הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 20

מספר בקשה:1
בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

מבקש

יצחק נוטמן

נגד

משיב
אילן פיומי

החלטה

בפני התנגדות לביצוע שיק בסך 12,500 ₪, שהוגש לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 523384-05-17) לאחר שחולל על ידי הבנק הנמשך.

המבקש טוען, כי נתן את השיק לקבלן בשם טאהר קוזמיר (להלן – "טאהר"), כדי לסייע לו לקבל עבורו כסף מזומן, וכי השיק היה אמור להיות מוחזר בלא שנפרע. לימים הופתע המבקש לגלות כי השיק הוצג לפרעון, וכשפנה לטאהר לבירור העניין, אמר לו טאהר, ראשית, כי חתימת ההיסב הנחזית להיות שלו זויפה, ושנית, כי הוא מסר את השיק למשיב, אולם פרע לו את סכומו.

ההתנגדות נתמכה הן בתצהירו של המבקש, המפרט כאמור לעיל, והן בתצהיר של טאהר, החוזר על עיקרי הגירסה, ומסביר כי המשיב התחייב להחזיר לו את השיק, וטאהר שכח מהעניין, עד שלימים חזר המשיב ודרש תשלומים שונים, ואיים להשתמש בשיק כלפי המבקש, כאמצעי לחץ כלפי טאהר. טאהר חזר ואמר כי חתימת ההיסב, הנחזית להיות שלו, מזויפת.

לדיון עצמו לא התייצב טאהר, והמבקש נחקר על תצהירו, וסיפר כי טאהר הוא הקבלן שבנה את ביתו של בנו של המבקש, אולם כי המבקש לא שילם לו דבר, אלא רק הבן, והשיק היה שיק טובה, כמתואר. הוא הסביר כי קודם לשיק זה כבר עזר לטאהר באופן דומה, וטאהר היה מפקיד את סכום השיק במזומן בידי המבקש לפני מועד פרעון השיק, וכי כך היה צריך לעשות גם במקרה זה. כשהוצג לו שיק נוסף, ע"ס 40,000 ₪ לאותו זמן פרעון, המוחזק אף הוא בידי המשיב לאחר שעבר דרך טאהר, ולא ידע לתת לכך הסבר.

לאחר ששמעתי את הצדדים, אני סבור כי זהו מהמקרים בהם יש להתנות את הרשות להתגונן בתנאים, ואבהיר מייד את העניין.

לפי הוראות סעיף 81א(ג) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תידון התנגדות לביצוע שטר כדרך שדנים בבקשת רשות להתגונן. בית המשפט העליון, בע"א 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי, פ"ד מ"ה (1) 66, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, סיכם היטב את ההלכה הבסיסית הנוגעת לבקשות רשות להתגונן, והדברים נותרו באיתנותם עד היום (שם, בעמ' 69-70):

"לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהענין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע - ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...
"על-אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר, כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן.
"תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית-משפט זה לאמור: '...לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא "הגנת בדים"...' (ע"א 594/85, בעמ' 722)..."

במקרה שבפנינו, למבקש 2 טענות עיקריות, האחת היא כי טאהר טוען שהמשיב הבטיח להחזיר לו את השיק (למעשה: טענת ויתור), והשניה היא כי טאהר טוען שחתימת ההיסב על השיק מזויפת (למעשה: טענת פגם בסיחור השיק אל המשיב, ועל כן טענה נגד עצם מעמדו כאוחז).

אלא, שטענות אלה נסמכות על תצהירו של טאהר, שכלל לא התייצב להיחקר על תצהירו, ועל כן כאילו זה לא הוגש.

אמנם, בשלב דיוני זה אין המבקש חייב לבסס את טענותיו בעדות מידיעה אישית, דהיינו: בתצהיר של טאהר, ואם לא היה מצרף תצהיר של טאהר כלל, היה עדיין ניתן לבחון את טענותיו, אולם כפי שנראה, בחינה זו אינה מותירה רושם טוב.

המבקש טוען, כרקע לסיפור הוויתור על השיק (או הזיוף), כי מדובר בשיק טובה, שהיה אמור להיות מוחזר בלא שיוצג לפרעון. אלא, שבחקירתו סיפר, כי ההסדר עם טאהר היה, שטאהר מעביר לו סכום במזומן כדי לכסות את השיק – דהיינו: שהשיק כן אמור היה להיות מוצג לפרעון. מדובר בסתירה מיניה-וביה בגרסתו של המבקש, אשר קשה לייצר ממנה גרסה שניתן לבסס עליה הגנה.

אמנם, הפסיקה קובעת, כי בשלב דיוני זה אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות, אולם אף על פי כן, כשמדובר בגרסה שקרסה, אין בית המשפט חייב לעצום עיניו לחלוטין.

לפיכך, מעיקר הדין, יכול והיה מקום לדחות את ההתנגדות; אלא, שבסופו של יום, לעניין טענות ההגנה עצמן (ויתור או זיוף) אין פרטי ההסדר שבין המבקש לבין טאהר מעלים או מורידים, ולפיכך נדמה, כי פתח של הגנה הראויה להתברר כן הוצג על ידי המבקש. דומה, שזהו מהמקרים עליהם נאמר, שהרשות להתגונן ניתנת בדוחק רב, ולמעשה בית המשפט עושה חסד עם המבקש עת הוא מעניק לו רשות זו, יש להתנות את הרשות להתגונן בהפקדת ערבון.

אציין, כי המבקש בסיכומי טענותיו זנח למעשה את עיקרי הגנותיו, והתמקד בחוסר יכולתו הכלכלית. אני ער לכך, שחוסר יכולת זה עשוי להשליך על הסיכוי שהמבקש יעמוד בתנאי הפקדת הערבון, וצר לי על כך, אולם אין מנוס מתוצאה זו, שכן החלופה שלה היא דחיית ההתנגדות מכל וכל.

בנסיבות, אני סבור שערבון ראוי יהיה כשליש מסכום השיק (במעוגל).

לפיכך, אני קובע, כי אם יפקיד המבקש, עד יום 31.10.2018 (אציין כי קבעתי מועד מאוחר יחסית, בשל חודש החגים שבפתח), סך של 4,000 ₪ בקופת בית המשפט, כי אז תינתן לו רשות להתגונן, ואם לא יפקיד את הסכום האמור עד המועד האמור – תידחה ההתנגדות.

ככל שתינתן הרשות להתגונן, תינתן באותו מועד גם החלטה מפורטת, המבהירה את השלבים הבאים בבירור התביעה.

המזכירות תשלח החלטה זו לצדדים, ותחזיר התיק לעיוני ביום 1.11.2018.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ח, 20 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.