הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 36612-01-16

לפני
כבוד ה שופט מיכאל קרשן

התובע

בנימין מנגולי

ע"י ב"כ עו"ד אריק לוי

נגד

הנתבעים

1.אורלי עזרזר
2.יואל עזרזר

ע"י ב"כ עו"ד ירון קוסטליץ ועו"ד שמחה אלבחרי

פסק דין

לפניי תביעה כספית בסך 303,966 ₪ בשתי עילות: הפרת חוזה ועשיית עושר ולא במשפט.

רקע עובדתי ויריעת המחלוקת
הנתבע 2 (להלן – " הנתבע") שימש בעבר סגן ראש העיר רעננה ויו"ר חברה קדישא בעיר. הנתבעת 1 (להלן – " הנתבעת") היא אשתו של הנתבע 2.

בשנים 2008-2007 (כגרסת הנתבעים) או 2009-2008 (כגרסת התובע) ביצע בעל מקצוע בשם דוד גולן (להלן – " מר גולן"), אשר פעל אותה עת תחת שם העסק "אלום רענן" (להלן – " העסק"), עבודות אלומיניום בביתם של הנתבעים ברעננה (להלן – " עבודות האלומיניום").

הנתבע ומר גולן הם חברים. מר גולן ביצע בעבר עבודות בהיקף ניכר עבור חברה קדישא בעיר רעננה ובשנים 2008-2003 אף שכרו הנתבעים בית בבעלותו של מר גולן.

התובע הוא אחיו של מר גולן. בזמנים הרלבנטיים התנהל העסק כשותפות לא רשומה, שכללה גם את התובע ומר גולן. בחודש ינואר 2012 קיבל לידיו התובע את מלוא הזכויות בעסק .

בכתב התביעה טען התובע כי הנתבעים שילמו על חשבון עבודות האלומיניום סך של 100,000 ₪ כולל מע"מ ונותרה להם יתרת חוב שלא שולמה בסך 254,510 ₪, אשר בצירוף ריבית והצמדה עולה כדי סכום התביעה.

התובע טען כי עובדות אלה נתגלו לו במהלך בדיקה שערך נוכח פניית משטרה שהתקבלה בעסק בשנת 2013 במסגרת צו שיפוטי להמצאת מסמכים , שהוצא במסגרת חקירה פלילית שנערכה בעניינו של הנתבע. לדברי התובע חקירת המשטרה עסקה בין היתר בחשד לשיתוף פעולה פלילי בין הנתבע למר גולן.

הנתבעים טענו כי שילמו את מלוא התמורה החוזית המוסכמת עם מר גולן – סך של 165,000 ₪ כולל מע"מ. עוד טענו הנתבעים כי עילת התביעה התיישנה.

דיון והכרעה
ההליך והעדים
התובע הגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו וכן מטעם אחיו יהודה מנגולי.

התובע ביקש להעיד מספר עדים ללא תצהיר. לאחר שבקשתו הראשונה נדחתה בהיעדר תשתית עובדתית לטענה כי עדים אלה לא הסכימו או לא יסכימ ו לערוך תצהיר מטעמו, הגיש התובע בקשה מתוקנת בה עתר להעיד שלושה עדים: מר אלי כהן ( שמאי מקרקעין וחברו של הנתבע; להלן – " מר כהן"), גב' מרים גולן (אשתו של מר גולן; להלן – " גב' גולן") ומר שלמה לביא – אדריכל שיפוץ בית הנתבעים (להלן – " מר לביא").

התרתי לתובע להעיד מטעמו את מר כהן ואת גב' גולן, ואלה אמנם העידו בהליך.

לא אִפשרתי לתובע להעיד את מר לביא לאחר שמצאתי כי עדותו של זה אינה רלבנטית לבירור התביעה. התובע ביקש רשות לע רער על החלטה זו. בית המשפט המחוזי נתן לתובע רשות כמבוקש, קיבל את הערעור והתיר לתובע להעיד את מר לביא ללא תצהיר. ערכאת הערעור עשתה כן מבלי שקבע ה מסמרות בעניין רלבנטיות העדות . היא עשתה כן מתוך הנחה כי עדותו של העד בישיבת ההוכחות האחת שנקבעה אינה צפויה להביא להתמשכות ההליכים או לסרבולם .

דא עקא, בישיבת ההוכחות האמורה לא התייצב מר לביא, ולאחר שנמצא כי העד לא זומן כדין התובע מצא לנכון לוותר על עדותו.

בשלב מסוים, מאוחר מאוד, ביקש התובע לאפשר לו לערוך ביקור בבית הנתבעים, על מנת לתעד את עבודות האלומיניום העומדות ביסוד התביעה. דחיתי בקשה זו בהחלטה מנומקת ביום 5.3.2019 (בין היתר נוכח השיהוי הרב בהגשתה), אך בהתאם להצעת הנתבעים הוריתי להם להעביר לתובע תמונות של עבודות האלומיניום. כך נעשה והתמונות הוגשו כחלק מתצהירי התובע.

שני הנתבעים הגישו תצהירים והעידו בבית המשפט.

הנתבעים הגישו, כחלק מתצהירי העדות מטעמם, תצהיר שערך מר גולן במסגרת הליך גילוי המסמכים. תוך כדי ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 12.1.2020 הגיש התובע בקשה בכתב למחוק את תצהירו של מר גולן.

דחיתי בקשה זו של התובע במהלך הדיון והנימוקים לכך מפורטים באותה החלטה (עמ' 45-44 לפרוטוקול). מר גולן העיד אפוא מטעם הנתבעים.

יצוין כי התצהיר שערך מר גולן כללי ביותר. כל שנאמר בו לענייננו הוא כי הנתבע שילם לו את מלוא התמורה עבור עבודות האלומיניום שביצע בביתו. ואולם, ב"כ התובע בחר לחקור את מר גולן חקירת שתי וערב ארוכה ויסודית והדבר אִפשר למר גולן לפרוש את גרסתו המלאה אודות האירועים.

העדר יריבות
הנתבעים טענו בכתב הגנתם כי אין יריבות בינם לבין התובע. זאת משום שככל שלא שולמה התמורה המלאה עבור עבודות האלומיניום, הרי הזכות לתבוע בגין ההפרש עומדת למר גולן ולא לתובע.

טענה זו של הנתבעים אין לקבל.

אין חולק כי מר גולן נתן את שירותיו לנתבעים כעוסק מורשה תחת שם העסק "אלום רענן". מהראיות שהונחו לפניי עולה כי בשנים הרלבנטיות התנהל העסק, הלכה למעשה, כשותפות לא רשומה של מספר בני אדם, ביניהם התובע ומר גולן . הפסיקה לא הכריעה בשאלה האם לשותפות בלתי רשומה אישיות משפטית נפרדת [ראו, למשל, ע"א 583/885 ברנע נ' ארקיע קווי תעופה ישראליים בע"מ, פ"ד מה(5) 670, 685-684 (10.11.1991)], ועל כן ניתן להניח כי לכל שותף באותה שותפות עומדת זכות עצמאית לקב ל לידיו את התמורה המגיעה לשותפות כתוצאה מניהול עסקיה.

בוודאי שמעת שהתובע קיבל לידיו את מלוא הזכויות בעסק קמה לו עילת תביעה כלפי הנתבעים בטענה כי חבים הם לבית העסק.

למעלה מן הצורך אעיר כי גם אם הייתה מוכחת טענת הנתבעים שהעסק "אלום רענן" נרשם כאיחוד עוסקים לצורך חוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (והדבר לא הוכח משום שבא רק באמצעות עדותו הבלתי מהימנה של מר גולן), לא היה בנתון זה, כשלעצמו, כדי לגזור את המסקנה כי אין לתובע אישיות משפטית עצמאית בכל הקשור לחוב הנטען של הנתבעים בעסקה שנקשרה עם השותפות הלא רשומה [השוו ע"א 6507/11 מפעלי לוקי לבניה בע"מ נ' ג.ד. עיט חברה לשירותים בע"מ, פסקה 8 (11.3.2014)].

התיישנות ושיהוי
לא מצאתי לקבל את הטענה כי עילת התביעה התיישנה.

התביעה הוגשה ביום 24.1.2016. מהראיות שהובאו לפניי במהלך בירור התביעה עולה אמנם כי עיקר עבודות האלומיניום בוצעו בבית הנתבעים בשנת 2008 והתמורה בגינה שולמה בראשית שנת 2009, אולם לא הוכח המועד המדויק בו שולם התשלום האחרון בגין התמורה החוזית. כך, בין היתר, הנתבע העיד שבגין עבודות השלמה שילם למר גולן 25,000 ₪ במזומן "בשנת 2009" (סעיף 7.2 לתצהירו), ולא פירש מתי. גם מר גולן העיד כי הנתבע שילם לו 25,000 ₪ "בתקופה יותר מאוחרת" (עמ' 51 שורות 14-13 לפרוטוקול).

כיוון שאפילו לפי גרסת הנתבעים אין לדעת מתי בדיוק בשנת 2009 שולמה התמורה בגין עבודות ההשלמה, אין סיבה להניח כי הדבר אירע לפני 24.1.2009, שבע שנים טרם הגשת התביעה.

על כן הנתבעים לא עמדו בנטל להוכיח את טענת ההתיישנות.

חשוב, עם זה, לציין כי לא מצאתי לקבל א ת טענת התובע לפיה העובדות המהוות את עילת התביעה נעלמו ממנו מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן (סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).

גרסתו של התובע היא כי לא היה מעורב בניהול העסק בשנים הרלבנטיות ו מודעותו לקיומן של העובדות המקימות לסברתו את עילות התביעה נגד הנתבעים נוצרה רק לאחר פניית המשטרה אליו במסגרת חקירתו הפלילית של הנתבע, בשנת 2013 (נספח 8 לתצהירי התובע). לפי עדות התובע (סעיף 3 לתצהירו) בשנים 2011-2002 התנהל העסק כשותפות לא רשומה בה חברים הוא עצמו ומר גולן, אך הוא עצמו לא היה פעיל בניהול העסק. מר גולן העיד אמנם כי התובע דווקא היה פעיל מאוד בעסק באותן שנים, ואף ידע את פרטי העסקה עם הנתבע וקיבל לידיו את התשלום, אך עדותו של מר גולן נמצאה על ידי ככלל בלתי מהימנה.

לעניין זה ניתן אפוא לקבל את גרסת התובע, אך בכך לא די. ככל שהתובע אמנם לא היה מודע להתנהלות העסק באותן שנים משום שמי שניהל את העסק היה מר גולן אין פירוש הדבר ששותף זהיר בנעליו לא היה חייב לברר את ההתנהלות העסקית בעסק. לשון אחר: שותף בעסק, שמן הסתם שותף לרווחי העסק, אך אינו מוצא לנכון, במשך שנים, לברר את מצבו הכספי של העסק, נוטל על עצמו את הסיכון שלא תתקבל טענת התיישנות המבוססת על כך שנעלמו ממנו עילות תביעה , אותן ניתן לאתר בקלות מעיון במסמכי הנהלת החשבונות של העסק.

הנתבעים טענו, לראשונה בסיכומיהם , כי גם א ם התביעה לא התיישנה עומדת להם טענת שיהוי שמצדיקה לדחות את התביעה.

את טענת השיהוי כמכשיר לדחיית התביעה אין לקבל. ראשית משום שאכן מדובר, כפי שטען ב"כ התובע, בהרחבת חזית אסורה. שנית, משום שהנתבעים לא הוכיחו את תנאי הסף לקבלת טענת השיהוי בדין האזרחי, בו כידוע יש לעשות שימוש בנסיבות חריגות בלבד [ראו ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים ירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5) 433, 448-446 (2.7.2003)].

העילה מכוח ההסכם
הנתבע ו מר גולן העידו כי ההסכמה ביניהם הייתה על פה (הגם שהצעתו הראשונה של מר גולן הייתה בכתב) .

יהודה מנגולי, אח נוסף של התובע ומר גולן, שלטענתו התקין את האלומיניום בבית משפחת עזרזר, ערך תצהיר לפיו העבודות בוצעו בהתאם להזמנת העבודה – נספח 5 לתצהירו ו"רשימת אלומיניום נוספת – בית עזרזר" – נספח 6 לתצהירו. למרבה הצער במהלך עדותו של העד התברר כי הלה לא חתם על תצהירו לפני עורך דין (עמ' 28 שורות 10-2 לפרוטוקול), ובכל מקרה הוברר כי העד לא היה מעורב בפרטי הזמנת העבודה (שנסגרו לדבריו בין הנתבע ומר גולן) , את העבודה ביצע מזמן ואינו זוכר את המידות והוא אינו יודע מי ערך את נספחים 5 ו-6, ומי שהציג לו אותם היה אחיו משה (שלא הובא לעדות). לפיכך עדותו של עד זה חסרת ערך לבירור התביעה.

התובע הצהיר אף הוא כי עבודות האלומיניום בוצעו כמפורט בהזמנת העבודה וברשימה (נספחים 5 ו-6 לתצהירי התובע) , אך בעדותו התברר כי גם הוא אינו יודע מי ערך את המסמכים ובכל מקרה אין לו מידע ישיר שכך אירע.

מר גולן העיד כי נספחים 5 ו-6 לתצהירי התובע "מזויפים", ואינם משקפים את ההסכמות בינו לבין הנתבע.

לאחר ששמעתי את העדויות הרלבנטיות אני קובע כי הנתבע ומר גולן לא ערכו הסכם בכתב לביצוע עבודות האלומיניום.

אין בין הצדדים מחלוקת של ממש בנוגע לתכולת העבודה. המחלוקת היא בנוגע למחיר שסוכם והתמורה ששולמה .

בעניין זה העידו הנתבע, מר גולן ומר כהן . כבר ראינו שיהודה מנגולי לא היה מעורב בפרטי הזמנת העבודה ואיש לא סתר את עדות הנתבעת כי גם לה לא הייתה כל מעורבות בנושא.

הנתבע העיד בתצהירו כי ניהל עם מר גולן משא ומתן בנוגע לגובה התמורה. מר גולן הציע לו הצעה התחלתית יקרה יחסית, ולאחר שהנתבע הציג לו שתי הצעות מחיר בגובה 120,000 ₪ (שהועברו לו מבעלי מקצוע באמצעות מר כהן) הציע מר גולן לבצע את עבודות האלומיניום בתמורה לסך של 140,000 ₪.

לפיכך העביר הנתבע למר גולן תמורת עבודות האלומיניום סך של כ- 140,000 ₪ באופן הבא: שני שיקים בסך 50,000 ₪ כל אחד (אחד מהשיקים ניתן על ידי מר כהן) ותשלום במזומן בגובה 10,000 דולר ארה"ב. זאת בחודשים דצמבר 2008 – ינואר 2009.

אחר זאת, בשנת 2009, העביר הנתבע למר גולן סך של 25,000 ₪ במזומן בגין "עבודות השלמה".

בעדותו בבית המשפט חזר הנתבע על גרסה זו והסביר שהיה מוכן לשלם למר גולן 20,000 ₪ יותר מן ההצעות שהיו בידו בשל איכות העבודה של "אלום רענן". הנתבע הוסיף כי ההצעה הראשונית של מר גולן הועלתה על הכתב על ידי האחרון, אך מסמך זה נשאר במשמורתו של מר גולן.

ב"כ התובע חקר את הנתבע על מכתב ששלח לו האחרון (נספח 4 לתצהירי התובע) בתגובה לדרישתו כי ישלם סך של 254,510 ₪ – יתרת תמורה בגין עבודות האלומיניום שביצע העסק בביתו (נספח 3 לתצהירי התובע). במכתב זה, מיום 29.12.2015, טען הנתבע כי תמורת העבודה שולמה בשיק בסך 50,000 ₪ "הלוואה שנתנה לי ע"י ידיד מר אלי כהן" ובשני שלבים נוספים במזומן, והנתבע לא נותר חייב לעסק.

כן הציג ב"כ התובע לנתבע את הק טעים הרלבנטיים מחקירותיו במשטרה:

בהודעתו ת/2 מיום 25.7.2013 סיפר ש"אלום רענן", באמצעות מר גולן, עשו את עבודות האלומיניום בביתו. עלות העבודה של דוד גולן הייתה לדבריו בהיקף של "עשרות אלפי שקלים" (שורה 122), וזאת לאחר בירור שעשה מר כהן כדי לקבל מושג בקשר לעלות. לאחר פגישה בה סירב לשכור את שירותיו של מר גולן בשל יוקר הצעתו הפחית מר גולן את המחיר ובעקבות כך הגיעו להסכמה. לא היה חוזה בכתב או הצעת מחיר מפורטת לעבודות אלו, אולם הצעתו הראשונית של מר גולן הייתה הצעה כתובה. התשלום בוצע במזומן ולא זכור לו אם קיבל חשבונית.

בהודעתו ת/1 מיום 11.7.2017 שאלו החוקרים את הנתבע האם יש לו מה להוסיף בעניין דרכי מימון שיפוץ ביתו. בין היתר סיפר הנתבע כי לא זכר בזמנו את התשלומים ל"אלום רענן", ולאחר בדיקה שילם 100,000 ₪ בשני שיקים, אחד מהם התקבל מאלי כהן והוחזר לו.

הסברו של הנתבע לפערים בנושא התמורה, העולים בגרסאו תיו השונות, הוא כי במסגרת חקירתו הראשונה במשטרה בשנת 2013, כשהיה בלחץ, מסר לחוקרים את שזכר אותה עת – ששילם למר גולן עשרות אלפי ₪ במזומן. המכתב שכתב לב"כ התובע בשנת 2015 היה לאחר שכבר איתר את השיק של מר כהן ולכן הדברים נרשמו כך . חקירתו השנייה במשטרה, בשנת 2017, נערכה לאחר שאיתר שיק נוסף על סך 50,000 ₪ שמשך הוא עצמו, וכך התאפשר לו להשלים את החֶסֶר בגרסתו הקודמת.

הנתבע טען כי לא ביקש להעלים מהמשטרה את שני השיקים. לדבריו מהלך כזה הוא חסר תוחלת ורק צפוי היה לפגוע בו משום שהמשטרה יכולה הייתה בנקל לאתר את אותם שיקים.

גרסה זו של הנתבע מוקשית למדי. הרבה יותר סביר להניח כי לנתבע, שנחקר במשטרה בין היתר אודות עירוב בין מע רכת היחסים הציבורית שהייתה לו כמנהל חברה קדישא עם מר גולן למערכת היחסים הפרטית בין השניים, היה אינטרס להעלים מחוקריו העברות כספים בינו לבין מר גולן, ולכן הודה בסכומים ספציפיים רק לאחר שהבין כי ישנן ראיות לקיומם.

עדותו של הנתבע אינה אמינה בעיניי ועל כן איני יכול לקבוע , בהסתמך על עדות זו, כי מעבר ל-100,000 ₪ שהכול מסכימים שהועברו לעסק בגין עבודות האלומיניום, שילם הנתבע למר גולן סכומים נוספים כלשהם במזומן. אף לא אוכל לקבוע כממצא שסכום העסקה המוסכם היה כפי טענת הנתבע .

מר גולן העיד כי תחילה הציע לנתבע לשלם עבור עבודות האלומיניום סך של 155,000 או 160,000 ₪, אך לאחר שהנתבע הראה לו הצעה של מישהו אחר בשווי נמוך יותר, 125,000 ₪, נאות לבצע את עבודות האלומיניום תמורת 140,000 ₪.

התמורה שולמה למר גולן, לגרסתו, באופן הבא: שני שיקים ב סך 50,000 ₪ ומזומן בסך 10,000 דולר ארה"ב. הסך במזומן שולם למר גולן בביתו של הנתבע. לאחר תקופה מסוימת ביצע העסק אצל הנתבע תוספת עבודה והנתבע שילם עבורה במזומן סך של 25,000 ₪ (עמ' 51 שורות 14-10) .

בשלב מאוחר יותר בעדותו נראה היה כי מר גולן טוען כי התמורה המוסכמת היא 100,000 ₪ בתוספת 10,000 דולר ארה"ב ו-25,000 ₪, אך בהמשך תיקן והסביר ששולמו לו 100,000 ₪ ו-10,000 דולר ארה"ב, דבר שבשל שער הדולר הגבוה באותה תקופה יצר לנתבע יתרת זכות בעסק בסך של כ-10,000 ₪ שנזקפה לטובת עבודות ההשלמה, כך שבמקום תמורתן שעלתה כדי כ-35,000 ₪ הוסיף לו הנתבע 25,000 ₪, וכך אוזן החשבון (עמ' 52 לפרוטוקול).

לדברי מר גולן התובע היה מודע לכל פרטי ההצעות לנתבע והוא גם זה שקיבל את הכסף, בהיותו "שר הכספים" של העסק באותה תקופה.

מר גולן נשאל על חקירתו במשטרה, שם מסר שעשה עבור הנתבע עבודות אלומיניום בביתו תמורת 100,000 ₪ (שנתקבלו בשני שיקים) בלבד. תגובתו הייתה שבכך שלא הזכיר את המזומנים שהועברו אליו ביקש לחפות על אחיו התובע – כיוון שהאחרון הוא זה שקיבל את הכסף. כשנשאל כיצד ניתן להאמין לגרסתו הנוכחית השיב שמשטרה זה לא בית המשפט ושם לא רצה לדבר על המזומנים.

לאחר שמיעת העד על דוכן העדים אין ביכולתי לקבוע האם שיקר בבית המשפט או במשטרה. ברור רק ששיקר לפחות באחת ההזדמנויות ואינני סבור כי ניתן לקבוע ממצאים כלשהם על סמך עדותו.

מר כהן, שהעיד מטעם התובע אך משלב מסוים התרתי לתובע לחוקרו בדרך בה חוקרים את עדי הצד שכנגד, הכחיש תחילה נחרצות שסייע לנתבע בהמצאת הערכות מחיר לעבודות אלומיניום בביתו (עמ' 31 לפרוטוקול). אך לאחר שנאמר לעד שכך טען הנתבע בחקירתו במשטרה – אמר שאם כך אמר הנתבע אז הוא מאמין לו וכנראה שזה נכון (עמ' 34 שורה 12; עמ' 35 שורה 21 לפרוטוקול).

מר כהן אישר שהלווה לנתבע סכום של 50,000 ₪, על דרך של העברת הסכום ל"אלום רענן". לדבריו הנתבע פרע בהמשך את ההלוואה.

עדותו של מר כהן הייתה בלתי מהימנה בעליל. העד הוא חבר קרוב של הנתבע וכיוון שהתובע הגיש תביעה נגדו יש לו סיבה להיות עוין לו. לא אוכל לקבוע ממצא בהסתמך על עדות העד.

סיכום ביניים – העילה ההסכמית
מן המקובץ לעיל עולה כי גובה התמורה המוסכמת בין הנתבע למר גולן לא הוכח.

אין חולק כי הנטל להוכיח את גובה התמורה המוסכמת מוטל במקרה זה על התובע. התובע לא הציג ראיות מהימנות שניתן לקבוע על יסודן שגובה התמורה המוסכמת הוא כפי שטען בכתב התביעה. אלמלא הודו הנתבעים כי סכום העסקה הכולל עומד על סך של 165,000 ₪ ראוי היה לדחות את התביעה בעילה החוזית כבר בשלב הנוכחי. כיוון שכך הודו ניתן לצרכי הדיון לצאת מנקודת הנחה שזה היה סכום התמורה המוסכם, כפי שטען ב"כ התובע בסיכומיו (עמ' 70 שורות 2-1 לפרוטוקול).

אין בנמצא כל ראיה מהימנה שתוכיח כי הנתבעים שילמו למר גולן סכום כלשהו מעבר ל-100,000 ₪ ואף על פי כן דעתי היא כי אין מקום לחייבם בתשלום סך של 65,000 ₪ לתובע .

טענת הנתבעים ששילמו את מלוא סכום התמורה החוזית היא מן הסוג של "הודאה והדחה" ( A plea in confession and avoidance), שמעבירה את נטל השכנוע על כתפי הנתבע כל אימת שמודה הוא בכל העובדות המהותיות של עילת התביעה נגדו אך טוען שמחמת עובדות נוספות אין התובע זכאי לסעד המבוקש [ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, פ"ד טז 1000 (1962); ע"א 71/77 אייזנברג נ' אילוז, פ"ד לא(2) 502 (1977); יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 321-320 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995) ; רע"א 296/11 נג'אר נ' עליאן פסקה 7 (23.2.2012) ].

אלא שבנסיבות מקרה זה, בו הוגשה התביעה כשבע שנים לאחר שנודעה לתובע עילת התביעה, נגרם לנתבעים נזק ראייתי ממשי ונפגמה יכולתם להתגונן מפני תביעה זו על דרך של איסוף מסמכים ואסמכתאות להוכחת טענתם כי פרעו את מלוא התמורה בגין עבודות האלומיניום. כידוע, נזק ראייתי שנגרם לנתבע כתוצאה מהשתהות התובע בהגשת תביעתו מצדיק העברת נטל. על כן, הגם שמלכתחילה הנטל להראות במקרה זה כי התמורה שולמה במלואה מונח היה על כתפי הנתבעים, חזר הנטל במקרה שבנדון אל שכמו של התובע [השוו ע"א 5110/05 מדינת ישראל מינהל מקרקעי ישראל נ' שטיינברג פסקאות ו(6) ו-ו(7) לפסק דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (18.1.2007)] .

התובע לא עמד בנטל המוטל עליו, בנסיבות העניין, להוכיח כי הנתבעים לא שילמו למר גולן את מלוא התמורה שהודו כי סוכמה בינם לבינו (165,000 ₪).

אשר על כן דין עילת התביעה החוזית להידחות, וכך אני עושה.

עשיית עושר ולא במשפט
בכתב תביעתו טען התובע טענה חלופית, בהתאם לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן – " חוק עשיית עושר ולא במשפט"). בכתב התביעה כל שנטען לעניין זה הוא כי הנתבעים לא שילמו את מלוא התמורה בגין עבודות האלומיניום ועל כן הם "חבים בחובת השבה". בהמשך הדרך התברר כי, הלכה למעשה, טוען התובע שעל הנתבעים לשלם לעסק, וכתוצאה מהמחאת הזכויות – לו, את מחיר השוק של עבודות האלומיניום, בניכוי הסכום ששולם על ידם למר גולן.

עילת תביעה זו, המבוססת על חוק עשיית עושר ולא במשפט, יש לדחות משני טעמים חלופיים.

א. העילה החוזית מוציאה את העילה של עשיית עושר ולא במשפט
סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט קובע את חובתו של הזוכה להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה. אלא שהזוכה , לפי חוק עשיית עושר ולא במשפט, הוא מי שקיבל נכס, שירות או טובת הנאה אחרת מן המזכה שלא על פי זכות שבדין.

הנתבעים התקשרו בהסכם עם מר גולן. במסגרת ההסכם סוכמה תמורה. התמורה החוזית שולמה. כמבואר להלן, התובע לא הוכיח כי מחיר השוק של עבודות האלומיניום שונה מן התמורה החוזית, אך גם אם היה עושה כן לא הייתה בכך כל רבותא, שכן בהתאם לעקרון חופש החוזים רשאים הצדדים לקבוע תמורה שאינה תואמת את מחיר השוק.

כידוע, כאשר קיים חוזה בין הצדדים אין מקום לתביעה בגין עשיית עושר לגבי מה שנכלל בחוזה. אם קיימת התעשרות, הרי היא נובעת מן הדין המכיר בתוקפו של החיוב, ולפיכך אין זו התעשרות שלא כדין [דניאל פרידמן, אלרן שפירא בר-אור, דיני עשיית עושר ולא במשפט 136, 137 (כרך א, מהד' 3, 2015)]. לעקרון זה יש אמנם חריגים אך אלה אינם מתקיימים בענייננו.

מכאן עולה שהנתבעים קיבלו את עבודות האלומיניום בהתאם לזכות שבדין, ואין מקום להחיל על המקרה את דיני עשיית עושר ולא במשפט.

ב. העילה של עשיית עושר ולא במשפט לא הוכחה לגופה
בקשר לשווי העבודות הביא התובע שתי ראיות: עדותו ועדות אחיו יהודה מנגולי. התובע העיד בתצהירו (סעיף 6) כי עלות עבודות האלומיניום הסתכמו בלמעלה מ-350,000 ₪ ו"מניסיונו" עלויות בית העסק לעבודות אלה הגיעו לסך הגבוה מ-100,000 ₪. גם אחי התובע, מר יהודה מנגולי, העיד באמצעות תצהיר כי "על בסיס ניסיוני הרב, מדובר בעבודה בשווי מאות אלפי ₪ ולא פחות מכך".

ואולם, בחקירתם הנגדית של השניים התברר כי אין אחיזה לגרסה לפיה העריכו את שווי העבודות בעצמם.

יהודה מנגולי, שכזכור לא חתם על תצהירו לפני עורך-דין ורק מטעם זה ראוי היה להתעלם מעדותו, הבהיר בחקירתו הנגדית כי הוא רק מתקין של עבודות אלומיניום (עמ' 29 שורה 6 לפרוטוקול), והוא לא היה מעורב ואינו מעורב בנושא כספים (עמ' 28 שורות 15-14 לפרוטוקול).

ואילו התובע העיד שלא קרא את תצהירו טרם הגשתו לבית המשפט כי סמך על עורך הדין (עמ' 39 שורות 7-4 לפרוטוקול) , וכאשר נשאל התובע כמה כסף הוא תובע השיב כך: "ת: זה מול העו"ד. 300,000 ₪. דיברתי עם העו"ד שלי. ש: הוא אמר לך כמה חסר? ת: משהו כזה, או עם משה דיברתי." בנוסף, בתשובה לשאלה מדוע הגיש תביעה בסך 25,000 ₪ נגד מר כהן אמר התובע כך : "דברים כאלה אנחנו נותנים לעו"ד שעושה לנו את כל העבודה. לא כל כך בקיאים בנושא הזה. העו"ד אומר תחתום פה ואנחנו חותמים. כל הנושא אנו משאירים לעו"ד שלנו. בשביל זה משלמים לו".

זאת ועוד. כפי שכבר צוין למעלה, על מנת לנסות ולהוכיח עילה זו של עשיית עושר ולא במשפט ביקש התובע, בשלב מאוחר מאוד של הדיון, לאפשר לו לבקר בבית הנתבעים על מנת לתעד את עבודות האלומיניום. בקשה זו נדחתה על ידי ביום 5.3.2019 , והטעמים לכך מפורטים בה, אך התאפשר לתובע לעמוד על היקף העבודות שבוצעו בעזרת תמונות (רבות) שקיבל מהנתבעים.

והנה, תמונות אלה צורפו לתצהירי התובע אך הוא לא ראה לנכון להעיד מומחה מטעמו בנוגע להיקף ולשווי העבודות, והסתפק כאמור במומחיותו הפרטית ובזו של אחיו יהודה מנגולי .

אין אפוא בסיס עובדתי לנטען בתביעה בכל הקשור לשווי העבודות וממילא נשמטה העילה של עשיית עושר ולא במשפט.

התוצאה
דין התביעה להידחות וכך אני עושה.

הנתבעים זכאים כמובן להוצאות משפט ושכ"ט עורך דין.

לא מצאתי במקרה זה להשית על התובע הוצאות מוגדלות, כפי עתירת הנתבעים, בשל האופן בו ניהל את ההליך (הגם שלפחות חלק מהתנהלות התובע לא היה מיטבי ונראה כי זמן ההתדיינ ות התארך בעיקר כתוצאה מכך), או בשל האופן בו השיג מסמכים מתיק המשטרה של הנתבע.

לעומת זה, טעם רב מצאתי בטענת הנתבעים כי ראוי במקרה דנן להשית הוצאות גם בשל כך שרק בשלב הסיכומים מצא התובע לנכון לצמצם באופן ניכר את סכום התביעה בעילה ההסכמית, ולהעמידו על סך של 65,000 ₪ בלבד.

בוודאי שיש מקום לשפות את הנתבעים בגין ההוצאות בסך 1,500 ₪ שחייב אותם בית המשפט המחוזי כאשר קיבל את בקשת רשות הערעור (ואת הערעור) על החלטתי לא לאפשר להעיד את מר לביא ללא תצהיר. זאת משום שבית המשפט המחוזי קבע בהחלטתו שאם יתברר כי עדותו של זה תהיה בלתי רלבנטית ניתן יהיה להתייחס לכך במסגרת פסק הדין ולחייב בהוצאות. והנה, ביום העדות החליט התובע לוותר על העדות של העד שלא זומן כדין (ולא ביקש לדחותה למועד אחר) וממילא הצהיר על עצמו שלא מצא בה רלבנטיות.

אני מחייב אפוא את התובע לשלם לנתבעים הוצאות משפט בגובה 5,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בגובה 25,000 ₪. כללתי בסכום זה את המע"מ.

הסכומים כולם ישתלמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, ב' אדר תש"פ, 27 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.