לצו מניעה קבוע למנע מהנתבעים לבצע עבודות בניה או חפירה בקרקע בשטח של 1616 מ"ר ולהוצאת כל הכלים והציוד ולהרוס גדר מבטון.
בקשה לסעד זמני בתיק הנ"ל נדחתה וביהמ"ש בהחלטתו מיום 12.8.15 ציין כי מדובר בסכסוך עתיק יומין שבמרכזו סכסוך ירושה בין צאצאי הסב המנוח מבלי שהזכויות הוכרעו ודחה את הבקשה לאור העדר הוכחת הזכויות לכאורה והשהוי הנלווה לאור "מעשה עשוי", משום שבמועד הדיון הגדר כבר הייתה בנויה. בסופו של ההליך -התביעה נמחקה בהסכמה.

7. הנתבעת 4 הגישה בקשה למתן היתר בניית בית על המקרקעין שנדחתה ע"י ועדת לתכנון ובניה טייבה עד לבירור הנושא הקנייני. ועדת הערר קיבלה את הערר, דחתה את התנגדות התובעים והחליטה לאפשר מתן היתר רטרואקטיבי לבניה שבוצעה, מלכתחילה, ללא היתר. וועדת הערר קבעה שיש מספיק תימוכין קנייניים כדי לאפשר מתן היתר בלי לקבוע דבר בשאלת הזכויות במקרקעין.
ערעור בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים מרכז (עת"מ 61115-08-16) על ההחלטה הנ"ל נדחה וביהמ"ש הוסיף בפסק דינו שאין בהחלטת הוועדה המקומית ובהחלטת וועדת הערר משום הכרעה כלשהי בכל שאלה קניינית הנוגעת לנכס הנדון. בקשת רשות הערעור שהגישו התובעים לבית המשפט העליון (בר"ם 7210/16) על החלטת ביהמ"ש המחוזי הדוחה צו ביניים שיורה לוועדה המקומית לתכנון ובנייה טייבה שלא לדון בבקשת הנתבעת 4 למתן היתר הבניה נדחתה (בהחלטה מיום 9.11.16) משום שלבינתיים ניתן כבר היתר בניה ומדובר במעשה עשוי.

המחלוקת

8. המחלוקת המרכזית נוגעת לזכותם של התובעים במקרקעין, היקפה ומהותה, וזכותם לסעדים הנ"ל כנגד הנתבעים לרבות בטענה בדבר פלישתם של האחרונים למקרקעין שלא כדין.
כתב התביעה תוקן מספר פעמים ותמצית כתב התביעה המתוקן האחרון כוללת את הטענה בדבר חזקה במקרקעין במשך שנים רבות וזכאות התובעים להירשם כבעלים עקב כך ולנוכח שרשור זכויות בעלות כדין מאז מות האב המנוח. לשיטת התובעים הגם שלסב המנוח היו צאצאים אחרים, המקרקעין הנ"ל לא היו חלק מעיזבונו אלא נרכשו מצדדים שלישיים, ועל כן אין לנתבעים כל זכות בהם. האחרונים לא החזיקו במקרקעין עובר לפלישתם בשנת 2104 והחזקתם הינה בניגוד לדין. בפועל משנת 1974 מחזיקים נכדי הסב המנוח וצאצאי בנו המנוח במקרקעין ברצף , מתוקף רכישת בעלות של האחרון והעברת זכויותיו אליהם ללא תמורה. לאחר שמשפחות כל הצאצאים הנ"ל הסתדרו בבתים חדשים בכפר, בין היתר בחלקות שהיו גם הן שייכות לאב המנוח, העבירו 7 אחים ויורשיהם מתוך 8 אחים (כולם למעט תובעת 8) את הזכויות שקיבלו לבני האחים שלהם (נכדי האב המנוח) הם התובעים מס' 9 ו-10 ונינו של המנוח הנ"ל הוא התובע 11 ואשר הם אלה המחזיקים כיום במקרקעין יחד עם דודתם (התובעת 8).

9. התובעים טענו עוד בכתב התביעה כי לפי סעיף 53 לפק' ההסדר, אילו היה נערך תהליך ההסדר כחוק ואילו היו מגישים הנתבעים התנגדות או תביעה נוגדת באחד מהמקרים הנ"ל ואילו היה מעביר פקיד ההסדר את העניין לבית המשפט, היה רשאי בית המשפט לצוות על רישום האב המנוח והתובעים כולם כבעלי המקרקעין ולו רק מהסיבה שכולם יחד, מחזיקים במקרקעין לפחות 90 שנה , ונוהגים בהם מנהג בעלים ואין לאף אחד אחד זכות אחרת. כמו כן לטענתם מעולם במשך 90 שנה אף אחד לא טען טענה כלשהי לפיה לאב המנוח אין זכות בעלות במקרקעין בעוד שהוא ובני משפחתו נהגו בהם מנהג בעלים במקרקעין. לכן, למנוח הנ"ל זכות כפולה להירשם כבעלים ראשון של המקרקעין הן מכוח זכות בעלות לפי סעיף 78 לחוק העותומני והן מכוח תנאי סעיף 52 לפקודת ההסדר.
לא זו אף זו, לכל התובעים קיים גם הֶצדק להכיר בחזקתם רבת השנים הנובעת מדיני החזקה, דיני בר רשות, דיני הקניין, דיני היושר לרבות בהתאם לעסקה משנת 1974 וההעברות שלאחר מכן, אשר כולן נערכו בתום לב ומתוך הידיעה כי קיימת להם, לפי חוק, הזכות לנהוג במקרקעין מנהג בעלים. מנגד הנתבעים עשו דין לעצמם, פלשו למקרקעין ואחרי פלישתם בצעו עסקאות למראית עין, כביכול, לפיהן הנתבע 1 מכר את המקרקעין לאשתו -הנתבעת 4 כדי לייצר "תימוכין קנייניים" יש מאין, שנדרשו להם כדי לשכנע את רשויות התכנון לדון בבקשה. בפועל מדובר בהעברה פיקטיבית חסרת כל היגיון שנועדה כולה רק כדי לזרות חול בעיני ועדות התכנון והבניה.

10. הנתבעים העלו בהגנתם שלל טענות דיוניות מקדמיות ומהותיות ולגופה של מחלוקת טענו כי לא עלה בידי התובעים להוכיח את זכותם העדיפה במקרקעין שעה שהנתבעים עשו שימוש כדין בהם לפחות משנת 2000 ואף עוד קודם לכן ,כשאמו של הנתבע 3 התגוררה במקרקעין, וכן סבתם של הנתבעים 1-2 התגוררה שם עד יום מותה. במסגרת השימוש אחסנו במקרקעין חומרי בנין שונים, הפעילו חניה בתשלום, אירועים ומזנון ואף הקימו בית על פי היתר.
יתר על כן בצו הירושה של הסב המנוח חולקו המקרקעין בין כל צאצאיו ואילו חלקו של האב המנוח מגיע ל- 115 מ"ר לכל היותר, שהוא תואם את היקף החזקתו בפועל גם על פי המסמכים שהוגשו. על כן לא יכול היה האחרון להעביר לתובעים או מי מהם, יותר ממה שירש, מה גם שלא הוצג צו ירושה על שמו ויש לו יורשים נוספים על אלו הנקובים בייפוי הכח הבלתי חוזר על פיו , כנטען ע"י התובעים, הועברו אליהם זכויותיו במקרקעין.

דיון
הטענות המקדמיות

11. הנתבעים העלו כבר בשלבים מוקדמים של ההליך טענות מקדמיות שהובילו לתיקון כתב התביעה מספר פעמים. חלק מטענות אלו נותרו להכרעה לאחר פרשת הראיות ולשיטת הנתבעים בסיכומיהם יש כבר בהם כדי לדחות את התביעה.

לעניין זהות הצדדים

12. לטענת הנתבעים יש לדחות את תביעת חלק גדול מהתובעים שהשתחררו מזכויותיהם במקרקעין. אף לשיטת התובעים רק לארבעה מהם (8,9,10,11) יש זכות במקרקעין ואילו ליתר התובעים אין כל זכות במקרקעין לאחר שמכרו את מלוא זכויותיהם לפני כ-15 שנים לשלושת התובעים (9,10,11) בהסכמי מכר לפני למעלה מ-15 שנה. אדם אשר מכר זכות במקרקעין לא יכול לתבוע את הזכות אותה הוא מכר ואף לא יכול לטעון כי קיימת לו זכות שביושר במקרקעין אותם הוא מכר.
עוד טענו הנתבעים 1-3 כי הם עצמם אינם מחזיקים במקרקעין ולמעשה מכרו זכויותיהם מזה זמן רב. הנתבע 1 העביר זכויותיו לאשתו -הנתבעת 4 ואילו הנתבע 3 העביר זכויותיו לאשתו – הנתבעת 5.
בהיות המחלוקת עובדתית ההכרעה בזכויות הצדדים נדחתה לשלב הראיות ולאחריהן אפשר לקבע כי ככל שקיימת עילת תביעה לאחד מהסעדים המפורטים בכתב התביעה, הרי זו עומדת רק לתובעים 8-11 כבעלי זיקה קרובה הנטענת למקרקעין.

לעניין הסמכות

13. כנטען ע"י הנתבעים הסמכות לדון בתביעה להירשם כבעלים ראשון במקרקעין לא מוסדרים נתונה לפקיד/רשם ההסדר בהתאם לסעיף 26 לפקודת הסדר הזכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט -1969 (להלן- פקודת ההסדר) . במקרה של מחלוקת, הסמכות לברר תביעות ולהכריע בהן נתונה לבית המשפט המוסמך, שהוא בית המשפט המחוזי. ולפיכך אין רלבנטיות לסעדים אחרים שפורטו ע"י התובעים מלבד הסעד של סילוק יד.
בהחלטתי מיום 14.3.19 הוריתי על מחיקת עילות וסעדי התביעה כלפי פקיד ההסדר ורשות המיסים ,ולכן אין עוד צורך לדון בטענה שהועלתה מחדש בסיכומי הנתבעים. יתר על כן גם סעיף 131 לכתב התביעה המתוקן מייתר כל טענה נוספת בעניין.
לפיכך למעלה מן הצורך יצוין כי בתביעה לסילוק יד קונה בית משפט השלום סמכות לדון במקרקעין לא מוסדרים לאור האמור בסעיפים 108- לפקודת ההסדר.

התיישנות

14. לטענת הנתבעים העתירה לסעד הצהרתי לפיו הזכויות במקרקעין הלא מוסדרים הנם בבעלותם הבלבדית של התובעים התיישנה. למרות שלכתב התביעה הוספו סעדים שונים הרי שהתביעה היא בעצם תביעה לחזקה במקרקעין שאינם מוסדרים.
לטענתם סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות קובע כי תקופת ההתיישנות במקרקעין לא מוסדרים היא בחלוף 15 שנים ולכן הטענה לזכות בעלות מזה עשרות שנים דינה להידחות.
לעומת זאת לשיטתם, לנתבעים עומדת התיישנות מהותית מכיוון שהם אינם מחזיקים טריים במקרקעין, אלא בעלי חזקה רצופה של למעלה מ-91 שנה בכמחצית המקרקעין נשוא התובענה והם מעבדים את חלקם במקרקעין במשך למעלה מ-30 שנים בעצמם, השקיעו כספים רבים בשטח ופעלו להשבחת המקרקעין.

כפי שהוריתי בהחלטתי מיום 23.4.17 תחולת טענת ההתיישנות על שני רכיביה הייתה טעונה בנסיבות דכאן בחינה עובדתית. יוזכר שהתובעים מייחסים לנתבעים פלישה שלא כדין למקרקעין בשנת 2014.
כמובהר בסוגיית הסמכות -אין מקום למתן סעד של הצהרה בדבר זכותם הקניינית של התובעים שאחרת כנגדה תעמוד בין היתר טענת התיישנות דיונית שהעלו הנתבעים, ברם הוכחת זכותם של התובעים במקרקעין רלבנטית לסעדי התביעה שביסוד עתירתם להגנה על זכויותיהם במקרקעין.

הטענות המהותיות - זכויות התובעים

15. בהינתן העובדה שהמקרקעין אינם מוסדרים ואינם מתנהלים במרשם כלשהו אין חולק כי הוכחת זכות בהם היא מורכבת משרשרת עובדות ומסמכים שהנטל להציגם ולהוכחתם מוטל על התובעים.

16. כאמור התובעים טענו לזכויות קנייניות מסוג בעלות והחזקה בצדה רבת שנים מאז 1923 לאחר שהסב המנוח נסע למכה ובנו נותר במקרקעין, עיבד אותם, גר בהם ואליו הצטרפה אמו אמנה שחזרה אלמנה ממכה וחייה עמו עד שנפטרה.

17. עשרה עדים העידו מטעם התובעים ובפי כל אחד מהם הובעה אמרה בדבר חזקתו של האב המנוח במקרקעין.
עדויות עדי התביעה הניחו בסיס למספר עובדות שלא נסתרו כדלקמן:
א. האב המנוח התגורר במקרקעין עם אשתו מוזיין וצאצאיה ועם אשתו השנייה עאישה באופן תדיר וקבוע. בהתחלה הם גרו בחדר אחד ("אלבית") כאשר יתר השטח שימש לעיבוד חקלאי (עצי פרי, גידולי שדה וחיות למאכל וחלב) בהמשך הוסיפו חדרים לבית ככל שהילדים גדלו. בשנת 1959 עברו לגור בבית אחר יותר גדול ומרווח ואילו צאצאיהם נותרו עד שאחרונת בני המשפחה התובעת 5 (סוהא) עזבה בשנת 2001 או בסמוך לכך.
ב. האב המנוח התקשר בעסקאות שונות עם שכניו הגובלים במקרקעין. באשר לזיהוי השטח נשוא עסקאות אלו לא ידעו עדי התביעה להניח יסוד עובדתי מידיעה אישית והסתמכו על מסמכים שהוצגו.
כאן יצוין כי התובעים לא העידו אף לא אחד משכני האב המנוח לתמיכה בטענה בדבר רכישת המקרקעין ולמרות שהוכנו והוגשו תצהירי העדים הנ"ל, לא הובאו לעדות ע"י התובעים בטענה לחששם של העדים מפני הנתבעים.
ג. בשנת 1974 העביר האב המנוח עוד בחייו, בהעברה ללא תמורה מיחיד לקרובו, את זכויותיו במקרקעין לילדיו שבחיים מרעייתו מוזיין.
ד. בשנים 2002- 2005 רכשו התובעים 9-11 חלקים במקרקעין מצאצאי האב המנוח.
התובע 9 מהתובעת 5, התובעת 10 מהתובעת 3 והתובע 11 מהתובעת 2.
ה. בשנת 2014 לאחר תלונת השכנים, ניתן צו ניקיון ע"י עירית טייבה מופנה לתובע 9 שדאג לגדר את המקרקעין בעקבות הדרישה הנ"ל ולנקותם יחד עם התובעת 10. בתאריך 4.2.14 אישר מנהל היחידה הסביבתית שהמקום מגודר ונקי, והמקרקעין היו פנויים.
ו. התובעים לא שמעו במשך השנים עובר לפלישה טענה לזכות כלשהי מצד מישהו אחר במקרקעין לרבות צאצאי נשות הסב המנוח האחרים.

הרושם שהותירו העדים

18. התובעים ביקשו לתת אמון בעדויות עדי התביעה אשר העידו לשיטתם בצורה אחידה וקוהרנטית על אופי השימוש רב השנים ע"י משפחת התובעים במקרקעין. לטענתם הנתבעים הטילו חתיתם על עדים שונים שפחדו להעיד מחמת איומים כמו למשל, במקרה של השכנים הגובלים במקרקעין, שחתמו בזמנו על מפת המדידה ועל תצהירי עדות אך ביקשו למשוך את התצהירים שחתמו עליהם אחרי שספגו איומים. התובעת 10 העידה כי היא אישית ספגה איומים מהנתבע 1 במספר הזדמנויות.

ב"כ הנתבעים סיכם את התרשמותו מעדויות עדי התביעה בטענה שלא היה בהן להוכיח שכל המקרקעין היו בחזקת האב המנוח, ולכל היותר הוכח כי האב המנוח החזיק בדירת מגורים אחת בשטח של 50-70 מ"ר. יתר על כן היות שהתובעים לא טרחו להעיד את ילדי המנוח הנ"ל מלבד התובעת 8 ולתובעים 9-10 לא היה הסבר מניח את הדעת באשר לאי דווח על עסקת רכישת הזכויות על ידם לשלטונות המס או לעירית טייבה , לכן דין התביעה להידחות גם מטעמים אלו.

19. עדי התביעה נחלקו לכמה קבוצות.
האחת- עדים שזיכרונם הרחוק לאור גילם, מצטמצם לעדות בדבר מגורי האב המנוח בחלק מהמקרקעין, השניה -עדים בעלי ענין ואינטרס, והשלישית -עדים שביקשו להדיר עצמם מעדות, אם בחזרה מעדות קודמת בתצהיר, אם בסירוב להתייצב ואם כאלו שהוכרזו כעדים עוינים.
למעשה לא כל העדים ידעו פרטים מלאים, ועדויות חלקם לקו באי זיהוי מלא של המקרקעין. עם זאת לגרסת כל העדים הנ"ל - הנתבעים לא החזיקו ולא שהו במקרקעין עד לפלישתם אליה בשנים 2015-2014.
במצב ראייתי זה המשקל שניתן לעדויות אלו עומד בהלימה לכך, אם כי למרות שלא נמצא פגם שורשי באמינות רב עדי התביעה, אין בהן די ויש להידרש לראיות חיצוניות נוספות שהוגשו ע"י התובעים לתמיכה.
כאן המקום לציין שהסתמכות התובעים על תצהיריהם של נאשף סלים ואחיו יאסין כאמל מצאצאי הנתבעים דווקא, היא משענת קנה רצוץ לאחר שבחקירתם הסתייגו מהעדות המקורית. הנתבע 1 הצהיר כי העד סלים נאשף מצוי בסכסוך עם הנתבע 3 ולכן המציא מלכתחילה תצהיר כוזב ואילו העד כמאל יאסין התוודע בפניו כי התובע 9 איים עליו.
לכן ההסתייגות החלקית של העדים בחקירתם גם אם הושפעה ע"י מאן דהוא לחזור בהם מהצהרתם –אינה מהווה בהכרח חיזוק משמעותי לגרסת התביעה.

מנגד עדויות הנתבעים לקו בחוסר אמינות כאשר הנתבעים 1-2 התריסו בעדותם, התרחקו מדיוק, דבקו באמירה חוזרת על עצמה באשר לזכויותיהם, מתוך ניסיון להפגנת בטחון מלא בטענותיהם עד כדי אדישות להליך. יתר על כן אף מצאו לייחס לחלק מהתובעים מעשים פליליים שונים לרבות רצח שבוצעו במשפחתם. במאמר מוסגר יצוין כי גם התובעים לא חסכו בתיאור מעשים כנ"ל מצד חלק מהנתבעים.
הנתבעות 3 ו-4 הצליחו עוד פחות לשכנע בדבר ההיגיון בביצוע העסקאות של העברה וקבלת הזכויות במקרקעין על ידן.
בהכרח האיכות הירודה של עדויות אלו משפיעה על טיבן של ראיות אובייקטיביות שהציגו כמו דווחים על עסקאות הנ"ל לשלטונות המס.

התובעים הדגישו בסיכומיהם את התנהלות הנתבעים בהליך אם בהטלת אימה על עדים לרבות על התובעת 10, ואם בהפעלת גורמים שונים שטרחו להפנות מכתבים לתיק ביהמ"ש בטענה לזכויות במקרקעין מבלי לבקש להצטרף להליך.
גם אם לא עלה בידי התובעים להוכיח את ידם הישירה של מי מהנתבעים בהתערבות שלא כדין בקיומו של ההליך, כטענת ב"כ הנתבעים, לא ניתן להתעלם מהתוצאה של המנעות עדים שתצהיריהם הוגשו להגיע ולהעיד, חזרה מהצהרות של עדים והכרזת שני עדי תביעה כעדים עוינים.

חוו"ד

20. התובעים הסתייעו בחוות דעת מומחים שחקרו מסמכים ותכניות של המקרקעין.
השמאית עדאלה – עאידה ג'באלי מטעם התובעים הדגישה בחקירתה כי חוות דעתה עוסקת אך ורק בהיבט התכנוני ותיאור מצב קיים ללא מרכיבים שמאיים.
בחוות דעתה מיום 23.5.18 תארה השמאית את גבולות המקרקעין כך:

"מדרום ביתו של יוסף שחאדה גבארה, ממערב ביתו של סאלח מוחמד טוויל, מצפון הרחוב הראשי, וממזרח כביש."

כמתואר בחוות הדעת צורתו של הנכס לא רגולית כאשר בחלק הדרומי קיימים מבנים ובחלק הצפוני המשך המגרש.

השמאית ביקשה לזהות את זכויות התובעים במקרקעין על פי מסמכים נושנים שהתובעים העבירו לידיה. היא סקרה הסכמים שונים שערך האב המנוח בתרגומה החופשי מערבית לעברית, כמו הסכם חלוקת רכוש בין האב המנוח ל חאג' וטפה חג' יוסף מ 2.8.50 והותרת חצר באר המים בשיתוף, הסכם מכר מ 12.11.1953 בין האב המנוח לסאלח בן מוחמד חליל טוויל וזאת בהלימה לשיטתה למפורט במכתבי עוה"ד (ראה להלן) בעניין הרכישה הנ"ל. כמו כן הצביעה על תכנית טב/ 2957 על פיה הנכס נמדד ע"י הוועדה המקומית בשנת 2000 -2004 כמגרש אחד כשכולו מגודר מסביב פרט לחזית הצפונית בסמוך לדרך הציבורית. גם ממנה עלה כי בחלקו הדרומי של המקרקעין מצוי בית ישן ובשטח המגרש הפנוי נטועים עצים. השמאית התייחסה גם לתצלומי אוויר ולשיטתה יש לראות על פי תכנית השטח הבנוי לשנת 1946 קיומן של בארות במקרקעין ,כמוזכר בהסכמי האב המנוח, ואילו בשנים שלאחר מכן אין להן א יזכור.

השמאית התיימרה ליצור זיהוי בין המתואר בהסכמים הנ"ל למקרקעין ,אולם ספק אם יש לקביעותיה משקל גבוה שעה שביקשה להשוות בין התיאור בהסכמים שתרגמה לתכנית המנדטורית באמצעות סימונים משלה בלא שיופיעו בתכנית המקורית. הוא הדין במספרי המגרשים והוא הדין בשמות הבארות. עוד הודתה שהסכמי המכר של האב המנוח אינם כוללים מספר גוש וקביעותיה נעשו על בסיס ההנחה שכוונתו בהסכמים אלו הייתה למקרקעין בטייבה.
לא מצאתי לפסול את חוו"ד השמאית מהטעם שהעלה ב"כ הנתבעים בדבר קרבה משפחתית בדרך של נישואי בניה לבנותיו של התובע 9, אולם לטעמי לא עלה בידה להניח בסיס עובדתי לזיהוי מהימן של המקרקעין שנרכשו כביכול ע"י האב המנוח.

21. שני מומחי הצדדים שעסקו בפענוח תצלומי אוויר הצביעו על שנויים מעטים בשימושים שנעשו במקרקעין הנגלים לעין מלבד שינוי של ממש החל משנת 2014.
המומחה מר אור כוכבא מטעם התובעים בדק תצלומי אוויר שונים לשנים 1946, 1968, 1978, 1982, 1990, 2004, 2011, 2013-2015.
על פי בדיקתו מתצלומי אוויר אלו עולה כי במהלך השנים נצפו שינויים בגדר בחלק הצפוני של הגדר, אם כי לא במתחם הצפוני הריק ואילו בחלק המרכזי נראתה צמחיה צפופה.
בשנת 2014 כבר נראית כל הגדר המקיפה את כל החלק הצפוני והגישה אליו מכוון מערב. בשנת 2015 נראה שינוי בדמות גדר שכיוונה צפון מערב דרום והיא חוצה ומחלקת את המתחם לשני חלקים כששטח הצפוני 837 מ"ר והחלק הדרומי כ-916 מ"ר.
המסקנה היא למעשה שבחלק הדרומי במהלך השנים אין כל שינוי וכך בחלק המרכזי והצפוני מלבד גדר שנראית במערב, במזרח ולעיתים בצפון, לעומת זאת שינויים מהותיים נצפו כאמור בשנים 2014-2015.

מומחה ההגנה מר מנשה גיאת צמצם את חוות דעתו בהתבסס רק על תצלומים ובייחס לשנים 2011-2014 בלבד .
למעשה תיאר מצב דומה של המקרקעין לזה של מומחה התביעה. לדבריו למתחם היה לאורך השנים פתח כניסה אחד לכלי רכב מכיוון צפון מערב שלא השתנה בשנים הרלבנטיות. עוד הבחין בערימות פסולת שנערמו בכמה רבדים ובגובה שנע בין עשרות ס"מ ועד קרוב ל- 2 מטר.
השינוי המשמעותי של השימוש הגלוי במקרקעין, גם לשיטתו , קיבל ביטוי חזק יותר בשנת 2014 עת נסגר המתחם כאמור והוזזו ערימות האשפה וסודרו ע"י דחפור לשיטוח הקרקע .
כדבריו (עמ' 48 לפר'):

"ראינו לאורך 4 השנים האלה, שיש משהו שאני מגדיר אותו במינוח מקצועי החזקת שטח.. ..להבדיל מהאזור הדרומי שהוא פשוט נטוש, מוזנח לא חיים בו כי אין בו שום דבר....ב 15 ו 18 זה כבר דברים אחרים. ב15 המתחם כבר נחלק בצורה מאד ברורה בצורת חומה כזו או אחרת שהיא יחסית נמוכה.. ...ב 18 עשו דברים אחרים.. .....ב18 יש פה עוד איזושהי סגירה נוספת בתוך המתחם, ובנו כנראה סככה או משהו בסגנון הזה,....."

יוטעם כי בחקירת מומחה ההגנה נתגלו אמנם בקיעים בנוגע למסמכים אליהם התייחס ולמועדי הבדיקה המצומצמים. עם זאת מתיאור שמסר נראה כי יש תמיכה לגרסת התובעים באשר לשליטה בשטח עובר לכניסתם של הנתבעים בפועל למקרקעין.

המסמכים
22. התובעים בקשו להסתייע במסמכים חיצוניים שלשיטתם מעידים על זכויות הקניינית של
אביהם המנוח וצאצאיו במקרקעין מזה עשרות שנים.
התובעים הגישו הסכמי רכישה שערך אביהם המנוח עם צדדי ג', מסמך מגנזך המדינה, מכתבי עו"ד בגין העסקה הנ"ל, ייפוי כח נוטריוני משנת 1974 בגין עסקה של העברה ללא תמורה של זכויות האב המנוח במקרקעין לילדיו וייפוי ומש"ח הכולל דווח על ההעברה הנ"ל.
כן הציגו תע"צ מטעם עירית טייבה וחשבונות הארנונה וכן צו הניקיון שהופנה לתובע 9.
השאלה היא האם די במסמכים אלו כדי לקבע מהות הזכות והיקפה ולצורך כך אדון בהם בנפרד.

22.1 הסכמי רכישה של האב המנוח
התובעים הציגו הסכמים בשפה הערבית מהשנים 1950-1953 ולטענתם כפי שהסבירה המומחית מטעמם, הם מעידים על רכישת המקרקעין בידי האב המנוח ושייכים לו בלבד ולא לעיזבון הסב המנוח. לדידם כל ההסכמים הנ"ל הם אוטנטיים בהיותם מבוילים בבולי הכנסה וחתומים ע"י עדים, תוקפם ותוכנם לא נסתר ע"י הנתבעים והאמור בהם מתיישב בהתאמה מלאה למפורט במכתבי עורכי הדין ,שהוצגו , משנת 1966 .
הנתבעים מנגד טוענים כי יש לדחות את ניסיון התובעים להסתמך על הסכמים בשפה הערבית, שתרגומם המוסמך לא הוצג ,והתובעים אף לא טרחו להעיד אדם הקשור להסכמים אלו לרבות מי מצאצאי השכנים. לכל היותר יש לראות בהם מסמכים מפי השמועה על כל המשתמע מכך.

כאמור הסכמי הרכישה לא הוגשו בתרגום כדין והתובעים נסמכו על תרגומה החלקי של השמאית מטעמם. בהינתן העובדה שאין בהם ציון פרטי המקרקעין לאשורם אין בניסיונה של המומחית ליצור חפיפה מזהה מלאה בין התיאור בהסכמים הנ"ל למקרקעין כדי להוביל למסקנה הנטענת בדבר החרגת המקרקעין מעיזבון הסב. ודוק התובעים לא נקטו כל הליך שיפוטי מתאים בעניין עזבון הסב המנוח.

22.2. מכתבי עוה"ד
התובעים הציגו 2 מכתבים ישנים של עורכי דין המשמשים לטענתם חיזוק ראייתי לביצוע עסקת הרכש של המקרקעין ע"י האב המנוח משכניו.
המכתב הראשון מיום 24.2.66 חתום ע"י עו"ד ש. הדרי מהווה פניה של סאלח טויל נסיראת ( באמצעות בא כוחו) לאמנה עלי עיאד מסארווה ואברהים חליל מסארווה – שותפיו למקרקעין ולזכויות במושע בטרוניה על מכירת חלקם בשטח חצר באר יאסין למר מוחמד יוסף גמיל ( האב המנוח) מבלי להודיעו.
במכתב השני מיום 28.2.66 חתום ע"י עו"ד ר. נאשף בשם מחמד יוסף ג'מיל (האב המנוח) המהווה תשובה למכתב הנ"ל, יש הודאה בדבר רכישת באר יאסין אולם צוין כי השטח הקרוי חצר באר יאסין הוא שטח עצמאי ללא בעלות במושע לאחרים. עוד בתיאור הנ"ל נמסרו גבולותיו של השטח הנרכש הגובל במגרש באר וטפה בו בנוי ביתו של האב המנוח ובו מתגורר המלין (מר טוויל), מצד מזרח וצפון גובל מגרשו של האב המנוח ומצד מערב דרך ציבורית.
במכתב מתוארים גבולות השטח של באר יאסין הגובלים עם שטחו של הנ"ל אם כי הגבול מטושטש, השטח אינו עולה על מספר מטרים ומהווה חלק בלתי נפרד ממגרשו. מדרומה של חצר יאסין מצוי מגרשו של מר טוויל ששטחו (באר וטפה) נמכר לו בעבר ע"י האב המנוח כשטח מוגדר ומסוים.

לטענת הנתבעים מלבד ניסיון מאולץ לעשות שימוש בידיעה מפי השמועה על אודות בארות ,אין למכתבים הנ"ל כל משקל באשר לא הוגשו באמצעות עוה"ד הנ"ל, ולא עולה מהם היכן מצויים הבארות הנ"ל מה עוד שהנתבע 3 העיד כי כלל לא היו בארות במקרקעין. יתר על כן התובעים לא העידו את העדים שהתגוררו בסמוך למקרקעין על מנת לתמוך במסקנה בדבר קיומם של בארות כנ"ל ואילו עדות השמאית מטעם התביעה לא הייתה מהימנה אלא הייתה בגדר סיפורי בדים.
אני סבורה כי מכתבים אלו מחזקים טענה בדבר עסקאות שערך האב המנוח עם שכניו, אול ם אין בהם כדי להצביע על מסוימות המקרקעין בה ם עסקינן.

22.3 אישור המוכתר מגנזך המדינה
המסמך מהווה הודעת המוכתר של טייבה אל פוקא משנת 1925 המופנית אל רשם המקרקעין בנפת טול כארם ובו נמסרה הודעה על כי האב המנוח רכש 2 גרנות, האחת מאת ואטפה בת אל חאג' יוסף אל ואטפה, והשניה מאת חאג' אל רחמאן אל דיואני, שלא נרשמו בטאבו.

התובעים בקשו להטיל יהבם על " ראיית זהב" זו שהתגלתה מאוחר, בדמות אישור המוכתר לרכישת המקרקעין ע"י האב המנוח מצדדים שלישיים, דבר המתיישב עם מסמכים ישנים אחרים. לשיטתם משקלו של המסמך גבוה לנוכח היותו של המסמך רשומה מוסדית וכן תעודה נושנה כהגדרתה בסעיף 43 לפקודת הראיות, משאומת כמקורי ע"י ארכיון המדינה ונשמר במשמורת כדין. יתר על כן מסמך זה למרות עתיקותו אינו עומד לבדו ואליו מצטרפים תכנית השטח הבנוי בטייבה משנת 1946, הסכמי המכר של האב המנוח, מכתבי עוה"ד, מפת המקרקעין החתומה ע"י שכנים ושלל עדויות עדי התביעה.

לטענת הנתבעים מלבד העובדה שהתובעים הרחיבו חזית בהעלאת טענה כי אביהם רכש חלק מהמקרקעין, וזאת לאחר שהנתבעים שבו וטענו כי לאחרון לא יכול היה חלק בזכויות שלא היו שלו על פי צוואת סבם, קראו הנתבעים שלא ליתן משקל כלשהו לראיה שהומצאה לאחר שלב הגשת הראיות מכמה טעמים:
ראשית, המסמך אינו מתורגם כדבעי.
שנית, המסמך לא התקבל ע"י וועדת הערר כראיה בהעדר זיהוי של המקרקעין וזאת במסגרת הליך שמיעת התנגדות הנתבעות 4-5 לבקשת התובעים 9-10 לקבלת היתר.
שלישית, אין אישור הגנזך שהמסמך היה ברשותו.
רביעית, לנתבעים לא ניתנה אפשרות לחקור את נציג מחזיק המסמך בהעדר העדתו.
חמישית, תוכנו הוא מפי השמועה.
שישית, בהיות המסמך מופנה לרשם המקרקעין בנפת טול כארם ,אזי הגשתו ללא ספרי המקרקעין של טול כארם אינו מעיד על אמיתות תוכנו.
שביעית, המסמך סותר את טענת התובעים בכתבי הטענות על פיהם אביהם השתלט על המקרקעין בעוד שלא נטענה טענה כי אביהם רכש את המקרקעין.
שמינית, המסמך מהווה ראיה מפוברקת ולא אמינה שעה שלא סביר כי אבי התובעים היה בן 16 כשרכש את המקרקעין כשאביו נפטר עוד כשהיה בן 13 והוא היה הבן הבכור.

אינני סבורה שעלה בידי הנתבעים לקעקע את מהימנות המסמך וניתן לכאורה להיווכח שמדובר בתעודה היסטורית לפי מבחני סעיף 43 לפקודת הראיות מבחינת שילוב הנסיבות של גיל המסמך (למעלה מ20 שנה) והמקום בו הוא נשמר (משמורת הנראית כשרה בעיני ביהמ"ש) המקנים למסמך את קבילותו.
[ראה ע"א 4636/07 זוהיר מחמוד מוסטפא מרעי נ' עבד אלראזק מוחמד מוסטפא מרעי , (21.12.09)]

עוד ניתן לומר שההודעה על רכישה של האב המנוח מואטפה חאג' יוסף אל ואטפה הייתה מתיישבת עם חלוקת קרקע גורן ביניהם לו היה מדובר באותה עסקה ,אלא שפער השנים בין דווח המוכתר בשנת 1925 להסכם חלוקת הרכוש מאוגוסט 1950 מקים ספק אם מדובר באותם מקרקעין.
לפיכך התמיהות המתלוות למסמך לרבות אלו שציינו הנתבעים, העדר ציון פרטים מזהים ברורים והעובדה שהמסמך נערך שנים קודם להסכם הרכישה כביכול, לא יכולים כל אלו ,לתת לו משקל מכריע ואף לא מחזק דיו את טענות התובעים.

22.4 תע"צ של עירית טייבה

מאישור העיריה עולה שלאב המנוח היתה זכות בדירה בת 50 מ"ר.
לטענת הנתבעים יש בכך להוות ראייה חלוטה שאינה דורשת פרשנות (כפי שהתובעים מנסים לתת למסמך)לכתוב בו מפורשות ועת שלא נתבקש נותן התע"צ לחקירה, ולא הוכח שזכויות התובעים עלו על היקף זה ולכן אין בכך כדי לסתור את זכויות הנתבעים במקרקעין שבחזקתם.
באשר למשקל נתוני עירית טייבה –ראה להלן וניתן לקבע כבר עתה כי המפורט אינו יכול לשמש ראייה מלאה להיקף הזכויות.

22.5 המש"ח
המש"ח מתאר דווח על עסקת העברה ללא תמורה מיום 23.9.74 בין האב המנוח לבניו ובנותיו במסגרתה העביר האב המנוח לילדיו שני נכסי מקרקעין, ביניהם המקרקעין הנ"ל שתוארו כ"בית ".
לטענת הנתבעים הבית הנ"ל לפי תיאורו, מהווה דירת יחיד ותו לא.

אכן אין תיאור מפורט יותר מהאמור במסמך ,אם כי השמאית הגב' עדאלה ציינה בחוות דעתה כי על פי המש"ח ניתן פטור לבית ונקבעה תוספת תשלום עבור המגרש.
בהעדר פירוט מפורש של שטח מקרקעין נשוא העסקה הנ"ל ,שנותר עלום לא ניתן להקיש יש מאין.

22.6 ייפוי הכח הנוטריוני הבלתי חוזר
המסמך מיום 21.7.74 , החתום ע"י האב המנוח, מתייחס להעברה ללא תמורה של שני נכסים לרבות המקרקעין נשוא התביעה לתובעים 1-4, 7,8 , לאם התובעים 6,17 ולאבי התובעים 11-16 .
המקרקעין תוארו בייפוי הכח כ"בית":

"הגובל מדרום עם מר יוסף שחאדה וממערב עם סאלח מוחמד טויל, מצפון הכביש הראשי וממזרח כביש".

לטענת התובעים המסמך מזהה במדויק את המקרקעין ופרטי התמורה בגינו. למעשה נכתב בו מפורשות מספר הגוש, תוארו הגבולות ושם השכנים. כמו כן תאריך המכירה נקבע על ידי רשות המיסים ליום הצהרת המוכר לפי סע' 73 לחוק המקרקעין, הוא יום 23.9.74, שאז הושלמה העסקה ורשות המיסים הפיקה אב המנוח ולתובעים 1-8 אישורים לרישום בפנקסי המקרקעין. כמו כן העובדה ( שהוכרה בפסיקה בע"א 1117/06 חברת אלקודס נ' יורשי מוחמד עלי עבד אלרחמן (14.4.10)) שצדדים פעלו במשך שנים על פי ייפוי כח מבלי שאיש הביע מחאה בקשר לכך ,מעידה על אמיתות העסקה המפורטת בייפוי הכח.
הנתבעים דוחים את ניסיון התובעים להעיד על נתונים שאינם כלולים לא בייפוי הכוח ולא במש"ח. אין במסמכים אלו ציון גודל השטח המועבר ע"י האב המנוח אל חלק מילדיו מלבד ציון "בית". קרי, מדובר בבית אחד, לשון יחיד. לטענתם, למעשה בתחום המקרקעין הנמצא בחזקת התובעים קיימים כ-5 בתים כאשר רק אחד מהם שימש את האב המנוח ואילו יתר הבתים היו בחזקת יתר בני המשפחה - כאמור בצו הירושה של הסב המנוח.

אין ספק שתנאי ראשוני להכרה בזכויות הוא הצגת נתונים מדויקים בנוגע לזיהוי המקרקעין ונראה כי יש יסוד לטענות הנתבעים באשר אין במסמכים הנ"ל זיהוי מלא של המקרקעין. הפרשנות המרחיבה של התובעים באשר לכוונת לשון ייפוי הכח לתאר מקרקעין הכולל את הבית וכל הצמוד לו עד לסוף גבול המגרש הגובל עם שכניו שתוארו, אינה הולמת במדויק את הדיווח לשלטונות מס שבח. כאן המקום לציין כי המשקל שיינתן לתשריט המקרקעין המתאר כביכול הסכמת השכנים הגובלים, ללא עדותם, אינו גבוה במיוחד.
במאמר מוסגר יצוין כי בכתב התביעה הראשון טענו התובעים כי אינם סומכים טענותיהם רק על העברה זו אלא על החזקה רבת השנים של האב המנוח וצאצאיו.

22.7 חשבונות עירית טייבה
חשבונות העיריה כוללים מסמך מס 966001 "יתרות לפיזי" נקוב שם הבעלים מוחמד יוסף אגמיל ושם המשלם הוא "יורשי מוחמד יוסף גמיל" מתייחס לפי השטח הנקוב לכלל המקרקעין. מסמך דומה מס 9660000 נוקב בשם דומה ומתייחס לשטח של 1320 מ"ר.
לטענת הנתבעים יש בתע"צ העיריה משום חיזוק לטענתם כי הזכויות במקרקעין רשומות בהתאם לצו ירושת הסב המנוח.
גם במסמך הוועדה המקומית לתכנון טייבה מיום 29.8.00 המציין כוונה לשנות ייעוד מאזור מגורים לשצ"פ מצוין הגוש 8068 שאינו מוסדר צוין כי מדובר בבעלים שונים.

כל המפורט מלמד שמסמכים אלו אינם תומכים בזכויות בלבדיות של התובעים.

22.8 צו הניקיון
עירית טייבה הפיקה צו ניקיון לתובע 9 בדרישה לניקוי המקרקעין מכח חוק שמירת ניקיון.
הרקע להפקת הצו הנ"ל היה מכתב השכן טוויל עמר סאלח לראש עירית טייבה מיום 30.10.05 ובמסגרתו התלונן על בית נטוש ועזוב השייך לעלי אגמיל המנוח – בנו של האב המנוח והתובע 9 המהווה מפגע בשמשו מפגש לעבריינים. בעקבות תלונה זו יצאו מפקח היחידה לאיכות הסביבה ומפקח הוועדה המקומית למקום ועל פי מכתב מיום 22.11.12 (שהופנה לראש עירית טייבה) מצאו מתחם מגורים ישן ונטוש, חלקי המבנה שרופים ובחצר פסולת בניין שהושלכה במקום. עוד צוין כי בידי מפקח היחידה מסמכים המאשרים בעלות של הנ"ל על המתחם.
התובע 9 העיד כי ניקה את המקרקעין יחד עם התובעת 10 והתקין גדר איסכורית מסביבם.
על פי מכתב מנהל היחידה הסביבתית טייבה מיום 4.2.14 נמצא המקום נקי ומגודר ובתמונות מיום 6.1.14 נראית הגדר הגודרת שטח ריק.
לטענת הנתבעים הצו אינו נוגע למקרקעין נשוא התובענה אלא לבתים נטושים המצויים במקרקעין צמודים.
אמנם אין במסמכים הנ"ל מלבד ציון גוש 8068 פרטים ונתונים נוספים באשר לזיהוי המקרקעין ,אלא שההשלמה לחסר זה תבוא מחוו"ד המומחים. ראינו שעל פי מומחה ההגנה ניתן היה להבחין בשנת 2014 בערימות פסולת בניין שנערמו וכי האזור השתנה עם הזזת הפסולת וסידורה ונצפתה גדר אטומה יתכן שער כגון איזכורית- דבר שהוכח כי בוצע ע"י חלק מהתובעים.

22.9 הסכמי הרכישה של התובעים
לטענת התובע 9 רכש זכויות במקרקעין מהתובעים 1,4,5,6,12,13-17.
הוצגו על ידו מספר הסכמים ביניהם -הסכם מיום 10.5.03 במסגרתו רכש את זכויות התובעת 2 שקיבלה בירושה מאביה בשנת 1974 במושע בשיעור של 1/8 מכל שטח המגרש של 1536 מ"ר ובגודל של 192 מ"ר תמורת 25,000 דולר. עוד הציג הסכם מיום 27.3.2002 במסגרתו רכש חלקיהם של תובע 4, תובע 6 ותובעת 17, שהם יחד בעלי 1/4 חלקים במושע מהמגרש שירשו מאביהם ובסך כולל של כ 384 מ"ר תמורת סך כולל של 50,000 דולר. בנוסף הציג חוזה מכר מיום 12.6.03 של 1/8 במגרש, שירשה התובעת 5 (אלמנת עלי בן המנוח מוחמד ג'מיל), וזאת עם תשלום סך 25,000 דולר על ידו.
לטענת התובעת 10 רכשה זכויותיה במקרקעין מהתובעת 3.
התובעת 10 הציגה הסכם מיום 31.5.03 במסגרתו העבירה התובעת 3 את כל זכויותיה במקרקעין בשטח 184 מ"ר לתובעת 10. זכויות התובעת 3 הגיעו לה מהסכם מיום 7.2.00 (שהוצג) בדבר העברת זכויות בין בנות האב המנוח, קרי העברת זכויות התובעת 7 (בירושה מאביה בשנת 1974) לתובעת 3 ללא תמורה.
לטענת התובע 11 רכש את זכויותיו מהתובעת 2 אולם לא טרח להגיש ראיה לכך.

דומה כי לעומת הסכמי הרכישה הישנים יש בהסכמי הרכישה של התובעים 9-10 זיהוי מפורט יותר של המקרקעין.
הנתבעים בקשו לשלול קבילותם ומשקלם למצער של הסכמים אלו בהעדר העדת מוכרי הזכויות ובהעדר דווח לרשויות המס על העסקאות הנ"ל.
בפסיקה נקבע לא אחת כי העדר דווח או תשלום מס בגין עסקת מקרקעין שוללת את האפשרות לרישומה בפנקס המקרקעין ולא תוכל לעבור אל השלב הקנייני, אולם אין בכך כדי לשלול מן העסקה את תוקפה החוזי.
[ראה ע"א 1117/06 הנ"ל בפסקה 26]
ודוק בהיות המקרקעין בלתי מוסדרים נזקפות לתובעים הנ"ל זכויות חוזיות בלבד, ככל שהוכחו.
מבלי לפגע באמור, ת ירוצם של התובעים 9, 10 להעדר דיווח על הסכמי המכר לרשויות המס פער ספק לחובתם בנוגע לסווג זכותם במקרקעין.

מהות הזכויות

23. התובעים ביססו את הטענות לזכויות במקרקעין על מספר עוגנים: הראשון, זכות להירשם כבעלים, השנייה התיישנות מהותית, השלישית, חזקה רצופה במהלך עשרות שנים ועד לפלישת הנתבעים.

זכות לבעלות

24. לטענת התובעים לאב המנוח בחייו הייתה קימת זכות קניין במקרקעין שבחזקתו הבלעדית מעת בגרותו. לפי הדין הבריטי, לפי הדין הישראלי, לפי פקודת ההסדר וחוק המקרקעין, עמדה למנוח זכות להירשם כבעל המקרקעין בהליך ההסדר, ככל שמתקיים הליך ההסדר, והייתה גם קיימת לו הזכות להגיש בקשה לרישום ראשון במקרקעין שאינם רשומים ולהירשם כבעלים. כמו כן לאב המנוח הייתה הזכות עוד בחייו, להעביר את זכויותיו במקרקעין כחוק לילדיו, כפי שאכן עשה בשנת 1974.
יתר על כן לדידם משהחזיק המנוח הנ"ל כל חייו במקרקעין וגם מימש את זכות הקניין שלו עוד בחייו ללא הפרעה או תביעת זכות כלשהי אחרת של מי מהנתבעים, והעבירה כחוק וכדין לילדיו לפי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, זכות זו היא זכות יסוד חוקתית שאין להפקיעה ובוודאי ש לא לאחר מותו .
עוד נטען כי ,ככל שהאב המנוח מסיבה כלשהי לא יוכר כבעלים ראשון, הוכח שהתובעים (למעט תובעים 10 ו-11) נולדו במקרקעין ,חיו והחזיקו בהם עוד לפני קום המדינה ועד היום ברצף. לפיכך החזקה שהחזיקו ועדיין מחזיקים התובעים כולם במקרקעין מזכה אותם להירשם כבעלי הזכויות במקרקעין.

בהינתן קרקע שאינה מוסדרת ללא רישום הזכויות ולאור העובדה שהסמכות לדון בשאלת הזכות הקניינית של בעלות נתונה לפקיד ההסדר ולאור טענת ההתיישנות הדיונית שהעלו הנתבעים, ממילא שאלת הוכחת זכות התובעים במקרקעין בהקשר זה רלבנטית אך לצורך הוכחת הזכות לסעדים המבוקשים בין היתר לסילוק יד הנתבעים.

כאמור לעיל לא עלה בידי התובעים להצביע על זכות בעלות קונקלוסיבית במקרקעין מכח שרשור זכויות הן לאור אי הרמת נטל ההוכחה המוטל עליהם במלואו אלא בחלקו, והן בהעדר צו ירושה של אביהם המנוח –דבר שהיה מניח את הדעת לכאורה בדבר זכויות כל יורשיו .

התיישנות מהותית

25. טענת ההתיישנות המהותית הועלתה בכתב התביעה ולא חזרה בסיכומי התובעים ולא בכדי, הגם שטרחו לטעון שאינם מוותרים על כל טענה המאוזכרת בכתב התביעה המתוקן.
לכן אדרש לטענה בתמצית ככל שיש בה להעמיד לתובעים טענת "מעין" בעלות כשעסקינן במקרקעין לא מוסדרים.

כידוע , לזכות בעלות יכולה ללבוש כמה צורות וביניהן תביעה לחזקה נוגדת כמו התיישנות רוכשת. למעשה יכולה טענת התיישנות במקרקעין לשמש חרב ולא רק מגן.
[ראה טל חבקין, התיישנות 307 (2014)]

לטענת התובעים בהתאם לתנאי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני, האב המנוח, אשר החזיק במקרקעין במשך למעלה מ-15 שנה משנת 1923/1922 ועיבד למעלה מ-50% מאדמתו בעיבוד חקלאי כפי שעשה במשך יותר מ-55 שנה ללא שמאן דהוא מהנתבעים או בכלל , ערער על זכותו, רכש במקרקעין את זכות הבעלות מכוח התיישנות, וכדי לרכוש זכות בעלות כנ"ל די בעיבוד חקלאי של 15 שנים. המנוח עיבד את רוב שטח האדמה בעיבוד חקלאי עוד שנים רבות לאחר 1938 מתקופת המנדט הבריטי וגם אחרי קום המדינה, ומעולם לא עזב את אדמתו עד שנפטר בה בשנות ה-80 ולאחר שכבר העביר את זכויותיו בה כדין לילדיו. מדובר בהתיישנות מהותית המקנה זכויות בקרקע לפי סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני (אשר היה תקף גם בתקופת המנדט הבריטי) ואשר כל טענה שהיא של הנתבעים כנגדה התיישנה כבר לפני למעלה מ-80 שנה. כמו כן סעיף 78 לחוק הקרקעות העותומני מוסיף להיות תקף בעניינים מסוימים במשפט הישראלי גם היום, מכוח הוראות המעבר של חוק המקרקעין (סעיף 159 (ב) וסעיף 162(2)).

כאמור התובעים לא עשו די כדי להוכיח עמידתם בתנאי חזקה נוגדת, שמשמעותה כי חזקתו של המחזיק במקרקעין לא נעשית מתוך הסכמתו ורשותו של הטוען לבעלות בה אלא על אפו וחמתו.
[ראה ע"א 693/04 כאיד אל קימרי ואח' נ' חמיס מוחמד חוסיין אל קימרי (28.9.17) ]
למעשה נטען כי לא הובעה כל התנגדות מצד הנתבעים או צאצאי הסב המנוח לחזקתם של התובעים וככל שמדובר ברשות מכללא (הגם שהדבר לא נטען) אין עסקינן בהתיישנות מכח חזקה נוגדת.
[ראה ע"א (ת"א) 2798/02 כהן נ' היכלי בידור בע"מ (24.7.07) ]
חזקה

26. התובעים חזרו וטענו כאמור שהמקרקעין הוחזקו על ידם מזה שנים מאז מגורי אביהם המנוח ובוודאי עובר לפלישת הנתבעים למקרקעין.
המלומד יהושע ויסמן בספרו דיני קניין 9 (2005) מציע הגדר ה של חזקה במקרקעין כך :

"החזקה של נכס מבטאת מצב עובדתי של קרבה פיזית לנכס במידה כזו המתקבלת ע"י הסביבה כמספקת כדי לבטא שליטה בנכס ע"י מניעתו מאחרים."

משמעותה של החזקה צריכה להיבחן בהקשר הספציפי ועליה לקיים רכיב פיזי ורכיב כוונה.
היסוד הפיזי עניינו בשליטה של האדם בנכס והיסוד הנפשי עניינו כוונת השליטה של האדם בנכס. כעיקרון ללא שני יסודות אלו אין אדם נחשב כמחזיק.
[ראה מ.דויטש קניין כרך א' 325 (1997)]

באשר לשליטה הפיזית, יש ליתן הדעת לעוצמתה, למרחב בו מתבצעת ולזמן שבו היא נמשכת.
עוד מסביר ויסמן (עמ' 12):

"הפסיקה הישראלית הכירה בכך שהשליטה הפיזית הנדרשת בהחזקתה אינה חייבת להתבצע דווקא ע"י סמיכות פיזית בין המחזיק ובין הנכס שבהחזקתו", ומלבד שליטה בנכס באמצעים פיזיים כמו גדר, ניתן לבטא שליטה גם באמצעות אחרים הפועלים מטעמו של המחזיק, קרי מחזיק עקיף המוכר ע"י סעיף 15 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969.

כמו כן:

"היעדרויות זמניות מן הנכס אינן מפקיעות בהכרח את החזקה בו... אך כל עוד נמשכת הכוונה להחזקה עשוי הדבר לגרום לכך שיראו בהחזקה כנמשכת, ובלבד שאדם אחר לא קיבל את ההחזקה בנכס."

באשר לכוונה לשלוט בנכס עשויה להספיק כוונה כללית למנע מאחרים את החזקה בו.
ודוק אין בכל האמור כדי לייתר את האבחנה בין זכות להחזיק לבין ההחזקה. הזכות להחזיק נבחנת משפטית והקשריה באים לידי ביטוי מרכזי במסגרת דיני ההגנה על החזקה.

27. לאור מסכת הראיות הנרחבת של התובעים כמתואר לעיל , שוכנעתי כי עלה בידי התובעים 8-10 להוכיח עובדתית כי החזיקו במקרקעין ואף קודם ל נתבעים.
הוכח שהאב המנוח התגורר במקרקעין ונהג בהם מנהג מחזיק אם לא למעלה מזאת.
עוד הוכח שחלק מהתובעים התגוררו במקרקעין על פי העדויות , ומכל מקום כוונתם להחזיק בהם קיבלה ביטוי בכתב. יתר על כן , בחלק מהתקופה הכירה הרשות המקומית בהחזקה של התובעים במקרקעין ומכל מקום לא אבחנה בין חלקי המקרקעין בגוש הנ"ל לאלו נשוא התביעה . כן הוכח כי שעה שהעירייה מצאה מקום להורות על ניקיונם פנתה אל נציג התובעים, על מנת שיקיימו את צו הניקיון.
יוטעם כי הורתו של הצו הנ"ל בפניית שכן למקרקעין אל העיריה על מנת להפעיל את חובת התובע 9 לפעול בעבור התובעים לניקיון המקרקעין ו הוכח כי האחרון הוא שניקה וגידר בפועל את המקרקעין בשנת 2014 על פי הצו הנ"ל.

ראיה חזקה עוד יותר למגורי האב המנוח במקרקעין עלתה בראיות שהציגו הנתבעים.
הגם שהאחרונים טענו שהחזיקו במקרקעין ולרמת הוכחת הטענה אתייחס להלן, אזי בצוואת סבתם המנוחה הגב' סועד נאמר במפורש (עוד בשנת 1993) שה אב המנוח מתגורר במקרקעין כתאורם המלא בראיות התביעה, זמנית. גם הנתבע 1 נאלץ להודות בכך בחקירתו.
ראיה זו מפריכה את טענת הנתבעים לפיה התובעים מעולם לא החזיקו במקרקעין נשוא התובענה אלא בחלק קטן כמו דירת מגורים אחת במקרקעין צמודים להם.

הפלישה למקרקעין

28. אין חולק שהמקרקעין לא היו מבונים מזה שנים. זו גם הסיבה שהנתבעים טענו שאין בידי התובעים ראיה להחזקה בהם. עם זאת לטענת הנתבעים הם החזיקו במקרקעין מאז ומתמיד ובסוף שנות ה 80 החלו לייעד את המקרקעין למגרש חניה, אחסון וערכית שמחות. בתמונות שהציגו בקשו לשכנע כי בצעו שינויים במקרקעין בטרם רכישת כל זכות שהיא ע"י התובעים.

לגרסת התובעים תוך כדי שההליכים שהתנהלו בפני הערכאות השונות, עשו הנתבעים דין לעצמם ופלשו באפריל 2014 למקרקעין שכבר היו מגודרים בגדר שהוקמה על ידם. תחילה הציבו הנתבעים מכולה במקום והתחילו לבנות גדר באמצע החלקה. במקביל, לפני שקיבלו היתר, הנתבעים התחילו לבנות שלד של בית ושתלו מסביב שתילים קטנטנים של עצי זית שרק ניטעו ומבנה בלוקים שנבנה מסביב למכולה שהציבו במקרקעין . אחר כך עשו הנתבעים חלוקה פנימית במקרקע ין בתוך החלק שכבר היה תחום בגדר, משכך מדובר לדידם בניסיון ליצור מראית עין של חזקה.

29. בפועל יש לקבע כי לא עלה בידי הנתבעים להציג ראיה מהימנה על החזקה במקרקעין טרם שלהי שנת 2014. טענות אלו לא התיישבו עם חווה"ד המומחה מטעמם בנוגע לתצלומי אוויר שהוצגו. כמו כן הנתבע1 אף חזר בו מעדותו לפיה הוקמו מבנים בשנות ה-90 ואף הודה כי הקיוסק שהפעיל כביכול היה קיוסק נייד ואילו המבנה הבנוי שקרא לו " בוטקה" נבנה בשנת 2014.
יתרה מזו לשיטת כל הצדדים הוועדה לתכנון ובניה של טייבה פעלה בשנת 2000 להפקעת המקרקעין לצרכי מגרש קט רגל –עובדה המחזקת עוד יותר את היותם ללא בינוי.
לעומת האמור הוכח ע"י התובעים כי כניסת הנתבעים למקרקעין החלה בשנת 2104 לאחר הגידור שבוצע ע"י התובע 9.

ההגנה על זכות החזקה

30. התובעים עותרים במסגרת סעדי התביעה להגנה על חזקתם להורות על השבת המצב לקדמותו, וזאת למצב שהיה בטרם נשללה חזקתם, קרי סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין ומתן צו מניעה למניעת כל פעולה שהיא לרבות איסור דיספוזיציה.

ברע"א 5518/98 יוסף נ' עוקשי, פ"ד נה(3) 294, 303 (2001) מסביר ביהמ"ש העליון מהותה של ההגנה:

"להגנה על החזקה מקום מרכזי בדיני הקניין ובדיני הנזיקין בין בתחום מהמקרקעין ובין בתחום המיטלטלין. היא מהווה מוקד מרכזי להתייחסות המשפט בהיותה בדרך כלל מאפיין מרכזי של זכות הבעלות, אף כי היא משמשת נושא להגנה גם כאשר אין מקורה בזכות אלא במצב עובדתי בשטח."

חוק המקרקעין מקנה מספר סעדי הגנה על זכות במקרקעין בהתאם לסוג הזכות כדלקמן:
א. בעל המקרקעין - זכאי לדרוש את השבת החזקה כלפי מסיג גבול.
ב. הזכאי להחזיק במקרקעין – זכויותיו כזכויות הבעלים
ג. המחזיק כדין – זכויותיו כזכאי להחזיק ובנוסף זכאי לדרוש מניעת הפרעת השימוש על פי סעיף 16 לחוק וזכאי להפעיל סעד עצמי למניעת שלילת החזקה לפי סעיף 17 .
ד. המחזיק שלא כדין – זכאי לדרוש השבת חזקה מפולש מאוחר לפי סעיף 19 לחוק .
[ראה מ. דויטש שם בעמ' 358-360]
מובן שלמחזיק על פי דין ולבעלים מקנה חוק המקרקעין עדיפות ,אם במתן סעד הקבוע בסעיף 16 לחוק בדרישה לסילוק ידו של המחזיק בהם שלא כדין, ואם בזכות לסעד עצמי על פי סעיף 18 לחוק במקרה של פלישה טרייה. ההגנה הניתנת למחזיק, ואפילו היתה החזקתו שלא כדין ניתנת אם בעת הפגיעה בחזקתו היה הנכס בחזקתו וזאת כלפי מי שאין בידו זכות עדיפה על שלו.
[ראה גם אבי וינרוט דיני קניין – פרקי יסוד 44 (2016)]
נטל ההוכחה המוטל על הבעלים והמחזיק כדין מורכב משניים:
א. הוכחת הזכות במקרקעין
ב. הוכחת היעדר זכותו של הנתבע להחזיק בהם.
[ראה ע"א 5518/98 בעמ 304]
ודוק אין באמור כדי לייתר עמידה בנטל הוכחה של מאזן ההסתברויות ולא פחות מכך.

31. ראינו שחוק המקרקעין מקנה הגנה גם למי שמחזיק בפועל שלא מכח זכות כלפי המסיג את גבולו והמבקש להוציאם מידיו. ודוק במקרה זה על המחזיק להוכיח שהחזיק בפועל עובר לתפיסת המקרקעין ע"י הנתבע, וכן עליו להוכיח כי הנתבע אינו בעל זכות חזקה בקרקע. הגנה זו נובעת מסעיף 19 לחוק המקנה לביהמ"ש הסמכות להורות על השבת המצב לקדמותו בלא קשר לשאלת זכויות הצדדים וזאת במסגרת תביעה פוססורית וביהמ"ש יכול לדון בעילת תביעה כנ"ל יחד עם התביעה לסילוק יד מכח זכות שבדין.
[על האבחנה בין תביעה פוססורית לתביעה פטיטורית ראה א. וינרוט שם בעמ' 49]

ברע"א 1798/16 עדל מוחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' נגי'אתי אלג'עברי (14.3.17 ) מסביר ביהמ"ש העליון:

"הן תביעה למניעת הפרעה לפי סעיף 17 לחוק המקרקעין והן תביעה להשבת המקרקעין לפי סעיף 19 לחוק המקרקעין (המכונה גם "תביעה פוססורית") אינן נדחות בשל טענת נתבע כי אין למחזיק זכות טובה בנכס. טענה זו המכונה ius tertii נשללה . ....בשיטת המשפט שלנו כטענת הגנה אפשרית של נתבע,........ההגנה שמקנה סעיף 19 היא איפוא למחזיק שנושל מן המקרקעין והינו למעשה "המחזיק –לשעבר", וככל שמגיש זה את תביעתו ללא שיהוי הוא זכאי להיכנס לגדריו של המונח "מחזיק".
......הטעמים העומדים ביסודה של ההגנה על השימוש וההחזקה במקרקעין, אף אם אינם כדין, הם בעיקרם שמירה על הסדר הציבורי ומניעת השימוש בכח הזרוע כדרך לפתרון סכסוכים."

דומה שסוג הזכות שעלה בידי התובעים להוכיח מקנה להם זכות להגנה לפחות של מחזיק כדין, ומכל מקום גם אם לא הוכחה זכות כנ"ל, יוכלו להבנות מההגנה של סעיף 19 לחוק ובלבד שהנתבעים אינם בעלי זכות חזקה עדיפה על פני זכויותיהם. ודוק טענת הנתבעים בשולי הסיכומים בדבר השתלטות האב המנוח על המקרקעין נותרה בגדר אמירה סתמית ללא תימוכין עובדתיים מהימנים.

זכויות הנתבעים

32. הנתבעים סמכו טענותיהם לזכות במקרקעין על צו הירושה של הסב המנוח אשר הוריש לכל אחת משתי נשותיו 1/8 במקרקעין והם כנטען צאצאי אשתו סופיה.
על פי צו הירושה של הסב המנוח ירשו אשתו סופיה ובנותיה עאיישה וסועאד זכויות במקרקעין ואילו סופיה ועאיישה העבירו את זכויותיהם לסועאד שנפטרה ב-1977.
האחרונה היא סבתם של הנתבעים ביחד עם אחרים ו היורשים כולם העבירו את זכויותיהם לנתבעים 1-2.הנתבע 3 קיבל מאת אמו – פטמה, יורשת הסב המנוח את חלקה במקרקעין ובנוסף, קיבל גם חלק בירושת אשת המנוח אמנה. משכך נטען כי הנתבעים 1-3 קיבלו סה"כ שטח בגודל של 831 מ"ר במקרקעין.
לטענת הנתבעים הם אינם מחזיקים טריים בחלקם במקרקעין אלא בעלי חזקה רצופה של 91 שנה בכמחצית המקרקעין נשוא התובענה. למעשה עיבדו את השטח, נטעו והשקיעו כספים להשבחת המקרקעין.
בהמשך (ולא בהכרח בכתבי הטענות) נטען כי הנתבעים 1-3 אינם מחזיקים יותר במקרקעין משזכויותיהם הועברו ללא תמורה לאחרים כדלקמן:
הנתבע 1 העביר זכויותיו לאשתו הנתבעת 4 (נאשף נאגח ) והיא העבירה את זכותה לבתה – למיה מסראוה.
הנתבע 2 העביר זכויותיו במקרקעין על פי שטח של 317 מ"ר ביום 15.7.14 לאחר.
הנתבע 3 העביר זכויותיו לנתבעת 5 (קעיק מאגדה) ביום 25.10.15 אשר רכש את זכויותיו מאמו פאטמה (הנמצאת בצו ירושה מס' 8) ביום 15.6.73 בסך של 196 מ"ר. הנתבעת 5 העבירה את זכותה למותנא נאשף, בנו של בעלה סמיח נאשף.

33. הנתבעים הסתייעו במסמכים שונים על מנת להצביע לשיטתם על זכותם העדיפה במקרקעין.
בעיקר הסתמכו על הצווים השיפוטיים והם צו הירושה של הסב המנוח וצו קיום צוואה מיום 28.8.05 של המנוחה סוע אד ג'בלי.
בצוואתה של האחרונה מיום 19.9.73 צוין כי היא נולדה במקרקעין הנ"ל יחד עם אחיותיה ואחיה ואת זכויותיה הורישה לילדי בנה המנוח עבדאלרחמאן.
מעניין לראות שהצוואה כוללת תיאור של ירושת הסב המנוח במקרקעין ששטחם 1500 מ"ר עליהם שני בתים, מחסנים ובי ת ישן ותיאור גבולות המקרקעין דומה מאד לתיאור בי יפוי הכח שחתם האב המנוח עוד בשנת 1974 .
וכך צוין בצוואתה:

"נכס זה גובל אותו מצד דרום הבית של מר יוסף שחאדה גבארה, מצפון הרחוב הראשי המפותל ומצד מערב הבית של מר סאלח מוחמד טוויל ומצד מזרח גובל רחוב גם כן."

עוד צוין בצוואה שאחיה -האב המנוח -מתגורר במקרקעין זמנית והם היו שייכים לסב המנוח שלא ערך חלוקה.
הנתבעים הציגו הסכם חלוקה בין נכדיה של סועאד מיום 20.8.99 על פיו חלקו ביניהם את הירושה כך שהנתבעים 1-2 קבלו לידיהם שטח של 636 מ"ר במקרקעין.
עוד הוצג הסכם ויתור בין צפייה צלאח גבארה אשתו הראשונה של הסב המנוח משנת 1926
ועאיישה -בתה הבכורה על פיו הן מוותרות על כל חלק וזכות ברכוש שבבעלות הסב המנוח בטייבה וזאת ללא תמורה.
כמו כן הוצג מסמך מאת פאטמה יוסף (יורשת הסב המנוח) משנת 1973 על העברת זכויותיה לנתבע 3 והסכם מתנה מיום 25.10.15.

לטענת הנתבעים החל משנת 2000 החלה הוועדה המקומית לתכנון ובניה לפעול לשם הפקעת חלק מהמקרקעין לצרכי כביש ופנתה לכל יורשי הסב המנוח ,אך התובעים לא עשו דבר בעניין ולא פעלו להוכחת בעלותם. כך גם בשנת 2005 עת הוצא אישור ע"י העיריה המוכיח שהבעלות במקרקעין עדיין רשומה ע"ש הסב.
על פי אישור מעירית טייבה מיום 10.3.05 תוארו המקרקעין כדלקמן:

"מאשרים בזה כי חלקה שטח בנוי בגוש 8068 היא בבעלות המנוח אלחג' יוסף עלי ג'מיל שנמצא בעיר העתיקה ששטחו 1536 מ"ר גבולותיו הן:
"מערב: הבית של מר סאלח מחמד טוויל
דרום: הבית של יוסף שחאדה גבארה.
צפון: הכביש הראשי
מזרח: הכביש"

ודוק הומצאו ע"י הנתבעים שני אישורים מאותו היום בעלי תוכן כמעט זהה ובאחד מהם הוסף כי הסב המנוח הוא אביה של סועאד.
לטענת הנתבעים הציגו עדויות מהימנות לזכויותיהם במקרקעין מבלי שנסתרו. יתר על כן זכותה של הנתבעת 4 הוכרה ע"י ועדת הערר המחוזית שהשתכנעה משרשור הזכויות מאשת הסב המנוח עד לנתבעת הנ"ל ואישרה מתן היתר הבניה. לעומת זאת ערעורם של התובעים על קביעת הוועדה לתכנון ובנייה בפני ביהמ"ש לעניינים מנהליים נדחה , וא ף בקשתם לסעד זמני בהליך קודם נדח תה מחמת שלא עלה בידם להוכיח זיקה קניינית למקרקעין.

34. ב"כ התובעים בסיכומיו הקדיש מאמץ לפרום אחת לאחת את טענות הנתבעים ולדחותם מכמה נימוקים:
ראשית, טענות הנתבעים בדבר עיבוד המקרקעין לפני שנים רבות נותרו טענות בעלמא, גם אם הועלו במסגרת הליך אחר כמו במסגרת התשובה לעתירה המנהלית, ואף לא קבלו חיזוק בחווה"ד המומחים. למעשה גם ב"כ הנתבעים 1-3 הודה בסיכומיו כי מדובר בקרקע פנויה. הנתבעים לא טרחו להעיד אף לא עד אחד שיאמת טענותיהם בדבר חזקה במקרקעין הקודמת לזו של התובעים.
שנית, לא הציגו מסמכי מקור עליהם הסתמכו למרות שנדרשו לכך ע"י התובעים.
שלישית, סבתם של הנתבעים הגב' סועאד לא התגוררה או החזיקה במקרקעין מעולם ובטח לא מאז שהתחתנה הרבה לפני שהסב המנוח יצא למכה. גם המסמך המתיימר להיות צוואתה אינו אותנ טי בשל העדר מקור ולאור האופן בו נערך. לטענה זו השיבו הנתבעים כי בהחלטת בית הדין השרעי ניתן לראות כי אשתו הראשונה "ספיה" נפטרה בשנת 1926 ואילו הסב המנוח נפטר בשנת 1925.
רביעית, מרשם הרשות המקומית אינו משמש ביטוי לזכויות קנייניות מה גם שחלקם פיקטיביים תוך שימוש במסמכים שהונפקו ע"י גורמים בעירית טייבה בהסתמך על עובדות כוזבות שמסרו הנתבעים. ולראיה ביצוע רישום אחיד בשנת 2018 על פי צו הירושה למחזיקים שחלקם הלכו לעולמם.
חמישית, צו הירושה אינו מפרט אלו נכסים קיימים בעיזבונו של הסב המנוח.
שישית, הסכם הוויתור של היורשות סופיה ועיאשה לסועאד מזויף וחסר תוקף.

35. בבא ביהמ"ש לבדוק מהות זכויות הצדדים בפריזמת תעדוף האחת על פני השנייה ייתן דעתו לכל המסכת הראייתית בכללותה.

במבחן כלל הראיות לא שוכנעתי כי זכות הנתבעים עדיפה על פני זכות התובעים.
בין המסמכים שהוצגו ע"י הנתבעים יש למצוא מסמכים המעידים לכאורה על שרשור הזכויות לבין מסמכים ש מחלישים לטענתם את טענות התובעים ,אולם באשר למסמכים האחרונים לא מצאתי כי היה בהם להפריך את טענות התובעים באשר לחזקתם במקרקעין. כך לגבי מסמכי העיריה באשר אלו כללו רישומים מתקופה מאוחרת הסותרים רישומים קודמים וכך לגבי אישורי הוועדה לתכנון.
יוטעם כי גם וועדות התכנון לא הכירו במובהקות זכויות הנתבעים .
ראינו שלעומת הוועדה המקומית, הסתפקה הוועדה המחוזית בצו הירושה ומסמכי העברת הזכויות כדי לקבע שלמרות שאינם מעידים באופן חד משמעי על זכויות קנייניות של הנתבעים במקרקעין ,יש בהם להקים תימוכין קנייניים לבקשה למתן היתר בניה לעומת העדר מסמכים מצד התובעים.
גם בהחלטה השיפוטית הדוחה את התנגדות התובעים הטעים ביהמ"ש המחוזי מרכז כי אין בה כדי להכריע בזכויות קנייניות ,וגם ההלכה הפסוקה מורה כי סמכות מוסדות התכנון מוגבלת לדיון אך ורק בשאלות תכנוניות ולא בשאלות קנייניות.

[ראה עעמ 2832/09 הוועדה המקומית לתכנון ובנייה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ (9.1.11) ]

מבלי להתעלם מחלק גדול מהטענות שהעלו התובעים המעוררות תמיהה באשר למסמכים שהוצגו ע"י הנתבעים ,נראה כי אין תמיכה לטענות הזיוף של חלק מהמסמכים הנ"ל שלא הוכחו ו הועלו רק בסיכומי התובעים ובהתבסס על סברות ש גם לא הוכחו. כמו כן אין לקבל טענות התוקפות את צו ירושת הסב המנוח , כל עוד לא נבחנו בערכאה המתאימה ובמועד.

36. לפיכך בהינתן הוכחת זכות התובעים של חזקה כדין בנסיבות המתוארות ,מתלווה לכך הצדק להגנה על זכות זו . דא עקא שזכאות התובעים להגנה מפני פלישה מאוחרת על ידי הטוענים לזכות חלקית במקרקעין מכח צו שיפוטי שלא בוטל , מעוררת ספק אם ניתן להגיע למסקנה כי עומדת להם הזכות לדרוש סילוק ידם של האחרונים . יוטעם כי פעילותם של הנתבעים במקרקעין בחסות הוועדה המקומית הביאה לבינוי חלקי בעוד שההליכים המשפטיים שבהם נקטו התובעים לא הביאו למניעת ביצוע הבניה.
אמנם ניסיון הנתבעים 1-3 להרחיק עצמם מהחלת סעד לסילוק יד כלפיהם באמצעות העברת הזכויות לצד ג' בתוך המשפחה, לא יכול לעמוד כהגנה לדרישת מחזיק כדין (כפי שהוגדרו התובעים) להשבת המצב לקדמותו וזאת עוד מבלי להידרש לשאלת תום הלב. כמו כן אין
להתעלם מפסק הדין מיום 3.5.15 שדחה בשל התיישנות דיונית את תביעת הנתבעים כנגד התובעים להכיר בזכויותיהם העדיפות במקרקעין.
הנה כי כן ,במצב העובדתי שנוצר בפועל על פיו לא נמנעה בדין, בין היתר מטעמי שיהוי ,במסגרת הליכים שהתובעים נקטו, הבנייה והעברת זכויות במקרקעין ע"י הנתבעים לאחרים ,ספק גם אם ראוי ליתן הסעד הנ"ל ולא סעד אחר שלא פורט בכתב התביעה המתוקן .
ודוק התובעים לא ביקשו להורות על מתן צו הריסה כנגד הנתבעים - באשר גם להבנתם הבנייה שבוצעה על ידי מי מהנתבעים נעשתה בהתאם להיתר.
לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שההגנה שהתובעים זכאים לה מכח התביעה בתיק זה, מצומצמת לקבלת סעד מסוג צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל פעולה במקרקעין לרבות דיספוזיציה.
לסיכום

37. לאור כל האמור התביעה מתקבלת בחלקה כאמור במת ן צו מניעה קבוע כמתואר לעיל.
בנסיבות שפורטו -אני משיתה על הנתבעים הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ₪.
ניתן היום, ה' חשוון תשפ"א, 23 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.