הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 20

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעת

האחים חי דלג'ו קירור בע"מ

נגד

נתבעת
קשתות מוצרי גן וצל 2004 בע"מ

פסק דין

1. בפני תביעה כספית, בסך 20,000 ₪, שעניינה תוצאת הזמנה להקמת סככה ע"י הנתבעת, אשר בוטלה במהלך העבודה, ולאחר ששולמה מקדמה. התובעת דורשת את החזר המקדמה (5,000 ₪), הפרש בין עלות הסככה שהוזמנה מהנתבעת לבין הסככה שנרכשה בסופו של יום מספק חלופי (5,000 ₪), ופיצוי עבור עגמת הנפש שנגרמה לה (10,000 ₪). כבר בפתח הדברים יצוין כי רכיב אחרון זה, המהווה מחצית מסכום התביעה, הוא מופרך מעיקרו, בהיות התובעת תאגיד, אשר נפש אין לו.

2. על פי כתב התביעה, הזמינה התובעת מהנתבעת (ביום 16.2.2017) את הסככה לשם הקמה ב"משק 92 בנווה ימין השייך למשרדי התובעת", בעלות של 16,500 ₪ ומע"מ. הנתבעת התחילה בעבודה (ביום 20.3.2017), אך התברר כי מידות שנלקחו היו שגויות, והעובדים שבו על עקבותיהם. כך גם ארע בפעם השניה (ביום 9.4.2017, שהיה גם ערב פסח), אז גם הוברר שרשת ההצללה המיוחדת שהזמינה התובעת לא תסופק. בשלב זה נטשו עובדי הנתבעת את האתר, ולאחר כ-3 שבועות הודיעו לתובעת שאין הם מתכוונים להשלים את העבודה, ושהתובעת זכאית לקבל את החומרים עבור הסככה כנגד תשלום מחצית מסכום ההזמנה. התובעת נאלצה להזמין את הסככה מספק אחר, ולשלם יותר, וכן נאלצה להיוותר בחג הפסח בלא סככה. מכאן התביעה.

3. בכתב ההגנה טענה הנתבעת, שלא היתה מיוצגת, להעדר יריבות, שכן לא התובעת היא שהזמינה את הסככה, אלא חנה (להלן – "חנה"), אשתו של בעל המניות בתובעת, מר אברהם דלג'ו (להלן – "אברהם"), שרצתה סככה לביתה במשק האמור, ורק לצורך התשלומים ביקשה שהחשבונית תוצא ע"ש התובעת , ככל הנראה משיקולי מס.

4. לגוף העניין טענה, כי אכן היתה תקלת מידות בביקור ביום 20.3.2017 (שהיה השני, ולא הראשון), ושבביקור הבא, ביום 9.4.2017, התגלע ויכוח במהלכו נקט אברהם באיומים קשים ובגידופים, שבעקבותיהם הורה מנהל הנתבעת, מר יובל שמש (להלן – "יובל") לעובדיו לעזוב את האתר, ואף הגיש תלונה במשטרה נגד אברהם. לימים אכן הציע לאברהם לקבל את החומרים כנגד תשלום מחצית מהתמורה, הן לאור עלות החומרים והן לאור זאת שחלק מהעבודה כבר בוצעה. לשיטת הנתבעת רשת ההצללה שהוזמנה אכן קיימת, והיתה מיועדת להיות מסופקת, ועודנה מוחזקת במחסני הנתבעת.

5. לתיק הוגשו רק תצהיריהם של אברהם ויובל, ורק שניהם העידו. בשלב ההוכחות גם לא היתה התובעת מיוצגת, והחקירות נוהלו על ידי העדים עצמם, כשהאחר חוקר את משנהו. שניהם גם סיכמו את טענותיהם כמיטב יכולתם.

6. דין התביעה להידחות, ולו מחמת העדר היריבות. טופס ההזמנה, שהתובעת עצמה צרפה, אכן נוקב בשמה של חנה כ"מזמין" (וכולל הערה שהחשבונית תוצא ע"ש התובעת). בכך אוששה טענת הנתבעת בעניין זה באופן מלא, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. התובעת לא הזמינה דבר מאת הנתבעת, ואינה זכאית לדבר. העובדה ששילמה את המקדמה, עבור חנה, אינה מקנה לה זכות תביעה נגד הנתבעת. יודגש, כי בסיכום טענותיו (שכללו טענות חדשות רבות שבעובדה) אמר אברהם במפורש שחנה סיפרה לו מה היא סיכמה עם הנתבעת, ובכך אישר למעשה כי מדובר בהזמנה אישית של חנה, ולא של התובעת.

7. אף על פי כן, אתייחס בקצרה גם לגוף התביעה, שכן גם לגופה דינה להידחות, ולשם הנוחות בלבד אתייחס לתובעת כאילו היתה המזמינה . אין חולק כי נכרת הסכם להקמת הסככה (גם אם היא אכן נכרתה עם חנה, ולא עם התובעת), אולם טענתה של הנתבעת עולה כדי טענת ביטול עקב הפרת ההסכם על ידי הצד השני. הפרה זאת, שהנתבעת לא ידעה לטעון לביסוסה המשפטי, היא למעשה טענה נגד אופן קיום ההסכם על ידי התובעת, בדרך שאינה מקובלת ושלא בתום לב, על פי סעיף 39 לחוק החוזים.

8. נדמה שנכון לקבוע, כי צד להסכם, המאוים על ידי משנהו, אינו מחויב להמשיך ולקיים את ההסכם ולהציב עצמו בסיכון (או אף להציב עצמו במצב בו הוא חשוף להמשך גידופים ואיומים). התנהגות אלימה עולה כדי קיום חוזה שלא בתום לב ולא בדרך מקובלת, בניגוד לסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ומצדיקה ביטול ההסכם.

9. על הנתבעת חל הנטל להוכיח כי היתה נתונה לגידופים ואיומים, ולטעמי, עמדה בנטל זה. העד המרכזי לצורך כך הוא יובל, שאליו הופנו האיומים והגידופים, ובתמיכה בעדותו צורפה התלונה שהגיש במשטרה באותו יום. מדובר בחיזוק של ממש לגרסה, המעביר את נטל הבאת הראיות אל התובעת.

10. התובעת, מנגד, הסתפקה בעדותו של אברהם עצמו, שהכחשותיו בעדותו היו בלשון רפה, ומבין השיטין התקבל הרושם כי הוא אינו מכחיש באמת את הארוע (למשל, כאשר לא ענה בשלילה על השאלה אם פעל כך, אלא רק השיב בשאלה "למה לא הגשת תלונה?"; או, כאשר סיכם טענותיו "גם אם אמרתי שאהרוג אותו, מי הוא שיקח גזל?").

11. זאת ועוד, בלטו בהעדרם עדים נוספים שהיה יכולה התובעת להזמין, ובראשם חנה, וגם את מנהל העבודה מטעם הנתבעת (אשר אברהם טען לגביו, כי התחייב להעיד לטובתו אם יוזמן). אמנם, עד אחרון זה הוא עובד הנתבעת, אולם אין מניעה מזימונו על ידי התובעת. בנסיבות המתוארות, אי-העדתו פועלת דווקא לחובת התובעת.

12. במאמר מוסגר אעיר, כי גם אם נטישת האתר לא היתה במסגרת זכות ביטול של הנתבעת, אלא היוותה הפרה של ההסכם, הרי שהתוצאה היתה שהתובעת ביטלה את ההסכם, ולכל היותר זכאית היא להשבה ולפיצוי, אלא שבנסיבות המתוארות יש להניח כי הפיצוי היה נשלל ממנה, ותביעתה היתה מתמצית בסך של 5,000 ₪ בלבד. בכל מקרה, כאמור בפתח פסק-הדין, ברור שמחצית מסכום התביעה דינו להידחות מיניה וביה, לאור ייחוס "עוגמת נפש" לתובעת, שהיא תאגיד. מכל מקום, כאמור לעיל, אני סבור שדין התביעה להידחות לגופה בשלמותה , ובכל מקרה דינה להידחות על הסף, מחמת העדר יריבות.

13. התביעה נדחית בזה, אפוא. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 1,800 ₪, סכום שהועמד על הצד הנמוך, נוכח אי-נטילת ייצוג משפטי ע"י הנתבעת. סכום זה ישולם תוך 30 יום מיום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז (היושב בלוד) תוך 45 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים עצמם.

ניתן היום, ט"ו ניסן תשע"ט, 20 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.