הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 15

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעים

  1. אבנר מלמד
  2. זמירה מלמד

נגד

נתבעים

  1. אלכס בורונוב (תא"מ 29565-07-16)
  2. מיכאל בורונוב (תא"מ 34691-08-16)
  3. אורן יורי בורונוב (תא"מ 34691-08-16)

פסק דין

רקע
1. בפני תביעה שטרית בסך 20,043 ₪ (קרן), שנפתחה בהגשתו לביצוע בהוצאה לפועל (תיק 523943-05-16) של שטר חוב ע"ס 50,000 ₪ (לביצוע חלקי), נגד 3 הנתבעים, אשר הגישו שתי התנגדויות, שהביאו לפתיחת שני תיקים נפרדים בבית המשפט, והדיון בהם אוחד, באשר עניינם אחד. השטר נעשה ע"י הנתבע 1, בערבותם של הנתבעים 2-3, בקשר עם הסכם שכירות דירתם של התובעים.

2. הגם שגם תצהיריהם של הנתבעים 2-3 היו מפורטים, בתמיכה בהתנגדות שהגישו, הרי בפועל לא היו מעורבים בפרשייה עצמה, ובדיון שהתקיים לשמיעת ההתנגדויות הוסכם כי דינם יהיה כדינו של הנתבע 1, בו התמקד הדיון. לפיכך, להמשך פסק-דין זה (למעט בפסקאות האופרטיביות בסיום) לא תהיה התייחסות לנתבעים 2-3, והנתבע 1 יכונה "הנתבע". גם בין התובעים, לא היתה התובעת 2 מעורבת בהליך באופן כלשהו, ועל כן, לשם הנוחות, תהיה התייחסות רק ל"תובע".

ההתנגדות והדיון בה
3. עפ"י ההתנגדות שהגיש הנתבע, שכר הוא עם אשתו-דאז את דירת התובע מאמצע שנת 2011, בחוזה שהתחדש משנה לשנה. במאי 2015 חתם עליו לבדו, עקב גירושיו. כמדי שנה, מסר הנתבע לתובע 12 שיקים מראש, ע"ס 2,400 ₪ כל אחד, עבור דמי השכירות; אלא, שבחודש אוקטובר הודיע הנתבע לתובע, כי לא יוכל כלכלית לעמוד בנטל דמי השכירות, והוא מבקש לעזוב את הדירה.

4. לפיכך, הציע לו דייר חלופי, אחד טל וינאפל (להלן – "וינאפל"), ונוצר קשר בין התובע לבין דייר פוטנציאלי זה, שהיה מוכן לשלם אפילו 3,100 ₪ בחודש. ביום 16.10.2015 בוצעה מסירת חזקה מסודרת, והתובע החליף את מנעולי הדירה, והחזיר לנתבע את יתרת השיקים, 7 במספר. אלא, שבמפתיע, בחודש דצמבר, פנה התובע לנתבע בדרישת תשלום עבור דמי השכירות של נובמבר ודצמבר (ובמשתמע, של יתרת דמי השכירות לתקופת השכירות), שכן דחה את מועמדותו של וינאפל כדייר חלופי. הנתבע טוען, כי המתואר, ובמיוחד החזרת השיקים, משקפים ביטול בהסכמה של הסכם השכירות, והוא אינו חייב עוד דבר לתובע עפ"י הסכם השכירות. בנוסף, נותר בדירה ארון שלו השווה 3,000 ₪, שהתובע אינו מאפשר לו ליטול.

5. לבד מתצהירו של הנתבע, שתמך בהתנגדות, צורף לה גם תצהירו של וינאפל, בו אישר כי הציע לתובע סך של 3,100 ₪ כדמי שכירות חודשיים, והתובע הבטיח לחזור אליו אך לא עשה כן.

6. בדיון בו נשמעו ההתנגדויות נחקרו הן וינאפל והן הנתבע. וינאפל אישר, כי הוא היה מעסיקו של הנתבע, והפעיל מסעדה בבניין הסמוך, וכי אף שכר את המרתף בבניין בו נמצאת הדירה לשם אחסון מוצרי מזון. כשנשאל מדוע הציע לתובע לשלם דמי שכירות של 3,100 ₪, הגבוהים מדמי השכירות ששילם הנתבע, ענה כי לא ידע מהם דמי השכירות המשולמים, ונתן את הצעתו במנותק מכך. הוא טען כי לא התכוון להשתמש בדירה כתחליף למרתף, אלא שהתכוון לשכן בה עובד זר של המסעדה, תוך שמירת האפשרות לשכן בה עובדים נוספים בעתיד. הוא הכחיש כי אמר לתובע, שבכוונתו להשתמש בדירה כמחסן וכמקום בישול נוסף עבור המסעדה, ואף טען כי בשיחת הטלפון בינו לבין התובע הביא התובע חשש משימוש שכזה, אך וינאפל אמר לו כי הדירה תשמש למגורים.

7. הנתבע טען, כי השיקים הוחזרו לו למעט שיקים לביטחון שמסר, וכי התובע הוא שדרש שיבוא שוכר חלופי בדמי שכירות של 3,100 ₪. הוא טען כי הציע לתובע מספר שוכרים פוטנציאליים, אך הביא רק את וינאפל למתן עדות שכן רק איתו נשאר בקשר. הוא הכחיש את טענת התובע, כי כלל לא נמסרו שיקים מראש באותה שנה, ועל כן לא הוחזרו שיקים כלשהם, והסביר את העדרם של השיקים או צילום שלהם בכך שבמשך 4 שנים כך היה הנוהג: מסירת שיקים מראש, ואז תשלום במזומן והחזרת שיק אחד כל פעם, אותו היה הנתבע גוזר לגזרים, וכך עשה גם בשנת שכירות זו.

8. הוא אישר, כי התובע דרש שימשיך לשלם את דמי השכירות כל עוד אין שוכר חלופי, אך טען כי נחתם מסמך קצר המדבר על חודשיים של שכירות. הוא לא ידע להסביר מדוע במכתב שענו הנתבעים לתובע (לאחר קבלת דרישתו הראשונה), לא נזכר עניין זה או עניין יתר השוכרים החלופיים הפוטנציאליים. הוא אישר את חתימתו על מסמך מיום 28.10.2015 בו הוא מתחייב להמשיך ולשלם (מוצג מש/1), ובאשר להעדר התייחסות לשיקים טען כי התובע הוא שכתב את המסמך. הוא הוסיף עוד, כי השיקים היו ע"ס 2,400 ₪ כל אחד, למרות שבאותה שנה שילם 2,900 ₪ דמי שכירות. הוא הכחיש כי המנעול היה מקולקל כאשר עזב את הדירה, וטען כי התובע סרב לתת לו מפתח לאחר החלפת המנעול, חרף בקשתו (אך לא ידע להסביר מדוע לא טען בתצהיר כי ביקש מפתח).

תצהיר התובע
9. רשות להתגונן ניתנה בהסכמה, הנתבע לא הגיש תצהירים נוספים, ואילו התובע הגיש תצהיר מטעמו, בו טען כי אכן הנתבע ביקש לעזוב את הדירה, וסוכם כי יעזוב ביום 15.11.2015, אלא שימשיך לשלם את דמי השכירות עד למציאת שוכר חלופי. שיקים לא נמסרו באותה שנה, בניגוד לשנים קודמות, שכן הנתבע טען שעקב גירושיו פתח חשבון בנק נפרד וימסור שיקים לאחר חודש, כשיגיעו, אלא שהמשיך לדחות מחודש לחודש, ונוכח היותו שוכר אמין עד א ותו מועד, לא התעקש על כך התובע.

10. הוא אישר כי וינאפל דיבר איתו, אך טען כי וינאפל סיפר כי בכוונתו לשכן בדירה עובדים זרים ולהשתמש בה גם למחסן. לאחר מספר ימים, בהם שקל התובע את הדבר, חזר אליו וינאפל והתובע הודיע לו כי מטרת השכירות אינה מקובלת עליו. גם בית חב"ד הוצעו כשוכר חלופי, אך נדחו נוכח הכוונה לשכן בדירה 10 אברכים. שוכר בסופו של דבר נמצא רק למעלה מחודש לאחר פקיעת החוזה עם הנתבע, בחודש יוני 2016, ועד אז עמדה הדירה ריקה. שטר החוב כולל 6 חודשי שכירות (17,400 ₪), פיצויים מוסכמים (2,000 ₪) והוצאות שונות שלא שולמו ע"י הנתבע (643 ₪).

11. באשר לארון, טען כי מדובר בארון ישן וחסר ערך, שהנתבע עצמו סיפר לו שאינו מצדיק את הורדתו 3 קומות וטלטולו עד למקום מגוריו בכרמיאל, ולפיכך סוכם כי התובע ינסה למכור את הארון לשוכר הבא, תמורת 200-300 ₪.

ישיבת ההוכחות
12. בישיבת ההוכחות נחקרו שוב וינאפל והנתבע, וכן התובע. וינאפל חזר על עדותו הקודמת, בשינויים קלים (שחלקם נבע משינוי נסיבות, נוכח מעבר המסעדה למקום אחר) ובעיקר הוסיף את האפשרות שעלתה, כי יעשה שימוש בדירה, לבד משיכון העובד הזר, כמשרד.

13. הנתבע חזר אף הוא על גרסתו, אולם הפעם הוסיף, כי את המסמך מש/1 (הסכם הפסקת השכירות) לא קרא לפני שחתם. הוא לא ידע להסביר מדוע במכתב ששלחו הנתבעים במענה לדרישת התשלום לא הזכירו את דבר קבלת השיקים. הוא גם אישר, כי המנעול – הגם שהיה שמיש – היה קשה לתפעול, ורק הוא יכול היה לפתוח אותו.

14. התובע נחקר ועמד על גרסתו. הוא אישר, כי דרש משוכרים פוטנציאליים שפנו (הן הודות למאמציו והן הודות למאמצי הנתבע) דמי שכירות של 2800-2900 ₪, אך טען שאילו היה שוכר פוטנציאלי מבקש רק להשלים את חוזהו של הנתבע, היה דורש ממנו 2,400 ₪, כפי ששילם הנתבע. מכל מקום, לדבריו אף לא אחת מהפניות הבשילה לכדי הסכם שכירות, אך לא בגלל דמי השכירות, אלא בשל עניינים אחרים, כגון העדר מעלית או חניה, או חוסר יכולת להביא ערבים או נכונות לחתום שטר חוב. הוא טען שהנתבע מעולם לא ביקש מפתח עבור המנעול החדש, ואם היה מבקש – היה מקבל.

15. הצדדים סיכמו טענותיהם, ולא חידשו.

דיון והכרעה
16. דין התביעה להתקבל.

17. מדובר בתביעה שטרית, לביצוע שטר ביטחון, אשר לגביו כבר נפסק לא פעם, כי על עושה השטר מוטל הנטל לשכנע, כי לא התקיים התנאי להפעלתו. במקרה דנן, התפצלה טענת ההגנה של הנתבע לשתי חלופות, אשר אינן דרות היטב זו עם זו, אך שימשו בערבוביא לאורך כל הדרך, והן טענת הפסקת השכירות בהסכמה (נוכח החזרת השיקים), וטענת סיכול החוזה עקב התעקשות התובע שלא לקבל שוכר חלופי (בתחילה היה מדובר רק בוינאפל, ובהמשך ניסה הנתבע להרחיב את החזית ולכלול גם דרישות לא סבירות משוכרים פוטנציאליים נוספים).

18. בתחילת הדרך, היה הדגש על טענת החזר השיקים (כפי שעולה בבירור מההתנגדות והתצהיר), ובסוף – אולי נוכח הצגת המסמך מש/1, והפניית תשומת הלב לכך שעניין השיקים לא נזכר במכתב הנתבעים, הגם שהיה צפוי להיות מובלט שם – עבר הדגש לטענת סיכול המצאת שוכר חלופי. מכל מקום, הן בזו והן בזו כשל הנתבע.

טענת הפסקת השכירות
19. הנתבע אישר את חתימת ההסכם, ואישר כי עזב מוקדם. לדבריו, קיבל בחזרה את השיקים שמסר מראש, ובכך הביע התובע את דעתו כי השכירות הסתיימה. טענה זו, לבד מכך שלא הוכחה לגופה, אינה עומדת לבדה, ונוכח מכלול הידוע סביב עזיבת הנתבע, ברור כי התובע לא התכוון לוותר לו על המשך דמי השכירות.

20. בראש ובראשונה בולט עניין זה בנוסחו של המסמך מש/1, שם נכתב במפורש: "אני מתחייב שאם עד תאריך 15/11/15 לא נמצה דייר חילופי אני המשיך לשלם לשוכר שכר דירה 2400 ₪... כפי שנחתם בחוזה השכירות בתאריך 6/5/15" [השגיאות במקור – צ.ל.]. לשון זו אינה ניתנת לפרשנות אחרת, לבד מכך, שעל הנתבע מוטלת החובה לדאוג להמשך תשלום דמי השכירות עד תום החוזה, בין אם על דרך של המצאת שוכר חלופי, ובין אם בתשלום ישיר.

21. לבד מכך, בולטת בהעדרה התייחסות להחזרת השיקים, אשר יש להניח כי היתה מוצאת את ביטויה במסמך הנערך לרגל עצירת הסכם שכירות.

22. אמנם, באשר לשתי נקודות אלה טען הנתבע (רק בעדותו השניה, וממילא יש בכבישת הטענה משום פגיעה קשה במהימנותה) כי לא קרא את המסמך, אלא חתם עליו כמות שהוא, אולם טענה זו אין כוחה יפה בשיטת המשפט שלנו, בה מוחזק אדם כאילו קרא והבין כל מסמך עליו חתם (למעט חריגים, שאינם רלבנטיים כאן).

23. זאת ועוד, אם היה הנתבע מקבל את השיקים, כדבריו, כלום ניתן להעלות על הדעת שלא היה מתייחס לכך במכתב התשובה המפורט שכתב במענה לדרישת התשלום שקיבל (המכתב צורף לתצהירו)? הלא זוהי טענתו המרכזית לאי-תשלום דמי השכירות – כי התובע עצמו ויתר על התשלום בכך שמסר לו את השיקים!

24. שתיקה זו במכתב מלמדת, כי סוגיית השיקים – וניצול העובדה שמעולם לא נמסרו, ועל כן התובע לא יכול להציגם – עלתה בדעתו של הנתבע רק במסגרת התמודדותו עם התביעה עצמה, לאחר הגשתה (ומכל מקום, לאחר שכתב את מכתב התשובה). הסברו של הנתבע, כי היה נתון בלחץ נפשי, הוא דחוק ואינו מסביר מדוע דווקא נקודה זו, מכל הנקודות, לא הועלתה במכתב.

25. ניתן לסכם ולומר, כי הגם שההסכם עצמו נוקב במסירת שיקים, והגם שהסברו של הנתבע הוא אפשרי, כי את השיקים שקיבל חזרה קרע כדרכו מדי חודש (אם כי ייאמר, שההסבר כשלעצמו אינו משכנע, מקום בו לא היה מדובר בהחזרת שיק בודד עקב תשלום, אלא בהחזרת מלוא השיקים אגב חתימה על מסמך – ויש להניח כי במצב דברים זה אפילו הנתבע היה אמור להיות מיושב מספיק בדעתו כדי לשמור את השיקים, לפחות לזמן מה – אלא שהוא לא טען שכך עשה) – הרי שמסתבר הרבה יותר שלא היו שיקים בכלל באותה שנה, כדברי התובע, מאשר שהיו והוחזרו, כדברי הנתבע.

26. בכך נשמטת טענת ההגנה המרכזית שהועלתה בהתנגדות.

טענת סיכול שוכר חלופי
27. הטענה החלופית, כאמור, אינה מתיישבת היטב עם הטענה העיקרית, באשר למעשה היא מבוססת על ההנחה שלא הוסכם על הפסקת השכירות, אלא שהנתבע יצא ידי חובתו בהמצאת וינאפל ושאר השוכרים הפוטנציאליים, ושוב אינו חייב להמציא שוכר חלופי.

28. גם טענה זו – הגם שיש לדחותה על הסף מחמת סתירתה את ההנחה העובדתית שביסוד טענת ההגנה המרכזית – אינה מספקת. ברי, כי לא כל שוכר פוטנציאלי יכול למלא אחר החובה להמציא שוכר חלופי, ויש להמציא שוכר שיהיה מקובל על המשכיר. אמנם, המשכיר אינו פטור מחובת תום הלב, ועליו לקבל כל שוכר סביר, העומד בדרישות החוזיות הסבירות, אולם מקום בו למשכיר סיבה נאותה (וזו אינה חייבת להיות סיבה חזקה, כל עוד אינה שרירותית) לסרב לקבל שוכר מוצע, הרי שהשוכר הקיים נותר כבול בהתחייבותו, ואינו משתחרר ממנה.

29. הסברו של התובע, כי לא הסכים להשכיר את דירתו לשוכר שאינו מתעתד לגור בה; ומקום בו מיועד להיעשות בדירה גם שימוש שאינו למגורים (כפי שהודה בסופו של יום גם וינאפל, בחקירתו השניה, אם כי צמצם את השימוש הנוסף למשרד, והכחיש כי מדובר בכוונה לעשות את הדירה מחסן או מקום בישול) – אין התובע יוצא מגדר התנהלות סבירה ותמת-לב של משכיר המבקש לשמור על דירתו כהלכה.

30. יתר על כן, ממילא מסתברת יותר גרסתו של התובע, כי וינאפל אמר שיעשה בדירה שימוש כמחסן (או לפחות שכך נתן לו להבין, גם אם לא אמר זאת במפורש), זאת לאור דברי וינאפל בעדותו הראשונה, מיוזמתו, כי התובע הביע דאגה משימוש אפשרי בדירה כמחסן; כפי ששאל נכון ב"כ התובע, וכי מדוע יעלה התובע אפשרות זו על דעתו, שעה שפונה אליו שוכר פוטנציאלי, אם לא העלה השוכר את האפשרות בעצמו, או לפחות רמז עליה?

31. הנתבע לא הוכיח, ולו בקירוב, כי הביא שוכר פוטנציאלי אחר, שהתאים לדירה במידה המאפשרת לקבוע (או אפילו לשקול לקבוע) כי התובע פעל שלא בתום-לב בסירובו לקבל את השוכר הפוטנציאלי (וממילא, קשה למצוא סיבה לתובע לסרב לשוכר כאלה, שעה שהנתבע הפסיק לשלם את דמי השכירות מייד עם עזיבתו, ואולי קודם לכן, וכל שוכר פוטנציאלי עדיף לכאורה על שוכר שיש לרדוף אחריו ולתובעו).

עוללות
32. במאמר מוסגר ולפני סיום אעיר, כי שאלת דמי השכירות ששילם הנתבע בפועל לא היתה ברורה לאורך הדיון, ובשום שלב לא נשאלה שאלה ברורה היכולה להבהיר זאת: בעוד המסמך מש/1 מדבר על 2,400 ₪, וכך גם עלה מעדותו של התובע, הרי שהנתבע עצמו העיד, כאמור לעיל, שמסר שיקים בסך 2,400 ₪, אך שילם כל חודש 2,900 ₪ (עמ' 6 שורה 6 בפרוטוקול הדיון הראשון, מיום 6.12.16), וכך גם עלה מהשאלות שהוצגו באותו דיון לוינאפל. מכל מקום, אין בכך כדי להשפיע על תוצאות ההליך, שכן גם אם אכן שילם הנתבע 2,400 ₪, וגם אם התובע ביקש 2,800 או 2,900 ₪ משוכרים בכוח, כפי שאמר, הרי שעדיין חובה על הנתבע להציג ולו מועמד אחד, שהיה מוכן לשכור את הדירה תמורת 2,400 ₪, אך הסכם לא נחתם בשל דרישת התובע לדמי שכירות גבוהים יותר (זאת כמובן בהתעלם מטענת הרחבת החזית שהעלה התובע במהלך הדיון).

33. עניין אחרון הוא שאלת הארון שנותר בדירה: נוכח דחיית גרסתו של הנתבע לאורך עיקר עדותו, כבלתי מהימנה, לא נותר לי אלא לקבוע, כי גם בשאלת הארון אין מקום להעדיף את גרסתו על פני גרסת התובע, שהעיד, כזכור, כי מדובר ברהיט שהנתבע לא חפץ לשאת בעלות הכרוכה בפירוקו, העמסתו והובלתו לכרמיאל, והוא למעשה הופקר בדירה (בתקווה כי יימכר לשוכר החלופי). מכל מקום, הנתבע לבטח לא הוכיח כי הוא זכאי לתשלום כלשהו בעבורו, ולפיכך אינו יכול לקזז את שוויו מסכום השטר.

תוצאה
34. לסיכום, אפוא, הנתבע לא שכנע כי קמה לו עילה שלא לשלם את חובו, ומאחר שבשום מקום לא טען נגד חישוב סכום השטר, הרי שעליו לשלם את מלוא הסכום (שבגינו הוגש לביצוע) – 20,034 ₪, ליום הגשתו לביצוע.

35. אני מקבל את התביעה, אפוא, באופן זה שיראו את ההתנגדות כאילו נדחתה למפרע – לגבי כל הנתבעים (החייבים בתיק ההוצאה לפועל). כמו-כן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, בנוסף על הסכום שכבר נפסק בפתיחת התיק בהוצאה לפועל, גם את אגרות התביעה, כפי ששולמו וליום תשלומים, ושכ"ט עו"ד בסך 3,600 ₪, וסכומים אלה יתווספו על החוב הקיים בתיק ההוצאה לפועל.

36. ההליכים בתיק ההוצאה לפועל (523943-05-16), ככל שעוכבו עקב הגשת ההתנגדות, יחודשו אם לא ייפרע החוב תוך 30 יום.

ניתן היום, ד' אלול תשע"ח, 15 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.