הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 60195-01-14

בפני
כבוד ה שופט רונן פלג

התובעת
דורית רחמים

נגד

הנתבעת
מרזבית מרכז 1996 בע"מ

ב"כ התובעת עו"ד שרה אביבי
ב"כ הנתבעת עו"ד ישראל ציגנלאוב ועו"ד בר פרץ

פסק דין

1. התובעת הגישה נגד הנתבעת תביעה כספית לסך של 2,000,000 ₪, בטענה שהנתבעת לא החזירה כספי הלוואות אשר ניתנו לה בשנת 2006 על ידי מר משה רחמים ז"ל, בעלה המנוח של התובעת. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר. בקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן התקבלה בהסכמת התובעת.

תמצית טענות הצדדים בכתבי הטענות

2. בכתב התביעה נטען כך:

א. התובעת היא אלמנתו ויורשתו החוקית של המנוח משה רחמים ז"ל (להלן: "משה"), שנפטר ביום 21/7/13 לאחר מחלה קשה. הנתבעת היא חברה העוסקת ביבוא, ביצוא ובשיווק חומרים לענף הבניה, הגגות והפלסטיקה.

ב. משה היה אחיו של סמי רחמים ז"ל (להלן: "סמי") , שהיה בעליה של הנתבעת מיום הקמתה ועד ליום פטירתו.

ג. בין שני האחים שררו יחסי אמון והבנה במשך שנים רבות. לכן, כשהנתבעת נקלעה לקשיים כספיים, משה הלווה לה מחשבונו תיו הפרטי ים שתי הלוואות - ביום 27/11/06 סך של 906,483 ₪ וביום 31/12/06 סך של 802,616 ₪. האחים הסכימו שההלוואות יוחזרו כאשר קשיי הנתבעת יחלפו.

ד. מספר חודשים לאחר מתן ההלוואות סמי חלה במחלת סרטן הריאות, שממנה גם נפטר בחודש ינואר 2009. משה עצמו חלה באותה המחלה בשנת 2010, וכתוצאה ממנה נפטר כאמור ביום 21/7/13.

ה. בנסיבות אלו משה לא התפנה לתבוע את חובו מהנתבעת. לאחר מותו, ביום 29/12/13 , התובעת פנתה אל הנתבעת ב אמצעות באת כוחה בדרישה להשבת כספי ההלוואות, שלא זכתה למענה כלשהוא.

ו. סכומי ההלוואה בצירוף הפרשי ריבית והצמדה כחוק מסתכמים ב- 2,372,088 ₪. לצרכי אגרה התביעה הוגשה לסך של 2,000,000 ₪.

3. כתב ההגנה מטעם הנתבעת הוא תצהירו של מנהלה אלון רחמים, אשר צורף לבקשת הנתבעת למתן רשות להתגונן. בתצהיר נטען כך:

א. התביעה הוגשה בחלוף יותר מ - 7 שנים ממועדי מתן ההלוואות הנטענות ועל כן היא התיישנה. בהיעדר הסכם הלוואה ניתן להסיק כי משה היה זכאי להחזר הכספים מיד עם נתינתם ומכאן שעילת התביעה שלו התגבשה באופן מיידי.

ב. כרטסת הנהלת החשבונות של הנתבעת מעלה שיתרת החובה לטובת משה אופסה ביום 1/1/07, יום אחד בלבד לאחר שהוא העביר לנתבעת את חלקה השני של ההלוואה הנטענת. משה היה בעל זכויות חתימה בנתבעת וידע היטב כי הכרטסת אופסה, כך שכבר באותו יום יכול היה לתבוע.

ג. התביעה הוגשה בשיהוי חמור הגורם לנזק ראייתי כבד, בהיעדר מסמכי הלוואה ובשים לב לכך שמשה וסמי כבר נפטרו.

ד. סמי הקים את הנתבעת כעסק משפחתי, שבו הועסקו במהלך השנים בני משפחת רחמים המורחבת. משה הועסק כשכיר בחברה מעת הקמת ה בשנת 1996 ועד שחלה בשנת 2011. גם התובעת עבדה כפקידה באחת החברות של "קבוצת מרזבית" עד שפוטרה בשנת 1990 ומאז היא נוטרת טינה לקבוצה ולבני משפחתו של סמי.

ה. סמי שמר על יחסי קרבה חמים עם אחיו ובנוסף להעסקתם גם סייע להם כלכלית. כך כאשר התובעת ומשה רכשו דירה בשנת 1999 סמי העמיד להם מימון באמצעות הנתבעת בסך של 1,200,000 ₪.

ו. מטבע הדברים, לאורך השנים נערכו התחשבנויות כספי ות וקיזוזים בין האחים לבין הנתבעת. ההלוואה הנטענת מהווה החזר כספים במסגרת ההתחשבנות השוטפת. הנתבעת וסמי לא היו חייבים למשה כספים ולא לוו ממנו דבר.

ז. משה מעולם לא הגיש תביעות ולא העלה דרישות כלפי הנתבעת. הוא מעולם לא הלווה לנתבעת דבר והתובעת חיכתה עד לאחר מותו כדי להעלות טענה חסרת בסיס. כספי ההלוואה הנטענים היו במקור כספי הנתבעת, שהופקדו בשני חשב ונות בנק ייעודיים על שמו של משה, שושועבדו להבטחת הלוואות של הנתבעת מאותם בנקים. לקראת סוף שנת 2006 משה נדרש להחזיר את הכספים וכך עשה.

ח. משה השתכר בנתבעת שכר שלא אפשר לו לצבור הון של 1,700,000 ₪ לצורך מתן הלוואות. במהלך השנים משה נטל הלוואות מבני משפחה ומקדמות מהנתבעת, כך שלא ייתכן שהוא הלווה לנתבעת סכום כה גדול.

עדי הצדדים

4. במהלך קדם המשפט הוגשו תצהירי העדות הראשית מטעם הצדדים. בדיון ההוכחות נשמעו עדויותיהם של העדים הבאים:

א. עת/1 הגב' מאיה ריינפלד, בתם של התובעת ומשה.
ב. עת/2 התובעת הגב' דורית רחמים.
ג. עה/1 הגב' רחל חכם, אחות של סמי ומשה.
ד. עה/2 הגב' תקוה שמאי, אחות של סמי ומשה.
ה. עה/3 מר עוזי רחמים, אח של סמי ומשה.
ו. עה/4 מר אלון רחמים, בנו של סמי ומנהל הנתבעת.

5. סיכומי הצדדים הוגשו בכתב ובאופן מדורג.

דיון והכרעה

6. השאלה העובדתית המצומצמת למדי שעל בית המשפט להכריע בה, היא מה הייתה הסיבה לכך שבתאריכים 27/11/06 ו- 31/12/06 הועברו כספים בסך מצטבר של 1,709,099 ₪ משני חשבונות בנק של משה לחשבון בנק של הנתבעת. התובעת טוענת כי משה הלווה את הכספים לנתבעת. הנתבעת טוענת שהכספים היו במקור שלה ושהם הוחזרו לה במסגרת התחשבנות כוללת בין משה לבין סמי והנתבעת.

פרק א' - הרקע להליכים בתיק זה

7. הנתבעת היא חברה פרטית העוסקת ביבוא, ייצור ושיווק חומרים לענף הבניה, הגגות והפלסטיקה. החברה הוקמה בשנת 1996 על ידי סמי רחמים ז"ל והיא אחת מהחברות ב- "קבוצת מרזבית" שהוקמה על ידי סמי בשנות ה- 70' של המאה הקודמת. מאז שסמי נפטר ממחלה קשה בשנת 2009, בעלת המניות בנתבעת היא אלמנתו הגב' דלית רחמים ומנהליה הם ילדיו אלון וסיגל רחמים.

8 סמי העסיק לאורך השנים רבים מבני משפחתו בתפקידים שונים בחברות שבבעלותו. יתרה מכך, ע"פ העדויות הוא היה מעורב בחיי המשפחות של אחיו ואחיותיו ובמיוחד בכל הנוגע להתנהלות הכלכלית שלהן בעת רכישת נכסים.

9. מנהל הנתבעת אלון רחמים (להלן: "אלון") העיד שלאורך כל השנים שררו יחסים חמים והדוקים בין סמי לבין אחיו ושסמי הקפיד לסייע כלכלית לבני משפחתו ולהעמיד לרשותם סכומי כסף משמעותיים לפי הצורך (ס' 20 ו- 24 לתצהירו).

בפני בית המשפט נשמעו עדויות של 2 אחיות ואח נוסף של סמי - עה/1 הגב' רחל חכם, עה/2 הגב תקוה שמאי ו- עה/3 מר עוזי רחמים (להלן: "עוזי") . השלושה העידו שסמי היה אדם מיוחד וישר, אשר ראה במשפחה ערך עליון ומתוך קרבה לאחיו הרבה לסייע להם כלכלית (ס' 8-4 לתצהירי השלושה ; עדותו של עוזי בעמ' 143, ש' 8-2).

10. בעלה של התובעת, משה רחמים ז"ל, עבד בחברות השונות של "קבוצת מרזבית" מאז שנת 1976 ובנתבעת מאז שנת 1996. לפי פרוטוקול אסיפת בעלי המניות של הנתבעת מיום 6/12/96 (נספח 2 לתצהירו של אלון) , בעלי זכויות החתימה בחשבונות הבנק של הנתבעת היו האחים סמי, משה ועוזי (גם לפי עדות עוזי בעמ' 136, ש' 13-3).

11. התובעת העידה שבין משה לבין סמי שררו יחסי אמון והבנה. בכלל זה סמי ייעץ למשה ולתובעת לאורך השנים כאשר הם רכשו דירות מגורים, ניהל עבורם את המו"מ לרכישה והיה מעורב בחלק מהפעולות הכספיות של משה (ס' 5 לתצהירה ; עמ' 36, ש' 25-17 ; עמ' 38, ש' 6-1).

12. בחודש ינואר 2009 סמי נפטר לאחר מאבק במחלה קשה. כשנה לאחר מכן, בשנת 2010 , חלה גם משה במחלת סרטן הריאות, אשר גרמה למותו ביום 21/7/13 (ס' 9 לתצהירה של התובעת). לפי הוראותיו של שטר צוואה הדדית שעליו חתמו משה והתובעת (נספח ב' לתצהירה), עזבונו של משה עבר לבעלותה של התובעת.
פרק ב' - השיהוי הניכר בהגשת התביעה ומשמעויותיו

13. תביעת התובעת נגד הנתבעת הוגשה ביום 29/1/14, בטענה שמשה הלווה לנתבעת סכומי כסף בתאריכים 27/11/06 ו- 31/12/06. מכאן שהתביעה הוגשה בחלוף 7 שנים ועוד כחודשיים ממועד העברת הכספים הראשונה . עם זאת, התביעה לא התיישנה, שכן לא הוכחה ולמעשה אף לא נטענה הטענה, שאם אכן דובר בהלוואה, סמי ומשה סיכמו על החזרתה בתוך חודשיים ימים בלבד. אף לא הוכחה טענת הנתבעת שמשה היה מודע לאיפוס הכרטסת שלו אצל הנתבעת ביום 1/1/07, שאז לכאורה נולדה עילת התביעה שלו והתיישנה ביום 1/1/14.

14. אם לא די בזמן הרב שחלף ממועד העברת הכספים, התביעה הוגשה כחצי שנה לאחר מותו של משה וכ- 5 שנים לאחר מותו של סמי. המשמעות הישירה של עובדה זו היא ששני האנשים אשר להם הידיעה האישית בנוגע לכספים שבמחלוקת ובנוגע להתחשבנות הכספית ביניהם מאז שנות ה- 70' של המאה הקודמת, אינם עוד בין החיים ועדויותיהם לא נשמעו לפני בית המשפט.

15. סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, קובע כך (ההדגשה לא במקור) :

"אין חוק זה בא לפגוע בתקופת ההתיישנות הקבועה לענין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי".

בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדול עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז(3) 443, בעמ' 446 נקבע כך:

"שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי ... לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע".

16. המשמעויות של הגשת התביעה בעיתוי שבו היא הוגשה והיעדרם של העדים המרכזיים ניכרות מאד בהליך זה, עד כדי בחינת השאלה האם יש לדחותה מחמת השיהוי שדבק בה. בחינת הראיות והעדויות שלהלן תתייחס בין היתר לקשיים הנובעים מהשיהוי בהגשת התביעה .
פרק ג' - המידע שמשה מסר לתובעת ולבתם מאיה

17. התובעת היא מנהלת חשבונות בהשכלתה ובעיסוקה. לטענתה היא הייתה מעורבת כל השנים בניהול הכספים של משק הבית וידעה על כל פעולה כספית שמשה ביצע (עמ' 34, ש' 21 - עמ' 35, ש' 7 ; עמ' 37, ש' 8-3). עם זאת, סמי הורה לאחיו שלא לערב את נשותיהם בענייני הנתבעת ובהתאמה משה לא מסר לתובעת מידע בהקשר ז ה (עמ' 35, ש' 8 - עמ' 36, ש' 1 ; ראו גם עדותו של עוזי בעמ' 149, ש' 23-21).

18. התובעת אישרה כי משה החזיק ב- 5 חשבונות בנק נפרדים על שמו ולדבריה הוא עשה כן מטעמים של תנאי ריבית (עמ' 41, ש' 24 - עמ' 42, ש' 25). היא שללה בעדותה את ההשערה שחשבונות הבנק הוחזקו על ידי משה עבור סמי (עמ' 43, ש' 23-18) ולמיטב ידיעתה, מלבד ההלוואה הנטענת, לא היו מהלכים כלכל יים והתחשבנויות נוספות בין משה לבין סמי שהיא לא הכירה (עמ' 40, ש' 23 - עמ' 41, ש' 5).

19. לטענת התובעת, משה לא יידע אותה על מתן ההלוואות לנתבעת בזמן אמת בשנת 2006 (עמ' 40, ש' 22-2). רק בחלוף כ- 6 שנים, בחודש דצמבר 2012, משה סיפר לה לראשונה על כך ש הוא הלווה כספים לנתבעת וביקש ממנו שלא תכעס עליו, שכן עשה זאת לבקשתו של סמי ועל רקע קשיי נזילות של הנתבעת (ס' 11-10 לתצהירה). לפי הנטען, משה סיפר לתובעת, שהנתבעת הייתה במצב קשה עד כדי כך שסמי שקל לשים קץ לחייו. על רקע זה הכסף נמסר בהסכמה שהוא יוחזר כאשר יחלפו הקשיים (ס' 6-5 לתצהירה של התובעת ; עמ' 45, ש' 9 - עמ' 46, ש' 5). משה לא הזכיר בדבריו הסכמה על תנאי ריבית (עמ' 47, ש' 16-14).

מלבד דבריו של משה, התובעת לא שמעה על מתן ההלוואות ממישהו אחר מבני המשפחה או מעובדי הנתבעת (עמ' 46, ש' 24 - עמ' 47, ש' 1).

20. משה לא הציג בפני התובעת הסכם הלוואה בכתב, שכן ביחסים בין בני המשפחה לא היה נהוג להעלות את הדברים בהסכמים כתובים (עמ' 47, ש' 13-2). עם זאת, היו בידיו מסמכים רלוונטיים שהועברו על ידו בדוא"ל לבתם מאיה (ס' 10 לתצהירה).

21. עת/1 הגב' מאיה ריינפלד (להלן: "מאיה") היא בתם של משה ושל התובעת. לפי עדותה, היא לא הייתה מעורה בהתנהלות הכספית של הוריה (עמ' 16, ש' 14-8), ואולם בחודש דצמבר 2012 אביה סיפר לה שהלווה כספים לנתבעת ושלח אליה בדוא"ל 3 מסמכים המעידים על כך. לתצהירה צורפה הודעת דוא"ל שנשלחה אליה ממשה ביום 15/12/12 בנוסח הבא:

"למאיה מצו"ב הדפים שדיברנו. התקשרי כשתוכלי. שבוע טוב. אבא".
להודעת הדוא"ל צורפו כאמור 3 מסמכים - כרטסת ממוינת של הנתבעת "הלוואה מ", מכתב המופנה לבנק איגוד מיום 31/12/06 ומכתב המופנה לבנק לאומי מיום 27/11/06. המסמכים הועברו באופן שמילים מסוימות הושחרו על ידי משה (עמ' 20, ש' 22-17).

מאיה העידה שמשה שוחח עמה קצרות בנושא ואמר לה שסוכם עם סמי, שהנתבעת תחזיר לו את הכספים כאשר מצבה ישתפר (עמ' 23, ש' 24 - עמ' 24, ש' 3) . הוא לא הזכיר בדבריו הסכם כתוב אך ציין שקיבל מסמי את הכרטסת (עמ' 18, ש' 24 - עמ' 19, ש' 11).

לדבריה, לאחר שהיא קיבלה מאביה את המסמכים היא לא דחקה בו לספר יותר, שכן באותו זמן הוא כבר היה חולה ומצבו לא היה טוב (עמ' 20, ש' 15-10).

22. עולה מן הדברים, שלתובעת ולבתה מאיה אין ידיעה אישית בזמן אמת בדבר מתן ההלוואות הנטענות. הדברים נמסרו להן לטענתן ממשה רק בחלוף כ- 6 שנים בחודש דצמבר 2012. מובן שתוכן הדברים המיוחסים למשה הוא בבחינת עדות שמיעה. עם זאת, משה שלח כאמור למאיה הודעת דוא"ל בצירוף 3 מסמכים, שתוכנם ייבחן להלן.

פרק ד' - מקור הכספים שהועברו ובחינת המסמכים שהוצגו

ד'1 - כרטסת "הלוואה משה"

23. אין מחלוקת כי במסגרת הנהלת החשבונות של הנתבעת נוהלה כרטסת ממוינת לפי תאריכי אסמכתא, תחת השם "הלוואה מ". להודעת הדוא"ל שמשה שלח לבתו מאיה ביום 15/12/12 צורף מסמך הכרטסת שהודפס ביום 5/2/07. משה מחק את המילה שהייתה מודפסת לצד המילה "הלוואה" וכתב בכתב ידו את שמו "משה". הסיבה לכך אינה ידועה. הכרטסת במתכונת זו כוללת שתי תנועות בלבד:

א. העברה מבנק לאומי ביום 27/11/06 בסך של 210,810 $ שהם 906,483 ₪.
ב. העברה מבנק איגוד מיום 31/12/06 בסך של 802,616 ₪.

יתרת הכרטסת עמדה לפיכך נכון ליום ההדפסה על 1,709,099 ₪.

24. הנתבעת צירפה לתצהירו של אלון כנספח 1 את כרטסת "הלוואה משה" לשנת 2007 שהודפסה ביום 21/1/14 (יום לאחר הגשת כתב התביעה). הכרטסת כוללת את 4 התנועות באות:

א. יתרת פתיחה ליום 1/1/07 בסך של 1,709,099 ₪.
ב. תנועה נגדית מיום 1/1/07 מחשבון "הלוואה ס" ע"ס 1,709,099 ₪ (איפוס הכרטסת).
ג. תנועה מיום 18/12/17 מחשבון "הלוואה ס" לחיוב הכרטסת בסך של 200,000 ₪. בטור הפרטים נכתב "העברה מסמי למשה".
ד. תנועה נגדית מיום 18/12/17 לחשבון "הלוואה ס" המזכה את הכרטסת ב- 200,000 ₪ ומאפסת אותה.

יתרת הכרטסת עומדת לפיכך על 0. הנתבעת רואה בפעולת האיפוס תוצאה של התחשבנות בין הצדדים והכרה בכך שהכספים היו במקור כספיה שלה. התובעת טוענת כי היות שמדובר בהלוואות אשר ניתנו על ידי משה , הרי שפעולת האיפוס כמוה כמרמה, שכן הנתבעת לא החזירה למשה ביום 1/1/07 סך של 1,709,099 ₪.

25. אלון טען שהכספים היו במקור כספי הנתבעת, שהופקדו בחשבונות ייעודיים על שמו של משה, שועבדו לטובת הנתבעת ובהמשך הוחזרו לה על ידו (ס' 34-33 לתצהירו). הנתבעת ניסתה לאתר בבנקים ובהנהלת החשבונות שלה תיעוד רלוונטי, אך ממרחק הזמן לא נמצאו מסמכים המעידים על העברות כספיות היסטוריות של הנתבעת למשה והאירועים התרחשו לפני תקופת מעורבותו של אלון (עמ' 189, ש' 6 - עמ' 190, ש' 18 ; עמ' 191, ש' 5 - עמ' 192, ש' 4). נמצא שטענותיו של אלון כי הכספים היו במקור של הנתבעת נובעות מההיגיון שלו וממסקנות שהוא מסיק (עמ' 219, ש' 7 - עמ' 220, ש' 19). אלון הודה שההיגיון שבהעברת כספים של הנתבעת לחשבונות של האחים ושעבודם לצרכיה אינו מובן לו וכאמור הוא לא היה מעורב בהתרחשויות בזמן אמת ולא מכיר את הה תחשבנויות בין האחים לפרטיהן (עמ' 223, ש' 4 - עמ' 226, ש' 19).

26. התובעת טענה בעדותה, שמשה קיבל מסמי את הכרטסת שהועברה בדוא"ל למאיה ושילדיו של סמי איפסו אותה (עמ' 49, ש' 26-15), אך עדותה בעניין זה משלבת עדויות שמיעה וסברה. אלון טען מנגד שהיתרה אופ סה כנראה על בסיס הסכמה של סמי ומשה בתחילת שנת 2007, יום אחד בלבד לאחר העברת הכספים השנייה (ס' 14 לתצהירו ; עמ' 201, ש' 17-15 ; עמ' 197, ש' 19-18), ואולם גם עדותו היא עדות סברה, שכן הוא לא ה יה בסוד העניינים בין שני האחים בתקופה הרלוונטית.

27. הנתבעת מבקשת להסיק את הסכמתו של משה מעצם העובדה שהוא שימש בעת הרלוונטית בעל זכויות חתימה בנתבעת לצד עוזי וסמי , כעולה מפרוטוקול אסיפת בעלי המניות של הנתבעת מיום 6/12/96 (נספח 2 לתצהירו של אלון), ומכאן שהייתה לו גישה חופשית למסמכי הנהלת החשבונות שלה ולכרטסת (עמ' 197, ש' 20 - עמ' 198, ש' 7).

עוזי נשאל על האפשרות שלו כבעל זכויות חתימה בנתבעת להיכנס למסמכי הנהלת החשבונות שלה ולעיין בכרטסות, והעיד שלא היו לו הכישורים והיכולת לעשות זאת והוא אינו יודע להשיב לגבי משה (עמ' 147, ש' 26 - עמ' 148 ש' 18).

מובן שהגישה למסמכי הנהלת החשבונות של הנתבעת לא מחייבת ידיעה אישית כיצד לעשות זאת במחשבי החברה, ודי באפשרות לדרוש את המסמך מהעובדים העוסקים בכך.

28. מכל מקום, ללא עדות של משה עצמו לא ניתן לדעת בוודאות האם תנועת האיפוס מיום 1/1/07 בוצעה בידיעתו ובהסכמתו והאם לאחר מכן הוא היה מודע לה. עם זאת, עצם האיפוס במסמך כרטסת של הנתבעת בזמן אמת אינו משתלב להבנתי בטענה של מרמה, מה גם שלמשה הייתה אפשרות, ולו תיאורטית, לדרוש מדי פעם לעיין בכרטסת המתנהלת על שמו.

ד' 2 - מקור הכספים שהועברו אל הנתבעת מחשבון בנק לאומי

29. התנועה הראשונה בכרטסת "הלוואה מ" היא כאמור העברה כספית מבנק לאומי ביום 27/11/06 בסך של 210,810 $ שהם 906,483 ₪.

30. לתצהירה של התובעת צורפו מסמכי פתיחת החשבון בבנק לאומי בסניף קרית אריה בפתח תקוה (נספח ו'5), דפי חשבון המט"ח מיום 24/12/02 ועד ליום 27/11/06 (נספח ו'1), דפי חשבון העו"ש מיום 25/12/02 ועד ליום 29/5/06 (נספח ו'3) ומסמך ההוראה של משה לבנק להעביר את הכספים מיום 27/11/06 (נספח ו'4).

מהמסמכים עולה שביום 24/12/02 החשבון נפתח על שמו של משה בלבד. ביום 26/12/02 הופקד בחשבון סך של 200,000 $ , שמאותו זמן צבר ריבית מט"ח עד לפירעון ביום 27/11/06. ביום 27/11/06 משה חתם על הוראה המורה לבנק להעביר את הכספים. מסמך זה הועבר על ידי משה לבתו מאיה בהודעת הדוא"ל מיום 15/12/12 כשהוא מושחר בחלקו ובנוסח הבא:

"לכבוד בנק לאומי, לידי ורד - אבקש להעביר סך 210,810 $ (מאתיים ועשרה אלף ושמונה מאות ועשרה), 906,483 ₪ לפי 4.3, לפקודת ***** ***** מס' חשבון 7300/20. נא לחייב את חשבון ***** מס' חשבון 12395/20 סוג חשבון 93/5 בסכום הנ"ל. בברכה, (חתימת משה)".

בצד הימני התחתון נכתב "ז-חובה הלוואה מ, ח-זכות בנק לאומי". מכיתוב זה ניתן להניח בסבירות גבוהה שהמסמך נכתב ונוסח על ידי מי מהנהלת החשבונות של הנתבעת.

31. ב"כ התובעת פנו במכתב מיום 6/1/16 אל הבנק בבקשה לקבל את מסמכי פתיחת החשבון, דוגמאות החתימה ומקור ההעברה לחשבון מיום 26/12/02. הבנק השיב במכתב מיום 17/6/15, כי ממרחק הזמן לא נותרו בידו מידע ומסמכים (נספח ו'6 לתצהיר התובעת).

32. אלון טען כי הנתבעת היא זו שהעבירה לחשבון הבנק שנרשם על שמו של משה, יומיים לאחר פתיחתו , סך של 200,000 $, שהוחזר אליה ביום 27/11/06 (ס' 40 לתצהירו). לראיה צורף מכתב תשובה מלשכת פניות הציבור של בנק לאומי אל ב"כ הנתבעת מיום 19/5/16 (נספח 10 לתצהיר אלון), המאשר בין היתר כך:

"1. סך של 200,000 $ שהתקבל ביום 26/12/02 (אסמכתא 69003) בחשבון 12395/02 סניף 670 ע"ש משה רחמים ז"ל הועבר מחשבון מספר 7300/20 סניף 670 ע"ש חברת מרזבית מרכז 1996 בע"מ.
2. לא הצלחנו לאתר את המסמכים שביקשתם בסעיפים א ו- ג במכתבכם שבנדון".

מכתב הבנק ניתן במענה למכתב הפנייה של ב"כ הנתבעת מיום 21/4/16. בניגוד לטענת התובעת בסעיף 11.3 לסיכומיה, המכתב צורף על ידי הנתבעת לעיון בית המשפט, כנספח ג' להודעתה מיום 10/5/17 על צירוף נספחי ם לתצהיר הנתבעת ללא השחרות.

33. מובן שתשובת הבנק לב"כ הנתבעת סותרת את תשובתו לב"כ התובעת, בכך שמקור ההעברה של הכסף אותר. אפשר שהדבר נובע מכך שהתשובה לב"כ הנתבעת נמסרה מההנהלה הראשית של הבנק, בעוד שב"כ התובעת פנו לסניף בלבד. מכל מקום, בשים לב לפרטים בתשובת הבנק לב"כ הנתבעת, אין סיבה לפקפק בה.

34. אלון העיד שהוא אינו יודע מדוע הנתבעת העבירה אל משה את הסך של 200,000 $ ושהתנועה לא אותרה בדפי חשבונות הבנק של הנתבעת (עמ' 243, ש' 22-9 ; עמ' 180, ש' 16-4). עם זאת, נספח 10 לתצהירו כולל את דף התנועות בחשבון הבנק של הנתבעת מס' 7300/20. ביום 26/12/02 נרשמו בין היתר שתי תנועות:

א. תנועת זכות מס' 46013 שהוגדרה כ- "פירעון" על סך 1,000,596 ₪. לצד התנועה נרשם בכתב יד "כנגד הלוואה לאומי".

ב. תנועת חובה מס' 45727 מחשבון נגדי "הלוואה ס" על סך 1,000,000 ₪. לצד התנועה נרשם בכתב יד "כנגד הלוואה סמי".

בכרטסת "הלוואה סמי", שצורפה גם כן לנספח 10 לתצהירו של אלון, מופיעה ביום 24/12/02 תנועת חובה בסך של 1,000,000 ₪ לבנק איגוד בגין החזר הלוואה ותנועת זכות בסך של 1,000,000 ₪ מבנק לאומי, התואמת את דף החשבון.

יצוין עוד כי סך של 200,000 $ היה שווה נכון ליום 26/12/02 ל- 952,000 ₪.

בהיעדר הסבר של סמי או של משה, הנתונים הנ"ל אינם יכולים לספק תשובה למחלוקות שבין הצדדים, אלא להוסיף לחוסר הוודאות.

35. התובעת טענה בתצהירה (בסעיף 17), שמקור ההפקדה בסך של 200,000 $ בחשבון הבנק של משה בבנק לאומי היה תמורת המכר של מכירת מגרש בפתח תקוה המכונה על ידה "מגרש השחם". לתצהיר צורף חוזה רכישה מיום 20/8/82 (נספח ז'1) שמכוחו עוזי ומשה רכשו מגרש בשטח של 4,000 מ"ר בפתח תקוה, אשר נועד לפרויקט בניה גדול של הנתבעת.

חלקו של משה בנכס נמכר לסמי מכוח חוזה מכר מחודש יוני 1994 (נספח ט' לתצהיר התובעת), תמורת סך של 265,000 $. התובעת טענה כי היא שמעה בדיעבד ממשה, שסמי דרש ממנו למכור לו את חלקו מבלי ליידע אותה, כך שהיא לא ידעה על המכירה , אלא בחלוף כ- 5 שנים (ס' 19.4 לתצהירה ; עמ' 59, ש' 8 - עמ' 60, ש' 8). עם זאת, העובדה שקיים חוב של סמי לא גרמה לה לעשות דבר (עמ' 62, ש' 13-6), עד שבשנת 2002 נפטר אביהם של האחים, סמי ביקש מאחיו ויתור על הירושה ומשה סיפר לה שבשלב הזה הוא ביקש וקיבל מסמי את התמורה בגין מכירת מגרש השחם (עמ' 60, ש' 9 - עמ' 61, ש' 14).

ע"פ הנטען רוב כספי המכירה בסך של 200,000 $ התקבלו רק ביום 26/12/02 בהעברה לחשבון בנק לאומי, שעליה התובעת ידעה לדבריה בזמן אמת (ס' 19.4 לתצהירה ; עמ' 58, ש' 21 - עמ' 59, ש' 7).

התובעת העידה עוד שהיא ידעה בזמן אמת על פתיחת החשבון, שנפתח על שמו של משה בלבד משיקוליו שלו ומבלי שהדבר הפריע לה (עמ' 54, ש' 13 - עמ' 55, ש' 25 ). החשבון נפתח על ידי משה בבנק לאומי לפי בחירתו וידוע לתובעת שגם הנתבעת מנהלת חשבון משלה באותו הסניף (עמ' 57, ש' 20-2).

36. גרסה זו של התובעת מעלה מספר תהיות:

א. לפי חוזה המכר שנחתם בין סמי למשה, היה על משה לשלם את תמורת המגרש ב- 3 תשלומים - 100,000 $ במעמד החתימה, 100,000 $ עד ליום 1/7/95 ו- 65,000 $ עד ליום 1/12 /95. התובעת טענה שמשה סיפר לה כי סמי לא שילם את התמורה, אלא שמדובר בעדות שמיעה והיא לא צירפה לעיון את תדפיסי חשבונות הבנק משנת 1995, כדי שיוכיחו אי תשלום של סכומי המכר (עמ' 63, ש' 25-5).

ב. סך המכירה לפי ההסכם היה 265,000 $, בעוד שההעברה לחשבון בנק לאומי של משה הסתכמה ב- 200,000 $ בלבד. התובעת לא ידעה להסביר את ההפרש בסך של 65,000 $ וסברה שאולי משה קיבל אותו בתשלומים לפני כן (עמ' 64, ש' 20-8). מכל מקום, משה היה זה שטיפל בעניין והיא לא דרשה את ההפרש, על בסיס ההנחה שהוא התקבל קודם לכן (עמ' 65, ש' 14-3; עמ' 66, ש' 19-3).

ג. הכספים התקבלו מהנתבעת ולא מסמי, אשר רכש בעצמו את חלקו של משה במגרש. התובעת הודתה בעדותה שהיא לא ידעה שהכסף התקבל מהנתבעת וסברה שהוא התקבל מסמי עצמו (עמ' 58, ש' 13-3).

37. המסקנה היא שאכן הסך של 200,000 $ התקבל בחשבון של משה בבנק לאומי מהנתבעת. התובעת טענה שהכסף הועבר כתמורה עבור מכירת מגרש השחם בפתח תקוה וזאת על בסיס דברים ששמעה לטענתה ממשה (עמ' 72, ש' 22-18). נוכח התהיות שפורטו לעיל מסקנתי היא שטענת התובעת בעניין זה לא הוכחה. מכאן שהסיבה להעברת הכסף מהנתבעת למשה בשנת 2002 נותרת בלתי ידועה.

ד' 3 - הכספים שהועברו אל הנתבעת מחשבון בנק איגוד

38. לטענת התובעת, משה צבר כספים בבנק מזרחי בחשבון שהתנהל על שמו. מקור הכספים היה לדבריה הכנסות שכר דירה שמשה רכש עוד בשנת 1974 במהלך שירותו בצבא הקבע, בתוספת לשכר עבודתו ב- "קבוצת מרזבית" בשנים הראשונות עוד טרם נישואיו לתובעת (עמ' 74, ש' 19 - עמ' 75, ש' 6). נספח ה'1 לתצהירה כולל את דפי החשבון בבנק המזרחי מס' 543859 מהשנים 1993-1991.

ביום 31/12/93 נמשכו מהחשבון הכספים שהצטברו בו בסך של 256,076 ₪ והועברו לחשבון של משה בבנק איגוד מס' 1329/18 (נספח ה'2) . התובעת העידה שהכספים הועברו לאחר שבנק איגוד הציע תנאים טובים יותר ושהיא ידעה על ההעברה בזמן אמת (עמ' 76, ש' 25-14).

מהמסמכים עולה שביום 31/12/93 היתרה בחשבון עמדה על 270,000 ₪ והיא הלכה וגדלה לאורך השנים בצירוף ריביות והצמדות עד לסך של 770,180 ₪ נכון ליום 30/12/05. ביום 31/12/06 בנק איגוד קיבל הוראה בפקס (נספח ה'4), והעביר את הכספים שהצטברו בחשבונו של משה בסך של 802,616 ₪ לחשבון הנתבעת באותו הסניף מס' 430100/29. התובעת טוענת כי הכספים הנ"ל הועברו כהלוואה (ס' 15-14 לתצהירה).

39. אלון טען בתצהירו, שלא ניתן לדעת מהו מקור הכספים שהצטברו לזכותו של משה בבנק המזרחי. הוא הפנה לכך שבחשבון לא הייתה כל פעילות למעט הפקדה של שני צ'קים ע"ס 30 ,651 ₪ ו- 19,979 ₪ בתאריכים 28/12/88 ו- 3/1/89, שתמורתם נמשכה מידית.

אלון סבור גם כן שהכספים הועברו מחשבון בנק המזרחי לחשבון בנק איגוד של משה. עם זאת, הוא הפנה להפקדות לא מוסברות של צ'קים בסכומים גבוהים באותו חשבון בשנים שלאחר מכן ולכך שלאחר העברת הכספים לחשבון הנתבעת, הפעילות בחשבון של משה פסקה כליל (ס' 41 לתצהירו של אלון).

40. אכן, דפי החשבון של משה בבנק איגוד (נספח ה'3 לתצהיר התובעת) מעלים כי הופקדו בו לאורך השנים מספר מצומצם של הפקדות בסכומים גבוהים. שתי ההפקדות הבולטות הן מיום 6/1/97 (צ'ק ע"ס 495,000 ₪) ומיום 2/2/00 (צ'ק ע"ס 141,900 ₪). בנוסף הופקדו בחשבון לאורך השנים מספר הפקדות במזומן בסכומים של עשרות אלפי ₪.

התובעת העידה שאין לה מידע לגבי הצ'ק שהופקד בחשבון בסך של 495,000 ₪ (עמ' 80, ש' 16 - עמ' 82, ש' 11). לגבי הצ'ק בסך של 141,900 ₪ התובעת העלתה סברה שמדובר בסכום מס השבח של מגרש השחם, ואולם המגרש נמכר בשנת 1994, בעוד שהצ'ק הופקד כאמור ביום 2/2/00 (עמ' 84, ש' 10 - עמ' 85, ש' 12). אף ביחס לסכומי ההפקדות במזומן התובעת לא ידעה לספק מידע של ממש ולהערכתה אפשר שהם קשורים למעבר דירה (עמ' 83, ש' 19-3).

גם נוכח תנועות הכספים הבלתי מוסברות, התובעת שללה את הטענה שמדובר בפעילות כספית של הנתבעת, אשר השתמשה בחשבון של משה (עמ' 85, ש' 18-13).

41. בהיעדרו של משה וממרחק השנים הרבות, לא ניתן לדעת מה היה מקור הכספים בחשבון בנק המזרחי, מדוע הם הועברו לחשבון בבנק איגוד ומה מקורן של ההפקדות שהופקדו בו בסכומים גבוהים. עם זאת, בהיעדר הסבר אחר, אותן הפקדות בהחלט מלמדות על אפשרות כי הנתבעת הייתה מעורבת בחשבון.

פרק ה' - טענות שונות של הצדדים בניסיון לתמוך בעמדותיהם

ה'1 - טענת הנתבעת שההתחשבנות בין האחים הסתיימה עוד בשנת 2007

42. הנתבעת טענה כי לאורך השנים סמי תמך באחיו ובבני משפחתו והעמיד לרשותם סכומי כסף משמעותיים. לדוגמא נטען שסמי סייע למשה במימון רכישת דירתו בהוד השרון. על רקע זה נערכו מטבע הדברים ולאורך השנים התחשבנויות וקיזוזים שונים בין סמי והנתבעת לבין בני המשפחה, כך שהועברו כספים בשני הכיוונים (ס' 26-24 לתצהירו של אלון).

לטענת אלון, ההתחשבנויות בין הצדדים נמשכו עשרות שנים והסתיימו כולן בשנת 2007, למעט הסרתם של מספר שעבודים, לפני פטירתו של סמי ולפני שאלון נכנס לסוד העניינים (עמ' 202, ש' 21-16 ; עמ' 210 ש' 15 - עמ' 212, ש' 13). המקור לידיעתו הוא דברים שנאמרו לו על ידי דודיו, האחים של סמי, כי כל ההתחשבנויות הסתיימו עוד בחייו של סמי (עמ' 183, ש' 21 - עמ' 184, ש' 7 ; עמ' 185, ש' 13-11 ; עמ' 186, ש' 17-11). אלון אישר כי הוא עצמו לא היה מעורב בהתחשבנויות, שכללו אירועים שקרו עוד לפני שנולד (עמ' 187, ש' 16-7).

43. להוכחת טענותיה של הנתבעת בעניין זה זומנו לעדות 3 מבני המשפחה.

עה/1 רחל חכם, אחותם של סמי ומשה , הצהירה שסמי סייע כלכלית לבני המשפחה ושנערכו התחשבנויות שונות לאורך השנים על בסיס אמון הדדי, שהסתיימו כולן עוד בשנת 2007, ובכלל זה ההתחשבנות בין סמי לבין משה, אשר להבנתה לא היה מעלה על דעתו להגיש את התביעה (ס' 13-8 לתצהירה). בעדותה לפניי רחל חכם אישרה שהיא עצמה לא עבדה בנתבעת אלא בעלה ושלשניהם לא היו קשרים עסקיים עם סמי (עמ' 125, ש' 26-11). הנ"ל שללה התחשבנות בין בעלה אלברט חכם לבין סמי (עמ' 126, ש' 25-1), בעוד שהיא סיימה את ההתחשבנות האישית שלה עם סמי בקשר לירושת אביהם עוד בשנת 2007 (עמ' 127, ש' 1 - עמ' 128, ש' 9 ). הגב' חכם אישרה בסיום עדותה שאין לה שום מידע לגבי הלוואות, התחשבנויות והעברות כספים בין סמי לבין מי מיתר האחים (עמ' 128, ש' 17-10).

אחות נוספת, עה/2 תקוה שמאי, חזרה בתצהירה על אותן הטענות שנכללו בתצהירה של רחל חכם. הגב' שמאי העידה שהיא ובעלה המנוח לא עבדו בנתבעת (עמ' 129, ש' 23 - עמ' 130, ש' 6), כך שמטבע הדברים הם לא היו מעורבים בענייניה של הנתבעת, לא קיבלו הלוואות מסמי ואף לא נתנו לו הלוואות (עמ' 130, ש' 23-7). הגב' שמאי לא ויתרה לטובת סמי על חלקה בירושת אביהם וקיבלה אותו באופן מסודר. היא לא שאלה את יתר האחים לגבי הסדרי הירושה שלהם, ומשמועות היא הבינה שההתחשבנויות הסתיימו בשנת 2007 (עמ' 131, ש' 9 - עמ' 132, ש' 8).

עה/3 עוזי רחמים עבד בנתבעת 40 שנה כפחח וכמנהל עבודה לצד אחיו משה וסמי. לדבריו הוא היה קרוב מאד לשניהם ולא אחת תיווך במחלוקות ביניהם (ס' 10 לתצהירו ; עמ' 135, ש' 14-6). עוזי טען גם כן שההתחשבנויות ההדדיות בין האחים הסתיימו בשנת 2007, למעט אותן אלו שנדרשו מספר שנים כדי להשלימן (ס' 17 לתצהירו).

לטענתו לא נותר שום חוב של ה נתבעת או של סמי למשה וכל העניינים הכספיים ביניהם נסגרו בשנת 2007, כך שמשה לא היה מעלה בדעתו להגיש את התביעה (ס' 20-18 לתצהירו). משה וסמי סיימו את כל ההתחשבנות ההדדית הנוגעת לירושה ולהלוואות ועוזי אף זוכר את דברי התובעת, שהיא דאגה לקבל מהנתבעת את כל הכספים שהגיעו למשה (ס' 13-12 לתצהירו ; עמ' 162, ש' 13-2).

עם זאת, על אף שההתחשבנות הסתיימה בשנת 2007, במובן זה שכל אחד ידע מה מגיע לו, עוזי עצמו קיבל את הכספים שנים מאוחר יותר מאלון בשנת 2012 (עמ' 155, ש' 15 - עמ' 157, ש' 3). גם חלקו של עוזי בירושת אביו התקבל אצלו מסמי באופן מלא (עמ' 154, ש' 22-1).

עוזי טען שכספי ההלוואה הנטענים היו כספים של הנתבעת (ס' 14 לתצהירו) ושידוע לו, הן ממשה והן מסמי, שההתחשבנות ביניהם הסתיימה כאשר משה והתובעת קנו את הדירה בהוד השרון מבלי למכור את דירתם הקודמת (עמ' 164, ש' 14 - עמ' 165, ש' 18 ; עמ' 170, ש' 13-7).

44. נוכח האמור לעיל, לא מצאתי שהנתבעת הוכיחה את טענתה. בהיעדרם של סמי ומשה לא הובאה עדות ישירה לכך שאכן בוצעה התחשבנות הדדית בשנת 2007, שסגרה את כל העניינים הכספיים בין השניים. עדותו של אלון בעניין זה היא בבחינת עדות שמיעה. האחיות תקוה ורחל לא ידעו לספק מידע כלשהוא בנושא ואף עדותו של האח עוזי התבססה על מסקנות שלו ועל דברים שהוא שמע לטענתו מאחיו סמי ומשה.

ה'2 - טענת הנתבעת כי משה לא פנה בחייו בדרישה להחזר הכספים

45. אלון טען כי לאחר מותו של סמי בשנת 2009, משה המשיך לעבוד בנתבעת עד לשנת 2011, אך מעולם לא תבע ואף לא הזכיר חוב שמקורו בהלוואות שהוא נתן לנתבעת, על אף שהוא לא היה אדם ותרן מטבעו . אלון ציין בהקשר זה כי משה דרש מסמי בסוף שנת 2007 את חלקו בירושת אביהם בסך של 200,000 ₪, שאכן הועבר לו ביום 31/12/07 כעולה מהכרטסת "הלוואה מ" נספח 1 לתצהירו.

אלון ציין עוד שמשה ידע לדרוש ממנו בשנת 2011 את הסרת השעבוד שרבץ לטובת הנתבעת על דירתם של משה ושל התובעת בפתח תקוה, והשעבוד אכן הוסר (ס' 29.3 ו- 50 ונספח 15 לתצהירו של אלון ; עמ' 192, ש' 11-6 ; עמ' 234, ש' 24 - עמ' 235, ש' 24 ; עמ' 237, ש' 10-6 ; עמ' 217, ש' 12-1 ; עמ' 218, ש' 5 - עמ' 219, ש' 6).

46. מאיה בתו של משה העידה שהיא דחקה באביה לפעול מול הנתבעת להסרת השעבוד על דירת הוריה בפתח תקוה (עמ' 22, ש' 19-2). לשאלות ב"כ הנתבעת היא העידה שהנתבעת הערימה קשיים על משה והכבידה עליו - היא לא סיפקה לו אישור נדרש בנוגע לחשיפה לאסבסט בעבודתו, היא לקחה ממנו את רכבו ובעיקר היא שלחה אליו מכתב מיום 15/12/13 בדבר סיום יחסי העבודה, שבו צוינה שנת תחילת עבודה המאוחרת בכ- 20 שנה לשנה שבה הוא החל לעבוד (עמ' 28, ש' 20 - עמ' 29, ש' 16 ). מאיה אישרה שמשה נפגע מהתנהלות הנתבעת והגיב במכתב מחודש אפריל 2013, שבו הוא דרש את זכויותיו כעובד (עמ' 29, ש' 17 - עמ' 30, ש' 3) .

עם זאת, מאיה לא ידעה לספק הסבר של ממש מדוע במכתב הדרישה הנ"ל משה לא דרש גם את החזר ההלוואה שהוא נתן לכאורה לנתבעת. לדבריה המכתב נכתב באופן אמוציונאלי כחודשיים וחצי לפני מותו של משה והיא איננה יכולה לדעת מדוע לא צוין בו נושא ההלוואה (עמ' 31, ש' 20-2).

47. התובעת העידה שהיא לא יודעת האם משה פנה אל הנתבעת בדרישה להחזר כספי ההלוואות (עמ' 86, ש' 19 - עמ' 87, ש' 4 ; עמ' 90, ש' 10-1). להבנתה, הוא לא הגיש דרישה להחזר עם מותו של סמי מתוך התחשבות באחייניו שאיבדו את אביהם ובקשייה הכספיים של הנתבעת (עמ' 87, ש' 16-8). לדבריה משה לא היה קרוב לאחייניו באותה מידה שהוא היה קרוב לסמי, אך לא היה ביניהם סכסוך (עמ' 89, ש' 17-11).

התובעת העידה שבסוף שנת 2012 הנתבעת התנהלה להגדרתה באופן שפל ומזעזע כלפי משה וביקשה לסיים עמו את יחסי העבודה. יחסה של הנתבעת העלה את חמתו של משה והוא הגיב במכתב דרישה לזכויות העובד שלו בחודש אפריל 2013. עם זאת, התובעת לא נתנה תשובה מספקת לשאלה מדוע באותו מכתב לא הועלתה גם דרישה להחזר כספי ההלוואות. לטענתה היא התמקדה באותו זמן בבריאותו של משה ולא בעניינים הכספיים (עמ' 90, ש' 18 - עמ' 98, ש' 7).

התובעת אישרה, שהדירה של משה ושלה ברח' הרצל 40 בפתח תקוה שועבדה לבקשת סמי לטובת הנתבעת כדי להבטיח את התחייבויותיה לבנק איגוד, וזאת בהסכמתה ובחתימתה. היא הסכימה לכך נוכח מצבה הקשה של הנתבעת ובשל מערכת היחסים המשפחתית החמה, על אף שבאותו שלב להבנתה סמי טרם שילם למשה 265,000 $ עבור רכישת חלקו במגרש השחם (ס' 12 לתצהירה ; עמ' 98, ש' 15 - עמ' 99, ש' 17). השעבוד על הדירה הוסר לבסוף לדרישת משה, שפעל בלחצה של בתם מאיה (עמ' 100, ש' 24 - עמ' 101, ש' 8).

בנוסף, ארז בנו של סמי התמהמה בתשלום יתרת הכספים שהגיעה למשה מירושת אביו שנפטר בשנת 2002. משה ויתר לסמי על חלקו על בסיס הבטחה שהוא יוחזר לו בעתיד, אלא שלאחר שביום 17/11/08 התקבל סך של 200,000 ₪ סמי נפטר ובנו ארז הפר את הבטחותיו ולא שילם למשה את היתרה (ס' 23 לתצהיר התובעת ; עמ' 104, ש' 26-7).

התובעת שבה ונשאלה מדוע על רקע כל ההתנהלות העכורה בין הנתבעת לבין משה, הוא לא הגיש לה דרישה להחזר ההלוואות הנטענות. לדבריה אפשר שמשה העלה דרישות בעל פה ומכל מקום הוא ובני משפחתו עסקו במחלתו ולא בכספים (עמ' 106, ש' 25 - עמ' 107, ש' 25).

48. מהעדויות ומהמסמכים עולה שלאחר שמשה העביר את הכספים מחשבונותיו בבנק לאומי ובבנק איגוד אל הנתבעת בסוף שנת 2006, הוא לא העלה דרישה בכתב להחזרתם ואף אין כל תיעוד לכך שהוא פנה בדרישה בעל פה.

ניתן לומר, שעד למותו של סמי בשנת 2009 חלף זמן מועט יחסית ועל רקע היחסים החמים בין השניים משה לא ראה צורך לפנות אל הנתבעת בעניין זה. עם זאת, לאחר מותו של סמי ובחלוף השנים היחסים בין משה לבין הנתבעת הורעו ואף התדרדרו לכדי סכסוך של ממש בסוף שנת 2012. בחודש אפריל 2013 מ שה חש פגוע מהתנהלותם של אחייניו מנהלי הנתבעת. הדברים הגיעו לידי כך שביום 29/4/13 משה שלח אל הנתבעת מכתב דרישה לקבל את זכויותיו כעובד (נספח 6 לתצהירו של אלון), שבו הוא ציין כי היא החליטה לפטרו בזמן שבו הוא נלחם על חייו.

על רקע זה קשה להבין מדוע משה לא כתב אל הנתבעת מכתב דרישה להחזר ההלוואות שניתנו לה לכאורה בסך כספי ניכר מאד של 1,709,099 ₪. בהיעדרו של משה, אשתו התובעת ובתו לא ידעו לספק תשובה מניחה את הדעת לשאלה.

49. היעדרה של דרישה מטעמו של משה להחזר ההלוואות הנטענות במהלך חייו פוגעת בטענות התובעת ומחזקת את טענות הנתבעת כי הכספים לא ניתנו לה כהלוואה, אלא כהחזר וכסיום ההתחשבנות בין הצדדים.

ה'3 - מצבם הכלכלי וההתנהלות הכספית של התובעת ושל משה

50. אלון טען בתצהירו שנוכח מצבו הכלכלי של משה, לא ייתכן שהיה ברשותו סכום כסף העולה על 1.7 מליון ₪ לצורך מתן הלוואה לנתבעת. ע"פ הנטען, שכרו נטו הממוצע של משה בנתבעת, שהיה מקור פרנסתו היחיד, עמד על 10,600 ₪, כך שקשה להניח שהוא צבר ממון כה רב ו אפילו לא דרש את החזרתו (ס' 46-45 ונספח 12 לתצהירו).

לטענת אלון, בשנים 2008-2007 משה והתובעת נטלו הלוואות מבני משפחה אחרים בהיקף של כמה עשרות אלפי ₪ לצורך מימון נסיעה לחו"ל (ס' 48 ונספח 13 לתצהירו). כמו כן, בשנת 2008 משה קיבל לבקשתו מקדמות שכר מהנתבעת בהיקף לא מבוטל (ס' 49 ונספח 13 לתצהירו).

51. חיזוק מסוים לטענותיו של אלון ניתן למצוא בעדותו של עוזי, כי הוא נדהם מכך שמשה רכש דירה בהוד השרון מבלי למכור את דירתו הקודמת, בעוד שעוזי המקביל אליו בעבודתו בנתבעת גר להגדרתו "באיזושהי דירה מסכ נה" (עמ' 165, ש' 18-5). עוזי אישר בעדותו שגם לו ולאשתו יש בעלות ב שתי דירות, אך לדבריו המקור לכך אינו רק עבודתו אצל הנתבעת, אלא גם ירושות שהתקבלו עם השנים ושכר עבודתה של אשתו (עמ' 152, ש' 22-7).

עוזי טען בנוסף שמשה והתובעת חבים לו סך של 56,000 ₪ או 52,000 ₪ שניתן להם כהלוואה לפני כ- 10 שנים והוא ביקש מאשתו סימה שלא לגבות אותו בחזרה. עוד הוא טען שמשה והתובעת ציינו בפניו במהלך שיחה, שהם חבים לנתבעת חוב ישן בסך של 40,000 ₪ (ס' 16 לתצהירו ; עמ' 159, ש' 22 - עמ' 161, ש' 4).

52. מאיה העידה שאביה משה רכש נכס בזמן שירותו הצבאי בצבא הקבע ושהוריה רכשו עם השנים דירה נוספת לדירת מגוריהם , אך אישרה שהיא לא הייתה מעורבת בענייניהם הכספיים (עמ' 33, ש' 26-20 ; עמ' 16, ש' 14-8).

53. התובעת פירטה בסעיף 19 לתצהירה את השתלשלות הבעלות של משה בנכסי מקרקעין לאורך השנים - רכישת מגרש השחם עם אחיו בשנת 1982, רכישת דירה ברחוב הרצל 40 בפתח תקוה בשנת 1985 תוך מכירת דירה קודמת ברח' צה"ל 24 בפתח תקוה, רכישת נכס להשקעה בנוה מונוסון בשנת 1993, מכירת מגרש השחם לסמי בשנת 1994, מכירת הנכס בנוה מונוסון בשנת 1996 ורכישת הבית בהוד השרון בשנת 1997. לטענת התובעת סמי טיפל עבור משה במכירת הנכס בנוה מונוסון, קיבל מהקונה את כספי המכירה והשיב אותם למ שה לצורך רכישת הבית בהוד השרון.

התובעת הצהירה שמצבם הכלכלי של משה ושלה היה איתן ושהם הצליחו תמיד לכלכל את משק הבית ואף לחסוך כספים. היא עצמה עבדה אצל הנתבעת בתור חשבת שכר שכירה במשך 14 שנה ולמדה גם ייעוץ מס. לטענתה ההלוואות שניטלו לאורך השנים נועדו שלא לפגוע בחסכונות שנצברו (ס' 20 לתצהירה).

התובעת לא ידעה לומר בעדותה מה היה סך הכספים הפנויים שלה ושל משה בשנת 2006, בעת שהכספים הועברו אל הנתבעת (עמ' 51, ש' 7-4), אם כי לטענתה הם לא היו זקוקים לאותם 1.7 מיליון ₪ לצורך הקיום היומיומי. על רקע זה ונוכח בקשתו של סמי, משה העביר את ההלוואה אל הנתבעת מבלי לספר לה (עמ' 52, ש' 16-1).

התובעת שללה את הטענה שהיא נטלה הלוואה מעוזי ומאשתו סימה (עמ' 109, ש' 24-22). היא אישרה שמשה נטל מקדמות שכר בשנת 2008 בסכומים של 4,000-3,000 ₪ בכל חודש עבור הצרכים השוטפים של הבית, אלא שלטענתה חלק משכרו של משה שולם במזומן ובאיחור ועל כן הם החליטו לבקש מפרעה (עמ' 110, ש' 21 - עמ' 112, ש' 22).

54. המסמכים שצורפו לתצהירה של התובעת מעלים שהבית בהוד השרון נרכש מכוח חוזה מיום 31/10/97 תמורת סך של 1,535,000 ₪ (נספחים י'1-יא'2 לתצהיר). לצורך זה משה והתובעת נטלו משכנתא מבנק לאומי בסך מצטבר של 335,000 ₪ (נספח יא'3 לתצהיר), על אף שבאותה תקופה לכאורה עמדו לרשותם הכספים שהיו מופקדים בחשבונו של משה בבנק איגוד בסך העולה על סך המשכנתא (נספח ה'3 לתצהיר).

התובעת העידה שלצורך מימון רכישת הבית בהוד השרון סמי השיב למשה סך של 1,200,000 ₪ מתוך 425,000 $ שהוא נטל לכיסו בעת שמשה מכר את הנכס בנוה מונוסון. התובעת לא ידעה להסביר מה נעשה עם היתרה שלכאורה נותרה אצל סמי, שכן לטענתה בעלה משה טיפל בכך ומכל מקום יש אפשרות שנותר חוב של סמי (עמ' 115, ש' 9 - עמ' 120, ש' 11). התובעת אישרה שלצורך מימון הרכישה כולה ניטלה משכנתא בסך של 335,000 ₪ ולא ידעה להסביר מדוע סמי לא שילם גם את הסך הנ"ל מתוך הכספים שנותרו אצלו. לטענתה המשכנתא נלקחה על אף הכספים שהיו מופקדים בחשבונו של משה בבנק איגוד, שכן הם לא רצו לפגוע בחסכונות ומבחינה פסיכולוגית העדיפו לשמור אותם . זאת למרות שריבית המשכנתא הייתה גבוהה בהרבה מריבית החיסכון (עמ' 120, ש' 12 - עמ' 123, ש' 3).

55. מובן שממרחק הזמן קשה לנתח את מצבם הכספי של משה ושל התובעת ואת התנהלותם בשנות ה- 90' של המאה הקודמת. עם זאת, מהעדויות ומהמסמכים עולה שהם נטלו משכנתא בסכום לא מבוטל, על אף שבאותה עת עמדו לרשותם כספים בהיקף גדול יותר בחשבון של משה בבנק איגוד וזאת בניגוד לכל היגיון כלכלי.

בנוסף, בשנים 2008-2007 משה והתובעת נטלו מפרעות שכר מהנתבעת ולכאורה גם הלוואה מעוזי ומאשתו סימה, למרות שלפי הנטען באותה עת הנתבעת חבה להם את סכומי ההלוואה העולים על 1.7 מליון ₪. לכך יש להוסיף כי התובעת לא הוכיחה מאין צבר משה סכום כסף כה גדול, על אף שכל חייו עבד כשכיר אצל הנתבעת והשתכר שכר צנוע.

56. העובדות והתמיהות הנ"ל מטילות ספק בטענת התובעת שהכספים ניתנו לנתבעת כהלוואה ומחזקות את טענת הנתבעת כי מדובר בכספיה שלה שהוחזרו לה.

ה'4 - התנהלותה הכספית של הנתבעת ומצבה הכלכלי

57. התובעת טענה שבמהלך השנים הנתבעת וקבוצת החברות של סמי נקלעו לקשיים כספיים בהיקפים גדולים, על רקע פרויקט הבניה שנבנה במגרש השחם (ס' 12 לתצהירה). לתמיכה בטענותיה התובעת צירפה לתצהירה תמליל שיחה שהתקיימה ביום 1/8/11 בהשתתפות משה, התובעת, עוזי ואשתו סימה (נספח יב' לתצהיר). מהתמליל עולה כי עוזי וסימה, ואפילו בתם הילה, הלוו כספים לנתבעת ולסמי ואף משכנו לטובת הנתבעת נכס. בשיחה דובר על החזרים בהוראת קבע, אך גם על איחורים בתשלומי ההחזר ועל הטרחה שהייתה כרוכה בניסיון לקבל מסמי החזרים בזמן.

58. עוזי העיד שהוא ואשתו סימה ואף בתו הילה אכן הלוו לנתבעת סכומי כסף בהיקפים של מאות אלפי ₪. אשתו סימה הייתה האחראית על כך וניהלה את כל הרישומים. ההלוואות ניתנו ללא הסכמים כתובים ועל בסיס האמון בסמי, שהיה אדם ישר ואף החזיר את הכספים בצירוף ריבית בנקאית (עמ' 138, ש' 20 - עמ' 139, ש' 25 ; עמ' 141, ש' 24-15). לדברי עוזי היו תקופות שבהן סמי התקשה להחזיר כספים לפני כ- 15 שנה לערך, שאז עוזי וסימה נאלצו לקחת משכנתא לצורך קניית דירה, אך לימים סמי החזיר את כל חובותיו בכסף מזומן ובהוראת קבע לחשבונה של סימה (עמ' 145, ש' 5 - עמ' 146, ש' 4 ; עמ' 147, ש' 19-2). הכספים הוחזרו "עד הגרוש האחרון" לפי התחשיב שסמי ערך וגם לאחר מותו באמצעות ילדיו (עמ' 143, ש' 12 - עמ' 144, ש' 17).

לדברי עוזי, הקשיים בנתבעת החלו בשנת 2002, כפי הנראה בקשר לבניית מבנה המשרדים ברחוב השחם בפתח תקוה (עמ' 150, ש' 10 - עמ' 151, ש' 14), ואולם לאחר שסמי נפטר ילדיו החלו לנהל את העסק והנת בעת התאוששה (עמ' 168, ש' 25-19).

עוזי הוסיף שעד היום הוא מחזיק על שמו חשבון בבנק לאומי, שמופקדים בו כספים של הנתבעת בהיקף של כ- 400,000 ₪ המשועבדים לטובת הנתבעת. עוזי אינו יודע להסביר מדוע הדברים מתנהלים בדרך זו ומדובר בשיקול דעת של בעלי הנתבעת (ס' 15 לתצהירו ; עמ' 157, ש' 4 - עמ' 159, ש' 7).

59. אלון אישר שאכן הנתבעת לוותה כספים מבני משפחה שונים ובהם עוזי ומשפחתו. לדבריו הוא שחרר לימים שעבודים אשר הוטלו לטובת הנתבעת על כספים של עוזי (עמ' 212, ש' 14 - עמ' 213, ש' 23). עם זאת, הוא שלל את האפשרות שכיום הנתבעת מחזיקה כספים שלה אצל מי מהאחים ולא הכיר את חשבון הבנק הנטען של עוזי, שבו מופקדים לכאורה כספים של הנתבעת בסך של כ- 400,000 ₪ (עמ' 213, ש' 24 - עמ' 214, ש' 22).

60. המסקנה העולה היא שבמהלך השנים הנתבעת נקלעה לקשיים וכתוצאה מכך היא לוותה כספים מבני המשפחה ושעבדה לטובתה נכסים שלהם. עם זאת, נטען כי הכספים הוחזרו עם הזמן והשעבודים הוסרו. מכל מקום, לא הוכח שקיים חוב נוכחי של הנתבעת למי מבני המשפחה.

61. טענות התובעת באשר למצבה ולהתנהלותה הכלכלית של הנתבעת לאורך השנים, אינן יכולות להוכיח באופן נקודתי את מצב ההתחשבנות בין משה לבין הנתבעת. כל שיש בהן הוא רקע להתנהלות שבין סמי והנתבעת לבין יתר בני המשפחה.

אין במסמכים השונים שהוצגו כדי להעיד על מצבה הכספי הכולל של הנתבעת לאורך תקופת זמן, תוך השוואה בין הנכסים לבין ההתחייבויות. מוצג ת/3 הוא הדו"ח הכספי השנתי של הנתבעת נכון לסוף שנת 2006 והוא מעיד על כך שהנתבעת אמנם לוותה כספים מגורמים שונים בהיקפים לא מבוטלים, אך בד בבד הייתה חברה רווחית ובעלת נכסים בשווי העולה על היקף ההתחייבויות.

כאמור, גם אם הייתה מוצגת בפני בית המשפט התמונה הכספית המלאה והמדויקת של הנתבעת בכל תקופת הזמן הרלוונטית, לא היה בכך כדי להוכיח שהכספים שבמחלוקת אכן ניתנו כהלוואה ולא היו במקור כספי הנתבעת.

פרק ו' - ממצאים ומסקנות

62. הנתבעת הוקמה ונוהלה במשך שנים ארוכות על ידי סמי רחמים ז"ל. סמי העסיק בחברה רבים מבני משפחתו ובהם אחיו משה רחמים ז"ל. תוך כך, סמי גילה מעורבות רבה בחייו של אחיו ובהתנהלות ו הכספית, במיוחד בכל הנוגע לרכיש ה ולמכיר ה של נכסי מקרקעין.

63. במהלך השנים בוצעו העברות כספים בין הנתבעת וסמי מצד אחד לבין חלק מבני המשפחה מצד שני. הנתבעת פתחה לכאורה חשבונות על שם האחים, הפקידה בהם כספים ושעבדה אותם לטובתה, שעבדה נכסים של בני המשפחה לטובתה ולימים גם לוותה כספים והשיבה אותם. מרבית הפעולות בוצעו ללא תיעוד והסכמים בכתב. מן הצד השני נשמעו עדויות כי סמי תמך כלכלית בבני המשפחה ולא אחת נתן להם כספים.

64. אין חולק על כך, שבסוף שנת 2016 הועברו לחשבונה של הנתבעת כספים משני חשבונות בנק שהיו רשומים על שמו של משה בבנק לאומי ובבנק איגוד. ההעברות תועדו בכרטסת שנוהלה בהנהלת החשבונות של הנתבעת תחת השם "הלוואה מ". הכרטסת שהנתבעת הציגה מעלה שלמחרת העברת הכספים השנייה מחשבון בנק איגוד של משה, נרשמה תנועת חובה בסך של 1,709,099 ₪ אשר איפסה את הכרטסת.

ממרחק הזמן ובהיעדרם של שני המעורבים, משה וסמי, לא ניתן לדעת האם משה ידע על איפוס הכרטסת והאם הדבר נעשה בהסכמתו ועל דעתו, כאקט של התחשבנות כללית וכהכרה בכך שהכספים היו במקור של הנתבעת. מחד גיסא , משה העביר בחודש דצמבר 2012 לבתו מאיה את הכרטסת שהייתה בידיו ללא תנועת האיפוס ומאידך גיסא, העובדה שהפעולה בוצעה במסמך נגיש בהנהלת החשבונות של הנתבעת , מצביעה לכאורה על שקיפות ועל הסכמה.

65. המקור לכספים שהוחזקו בחשבונות של משה טרם העברתם לנתבעת נתון במחלוקת.

נוכח האמור במכתב שהתקבל מבנק לאומי, אין עוד ספק בכך שהנתבעת היא זו שהעבירה סך של 200,000 $ לחשבונו של משה ביום 26/12/02, יומיים בלבד לאחר שהוא נפתח. התובעת טענה כי הסיבה להעברה היא שסמי חב כסף למשה לאחר שרכש ממנו נכס מקרקעין, אלא שגרסתה בעניין זה העלתה מספר תמיהות שלא הוסברו ובסופו של דבר לא הוכחה. המסקנה היא שהכספים בחשבון בנק לאומי היו כספי הנתבעת, אשר מסיבה לא ידועה הוחזקו בחשבון בנק על שמו של משה בלבד במשך כ- 4 שנים ואז הוחזרו אליה.

אין חולק על כך שהכספים שהוחזקו בחשבון של משה בבנק איגוד הועברו אליו מחשבון קודם שלו בבנק המזרחי, אלא שבהיעדרו של משה וממרחק הזמן , לא ניתן לדעת מה היה מקור הכספים בחשבון בנק המזרחי. יתרה מכך, לאחר שהכספים הועברו לחשבון של משה בבנק איגוד , הופקדו בו מספר הפקדות בסכומים גבוהים, אשר התובעת לא ידעה להסבירן. הפעולות הנ"ל מלמדות על אפשרות ריאלית כי הנתבעת הייתה מעורבת בחשבון, עוד לפני שהיתרה שהייתה בו הועברה לחשבון שלה באותו סניף של בנק איגוד.

לכך יש להוסיף את העובדה ששני החשבונות שהיו רשומים על שמו של משה לא היו פעילים, אלא החזיקו באותם כספים מרגע פתיחתם. לאחר העברתם של הכספים אל הנתבעת שני החשבונות מיצו את פעילותם ולפי המסמכים משה לא עשה בהם שימוש נוסף.

66. תביעת התובעת אמנם לא התיישנה, אך הוגשה בשיהוי של שנים רבות - יותר מ- 7 שנים לאחר העב רת הכספים לחשבונה של הנתבעת, כ- 5 שנים לאחר מותו של סמי וכחצי שנה לאחר מותו של משה. השיהוי הניכר בהגשת התביעה גרם באופן ישיר לחוסר היכולת של הצדדים לברר את העובדות ולהוכיח את טענותיהם. הדבר בולט במיוחד מקום שבו ההתחשבנות בין משה לבין סמי נוגעת לאירועים שאירעו בחלקם לפני עשרות בשנים. מובן שהדבר פועל לחובתה של התובעת, שממילא נושאת בנטל להוכיח את תביעתה.

67. יתרה מכך, ישנם מספר ממצאים הפועלים לחובתה של התובעת ולטובתה של הנתבעת:

א. משה לא סיפר לתובעת בזמן אמת שהוא העביר ל נתבעת סך העולה על 1,700,000 ₪, אלא לאחר כ- 6 שנים. הסבריה של התובעת בעניין זה לא היו מספקים. בלתי מתקבל על הדעת שמשה לא יספר לאשתו במשך שנים כי סכום כסף עצום, השייך לכאורה גם לה, הועבר אל הנתבעת.

ב. אין שום תיעוד לכך שמשה פנה בחייו אל הנתבעת או אל מי ממנהליה בבקשה או בדרישה לקבל החזר של הכספים. לעניין זה לא ניתן הסבר מספק, שכן בין השנים 2013-2012 יחסי הנתבעת ומשה התערערו מאד, עד כדי סכסוך שגרם למשה להגיש לנתבעת מכתב דרישה לתשלום זכויות העובד שלו. קשה להבין מדוע המכתב לא כלל דרישה או אפילו אזכור של הטענה כי הנתבעת מחזיקה בכספים של משה בסך של יותר מ- 1,700,000 ₪, אלא אם כן משה עצמו סבר שהכספים הם כספיה של הנתבעת.

ג. התובעת ומשה נטלו משכנתא בסך של 335,000 ₪ בשנת 1997 לצורך רכישת בית בהוד השרון. באותו זמן חשבון הבנק של משה בבנק איגוד עמד ביתרת זכות של מעל ל- 450,000 ₪. התובעת אף העידה שריבית המשכנתא הייתה גבוהה הרבה יותר מהריבית בחשבון החיסכון. ההסבר ההגיוני היחיד להתנהלות זו הוא שמשה לא סבר כי הכספים שמופקדים בחשבון הם כספיו שלו.

ד. שכרו הממוצע של משה והעובדה שהוא נטל בשנים מסוימות מפרעות שכר מהנתבעת, מטילים ספק בכך שהוא והתובעת הצליחו לצבור חיסכון בסך גבוה מאד של מעל 1,700,000 ₪ , וזאת מעבר לנכסים שנרכשו על ידם לאורך השנים.

68. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהכספים שבמחלוקת היו במקור של הנתבעת ולא של משה. למצער התובעת לא הרימה את הנטל המוטל על כתפ יה, להוכיח שמשה הלווה את הכספים לנתבעת.

69. הצדדים העלו במהלך הדיון ובסיכומיהם מספר טענות נוספות, אשר לטעמי היו שוליות ומכל מקום לא היה בהן כדי להשפיע על תוצאת פסק הדין.

סיכום

70. תביעת התובעת לא הוכחה והיא נדחית.

71. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ₪.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ט, 19 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.