הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 15

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעת

ציונה צ'אושו

נגד

נתבעת
בת אל בראל

פסק דין
רקע
1. בפני תביעה שטרית, בסך כולל של 18,800 ₪ (שיק אחד בסך 10,000 ₪ לזמ"פ 5.2.2010 , אחד בסך 2,000 ₪ לזמ"פ 14.2.2010 , אחד בסך 2,400 ₪ לזמ"פ 14.3.2010, ו- 2 בסך 2,200 ₪ כל אחד, לזמ"פ 14.5.2010 ו-14.7.2010) , שנפתחה בהגשתם של שיקים אלה להוצאה לפועל (תיק 500033-08-14) ע"י התובעת. הנתבעת הגישה התנגדות, שתוקנה (לאחר שנטלה ייצוג משפטי), וניתנה רשות להתגונן.

2. אין חולק, כי התובעת השכירה דירה באילת לנתבעת (ביחד עם שותף בשם בועז לוי – להלן: " בועז"), לתקופה של 6 חודשים (5.2.2010-5.8.2010) , בדמי שכירות חודשיים של 2,200 ₪, וכי הנתבעת עזבה את הדירה בלא להשלים את תקופת השכירות. אין גם חולק שהשיקים ניתנו בקשר עם השכירות – הקטנים כדמי שכירות והגדול כשיק ביטחון.

הגרסאות
3. התובעת טוענת, כי לבקשת הנתבעת הסכימה כי השיק הראשון יהיה ע"ס 2,000 ₪, והשני ע"ס 2,400 ₪. עוד היא טוענת, כי הנתבעת בקשה ממנה לא להפקיד את השיק הראשון, כי טרם התחילה לעבוד, וגם לא את השני, כי היא חייבת לרכוש אוכל. התובעת התרתה בפניה כי תפנה אותם מהדירה, ובחודש השלישי (אפריל 2010) הפתיעה אותם בביקור בדירה, ומצאה את הדירה מלאה בבני נעורים, כשמספר חפצים בה שבורים, והיא מלוכלכת ומוזנחת. לדרישתה, נוקתה הדירה, וגם דמי השכירות לחודש אפריל 2010 שולמו. בחודש מאי ביקרה שוב בדירה, ומצאה את בועז מפנה את תכולת הבית בשקיות אשפה, כולל כלי מטבח השייכים לה, והוא הסביר כי הם מפנים את הדירה. דמי השכירות של אותו חודש לא שולמו, הנתבעת עזבה את הדירה וחזרה לרחובות, ובעקבות שיחות נוספות ביניהן נאותה לשלם את דמי השכירות לחודש החמישי (יוני 2010), והשיק אכן הופקד ונפרע. בחודש יולי שבה התובעת לאילת, מצאה את בועז, שטיפל עד תום תקופת השכירות בתשלום החשבונות השוטפים, וניסה להשיג דייר חלופי, אך ללא הצלחה. בחודש אוגוסט הסירו את שמו כמחזיק בספרי הרשויות השונות, והוא החזיר לה את המפתח, אך לא שילם את דמי השכירות.

4. מכאן היא טוענת, כי היא זכאית לתשלום דמי השכירות עבור 4 החודשים שלא שולמו, וכן לגביית שיק הביטחון לאור הנזקים הרבים שנותרו בדירה, לרבות מיטלטלין שנעלמו. התובעת ציינה כי ברשותה תמונות המתעדות את מצב הדירה (אם כי אלה לא הוגשו לתיק).

5. הנתבעת טוענת, מנגד, כי עזבה את הדירה באמצע תקופת השכירות, לאחר 3 חודשים, בהסכמה, תוך שהיא מאתרת שוכרת חלופית, והחזירה את החזקה בה כשהיא נקיה ומסודרת, וללא שנותר חוב כלפי התובעת. לפיכך, הופתעה לגלות, כי בלא התראה, ו-4 שנים מאוחר יותר, הגישה לפתע התובעת את השיקים לביצוע בהוצאה לפועל. עוד טענה, כי התב רר לה שבועז שילם לתובעת סכום נוסף, לאחר תום השכירות. הנתבעת טוענת גם לנזק ראייתי, הנובע מהשתהות התובעת כשהשיקים בידיה, עד להגשתם לביצוע, באופן שאינו מאפשר לה עתה לאתר ראיות או לנקוב בתאריכים או ארועים מדויקים, בשל חלוף הזמן.

העדויות וטענות הצדדים
6. לישיבת ההוכחות הוזמן ע"י התובעת גם אדם בשם אהרון מעברי, שהוא ככל הנראה דוד של הנתבעת, ואולי קרוב משפחה רחוק של התובעת, כשעדותו נועדה לבסס את הקרבה המשפחתית הנטענת בין התובעת לנתבעת, ואת טענת התובעת למערכת יחסים עכורה במשפחת הנתבעת, עקב התנהגותה. ברם, עדותו – שהיתה נסערת ומקוטעת – לא ביססה טענות אלה, בלשון המעטה.

7. התובעת נחקרה על תצהירה. היא טענה, כי הכתוב בהסכם השכירות, לפיו במעמד החתימה ישולמו חודש ראשון ואחרון, אינו משקף את שהוסכם בפועל, שכן היא ויתרה על תשלום החודש האחרון מראש בשל קרבת המשפחה בין הצדדים. היא אישרה כי במקום אחר בהסכם מחקה סעיף שלא תאם את שהוסכם בסופו של דבר, ובסעיף זה לא פעלה כך, והסבירה כי בעת החתימה סוכם כפי שכתוב, אולם כשהגיעה העת למסור את השיקים, והנתבעת בקשה שלא לשלם מראש את החודש האחרון, נעתרה לכך, אך לא שבה ותיקנה את הכתוב בהסכם. היא אישרה, כי מדובר בפערי זמן קטנים, שכן החתימה ומסירת השיקים היו באותו מעמד.

8. התובעת אישרה כי שולמו 2 חודשי שכירות, והסבירה כי השיק הראשון משניהם (אפריל 2010) לא נפרע, אך סכומו שולם לשיעורין. היא לא ידעה להסביר מדוע בתצהירה כתבה שהגיעה לדירה בחודש מאי כדי לקבל כסף, אך לא כתבה שלא קיבלה; היא התעקשה, עם זאת, כי בפועל לא שולם אז שום סכום. כך גם הסבירה כטעות כתיב את האמור בתצהיר, לפיו ביקשה באפריל מהנתבעת לשלם תמורת "המחאה שחזרה", הגם שלשיטתה כבר חוללו 2 המחאות.

9. כשנשאלה מדוע לא תבעה גם את בועז, הגם שגם הוא חתום על ההסכם, הסבירה התובעת שהגישה את התביעה רק נגד הנתבעת שכן היא אוחזת רק בשיקים שלה. היא סיפרה, כי גם בועז עזב את הדירה במאי, בעת שעזבה אותה הנתבעת, אך כשעומתה עם האמור בתצהירה בעניין זה (כי עזב באוגוסט) אמרה כי אינה זוכרת מתי עזב. היא אישרה, כי היה בידה מספר הטלפון שלו, אך זה הוחלף, ולמרות שחיפשה אותו כדי לזמנו לעדות, לא עלה בידיה לאתרו.

10. לגבי שיק הביטחון הבהירה התובעת, כי הוא נועד לכסות את הנזקים שנגרמו לה ממראות שנשברו, כלים שנעלמו, והצורך לתקן ולנקות את הדירה.

11. הנתבעת נחקרה אף היא, והפגינה עמימות בכל הנוגע לפרטי התאריכים של שהייתה באילת (בעיקר לפני תקופת השכירות). היא אישרה, כי אין בידיה אסמכתא כלשהי לכך שהתובעת נתנה את הסכמתה לעזיבתה המוקדמת את הדירה, אך התעקשה כי קישרה בין התובעת לבין דיירת חלופית, אלא שהתובעת העדיפה להשאיר בדירה את בועז. לדבריה, חלק ממידע זה חזר וצף בזכרונה רק במהלך ניהול ההליך, ולכן לא נזכר בתצהיריה.

12. כשנשאלה לטענתה כי החזירה את החזקה בדירה לתובעת הסבירה, שהתכוונה לכך ששוחחה עם התובעת טלפונית, ואת המפתח השאירה בפועל בידי בועז, כדי להשיבו לתובעת. היא הזכירה כי היתה באותה עת בת 19 (למעשה, כפי שאישרה אחר-כך, היתה בת 24), סמוך לאחר פטירת אביה, ולא ידעה כיצד להתנהל בעניינים כגון אלה. כך הסבירה את העובדה שלא חשבה לדרוש מהתובעת את השיקים שנותרו בידיה, ו כך גם הסבירה את העובדה שלא צילמה את הדירה, להראות שהיתה נקיה ומסודרת בעת החזרת החזקה.

13. משעומתה עם טענת התובעת, כי ברשותה תמונות המראות שהדירה לא היתה נקיה ומסודרת טענה כי אין לדעת מתי צולמו, וכי התמונות אינן משקפות את מצב הדירה כשהיא עזבה אותה. היא לא ידעה להסביר את האמור בתצהירה, כי השיהוי בהגשת השיקים לביצוע גרם לה נזק ראייתי.

14. בתום שמיעת הראיות, סיכמה התובעת וטענה כי אין זה משנה אם בפועל בינה לבין הנתבעת יש קרבת משפחה, שכן העיקר הוא שכך היא סברה באותה עת, ועל כן היתה נכונה לויתורים והקלות. היא הדגישה את העדרן של אסמכתאות כלשהן לביסוס טענות הנתבעת בדבר הסכמת התובעת לעזיבתה את הדירה, בדבר תשלומים ששולמו מעבר לחודשיים של שכירות, ובדבר מצב הדירה כשעזבה אותה. היא ביקשה לזקוף לחובת הנתבעת את אי-העדתו של בועז.

15. הנתבעת, מנגד, ביקשה להיאחז בחלוף למעלה מ-4 שנים בין היווצרות עילת התביעה (מאי 2010) לבין הגשת השיקים לביצוע (אוגוסט 2014, ולא כפי שטענה הנתבעת), בלא הסבר של ממש לשיהוי כזה. לשיטתה, את אי-העדתו של בועז יש לזקוף דווקא לחובת התובעת, במיוחד לאחר שזו אישרה שפרטיו היו בידיה. היא הפנתה לסתירה בעדות התובעת לעניין מועד עזיבתו של בועז את הדירה, ולכך שמשתמע מעדותה שבינה לבין בועז המשיכה ההתקשרות לאחר עזיבת הנתבעת את הדירה, ומן הסתם גם דמי השכירות שולמו עבור חודשים אלה, וכן לדקויות כאלה ואחרות שנמצאו בגרסתה, ושלשיטת הנתבעת מעידים כי גרסתה של התובעת אינה אמת. בנוסף טענה, כי בכל מקרה אין לזכות את התובעת בסכום שיק הביטחון, שכן לא הוכח כל נזק בדירה, או אחריות של הנתבעת לנזק שכזה. לבסוף טענה, כי מאחר שלפי לשון ההסכם שולמו חודש ראשון ואחרון עם חתימתו, ולפי גרסת התובעת נפרעו השיקים עבור חודשים אפריל ויוני, ומשתמע מגרסתה כי קיבלה מזומן עבור חודש מאי , הרי שכבר הגענו ל-5 חודשים, ומאחר שיש להניח שגם השוכר שנותר בנכס שילם, הרי שדמי השכירות כולם נפרעו.

דיון והכרעה
16. גורלו של תיק זה ייחרץ על פי נטלי הראיה, שכן אין בפי איזו מבעלות הדין ראיה ניצחת לנכונות גרסתה; אף לא אחת מהן נתפסה בסתירה היורדת לשורשה של גרסתה (דוגמא לסתירות קלות: אצל התובעת, אי-הבהירות לגבי ההוראה בהסכם בדבר תשלום חודש ראשון ואחרון, והעובדה שבבירור לא כך נמסרו השיקים; אצל הנתבעת, אי-הבהירות לגבי גילה בתקופת השכירות, כאשר מסתבר שהגיל 19 בו נקבה היה הגיל בו הגיעה לראשונה להתגורר באילת); וגרסאות שתיהן נופלות למתחם הסבירות הנלמד מנסיון החיים.

17. התיק שבפנינו הוא תביעה שטרית, וטענות ההגנה הן טענת פרעון (לגבי השיקים המוקדמים), טענת כשלון תמורה (לגבי השיקים המאוחרים), וטענת אי התקיימות תנאי (לגבי שיק הביטחון). ברגיל, ברי כי נטל הבאת הראיות רובץ לפתחה של הנתבעת, הטוענת טענות אלה.

18. ברם, כבר נפסק לא פעם, כי בנסיבות של שיהוי משמעותי, יכול ונטל הבאת הראיות יועבר אל כתפי האוחז בשיקים (רע"א 10272/07 עזבון המנוח אבא בביוף ז"ל נ. עיריית חיפה). אמנם, לא כל שיהוי יביא לתוצאה זו, ונדרש שהשיהוי יהיה בלתי סביר, ושלא יוצע לו הסבר מניח את הדעת (בר"ע 9060/04 טפת נבו נ. אליעזר כאשי ואח'). ראו גם ת"א (ת"א) 52702-12-13 קמור רכב ׁ(1990) בע"מ נ. זועבי; וכן תא"מ (קר') 8480-05-15 ביידרמן נ. קשפר.

19. לכלל זה מספר רציונלים: שיהוי עשוי להעיד על ויתור של התובע על זכותו, או על הכרתו בכך שאין לו זכות אמיתית; והוא גם עשוי לגרום לנתבע נזקים ראייתיים של ממש, אם בעמעום זכרונו, אם באובדן מסמכים, ואם באובדן קשר עם עדים רלבנטיים.

20. במקרה שלנו, מדובר בשיהוי של כ-4 שנים, זמן ניכר לכל הדעות, בוודאי במערכות יחסים רגילות בין משכיר לשוכר. לתובעת היה בעניין זה הסבר משולב: מחד, קרבת המשפחה בין בעלי הדין, שהביאה אותה לותרנות ולנסיונות לפעול שלא באמצעות בית המשפט, ומאידך, היעלמותה של הנתבעת, וחוסר היכולת לאתרה.

21. בהסברים אלה ישנה מידה מסוימת של סתירה מובנית, אולם לא ניתן לשלול על הסף את היתכנותם בהדי הדדי. אלא, שהתובעת לא הוכיחה, ואף לא התקרבה להוכיח, כי איזה משני הסברים אלה אכן התקיים: קשר משפחתי, ולו רחוק, לא הוכח בפועל, ומעט הראיות שבתיק תומכות דווקא באפשרות ההפוכה: העד, מר אהרון מעברי, דודה של הנתבעת, העיד כי הוא מסופק אם יש קרבה משפחתית כלשהי בינו לבין התובעת, וכי היכרותו אותה היא דלה ביותר, ונובעת מפגישה אקראית והיות שם נעוריה של התובעת זהה לשם משפחתו.

22. יש אולי מקום להעיר, במאמר מוסגר, כי גם תמליל של שיחת טלפון, בין התובעת לנתבעת, שצורף להתנגדות שהגישה הנתבעת, מלמד כי ספק אם הטענה לקרבה משפחתית היא נכונה: במספר מקומות באותו תמליל דורשת הנתבעת מהתובעת במפגיע כי תנקוב בשמה של אמה של הנתבעת, והתובעת נמנעת מלעשות כן. אמנם, תמליל זה לא נערך באופן שיש לערוך תמליל כדי להופכו לראיה קבילה, וגם ההקלטה מעולם לא הוגשה לתיק, ועל כן איני מייחס משקל כלשהו לתוכנו לצורך ההכרעה, והדברים מובאים, כאמור, במאמר מוסגר בלבד.

23. מכל מקום, לבטח שלא הוצע ביסוס כלשהו לטענה שבין התובעת לנתבעת אכן מתקיימים קשרי משפחה כאלה, שאמורים היו להוביל את התובעת להציע לנתבעת הקלות בתנאי השכירות, או כאלה, שאמורים היו לגרום לה להימנע, במשך 4 שנים תמימות, מלהגיש לביצוע את השיקים שברשותה.

24. גם טענת ההיעלמות של הנתבעת נטענה בעלמא, ולא הובא ולו בדל ראיה שתתמוך בה. התובעת לא הסבירה מה עשתה כדי לנסות ולאתר את הנתבעת, מדוע לא פנתה לבני משפחתה (לאור טענתה להיכרות וקרבה עמם), מדוע לא ניסתה לאתר מען רשום במרשם אוכלוסין, וכיו"ב. התובעת גם לא הסבירה כיצד בסופו של יום כן איתרה את הנתבעת, ומתי. יוער, כי הנתבעת אפילו לא נשאלה בעניין זה דבר וחצי דבר בחקירה הנגדית.

25. משמע: עניין לנו במשכירה, האוחזת בשיקים של שוכרת, עמה אין לה מערכת יחסים מיוחדת, ושהותירה את הדירה המושכרת, לשיטתה, במצב שדרש תיקון וניקוי, ושהותירה חוב של כמעט 10,000 ₪ בדמי שכירות בלבד – ומשתהה 4 שנים תמימות, בלא שום היגיון והסבר, קודם להגשת השיקים לביצוע.

26. כל הרציונלים שהוצעו למעלה לדוקטרינת השיהוי כמעביר נטל ראיה מתקיימים כאן: עצם ההמתנה עשויה להעיד על כי לא היה חוב אמיתי בר-גבייה במקרה זה, ורק עצם היוותרות השיקים בידי התובעת יצר תמריץ להגשתם לביצוע בחלוף הזמן; פרטים הנוגעים לאופן ביצוע התשלום נשתכחו מזכרונה של הנתבעת; והמידע שהיה לה על אודות דרכי יצירת קשר עם שותפה-דאז לדירה, בועז, כבר אינו בידיה.

27. דומה שמקרה זו הוא מאותם מקרים, בהם יש לקבוע, כי השיהוי בהגשת השיקים לביצוע אכן מעביר את נטל הבאת הראיות מהנתבעת אל התובעת.

28. בנטל זה – התובעת לא עמדה. כאמור כבר לעיל, הגרסאות עצמן שקולות בסבירותן; עד רלוונטי (בועז) לא הובא (אמנם, גם התובעת העידה כי ניסתה לאתרו, אך באשר לאיבוד הקשר עמו, בחלוף הזמן, אין לה להלין אלא על עצמה); למעט עצם המשך אחיזתה בשיקים, לא הובאה כל ראיה לאי-תשלום דמי השכירות; ולא הובאה כל ראיה לכך שמצב הדירה הצדיק את הפעלת שיק הביטחון, ומה היתה עלות תיקון הליקויים שנותרו בדירה.

תוצאה אופרטיבית
29. משכך, אין מנוס אלא לדחות את התביעה, והיא נדחית בזה. תיק ההוצאה לפועל ייסגר. התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 2,700 ₪. סכום זה ישולם תוך 30 יום, אחרת ישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"א סיוון תשע"ז, 15 יוני 2017, בהעדר הצדדים.