הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 07

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובע ונתבע שכנגד

יעקב רונן ת.ז. XXXXXX032

נגד

נתבעים ותובעת שכנגד
1.יאיר נחום
2.הכשרה חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. תביעה ותביעה שכנגד אלה עניינן נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 5.2.2015 בכביש 4. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 25,456 ₪, בגין עלות תיקונים, שכר שמאי, בזבוז זמן, עגמת נפש; ואילו התובעת שכנגד טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 11,802 ₪.

2. המחלוקת בין הצדדים היא בשאלת האחריות לקרות התאונה, וממילא להטבת הנזקים, ובתביעה העיקרית התעוררה גם מחלוקת באשר להוכחת הנזקים עצמם.

3. אין חולק, כי היה מפגש בין צד שמאל של האופנוע, עליו רכב התובע, לבין צד ימין של הרכב בו נהג הנתבע. שני הנהגים העידו כי התנועה היתה עמוסה. התובע טען, כי גם ברוכבו על אופנוע כבד, אין הוא נוסע בשול אפילו בעת עומס וכדי לעקוף את התנועה, ולכן נסע בנתיב הימני, כדרך שנוסע רכב בעל 4 גלגלים, ואז נפגע משמאלו. הנתבע טוען, כי הוא שנסע בנתיב הימני, וכשהרכב לפניו בלם בפתאומיות, בלם אף הוא, תוך הטיית ההגה ימינה כדי להימנע מפגיעה (ולאחר מכן היגוי-תיקון שמאלה), ותוך התנועה ימינה הופיע לפתע מימינו, מהשול, אופנוע התובע, ופגע בו.

4. במחלוקת זו שבין הנהגים, אני מעדיף את גרסת התובע. לבד מעצם ההתרשמות מהעדויות, שאף היא נוטה לטובת התובע, יש לציין כי אם נאמץ את גרסת הנתבע כפשוטה, ממילא לא היתה התאונה אמורה להתרחש, שכן לשיטתו כלל לא סטה לשול, בעוד זה היה נתיב נסיעת האופנוע. מכאן, כי גרסתו של הנתבע אינה הרמונית מתוכה, ולפיכך גרסת התובע עדיפה עליה.

5. עוד יש להדגיש, כי גם לגרסת הנתבע, עיקר האחריות להתרחשות התאונה רובץ לפתחו, שכן אם נאלץ אגב בלימה לסטות ימינה כדי להימנע מלפגוע ברכב שלפניו, משמע לא שמר על מרחק נאות, שאחרת לא היה כל צורך בתמרון החירום, והתאונה לא היתה מתרחשת. גם לגרסתו, בחלקו של התובע יש לכל היותר אשם תורם. משכך, אני סבור שהנטל להוכיח את האשם התורם רובץ לפתחו, ובהעדר כל ראיה תומכת, יש לקבוע כי לא עמד בנטל זה.

6. לפיכך אני מאמץ את גרסת התובע, וקובע כי הנתבע סטה לעברו, מן הסתם בשל תמרון זהה לזה שתיאר, אולם כזה שבוצע לא על הנתיב הימני, אלא על הנתיב שלשמאלו. לפיכך, יש לדחות את התביעה שכנגד, ולקבל את התביעה העיקרית ככל שהוכחו רכיבי הנזק שבה.

7. באשר לנזק זה, המחלוקת היא עקרונית: התובע מבסס את תביעתו על הנזקים שנגרמו לאופנוע, בהתאם לחוות-דעת שערך עד מומחה, שמאי רכב, שלא נחקר על חוות-דעתו. אלא, שאגב עדותו של התובע התברר, שעוד קודם להגשת התביעה מכר את האופנוע, בלא לתקנו. התובע לא התייחס לעניין המכירה בכתב התביעה, ואילו בעדותו לא נקב, לא בסכום המכירה, ולא בסכום בו הופחתה התמורה ממחירון האופנוע, כתוצאה מהתאונה, אם כי טען, בלא לנקוב בסכום מדויק, כי הפחית מהתמורה את הנזק כפי שנקבע על ידי השמאי. כמעט מיותר להוסיף, כי לא הוצגה ראיה בכתב לעניין המכירה ומחירה.

8. הנתבעים טוענים, אפוא, כי נזקו של התובע לא הוכח, שכן הנזק בפועל הוא ההפרש בין המחיר שיכול היה התובע לקבל בעד האופנוע במכירה מרצון כשהוא תקין, לבין המחיר בו נמכר בפועל, כשהוא ניזוק. הפרש זה אינו זהה בהכרח לעלות התיקון, המוכחת על ידי חוות-דעת השמאי, ואילו חוות-דעת זו כלל אינה רלבנטית, שכן האופנוע לא תוקן.

9. התובע טוען, מנגד, כי די בחוות-דעת השמאי כדי לקבוע מה היו הנזקים שנגרמו בתאונה, ואין במכירת האופנוע כדי להעלות או להוריד לעניין זה.

10. שני הצדדים צודקים במידת מה, אולם כפי שנראה, אני סבור שיש לקבל בסופו של יום את עמדת התובע.

11 ככלל, נזק הנגרם כתוצאה מתאונה ניתן להוכחה במספר דרכים, אשר חוות-דעת שמאי היא אחת מהן. נזקי תאונה מתאפיינים בשני סוגים עיקריים: האחד, עלויות תיקון ליקויים ברכב, והאחר, ירידה בערכו של הרכב. לעניין התיקון: כאשר רכב מתוקן בפועל, אופן ההוכחה הטוב ביותר הוא הוכחת הסכום ששולם לתיקונו; פעמים שדי בחוות-דעת שמאי. כאשר רכב אינו מתוקן, עלות התיקון היא בבחינת אומדן בלבד, וכשהוא נותר בידי הניזוק, אופן ההוכחה הטוב ביותר הוא הערכת השמאי; פעמים שדי בהצעת מחיר מבעל מקצוע. לעניין ירידת הערך: כאשר הרכב נותר בידי הניזוק, ירידת הערך היא בבחינת אומדן בלבד, ואופן ההוכחה הטוב ביותר הוא באמצעות השמאי; פעמים שדי בהצעות רכישה (שלא הבשילו). כאשר הרכב נמכר (לאחר תיקון) , ניתן לטעון כי פער המחירים בין המחיר המשוער אלמלי התאונה לבין המחיר בפועל הוא ההוכחה הטובה ביותר, אך ניתן גם לטעון שפער המחירים הושפע מגורמים אחרים, ובמקרים כאלה יכול וחוות-דעת השמאי תהיה אופן ההוכחה הטוב ביותר.

12. הקושי הוא במקרה שלא פורט בסעיף הקודם – כאשר רכב נמכר בלא שתוקן. כאן עלות התיקונים לעולם תישאר בגדר נעלם, שכן הרכב לא תוקן; אך גם השפעת עלות התיקונים על מחיר המכירה בפועל תישאר בגדר נעלם, שכן יש להניח שלא רק עלות זו השפיעה על המכירה. יש יסוד להניח, על סמך ניסיון החיים, כי מחיר המכירה מושפע מגורמים רבים, וכי לא צפוי שהמחיר בפועל הוא במדויק "מחיר השוק" בהפחתת עלות התיקונים המשוערת. יש להניח, כי הרוכש רכב הטעון תיקון יגלם גם את הטרחה הצפויה ואי-הוודאות הקיימת בתוך המחיר שהוא מוכן לשלם, ובכך ישולם מחיר אף נמוך מהפער שבין "מחיר השוק" לבין עלות התיקונים המשוערת.

13. לפיכך, אילו היה התובע מציג בפנינו את נתוני המכירה המדויקים, כי אז היה יסוד לטענה, כי ניתן לעשות שימוש בנתונים אלה, בצירוף הערת שווי רכב תקין, כדי לקבוע את הנזק שנגרם, אולם אז יכולה היתה להישמע טענת הנתבעים, כי היה על התובע להקטין את נזקו על דרך של תיקון רכבו בעצמו, קודם למכירתו, ובכך היה מנטרל את רכיבי אי-הוודאות והטרחה שנזכרו לעיל.

14. מאידך, דומה שאין ספק, שנתונים אלה היו נותנים בידינו כלים מדויקים ביותר לאמוד את הנזק שנגרם בפועל, מאשר הערכת השמאי המבוססת על צפי לתיקון. יוער בהקשר זה, כי הערכת השמאי אינה מתייחסת כלל לירידת ערך האופנוע.

15. האם יש מקום לשלול מהתובע כליל את נזקיו רק מחמת שלא הציג את נתוני המכירה (ואף לא חשף כי האופנוע נמכר, בכלל)? דומני שהתשובה היא שלילית. אין חולק (מעצם ההימנעות מחקירת השמאי) כי נגרם נזק, במידה המפורטת בחוות-דעת השמאי. המחלוקת היחידה היא, האם הנזק הסופי שגובש הוא שונה מהנזק המשוער על ידי השמאי.

16. בפנינו עדותו של התובע, שטען שהפחית את הערכת השמאי ממחיר האופנוע. זו אינה ראיה ניצחת, ואף התובע טוען שאינו יכול להוכיח את טענתו, אולם העדות עצמה היא הוכחה במידה מסוימת. משנמצאה עדותו של התובע מהימנה בכללותה, אני סבור שניתן לבסס גם את קביעת הנזק על עדות זו, כאשר היא עצמה מבוססת על אומדן של מומחה, שלא נחקר, ולכן חוות-דעתו אף היא, כשלעצמה, מהווה אחת הדרכים להוכחת הנזק שנגרם (גם אם לא הדרך המשובחת מכולן).

17. נוכח אי-הוכחת ראש הנזק המתייחס לאבדן זמן ועגמת נפש, אני דוחה רכיב זה של התביעה.

18. לאור כל האמור, אני מקבל את התביעה העיקרית, ברובה, ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 23,456 ₪, וכן את אגרת התביעה בסך 378 ₪, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום. כן אני מחייב את הנתבע ים לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 4,117 ₪. כל הסכומים האמורים ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

19. את התביעה שכנגד אני דוחה, בלא לעשות צו להוצאות נוספות.

ניתן היום, ו' חשוון תשע"ז, 07 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.