הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא 06

בפני
כב' הרשם הבכיר צוריאל לרנר

תובעת

הראל חברה לביטוח בע"מ

נגד

נתבעים
1.גואל קרבסי
2.הפניקס חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 17.2.2016 בכביש החוף. התובעת טוענת לזכותה לשיבוב נזקים בסך כולל של 9,682 ₪, בגין עלות תיקונים ושכר שמאי.

2. מדובר בתאונת שרשרת, בה רכב התובעת הוא הקדמי, רכב הנתבע 1 הוא האחורי, ורכב הנתבעת 2 בתווך – ואשר עניינה כבר נדון בתא"מ 26638-08-16, בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' הש' ט' פישמן-לוי), שם הגישה הנתבעת 2 כאן תביעת שיבוב נגד הנתבע 1 כאן, לתשלום נזקי רכב הנתבעת 2. באותה תביעה ניתן פסק-דין (להלן – "פסק-הדין") ביום 3.10.2017, אשר קיבל את התביעה בעיקרה.

3. בין היתר, נכתב בפסק-הדין (סעיף 9 שלו) , בעת ניתוח טענת הנתבע 1, כי רכב הנתבעת 2 פגע ברכב התובעת ראשון, ורק לאחר מכן הצטרף לאותה תאונה הנתבע 1, כך (האמור בסוגריים העגולים היה כך במקור; טעויות דפוס במקור תוקנו; ההדגשה לא היתה במקור; וכינויי הצדדים הותאמו להליך הנוכחי, וזאת בסוגריים מרובעים – צ.ל.):

"...נוכח שתי העדויות כי נשמעו שתי מכות – אין אלא להגיע למסקנה, כי היו שתי פגיעות נפרדות: רכב [הנתבעת 2] פגע ברכב הראשון, ולאחר שרכב [הנתבע 1] פגע ברכב [הנתבעת 2], פגע שוב רכב [הנתבעת 2] ברכב הראשון. בהינתן... הנזקים בחלקים הקדמיים של רכב [הנתבעת 2] בהשוואה לחלקים האחוריים שלו... הרי שיש לייחס לפגיעה הראשונה יחס נמוך יותר מפגיעת החזית הכוללת. מכאן, שבנסיבות העניין ראיתי לייחס לרכב [הנתבעת 2] 20% מהנזקים שבקדמת רכב [הנתבעת 2] כאשר [לנתבע 1] מיוחסים שאר הנזקים בשיעור של 80% לרכב [הנתבעת 2] (וכמובן לרכב הראשון – שאינו חלק מתובענה זו) ."

4. אעיר כבר עתה, לאור אי-הבהירות שבמשפט האחרון (שם מחולק הנזק בין "20% מהנזקים שבקדמת" רכב הנתבעת 2, לבין "שאר הנזקים בשיעור של 80% לרכב" (ולא "לקדמת" הרכב) – כי לאור אופן חלוקת הנזק בפועל, בסוף פסק-הדין, הרי שאכן הכוונה היתה לייחס לנתבע 1 80% מהנזקים בחזית רכב הנתבעת 2 ו את כל הנזקים בחלקו האחורי, ולא 80% מכלל הנזקים לרכב.

5. הנתבעים בתיק שבפני שוב אינם חלוקים ביניהם בשאלת סדר הפגיעות, לאור הממצאים בפסק-הדין, אולם הנתבע 1 עמד על בירור ההליך עד תום, לצורך קביעת חלוקת האחריות בין הנתבעים לבין עצמם לנזקי התובעת, באשר לדידו, החלוקה שנקבעה בפסק-הדין אינה הגיונית. בנוסף, היו בפיו טענות באשר לקשר הסיבתי בין הארוע לבין הנזקים הנטענים ברכב התובעת. נוכח אופיו של ההליך, והתייצבות העדים ממילא, נשמעו אלה בקצרה, והצדדים השלימו טענותיהם.

6. נהגת התובעת העידה, כי רכבה אמנם ניזוק בעבר, בשנת 2014, מאחור, אולם תוקן והושב למצבו כחדש (בשעתו היה בן פחות מ-3 שנים), וכי כל הנזקים שראה השמאי בבדיקתו הפעם אכן נגרמו בתאונה זו. היא סיפרה, כי המכה הראשונה מהשתיים היתה חזקה, ועמדה על כך שהנזק אכן נגרם באותה תאונה, למרות טענת הנתבע 1, כי הנזק נראה כאילו נגרם מפגיעה בעמוד או בחפץ דומה (מדובר בשקע של ממש במרכז אחורי הרכב).

7. הנתבע 1 אישר, כי אין לו ידיעה ברורה שהנזק באחורי רכב התובעת היה קיים לפני התאונה, חרף אמירתו בעניין זה בכתב ההגנה, ומדובר בהשערה שהתבססה, בין היתר על חוות-דעת שמאי התובעת, המתייחס לנזק קודם.

8. לא נשמעו עדים נוספים.

9. באשר לנזקים הקודמים, דומה שלא יכול להיות ספק, שנטל הראיה הוא על הנתבע 1. אין ספק שבארוע הנוכחי היתה פגיעה של ממש שגרמה נזק של ממש לרכב התובעת (יוער, כי על פי חוות-דעת שמאי הנתבעת 2, בהליך המקביל, הורד רכב הנתבעת 2 מהכביש מעוצמת הפגיעות). בנסיבות כאלה, הנטל על הפוגע להראות שלא כל הנזק מקורו בארוע זה. אמנם, למראית עין הנזק אינו מאפיין פגיעת חזית-אחור קלאסית, אולם לא הובאה כל חוות-דעת מומחה שיביע עמדתו באשר להיתכנות הנזק המסוים מהתאונה המסוימת.

10. לבד מכך, מדובר, כזכור, בשתי פגיעות בזו אחר זו. ניסיון החיים מלמד, כי כלל אין זה מופרך לשער, כי מהמכה הראשונה הוסטו כלי הרכב הקדמיים, אחד מהם או שניהם, באופן שהפגיעה השניה כבר היתה של אחת הפינות הקדמיות ברכב הנתבעת 2 באחורי רכב התובעת. מראה הפגיעות בחזית רכב הנתבעת 2 אינו מחייב דחיית אפשרות זו.

11. באשר לחלוקת האחריות, לאחר שכבר ניתן פסק-הדין, שחילק את האחריות 80:20 לחובת הנתבע 1, שוב לא ניתן להידרש לשאלה זו. למעלה מהצורך אעיר, כי הגם שהערת בית המשפט בפסק-הדין, בקטע שצוטט לעיל והמצוי בתוך סוגריים, לעניין נזקי הרכב הקדמי, הם בבחינת obiter dictum, דהיינו: הערת אגב שאינה יוצרת כשלעצמה מעשה בית דין, שכן אין היא נחוצה לצורך הכרעה באותו הליך, הרי שבפועל, פסק-הדין קובע, כי היחס בין עוצמות המכות, מבחינת תוצאתן, היה 20:80 לחובת הנתבע 1. משכך, מחייבת קביעה זו גם לצורך ההכרעה בהליך שבפני, ואין לסטות ממנה.

12. משכך, בשתי הטענות יש לדחות את עמדת הנתבע 1, האחת שכן לא הוכחה, והשניה שכן כבר הוכרעה.

13. בנסיבות אלה, יש לקבל את התביעה במלואה, ולחלקה בין הנתבעים ביחס של 80:20 לחובת הנתבע 1.

14. לאור כל האמור, אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 7,746 ₪ וכן סך של 300 ₪ עבור חלק יחסי באגרת התביעה, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן סך 280 ₪ עבור חלק יחסי בשכר העדה, וסך של 1,440 ₪ כחלק יחסי בשכ"ט ב"כ התובעת.

15. במקביל, אני מחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעת סך של 1,936 ₪, וכן סך של 75 ₪ עבור חלק יחסי באגרת התביעה, כשסכומים אלה נושאים הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד היום, וכן סך 70 ₪ עבור חלק יחסי בשכר העדה, וסך של 360 ₪ כחלק יחסי בשכ"ט ב"כ התובעת.

16. כל הסכומים האמורים בסעיפים 14-15 לעיל ישולמו תוך 30 יום, אחרת ישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ח, 06 פברואר 2018, בהעדר הצדדים.