הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 17654-02-19

בפני
כבוד ה שופטת חגית בולמש

תובעים

  1. מרכז הסוכן 2015 בע"מ
  2. יצחק סימן טוב

נגד

נתבעים

  1. מרדכי לוי
  2. אם.אר.אי. ייעוץ פננסי בע"מ

ב"כ התובעים עו"ד דורון טאובמן
ב"כ הנתבעים עו"ד שי אליאס

פסק דין

לפני תביעה לפיצויים וצו מניעה קבוע שהגישו סוכנות ביטוח וסוכן הביטוח, שהינו מבעליה , כנגד סוכנות ביטוח וסוכן ביטוח מתחרים בגין גזל סוד מסחרי ועשיית שימוש שלא כדין ברשימת לקוחות המהווה "סוד מסחרי" של התובעים. זאת, בניגוד לדין ותוך גרימה להפרת סעיפי אי תחרות ושמירת סודיות עליהם חתומים עובדי הנתבעת 2, שהעסיקה אותם בסמוך להתפטרותם מהתובעים.

רקע כללי
ביום 7.2.19 הגישו התובעת 1, מרכז הסוכן 2015 בע"מ (מרכז הסוכן), והתובע 2, מר יצחק סימן טוב (סימן טוב), תביעה בסכום של 866,800 ₪ לפיצוי בגין שימוש אסור ברשימת הלקוחות של מרכז הסוכן המהווה סוד מסחרי, וצו מניעה קבוע למניעת המשך השימוש האסור.
מרכז הסוכן הינה סוכנות ביטוח הפועלת בהוד השרון. סימן טוב, סוכן ביטוח מורשה, הנו מבעליה של מרכז הסוכן ומנכ"ל משותף. כחלק מפעילות העסק, התובעים עושים שימוש בשם "מרכז הביטוח", בין היתר, במסגרת אתר האינטרנט ושלט העסק (מרכז הביטוח). במרכז הביטוח הועסקו בתקופה הרלבנטית עובדים רבים, בין היתר, במחלקת שיווק טלפוני שמתוקף תפקידם יצרו קשר טלפוני עם לקוחות פוטנציאליים לצורך רכישת פוליסות ביטוח.
הנתבע 1, מר מרדכי לוי (לוי), הנו סוכן ביטוח מורשה ובעל סוכנות ביטוח, אשר החל בשיתוף פעולה עם הנתבעת 2, חברת אם.אר.אי ייעוץ פננסי בע"מ (הנתבעת 2), שהינה בבעלותו המלאה של מאור רבי (מאור), ממועד הקמתה ביום 5.3.18. מאור הינו עובד לשעבר של מרכז הביטוח. הנתבעים שיתפו פעולה כך שפעולות השיווק בוצעו על ידי הנתבעת 2, והפוליסות של הלקוחות נחתמו על ידי מר לוי, כסוכן ביטוח, כאשר כל אחד פועל מכתובת אחרת בעיר רעננה.
בשלהי שנת 2016 התפטר מאור, ושנה לאחר מכן התפטרו גם מנהל מחלקת השיווק הטלפוני מר חן מנחם מור (מור) ועובדים נוספים. מור והעובדים הועסקו על ידי הנתבעת 2, ובטרם הוקמה על ידי מאור, כעוסק מורשה.
בסמוך לעזיבה של העובדים החלו להתקבל במרכז הביטוח מכתבי ביטול מטעם לקוחותיה. במקביל, בסוף 2017, תחילת שנת 2018, עברו מבוטחים של מרכז הביטוח לסוכנות הביטוח של הנתבעים. עובדי מרכז הביטוח, בעבר ובהווה, לרבות העובדים של מרכז הסוכן שהועסקו על ידי מאור והנתבעת 2, חתומים על כתב התחייבות לשמירת סודיות, לפיו התחייבו "שלא לרשום ו/או להעתיק ו/או לצלם ו/או להקליט ו/או להוציא בכל דרך מרשותה הבלעדית של החברה כל מסמך, נייר, כתב, צילום, תקליטור, דיסקט, מחשב וכל אמצעי אלקטרוני או מכני אחר המכיל מידע הקשור בחברה... לא לפנות בכל צורה או דרך ללקוחות מרכז הביטוח שהינם אדם או תאגיד שהמשרד מקיים איתם קשרים עסקיים ב-24 חודש שקדמו למועד סיום העסקתי לרבות לקוחות פוטנציאלים שמרכז הביטוח היה בקשר איתם".
לאחר קבלת מידע מחברות הביטוח במסגרת צווים, מצויה כיום בפני בית המשפט רשימת לקוחות לוי בתחום ביטוחי הבריאות והחיים, שנערכו באמצעות מרכז הארצי לביטוח (בשיתוף פעולה בין הנתבעים, במנותק מלקוחותיו האישיים של לוי) החל מיום 1.11.17 ועד למועד הצו בשנת 2019. הרשימה כוללת 466 לקוחות בתחום הבריאות והחיים, מתוכם 194 לקוחות שהיו בעברם לקוחות מרכז הביטוח ועברו לנתבעים. מרשימה זו עולה כי לקוחות הנתבעים שהיו בעברם לקוחות התובעים הוחתמו החל מסוף שנת 2017, תחילת 2018, אולם, מרביתם הגדול ביטל את הפוליסות כך שנותרו אצל הנתבעים נכון למועד הצווים 57 פוליסות ביטוח פעילות עד היום.

ההליכים הדיוניים בתובענה
בטרם אדון במחלוקת המרכזית העומדת לפנינו, ראוי להזכיר שני הליכים דיוניים מרכזיים שהתנהלו במסגרת בקשות בתיק זה. האחד, בקשה לעיכוב הליכים בשל הליך תלוי ועומד והשני צו מניעה זמני, שבמסגרתו ניתנו צווים לחברות הביטוח וגובשה רשימת לקוחות הנתבעים.
עיכוב הליכים בשל הליך משפטי תלוי ועומד בבית הדין לעבודה
הנתבעים טענו באריכות בסיכומיהם כי דין התביעה להידחות ו/או להתעכב מחמת הליכים משפטיים מקבילים אשר מתנהלים בבית הדין האזורי לעבודה בעובדות ושאלות משפטיות דומות, ובכלל בסוגיות שבמהותן הינן זהות לאלו המונחות בפני בית המשפט בתיק זה.
טענה זו אינה חדשה, והוכרעה במסגרת ההליכים המקדמיים בתיק. ביום 3.4.19 דחה בית המשפט את הבקשה לעיכוב הליכים וקבע כי הנתבעים בהליך זה, שאינם חלק מההליכים בבית הדין לעבודה, הינם הגורמים הנחוצים לבירור התובענה שבמרכזה עומדת שאלת השימוש שנעשה או לא ברשימת הלקוחות של התובעים, וצו עתידי למניעת שימוש כאמור.
המדובר בתביעות המתנהלות בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב וטרם הוכרעו, בין התובעים לבין מאור רבי במסגרת סע"ש 37455-07-18 ו-סע"ש 44101-10-19 (תביעות מאור רבי), וכן שתי תביעות נוספות, בין התובעים לבין הגב' נטלי כהן, עובדת לשעבר במרכז הביטוח, שמתנהלות גם כן בביה"ד האזורי לעבודה במסגרת סע"ש 14461-06-18 ו-סע"ש 35325-12-18 (תביעות נטלי כהן).
הנתבעים טענו וטוענים בסיכומים כי נוכח החפיפה הקיימת הן בעילות התביעה והן בקשר עם הסעדים הכספיים המבוקשים בגין גניבת רשימת לקוחות כ"סוד מסחרי" של התובעים, בתביעה שלפניי והתביעות הנדונות בביה"ד האזורי לעבודה, אין מנוס מלהורות על עיכוב הליכים לכל הפחות. תוצאה זו מתבקשת ותואמת, לטענתם, את ההלכה הפסוקה לפיה אין להכביד על בתי המשפט לדון באותם עניינים במקביל ולו מן החשש להכרעות סותרות ובזבוז זמן שיפוטי.
אלא, שאין כך הם פני הדברים ויש לדחות את טענות הנתבעים בעניין עיכוב ההליכים בתביעה שלפניי. אבהיר ואנמק.
ראשית, כאמור, הבקשה הוכרעה עוד בתחילת ההליך, בין היתר, מאחר והנתבעים בהליך דנן אינם צד להליכים בביה"ד לעבודה ומפאת היותם גורמים הנחוצים לבירור התובענה. בשלב זה, מצוי התיק לאחר הגשת סיכומים ולכן פוחת עוד יותר הנימוק של חסכון זמן שיפוטי.
בנוסף, השאלה העומדת במרכז המחלוקת בתובענה שלפניי היא האם נעשה או לא נעשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים. לכן, גם אם קיימת חפיפה בחלק מן השאלות בין ההליך האזרחי דכאן לבין ההליכים שמתנהלים בבית הדין לעבודה, ובפרט בשאלה האם רשימת הלקוחות של התובעים נגזלה מהם, על ידי מי מהנתבעים בבית הדין לעבודה, אין חשש להכרעות סותרות שכן גם אם ייקבע במסגרת תביעת מאור רבי בבית הדין לעבודה שמאור לא גזל את רשימת הלקוחות, מכוח היותו עובד לשעבר שהועסק על ידי מרכז הסוכן, עדיין תהא לתובעים הזכות לבקש סעד כספי וסעד אופרטיבי צופה פני עתיד בגין שימוש שבוצע ויבוצע באותה רשימת לקוחות על ידי חברה שבבעלותו וסוכן נוסף שאינו חלק מהתביעות בבית הדין, כטענת התובעים בתביעה זו.
שנית, התובענה שבפניי הוגשה כנגד שני נתבעים שלא הועסקו על ידי מרכז הביטוח בעבר ואף אינם צד להליכים בביה"ד לעבודה, בגין עוולת גזל סוד מסחרי. האחד, מרדכי לוי, סוכן ביטוח שבאמצעות רישיונו נעשה החיתום של 194 פוליסות הביטוח, ולטענת התובעים נהנה מהרווחים שהתקבלו מחברות הביטוח בגין פוליסות אלו. השנייה, הנתבעת 2, שהינה חברה בע"מ, כמי שמעסיקה את אותם עובדים אשר עשו שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים.
מעצם אופייה של הנתבעת 2, כחברה בערבון מוגבל ובהתאם לסעיף 4 לחוק החברות, התשנ"ט-1999, נהנית הנתבעת 2 מעקרון האישיות המשפטית הנפרדת מזו של בעלי מניותיה. בסעיף 6 לחוק החברות קבע המחוקק את רשימת המקרים בהם יורם מסך ההתאגדות של חברה שבמסגרתה ניתן יהיה לייחס את חובות ומעשי החברה לבעלי מניותיה.
בענייננו, כלל לא עתרו התובעים להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2, כך שלא יהיה ניתן לייחס לבעלי הנתבעת 2, מאור רבי, את אחריותה וחובותיה של הנתבעת 2 מפאת היותו בעל מניותיה. המשמעות היא, בהעדר החלטה שיפוטית להרמת מסך ההתאגדות של הנתבעת 2, כחברה בע"מ, שלא נתבקשה וממילא לא הוצגו ראיות נדרשות לצורך כך, מתקיימת הדוקטרינה של אישיות משפטית נפרדת (ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נ' דלתות חמדיה בע"מ (מיום 16.10.05, פורסם בנבו)). לעירוב בין האישיות המשפטית של הנתבעת 2 לבין מאור ראה, לדוגמא, סעיף 14.4 בעמ' 6 וסעיף 36 בעמ' 10 לסיכומי הנתבעים, סעיף 32 בעמ' 9 לסיכומי הנתבעים, סעיף 56 בעמ' 15 לסיכומי הנתבעים. בניגוד לעקרון האישיות המשפטית הנפרדת, הנתבעים לא הקפידו במהלך סיכומיהם ובמהלך הדיון לבצע את ההפרדה כאמור. אולם, בית המשפט נדרש לפעול על פי דין, בפרט כאשר התביעה אינה לחיובו האישי, ולא נטענה טענה להרמת מסך.
במסגרת הדיון שמתקיים בבית הדין לעבודה, בתביעות מאור רבי ונטלי כהן מול התובעים, נדונות השאלות האם עובדים אלו, אישית, הפרו את כתב ההתחייבות לאי תחרות עליה חתמו כמועסקים עם תחילת עבודתם במרכז הביטוח, וכן האם גזלו אישית שלא כדין את רשימת הלקוחות של מרכז הביטוח.
לעומת זאת, הדיון בתובענה שלפניי הנו ביחס לנתבעים שונים לגמרי והם - סוכן הביטוח לוי והנתבעת 2, כחברה שמעסיקה את עובדי מרכז הביטוח לשעבר, בשאלה האם נעשה שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות של התובעים שבעטיו נפגעו רווחי התובעים, בין היתר במסגרת אותם 194 לקוחות, וכן נזקים נוספים מעצם הצורך בשימור לקוחות, לאחר שהנתבעת 2 פנתה אליהם תוך פגיעה בסודותיה המסחריים של התובעת 1.
דהיינו, להבדיל מסמכותו הייחודית של ביה"ד לעבודה לדון ולהכריע בטענות ביחס לעובד מסוים מכוח יחסי עובד ומעסיק לשעבר, על פי דיני העבודה ועל פי הסכם אי תחרות וסודיות עליהם חתום העובד, בענייננו, עסקינן בשאלה האם השימוש בסוד מסחרי עולה לכדי עוולה מסחרית, על פי חוק עוולות מסחריות, כנגד בעלי דין שאינם אנשים פרטיים, אלא, הנתבע 1 כעוסק מורשה והנתבעת 2 כחברה בע"מ.
בסעיף 22(א)(1) לחוק עוולות מסחריות נקבע כי, הסמכות הייחודית תהא נתונה לבית הדין לעבודה ביחס לכל תובענה שעילתה הפרת פרק הסודיות המסחרית בחוק עוולות מסחריות, רק כאשר היא נובעת מיחסי עובד ומעסיק, ובית הדין אינו מוסמך לדון בתביעות שבין מעסיק קודם למעסיק חדש, כבענייננו. עמד על כך, מיגל דויטש בספרו עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב) (עמ' 808-809) ( דויטש):
"אף שחוק עוולות מסחריות אינו מגביל במפורש את הסמכות של בית-הדין להליך בין צדדים שהם עובד ומעביד, או אשר היו כאלה, ומסתפק בכך שהעילה נובעת מיחסי עובד ומעביר, אין לפרשו כמקנה סמכות לבית-הדין לעבודה לדון בתביעה בין מעביד קודם לבין מעביד חדש של אותו עובד, או בינו לבין צד שלישי אחר. אין הצדקה עניינית לכפות על צד שלישי כאמור התדיינות בפני ערכאה שתפקידה להסדיר יחסי עבודה... בכל מקרה, התובענה שלגביה קיימת סמכות היא בין העובד לבין חליפו של המעביד ולא בין שני המעבידים."
לסיכום בקשת עיכוב ההליכים: לא מדובר באותם בעלי דין; עילות התביעה שונות והאינטרסים המוגנים בכל אחד מן ההליכים שונים זה מזה; הסעדים והצווים שונים מאלה שניתן לתת בבית הדין לעבודה, לרבות בכל הקשור לשאלת השימוש העתידי ברשימת הלקוחות; לא קיים מעשה בית דין או השתק שיפוטי מכוח קביעות חלוטות שיאפשרו לבסס קביעות רלבנטיות מספיקות לתיק זה וימנעו את הצורך להכריע בשאלות שבמחלוקת, לרבות שאלת השימוש בסוד מסחרי של הנתבעים; התיק בשל לפסק דין, לאחר שהוגשו הסיכומים. משכך, דין הבקשה לעיכוב הליכים להידחות פעם נוספת.
צו מניעה זמני וצווים לאיתור רשימת לקוחות הנתבעים
במסגרת הדיונים וההליכים הרבים שהתנהלו בבקשה למתן צו מניעה זמני ניתן צו הדדי לפיו כל אחד מן הצדדים לא יפנו ללקוחות קיימים של הצד שכנגד, וזאת בהתאם לשמות שיופיעו ברשימת הלקוחות שכל צד יגיש לתיק. הובהר כי לקוחות קיימים הם לקוחות שחתמו מול סוכן ביטוח על הצעת ביטוח. לאחר דיונים בתיק בעניין צו המניעה, ומשעה שנתגלו מחלוקות בין הצדדים בנוגע לרשימת הלקוחות של לוי, היקפה והאם היא כוללת את כל הלקוחות, ביקשו התובעים צווים לחברות הביטוח מגדל חברה לביטוח בע"מ, כלל חברה לביטוח בע"מ והראל חברה לביטוח בע"מ, להמצאת רשימת לקוחות מלאה הרשומים על שם לוי בתחומי הבריאות והחיים, החל מיום 1.11.17 ועד לאותו היום (הצווים המבוקשים) וזאת במטרה לוודא כי הרשימה שהמציאו הנתבעים מלאה ועדכנית. לאחר קבלת הבקשה ומתן הצווים, ביום 2.10.19, הגישו חברות הביטוח מגדל והראל לתיק בית המשפט את רשימת הלקוחות של לוי ביום 4.11.19 וביום 9.12.19 בהתאמה. רשימת הלקוחות של לוי בחברת כלל צורפה לתצהירו של סימן טוב כנספח 14.
לאחר הצלבה והשוואה בין רשימת הלקוחות של מרכז הביטוח ומר לוי, ועל פי הצווים המבוקשים, גובשה רשימת 194 הלקוחות של הנתבעים, ביחס אליהם נטען כי הנם לקוחות של מרכז הביטוח, וכן עלה כי נכון למועד קבלת הצווים בידי לוי 466 מבוטחים עדכניים בתחום הבריאות והחיים החל מיום 1.11.17. כן עלה כי החל מסוף שנת 2017 ועד למועד מתן הצווים חלקן הגדול של אותן 194 פוליסות בוטלו במהלך התקופה, כך שנשארו בתוקף 57 פוליסות פעילות אצל לוי, בנוגע ללקוחות עבר של התובעים.

הראיות
הצדדים הגישו את ראיותיהם לתיק וביום 8.6.21 התקיים דיון הוכחות במהלכו העידו בפני העדים שלהלן:
מטעם התובעים: סימן טוב; מר עמוס קילזי- נותן שירותי מחשוב למרכז הסוכן; מומחה הביטוח - מר תמיר גורן.
מטעם הנתבעים: מאור; לוי; מומחה הביטוח - מר אהוד שני; ועובדי מרכז הסוכן בעברם – מור, הגב' נירה כהן והגב' רונית אפריים.
למעט מבוטחת אחת, שעדותה נתבקשה על ידי הנתבעים, ושלא התייצבה לעדות ותצהירה הוצא מהתיק, כאמור בהחלטה בפרוטוקול מיום 8.6.21, הצדדים לא ביקשו ולא זימנו מבוטחים נוספים כעדים מטעמם. לכך יינתן משקל בהמשך, בשים לב למחלוקות בין הצדדים.

טענות התביעה

תחומי הפעילות של הצדדים: מרכז הביטוח הינה סוכנת ביטוח ותיקה הפועלת בעיר הוד השרון במגוון ענפי הביטוח השונים ובכללם גם בענפי הביטוח בריאות וחיים. בתקופה הרלוונטית לתביעה זו, מרכז הביטוח העסיקה כ-35 עובדים. לוי הנו סוכן ביטוח מורשה ובעל הסוכנות ששמה "מרדכי לוי סוכנות לביטוח". עיקר עיסוקה של הסוכנות של לוי היה בתחום הביטוח האלמנטרי, זאת במובחן ממרכז הביטוח שם החלק הארי של הפעילות מתבצע דרך מחלקת שיווק ומכירות טלפוניות של ביטוחי בריאות וחיים.
התפטרות העובדים וקליטתם בנתבעת 1: כשנה לאחר שעזב מאור את עבודתו במרכז הביטוח ביום 11.4.16 התפטרו יתר עובדי מחלקת השיווק הטלפוני במרכז הביטוח, בהתאם לרשימת עובדים שפורטה בתצהירי התובעים, והחלו את עבודתם במקום החדש שעונה לשם "המרכז הארצי לביטוח" בניהולו של מאור, תחילה כעוסק מורשה ולאחר מכן תחת כובעה של הנתבעת 2, המצויה בבעלותו היחידה והבלעדית של מאור. תאריכי ההתפטרות הינם מיולי 2017 עד לדצמבר 2017.
התובעים טוענים כי כל העובדים נקלטו בנתבעת 2, ללא יוצא מן הכלל, הגיעו למרכז הביטוח ללא ניסיון וחסרי ידע בעולם הביטוח, ומרכז הביטוח היא זו שהשקיעה רבות בהדרכה ולימוד כל אחד מעובדיה עד להכשרתם המקצועית המלאה. כך למשל, בשנת 2013 החל סימן טוב להכשיר את העובד חן מור (שכנגדו ניתן צו כינוס נכסים והוכרז כפושט רגל), אשר היה חסר כל ידע בתחום הביטוח עד אשר מונה לימים למנהל מחלקת השיווק הטלפוני במרכז הביטוח.
בסמוך לעזיבתם המפתיעה של עובדי מרכז הביטוח, החלו להתקבל גם הודעות ביטול של פוליסות רבות במרכז הביטוח.
שיתוף הפעולה בין הנתבעים: היות ולמאור אין רישיון לעסוק בביטוח, הוא החל לבטח לקוחות יחד עם עובדיו בנתבעת 2, תוך שימוש שלא כדין ברישיון סוכן הביטוח של לוי. באופן זה עשו הנתבעים שימוש ברשימת הלקוחות של מרכז הביטוח גם ללא רישיון סוכן על ידי מאור והעובדים, תוך ניצול רישיונו של לוי ובשיתוף פעולה בניהם, ותוך שהם מכנים את עצמם "המרכז הארצי לביטוח" (ההדגשה הוספה – ח.ב.).
התנהלות מעין זו עולה לכדי עבירה על סעיפים 41(א) ו-42(ב) לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א-1981.
שימוש בסממנים מטעים: מבדיקה שערכו התובעים התברר כי לאחר שהמרכז הארצי לביטוח קלט לעבודה את עובדי מרכז הביטוח, החלו אותם עובדים לפנות ללקוחות מרכז הביטוח להם ערכו פוליסות ביטוח במסגרת עבודתם במרכז הביטוח, וכל זאת תוך שימוש בכתובות דואר אלקטרוני ובשם סוכנות דומים מאוד לאלו של מרכז הביטוח עד כדי שהוטעו לחשוב כאילו מדובר בסוכני מרכז הביטוח:
כך למשל, בעת שפנו מאור ועובדי הנתבעת 2 ללקוחות מרכז הביטוח, עשו שימוש מטעה בשם "המרכז הארצי לביטוח" בניסיון להטעות את הלקוחות לחשוב כאילו מדובר בסוכן מטעם מרכז הביטוח שמעוניין להציע להם כיסוי ביטוחי טוב יותר, זאת בהינתן העובדה שאותו סוכן ערך לו את הפוליסות בעבר והכיר את הלקוחות אליהם פנה במסגרת עבודתו במרכז הביטוח.
בנוסף, מאור ועובדיו במרכז הארצי לביטוח עשו שימוש בכתובות דואר אלקטרוני בעלות צליל דומה לאלו של מרכז הביטוח באמצעות הסיומות [email protected], בעוד שכתובות דוא"ל של מרכז הביטוח מסתיימות ב- @ins2000.co.il.
זיוף חתימות מבוטחים: עובדי הנתבעת זייפו חתימות מבוטחים בטפסי הודעות ביטול פוליסות, ומכתבי תלונה של המבוטחים לחברות הביטוח בגין מעשים אלה צורפו לתצהירים. בשל חומרת מעשי הנתבעים, הודיעו חברות הביטוח כלל ומגדל, בצעד חריג מאוד, על הפסקת עבודתם המשותפת עם לוי בביטוחי בריאות וחיים.
הלקוחות לשעבר של התובעים היוו נתח משמעותי מלקוחות לוי: לאחר שחברות הביטוח כלל, מגדל והראל הגישו את רשימות הלקוחות הרשומות תחת הסוכן לוי, במסגרת הצווים שניתנו על ידי בית משפט זה ובהשוואה לרשימות שהועברו על ידי הנתבעים, לא יכולה להיות מחלוקת כי מתוך 466 לקוחות קיימים בתחום הבריאות והחיים אצל הנתבע 1, 194 לקוחות הם לקוחות של מרכז הביטוח (המהווים 42% אחוז).
רשימת הלקוחות היא סוד מסחרי: רשימת הלקוחות של מרכז הביטוח הינה בגדר "סוד מסחרי" בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה בהיותה כוללת פרטים כגון: שמות מלאים, מספרי ת.ז., טלפונים, פרטים אודות חברת הביטוח המבטחת, מועד כניסתה לתוקף של פוליסת הביטוח וסכום הפרמיה שנגבתה בגינה וכו'. אין מחלוקת כי רשימת הלקוחות הינה בגדר קניינם של התובעים, אינה נחלת הכלל ולא ניתנת לגילוי בקלות אם בכלל, ובכוחה להקנות יתרון עסקי למחזיק בה. עדותו של לוי אך חיזקה טענה זו, שכן גם הוא רואה ברשימת לקוחותיו סוד מסחרי.
הנזקים: התובעים טוענים כי במעשה הגזל של רשימת הלקוחות והשימוש בה על ידי מי מהנתבעים ו/או מי מטעמם, נגרמו להם נזקים ישירים ועקיפים בעטיים עתרו לקבלת הסעדים הבאים:
צו הצהרתי שקובע כי חל איסור על הנתבעים ליצור קשר, להציע הצעות, למכור פוליסות ביטוח במישרין או בעקיפין ללקוחות התובעים בהתאם לרשימת הלקוחות.
פיצוי כספי בסך כולל של 716,823 ₪ (נומינלי) בגין נזקים ישירים בלבד (עמלות היקף ועמלות נפרעים), בהתאם לחו"ד המומחה מטעם התובעים (חו"ד צורפה כנספח 5 לכתב התביעה).
פיצוי כספי בסך כולל של 150,000 ₪ בגין נזקים עקיפים שנגרמו לתובעים, בין היתר, בגין הפסדים בהחזרת עמלות שהתקבלו מחברות הביטוח, העדר הכנסה עתידית מעמלות, הפעלת מחלקת שימור לקוחות, פגיעה במוניטין, הפחתת עמלות מחברות הביטוח עקב הקטנת התיק הביטוחי והכשרת עובדים חדשים.
במקביל הוגשה בקשה למתן צו מניעה קבוע המונע מהנתבעים לפנות למבוטחים של התובעים ולעשות שימוש במידע השייך לה ובפרט ברשימת הלקוחות של התובעים.

טענות ההגנה

הנתבעים ניהלו הגנתם ביחד. תצהירו של מאור כולל טענותיו, כפי שנטענו בתביעות בבית הדין לעבודה, ולא נעשתה הפרדה בו בין הנתבעת 2, כחברה, לבין היותו אדם פרטי ועובד לשעבר אצל התובעים.
לוי שלל את החלוקה לתחומים שביצעו התובעים בתצהירם והבהיר כי רישיונו אינו מוגבל לתחום ביטוח אחד והוא עוסק הן בביטוח אלמנטרי והן בביטוח חיים ובריאות. ללוי עשרות לקוחות פעילים.
מאור, שהנו הבעלים, הדירקטור ובעל המניות היחיד בנתבעת 2, עבד אצל התובעת ועם ביצוע גמר חשבון בחודש ספטמבר 2016, סיים את עבודתו שם. בטרם החל מאור בשיתוף הפעולה עם ה"מרכז הארצי לביטוח מרדכי לוי" כנותן שירותים, הספיק מאור לעבוד בסוכנות ביטוח בתל אביב ובחברת הביטוח הפניקס.
מאור והנתבעת 2 לא העסיקו עובדים אלא כנותני שירותים ל"מרכז הארצי לביטוח מרדכי לוי". מאור או מי מטעמו לא הציגו עצמם כעובדי התובעים ולא הטעו צד שלישי לחשוב כך. ההחתמה על כתב ההתחייבות נעשתה שלא כדין. התובעים הם שהפרו את הסכם העסקה באופן יסודי עם מאור, וכן קיימות תביעות נוספות של עובדים כנגד התובעים על הפרת זכויותיהם.
מאור לא פנה ללקוחות התובעים במהלך 24 החודשים שלאחר סיום העסקתו אצל התובעים, לא הפר את כתב ההתחייבות עליו חתם, לא עשה שימוש במידע שהגיע אליו במסגרת עבודתו אצל התובעים, לא הוציא מרשות התובעים כל מידע, לא הציג מצג שווא בפני צדדים שלישיים, לא שידל עובדים לעזוב את מקום עבודתם במרכז הביטוח ולעבור לעבוד אצלו, לא החזיק ברשותו את רשימת הלקוחות של התובעים, לא גזל מבוטחים מהתובעים ואף לא אחראי לביטול הפוליסות הנטענות.
הטענה בדבר גזל או שידול של עובדים אינה נכונה שכן לא כל העובדים שעזבו את מרכז הביטוח עברו לעבוד אצל הנתבע 1, לוי, ואף חלק מהם החלו לעבוד אצלו מספר שנים לאחר סיום העבודה אצל התובעים. הן בכתב ההגנה והן בתצהירו של מאור נטען כי מאור לא העסיק עובדים (סעיפים 42ב, 42ח, 44 ו-52 לתצהירו של מאור).
ללוי אין כל ידיעה בדבר לקוחות הנתבעת 2 שכן לקוחות אלה טופלו רק על ידי הנתבעת 2 באמצעות מאור, וללא קשר ללוי (סעיף 14 לתצהיר לוי). לא ידוע ללוי על היקף הפוליסות שבוטלו לכאורה ואין לו קשר לביטולים אלה, ככל שהיו.
הגם שלא נעשה שימוש בשם "מרכז הביטוח", שם זה אינו שם מסחרי של התובעים ואינו רשום ככזה, אלא מדובר בשם כללי בו עושים שימוש מאות סוכני ביטוח. יתר על כן, שמה של התובעת 1 הוא בכלל "מרכז הסוכן 2015 בע"מ" או "מרכז הסוכן" ובוודאי שלא "מרכז הביטוח" כנטען על ידה. בשיחות עם הלקוחות נאמר כי שם הסוכנות הינו "המרכז הארצי לביטוח מרדכי לוי".
הנתבעים מכחישים כי הם או מי מטעמם עשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים ואף טענו כי אינם מכירים את אותה הרשימה הנטענת על ידי התובעים, ככל שקיימת רשימה כזו בכלל. מכל מקום, מעולם לא הוצגה בפניהם רשימת לקוחות של התובעים, לא על ידי מור ולא על ידי שום גורם אחר.
פרטי המבוטחים של התובעים ו/או מאגרי המידע שלהם אינם בגדר סוד מסחרי כמשמעותו בחוק עוולות מסחריות וניתן למצוא נתונים אלו בנקל באינטרנט. לא הוכח כי לשם השגתה של רשימת הלקוחות הנטענת היה דרוש מאמץ מיוחד וכי יש ערך מוסף כלשהוא בקבלת הרשימה מן המוכן כנדרש בפסיקה. כך למשל, רשימת המבוטחים של התובעים הייתה נגישה לכל העובדים של התובעים בכל רגע נתון, ואף ניתן היה לאתר אותה בנקל בשוק מאגר מידע של מבוטחים. מדובר על תחרות רגילה ומותרת שנעשתה על ידי סוכנותו של לוי.
בכל הקשור לטענות בדבר אופן השגת רשימת הלקוחות שכביכול נעשתה באמצעות מחשבו של מור, טוענים הנתבעים כי אין להם ידיעה על כך ומכל מקום, מור אינו צד לתובענה דנן.
מכתבי הביטול שהוצגו על ידי התובעים נערכו ושונו, לרבות התאריך.
אין שחר בטענת התובעים לפיה חברות הביטוח מגדל וכלל הפסיקו את עבודתם עם הנתבעים. דווקא התובעים הם אלה אשר פנו ללקוחות המרכז הארצי לביטוח תוך הצגת מצגי שווא, פגיעה בשמם הטוב של הנתבעים ואף ניסו לזייף הודעות ביטול של מבוטחי המרכז הארצי לביטוח.
לא בכדי לא הראו התובעים וממילא לא הוכיחו כל נזק שנגרם להם בפועל. חוות דעת המומחה מטעם התובעים התבססה על נתונים מתוך שלושה קבצי אקסל שכלל לא צורפו לחו"ד עצמה. כמו כן, לא צירפו התובעים דוחות כספיים מהם ניתן ללמוד על היקף ההכנסות וההפסדים בשנים עברו, זאת שעה שהתובעים טוענים לאובדן הכנסה בשל מעשי הנתבעים המוכחשים מכל וכל (סעיפים 136-138 לכתב ההגנה).
הטענות של התובעים נטענו במסגרת התביעות המקבילות, וכתבי התביעה וההגנה שהוגשו בבית הדין צורפו לתצהירי הנתבעים.
כן נטענו טענות בנוגע להתנהלות התובעים בתקופת עבודת מאור, לרבות אופן איסוף רשימת הלקוחות.

דיון והכרעה

השאלות שבמחלוקת:

האם רשימת הלקוחות של התובעים מהווה סוד מסחרי, לפי סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות;
האם הוכח שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות לפי סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות;
מהו הפיצוי לו זכאים התובעים וכיצד יש לחשבו;
מהי חלוקת האחריות בין הנתבעים, ככל שישנה.

תשובה:

כפי שיפורט להלן, בשאלת האחריות התובעים הרימו את נטל ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי והוכיחו כי הנתבעים עשו שימוש שלא כדין ברשימת הלקוחות של התובעים, שהינה סוד מסחרי, על פי הגדרתו בחוק עוולות מסחריות. הנתבעים פעלו בצוותא על מנת להשתמש ברשימה זו שלא כדין, כך שלכל אחד היה חלק בלתי ניתן להפרדה בהתנהלות ובתוצאה, ובלעדיו לא היו נגרמים ההפרה והנזקים, ומשכך אחריותם הינה ביחד ולחוד. בשאלת הנזק, בשל קשיי ההוכחה וכימות הנזק, בין אם בשל מחדלי התובעים ובין אם בשל מעשי הנתבעים, שגרמו לנזק ראייתי שלא ניתן לתקנו, נקבע הנזק על דרך האומדנה, תוך כימות הסכום על בסיס נתונים שהוצגו על ידי הצדדים במסגרת הליך ההוכחות.

רשימת הלקוחות כסוד מסחרי:

סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (חוק עוולות מסחריות) מגדיר "סוד מסחרי" כדלקמן:
"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
סעיף 6 לחוק עוולות מסחריות אוסר על גזל של סוד מסחרי תוך שהוא קובע מהו "גזל סוד מסחרי" כך:
" (א) לא יגזול אדם סוד מסחרי של אחר.
(ב) גזל סוד מסחרי הוא אחד מאלה:
(1) נטילת סוד מסחרי ללא הסכמת בעליו באמצעים פסולים, או שימוש בסוד על ידי הנוטל; לענין זה אין נפקא מינה אם הסוד ניטל מבעליו או מאדם אחר אשר הסוד המסחרי נמצא בידיעתו;
(2) שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי או לחובת אמון, המוטלים על המשתמש כלפי בעל הסוד;
(3) קבלת סוד מסחרי או שימוש בו ללא הסכמת בעליו, כאשר המקבל או המשתמש יודע או שהדבר גלוי על פניו, בעת הקבלה או השימוש, כי הסוד הועבר אליו באופן האסור על פי פסקאות (1) או (2), או כי הסוד הועבר אל אדם אחר כלשהו באופן אסור כאמור לפני שהגיע אליו."
כפי שנקבע בפסיקה, רשימת הלקוחות, כשלעצמה, אינה זוכה באופן מיידי להגנה מכוח סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות והמבקש לקבל הגנה על רשימת הלקוחות מכוח סעיף זה נדרש להוכיח כי היא כוללת מאפיינים מסויימים, כדוגמת: מידע המעניק יתרון מסחרי לבעליו; מידע סודי שאינו נגיש לציבור; יצירת הרשימה היתה כרוכה במאמץ והשקעת זמן וכסף; קיים ערך מוסף ברשימה והיא אינה מוצר פשוט וגנרי; המידע המצוי בה מקנה לבעליה יתרון עסקי על פני מתחריו. כן עליו להראות כי הוא נוקט באמצעים סבירים לשמור על הרשימה כסוד מסחרי. ר' ע"א 9046/96 בן-ברוך נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 625), ע"א 10545/09 מרדכי בטאן נ' INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS (מיום 1.3.12, פורסם בנבו), ע"ע 164/99 פרומר וצ'ק פוינט נ' רדגארד בע"מ, פד"ע לד 294, 320 (1999), ע"ע (ארצי) 80/08 דאטא פול בע"מ נ' יניב טכנולוגיות מדיה בע"מ (מיום 7.10.2010, פורסם בנבו) בפיסקה 29 עמ' 16.
אם כן, נדבך מרכזי בדיני סודיות מסחרית נעוץ בסודיות המידע, כך שלא פורסם ברבים. עם זאת, לצורך מתן הגנה לבעל הזכות, בתי המשפט לא דרשו סודיות מוחלטת, אלא סודיות יחסית. כך, למשל, נקבע כי העובדה שהמידע ידוע לחלק מן העובדים בחברה איננה שוללת את היותו "סודי" (ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, בפסקה 15 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין). לעומת זאת, פרסום המידע באינטרנט מאפשר נגישות קלה למידע לכל דכפין, באופן השולל את היותו "סוד מסחרי" (דויטש בעמ' 447-448).
עולה אפוא השאלה, האם עלה בידי התובעים להוכיח בענייננו כי, רשימת הלקוחות של התובעים עולה לכדי "סוד מסחרי" הראוי להגנה כחלק מקניינם המסחרי של התובעים. רק לאחר דיון בשאלה זו, יש לבחון האם הנתבעים עשו שימוש ברשימת הלקוחות שהינה סוד מסחרי של התובעים, תוך הפרת חוק עוולות מסחריות.
כאמור, במסגרת תביעה לפי חוק עוולות מסחריות נדרש מהתובעים להוכיח הן יסודות שליליים לפיהם המידע אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי כדין בנקל ע"י אחרים, והן יסודות חיוביים לפיהם המידע העסקי מקנה לבעליו יתרון על פני המתחרים וכי ננקטו על ידי הבעלים אמצעים סבירים לשמור על סודיותו.
בחקירתו הנגדית טען מר סימן טוב כי רשימת הלקוחות המלאה של התובעים הייתה גלויה לעיניהם של שני השותפים וארבעה מנהלים בהם גם חן מור, ולא התאפשרה גישה לרשימה זו ליתר העובדים. עם זאת, כל עובד במרכז הביטוח היה חשוף לרשימת הלקוחות לו הוא מכר פוליסות ביטוח (שורות 1-36 בעמ' 59 ושורה 1 בעמ' 60 לפרוטוקול). טענה זו לא נסתרה על יד הנתבעים, ובכלל זאת מאור, אשר עבד אצל התובעים. לאחר התיאור של האופן בו נשמרה רשימת הלקוחות אצל התובעים בתקופה הרלבנטית, ועל אף שהעידו הן מור והן מאור, לא עלה בידי הנתבעים להפריך את עדותו של סימן טוב באשר לאופן שמירת רשימת הלקוחות במחשבי התובעים. באופן כזה המאפשר לקבוע כי רשימת הלקוחות של התובעים נעדרה את המידה הדרושה של סודיות המידע. מכל מקום, לא הוכח ממילא כי, רשימת הלקוחות של התובעים פורסמה מחוץ למסגרת העבודה של התובעים, כגון: לצדדים שלישיים שאינם עובדי החברה. כאמור, כלל העובדים הוחתמו על הסכמי אי תחרות ושמירה על סודיות המידע.
אף אם היה מתברר כי רשימת הלקוחות הייתה גלויה לעובדי מרכז הביטוח ולא רק למנהליה, אין בכך כדי לשלול את ה"סודיות היחסית" הנדרשת. עמד על כך דויטש בעמ' 454 בספרו באומרו כך: "גילוי לקבוצה מוגבלת של אנשים, כגון עובדים העוסקים בטיפול באותו מידע, כאשר הם מחויבים לשמירת סודיות, אין בו כדי לפגוע בתכונת הסודיות של המידע. לצורך כך אף אין הכרח לדאוג להתחייבות מפורשת דווקא, שהרי הדין מחיל לרוב חובת סודיות על עובדים ביחס למידע מוגבל שהועבר אליהם על-ידי המעביד."
כאן המקום לציין כי רק לאחרונה, ביום 22.11.21, הוגשה הצעת חוק חוזה עבודה (הגבלות לעניין סיום העסקה של עובד), התשפ"ב- 2021, לפיה נקבע כי כאשר מדובר בהגנה על סוד מסחרי של המעסיק או כאשר המעסיק נשא בעלות ההכשרה של העובד, תתאפשר הגבלה מידתית וסבירה בחוזה העבודה בקשר עם איסור העסקה אצל מעסיק אחר לאחר סיום העסקתו של העובד. הנימוק לכך, כפי שצוין בדברי ההסבר, הנו מפאת קיומם של אינטרסים לגיטימיים של המעסיק שיש להגן עליהם.
תנאי נוסף להכרה בזכות ההגנה של "סוד מסחרי" הוא כי סודיותו מקנה לבעליו יתרון תחרותי. הכוונה היא כי לסודיותו של המידע המסחרי יש ערך כלכלי הראוי להגנה. העובדה שניתן להגיע למידע בדרכים לגיטימיות, אינה שוללת בהכרח את היתרון התחרותי הגלום במידע, וזאת אם ההגעה לאותו מידע דורשת השקעה משמעותית בזמן או במשאבים אחרים (דויטש בעמ' 458).
ככל שנותר ספק באשר לשאלת סודיות רשימת הלקוחות, הרי שדווקא הנתבע 1 אישר בחקירתו את הערך הגלום ברשימת לקוחות שבידי סוכנות ביטוח ואת הסממנים שנקבעו בפסיקה המקנים לרשימה הגנה על פי דין כסוד מסחרי. כך השיב לוי בחקירתו הנגדית (עמ' 39-40 לפרוטוקול דיון מיום 8.6.21):
"ש. את ה3,000 לקוחות שלך השגת על פני 30 שנה נכון?
ת. כן.
ש. זה מוצר בעל ערך ולא משהו טכני נכון?
ת. כן.
ש. השקעת בזה מאמץ, זמן של שנים וכסף נכון?
ת. כן.
ש. רשימת הלקוחות שלך נגישה לציבור או שזה אצלך?
ת. אצלי.
ש. היא לא פתוחה לאחרים?
ת. לא.
ש. ברשימה שיש לך חוץ מתעודות זהות יש לך גם בני משפחה וגם את הפוליסות השונות נכן?
ת. כן.
ש. את כל הלקוחות שגייסת, גייסת באמצעות המערכת שלך במהלך השנים?
ת. מהלקוחות שלי וכל מיני.
ש. ובעזרת הרשימה הזו אתה ממשיך לעבוד נכון?
ת. כן. "
לסיכום נקודה זו, יישום ההלכה הפסוקה והספרות על נסיבות המקרה דנן, מלמדנו כי רשימת הלקוחות של מרכז הביטוח מהווה "סוד מסחרי" כמשמעותו בחוק עוולות מסחריות.

האם מעשי הנתבעים עולה לכדי עוולה כמשמעותה בחוק עוולות מסחריות:

בהתאם לסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות, הגדרת מעשה ההפרה של הזכות לסודיות מסחרית מתמקדת בארבעת המישורים החליפיים הבאים: נטילה בלתי מורשית של המידע באופן פסול; העברה פסולה של המידע לצד שלישי; שימוש בסוד המסחרי- ניצול המידע; קבלת המידע באופן בלתי מורשה.
טוענים הנתבעים לאורך כל ההליך כי התובעים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכחת רכיבי התביעה הבאים: א. מעשה הנטילה- אופן ביצוע הגזל של רשימת הלקוחות הנטענת, בין אם באמצעות חן מור או עובד אחר (סעיף 94-95 בעמ' 26 לסיכומי הנתבעים); ב. הנזקים הנטענים המזכים בפיצוי כספי.
לא ניתן לקבל טענות אלו. ראשית, בהיבט של שימוש במידע, הרלוונטי לתובענה דנן, השאלה אינה האם ניטל אותו נכס רוחני, כגון רשימת הלקוחות כבענייננו, אלא, האם הופר החיוב להימנע משימוש כזה או אחר במידע המוגן ללא הסכמת התובעים.
ביחס לשאלת השימוש ברשימת לקוחות ציין דויטש בעמ' 689 בספרו כי "בהקשר למידע עסקי מן הסוג של רשימת לקוחות, סוכנים וספקים, מושג ה"שימוש" זוכה למשמעויות מיוחדות. על-מנת שניתן יהיה להטיל אחריות על החייב, יש להצביע על כך שהוא יזם את הפנייה אל הלקוח, הסוכן או הספק, להבדיל מפנייה של אלה אליו."
התובעים העלו מספר סברות בעניין זה, בשים לב לתוצאה על פי רשימת הלקוחות החופפת של הנתבעים. כך, לדוגמא, נמצאה רשימת הלקוחות על מחשבו האישי של מור, כפי שנתגלתה על ידי ספק המחשוב של התובעת. באופן דומה, לכל עובד היתה גישה לרשימת הלקוחות מטעמו.
יתרה מכך, אין מחלוקת כי 194 לקוחות של מרכז הביטוח לשעבר עברו לסוכנות של הנתבעים. הנתבעים לא הכחישו זאת ואף הודו בכך בסיכומיהם (שורה ראשונה בעמ' 40 לסיכומי הנתבעים). אלא, שלטענת הנתבעים חלק מאותם 194 פוליסות בוטלו לאחר מכן כך שנותרו בתוקף רק 57 פוליסות ביטוח (דברי ב"כ הנתבעים בשורה 36 בעמ' 37 לפרוטוקול). אין בכך לשנות דבר לעניין ביצוע עוולת הגזל של סוד מסחרי שעה שנעשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים, בעטיו נלקחו מידי התובעים כ-194 מבוטחים קיימים.
שנית, השאלה האם גזל המידע גרם נזק לתובע או הניב רווח כלשהו לנתבע איננה רלוונטית לנושא ההגנה על הסוד המסחרי. כידוע, נזק איננו תנאי להגנה על הסוד, אם כי הוא מהווה תנאי לקבלת פיצוי ממשי, להבדיל מפיצוי סטטוטורי.
אם כן, משעה שנעשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים, טענות הנתבעים לפיהן לא הוכח כיצד הגיעה הרשימה לידי הנתבעים אין בהן כדי לשנות מאומה במחלוקת שלפנינו.
הדברים נכונים ביתר שאת, בנסיבות בהן לא הציגו הנתבעים גרסה אחת סדורה וקוהרנטית לשאלה כיצד הגיעו לידיהם 194 מבוטחים של התובעים. לאחר שהתקבלו הצווים מחברות הביטוח במסגרת ההליך דנן, הסתבר כי מתוך 466 לקוחות מבוטחים אצל לוי בבריאות וחיים, 194 לקוחות הנם מבוטחים של מרכז הביטוח שהודיעו על ביטול הפוליסות.
כמו כן, שיעור כה גובה של מבוטחים שעברו ממרכז הביטוח לנתבעים מהווה אינדיקציה לשימוש ברשימת הלקוחות כדברי דויטש בעמ' 691 בספרו: "בתחום ההגנה על רשימת לקוחות סודית, ראתה הפסיקה אינדיקציה לשימוש במידע הסודי, כאשר הסתבר שמרבית הלקוחות של הנתבע היו לקוחות שעברו מן התובע לנתבע".
קו ההגנה של הנתבעים שהתמצה בכך שהם עובדים בשיתוף פעולה, כאשר הנתבעת 2 מספקת לנתבע 1 שירותי משרד, ספקים, השגת לידים ומכירות, אינו מספיק.
אם לא די בשימוש שנעשה ברשימת הלקוחות של התובעים, הנתבעים הסתייעו גם בעובדי מרכז הביטוח לשעבר. התובעים טענו כי כל העובדים ששמותיהם יפורטו להלן, עזבו במפתיע את מרכז הביטוח והחלו לעבוד אצל הנתבעים: מאור רבי, מור חן, אורטל פדידה, נטלי כהן, דוד גלעד, תמיר חכימי, ורד משה ושקד יעקובי (סעיפים 17-18 לתצהירו של סימן טוב). הטענה לא נסתרה ולמעלה מכך, טענות הנתבעים הן בכתב ההגנה והן בתצהירו של מאור לפיה הוא אינו מעסיק עובדים ובוודאי שלא את עובדי מרכז הביטוח לשעבר, התבררה כלא נכונה. בחקירתו הנגדית אישר מאור כי הוא העסיק עובדים בתקופה הרלוונטית לתביעה ובפרט העסיק את כל עובדי מרכז הביטוח לשעבר ששמותיהם צוינו לעיל (שורות 11, 14, 16, 18-21, 24, 26, 30 בעמ' 73 לפרוטוקול).
בסעיף 51 לכתב ההגנה נטען כי לא כל העובדים שעזבו את מרכז הביטוח עברו לעבוד אצל לוי, אלא, רק חלק מהם וזאת לעיתים מספר שנים לאחר סיום העסקתם אצל התובעים. בניגוד לטענות הנתבעים עצמם בכתב ההגנה כי לוי הוא זה שמעסיק את העובדים ובפרט גם את העובדים שעבדו בעבר במרכז הביטוח, אישר לוי בחקירתו הנגדית, באופן מפורש כי, הוא מעסיק שני עובדים בלבד ואף לא אחד מהם נמנה על עובדי מרכז הביטוח לשעבר, אלא, הנתבעת 2 היא זו שמעסיקה אותם (שורות 8-11 בעמ' 35 לפרוטוקול):
"ש. העובדים של אמ.אר.אי אינם העובדים שלך?
ת. הם לא עובדים שלי.
ש. שלומית כהן, פדידה, נטלי כהן, מור חן, גלעד דוד, חכימי, כל אלו עובדים של אמ.אר.אי נכון?
ת. נכון. לא קשורים אלי. "
בנסיבות אלה, המסקנה המסתברת היא שאכן נעשה שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים על ידי הנתבעים ו/או מי מטעמם, באמצעות עובדיה של מרכז הביטוח לשעבר, ולא בכדי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כיצד הגיעו, דווקא, לאותם 194 לקוחות מבוטחים של מרכז הביטוח.
עוד עולה מן התשתית הראייתית, כי הנתבעים אכן עשו שימוש ברשימת הלקוחות של מרכז הביטוח ופנו ללקוחותיה, תוך שהם מציגים את עצמם כעובדי סוכנות הביטוח "המרכז הארצי לביטוח" שהנו שם בעל דמיון רב לזה של "מרכז הביטוח", עשו שימוש בכתובות דואר אלקטרוני שסיומותיהן [email protected]"" הינן בעלות דמיון בצליל של אלו של מרכז הביטוח "@ins2000.co.il", פנו ללקוחות בהם טיפלו בעבר במסגרת עבודתם במרכז הביטוח תוך שהם מציינים בפניהם את מספרי ת.ז. שלהם, באופן שעלול להטעות את אותם לקוחות לחשוב כי מדובר בסוכן/ נציג מטעם מרכז הביטוח. הנתבעים לא הצליחו להפריך את הטענה כי פניות נציגי הנתבעים ללקוחות מרכז הביטוח נעשתה תוך הצגת מלוא המידע ובאופן שאינו מטעה ובפרט במישור זהות הפונה והסוכנות המבטחת.
לא ניתן כל הסבר מדוע בחרה הנתבעת 2 בשם דומה ובכתובת מייל דומה לזו של התובעים, כיצד הגיעו שמות אותם לקוחות חופפים לידי הנתבעים, באילו מאגרי מידע פומביים נעשה שימוש שהוביל לחפיפה של מספר רב של לקוחות, ומהו המידע שהיה מצוי בידי עובדי הנתבעת 2, שעה שפנו ללקוחות של התובעים. לוי בעדותו הבהיר כי לא מדובר בשם שבו הוא עושה שימוש במסגרת סוכנות הביטוח שלו (ר' עדותו עמ' 40 ש' 18).
לעניין זה, טוענים הנתבעים להגנתם כי אין לתובעים סימן מסחר רשום על השם "מרכז הביטוח", כפי שהודה בכך סימן טוב בעצמו (סעיפים 1-12 בעמ' 30-32 לסיכומי הנתבעים). לפיכך, אין פסול בשימוש שעשו הנתבעים בשם "המרכז הארצי לביטוח".
איני מקבלת את טענות הנתבעים. העדר סימן מסחר רשום על השם "מרכז הביטוח" אינה מסייעת לנתבעים בכל הקשור להטעיה אפשרית של מבוטחי התובעים. קרי, אין חובה שיהיה רשום שם מסחרי על השם "מרכז הביטוח" כאשר קיימים היבטים נוספים דומים (כגון: השימוש בשם סוכנות ביטוח דומה לזה של התובעים, שימוש בכתובות דואר אלקטרוני בעלות צליל דומה, פנייה באמצעות עובדי מרכז הביטוח לשעבר שהכירו את אותם מבוטחים מתוקף עבודתם הקודמת במרכז הביטוח, שימוש במספרי תעודות זהות של המבוטחים וכו') שבכללותם יחד עלולים המבוטחים לסבור בטעות כי הנציג הפונה אליהם הנו מטעם סוכנות הביטוח המבטחת אותם- מרכז הביטוח. זאת, בפרט כאשר אין מדובר בשם שבו עשה שימוש לוי כסוכן ביטוח אלא על ידי הנתבעת 2.
אם לא די בכך, מעיון בתמלילי השיחות של הגב' נטלי כהן, אשר הועסקה ע"י הנתבעת 2 לאחר סיום עבודתה במרכז הביטוח וצורפו לתצהירו של מאור, עולה חשש ממשי כי אכן הוטעו מבוטחי מרכז הביטוח לחשוב כי פנייתה של הגב' נטלי כהן אליהם הינה כנציגת מרכז הביטוח. בקביעתי זו הסתמכתי על העובדות שלהלן:
מעיון בתמלול הקלטות של מספר שיחות אשר התקיימו בין הגב' נטלי כהן לבין המבוטח ערן שטיינר (שצורפה כנספח י"ג לתצהירו של מאור רבי) עולה כדלקמן: א. אכן נעשתה פנייה למבוטח של מרכז הביטוח על ידי עובדת לשעבר של מרכז הביטוח, תוך שהיא מקריאה למבוטח את מספר תעודת הזהות שלו בתחילת השיחה "רגע, תעודת הזהות שלך זה XXXXXXX..." (שורה 4 בעמ' 2 לתמלול הקלטה שסומנה כ"ערן שטיינר 1") (מטעמי צנעת הפרט נמחקו פרטים מזהים –ח.ב); ב. בפתח שיחתם השנייה, נטלי הציגה את עצמה "מהמרכז הארצי לביטוח" בלבד, וזאת מבלי שציינה דבר בקשר לסוכנות המבטחת של מרדכי לוי (שורה 15 בעמ' 1 לתמלול הקלטה שסומנה כ"ערן שטיינר 2"); ג. במהלך השיחה השלישית שהתקיימה בין הצדדים, לאחר שנטלי אומרת למר שטיינר כי תעשה לו את כל הביטוחים "... בחברה אחת, במקום אחד. זאת אומרת שהכל יהיה לך מסודר ומנוהל תחתנו" שואל אותה שטיינר "תחתך, איזה?" ואז משיבה נטלי "המרכז הארצי לביטוח, סוכנות מרדכי לוי" (שורות 6-9 בעמ' 4 לתמלול הקלטה שסומנה כ"ערן שטיינר 3"). עוד ממשיך ושואל שטיינר את נטלי באותה שיחה "עשיתי כבר... ביטוח לפני כמה שנים, ... מרכז לביטוח, אז זה לא אותו הדבר?" שעונה לו "לא. זה גם סוכנות." (שורות 16-18 בעמ' 4 לתמלול השלישי). רק לאחר מכן, בשיחה הרביעית בין הצדדים, נטלי מציגה את עצמה "מרכז ארצי לביטוח, סוכנות מרדכי לוי. הלו?" (שורה 10 בעמ' 1 לתמלול הקלטה שסומנה כ"ערן שטיינר 4").
בשיחה שהתקיימה בין הגב' נטלי כהן לבין המבוטחת של מרכז הביטוח לשעבר, הגב' מור ברכה (שצורפה כנספח י"ד לתצהירו של מאור) הציגה את עצמה נטלי כ"מנהלת תיקי לקוחות מהמרכז הארצי לביטוח" בלבד, מבלי שציינה דבר בקשר לסוכנות של מרדכי לוי (שורות 13-14 בעמ' 1 לתמלול הקלטה שסומנה כ"מור ברכה 1"). וכן, בהמשך נטלי מקריאה לגב' ברכה את מספר תעודת הזהות שלה "... תעודת הזהות שלך זה XXXXXXXX?" (שורות 2-3 בעמ' 2 להקלטה הנ"ל) (מטעמי צנעת הפרט נמחקו פרטים מזהים –ח.ב).
בדומה, בשיחה שקיימה הגב' נטלי כהן עם מר עדי פישר (צורפה כנספח ט"ו לתצהירו של מאור) הציגה את עצמה נטלי כ"מנהלת תיקי לקוחות מהמרכז הארצי לביטוח" בלבד, מבלי שציינה דבר בקשר לסוכנות של מרדכי לוי (שורות 13-14 בעמ' 1 לתמלול הקלטה שסומה כ"עדי פישר 1"). במענה לשאלתו של המבוטח עדי פישר "באיזה חברה אמרת שאת?" (שורה 23 בעמ' 2 לתמלול הקלטה זו) עונה נטלי "אנחנו עובדים עם כל החברות. אנחנו מתמחים בסדר והוזלה". ממשיך ושואל המבוטח את נטלי "לא, איך קוראים ל-," אז עונה נטלי "מרכז ארצי לביטוח, סוכנות מרדכי לוי" (שורות 1-3 בעמ' 3 לתמלול הקלטה זו).
כאמור, הנתבעים חזרו והכחישו לאורך כל ההליך שבפניי כי עשו שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים, אולם, מלבד טענות כלליות וסתמיות, לא הוכיחו הנתבעים דבעי את מקור השגת הנתונים של מבוטחי התובעים לרבות ת.ז., לא הציגו את הלידים הנטענים על ידם וכן באיזה מאגרי מידע ניתן לעשות שימוש ומה המידע שעולה מהם במדויק.
בסעיף 50 לסיכומי הנתבעים (עמ' 12) נטען בעלמא כי "פרטי מבוטחים ו/או מאגרי מידע אינם בגדר סוד מסחרי ומאגרי מידע שכאלו נמכרים היו בשוק, לרבות ברשתות חברתיות ו/או אינטרנט ו/או "ספקי לידים" ו/או סוכני ביטוח אחרים. יתרה מכך ב"הר הביטוח" יש מידע בנוגע לכל מבוטח ומבוטח דרך משרד האוצר https://harb.cma.gov.il ..."
בדומה לזאת, טען הנתבע 1 בסעיף 13 לסיכומי הנתבעים (עמ'16) כי "חשוב להדגיש, כי שוק הביטוח מונה מעל 13,000 סוכני ביטוח בישראל ומיליוני מבוטחים. כפי שהעידו המומחים וכפי שעולה מעדותו של הנתבע 1 קיים שוק מאגר מידע של מבוטחים. מכל מקום יש מאגרי מידע רבים של לקוחות הנמכרים בשוק על ידי חברות לאיסוף מידע".
הנתבעים שמו את כל יהבם באמירות עמומות לפיהן ניתן לאתר בנקל את פרטי המבוטחים בכל אחד מן הדרכים שפורטו לעיל. אלא, שמלבד טענות כלליות אלו, לא הציגו הנתבעים בפני בית המשפט, הלכה למעשה, את המקורות הקיימים בשוק לאיתור פרטי מבוטחים, לרבות, שמות מלאים ומספרי תעודות זהות. ככל וחפצו הנתבעים להוכיח את קו ההגנה שלהם, היה עליהם להוכיח, בהתאם לרף הנדרש בתביעה אזרחית, כיצד ניתן לאתר את פרטי המבוטחים של סוכן ביטוח אחר בכל אחד מן הצינורות הנטענים על ידם. כאמור, הנתבעים לא עשו כן.
מנגד, הודה מאור בחקירתו כי קיבל ממור חן מסמכים שונים של לקוחות של מרכז הביטוח (שורות 16-18 בעמ' 77 לפרוטוקול):
"ש. ת/22 אתה בעצם לוקח מסמכים שונים של לקוחות שונים של חברת מרכז הסוכן, מי הביא לך את זה
ת. חן מור. "
בנוסף לזאת, לא ניתן להתעלם כי גם הנתבעים לא הביאו לעדות עדים רלוונטיים המצויים בשליטתם מכוח היותם עובדים אצל הנתבעת 2, כגון: חן מור, אורטל פדידה, נטלי כהן, דוד גלעד, תמיר חכימי, ורד משה ושקד יעקובי. אף לא אחד מן העובדים שצוינו לא התייצב למתן עדות מטעם הנתבעים בניסיון להתמודד עם השאלה כיצד הגיעו ל-194 מבוטחים של התובעים, מי סיפק להם את הנתונים והפרטים אודות לקוחות פוטנציאליים וכדומה.
כך גם לא הביאו הנתבעים לעדות את הלקוחות שצוינו בסעיף 45 לסיכומי הנתבעים (עמ' 11) לצורך הוכחת טענותיהם בדבר מצגי שווא שהופנו דווקא כלפי המבוטחים של הנתבעים על ידי התובעים.
יש לציין כי ייתכן שרשימת הלקוחות שנעשה בה שימוש הינה אותה הרשימה אשר נמצאה במחשבו האישי של חן מור, או לחלופין אוסף של מספר רשימות הכוללת מידע שהחזיק כל עובד לשעבר בנוגע ללקוחותיו במרכז לביטוח, אולם לא נדרש להכריע כיצד הגיעה הרשימה לידי הנתבעים וכיצד גובשה רשימת הלקוחות לשעבר של מרכז הביטוח, לצורך הוכחת תביעה זו. הגם שמור טען כי אין במחשבו האישי נתונים השייכים למרכז הביטוח, בבדיקה שערך איש המחשוב מטעם התובעים, מר קיזלי, ואשר העיד בבית המשפט, עלה כי נמצא העתק מרשימת הלקוחות של התובעים על גבי המחשב האישי. מכל מקום, כפי שצוין לעיל, הוכחת אופן הנטילה של הרשימה אינה מעלה או מורידה, שעה שעשו הנתבעים שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים ויצרו עמם קשר.
בנסיבות אלה, אני מקבלת את טענת התובעים (בסעיף 38 לסיכומיהם) כי אין הסבר מניח את הדעת לשאלה כיצד 194 לקוחות לשעבר של התובעים הגיעו לנתבעים, אם לא דרך רשימת לקוחות של התובעים, והתובעים עמדו ברף ההוכחה הנדרש לצורך הוכחת השימוש שנעשה ברשימתם שלא כדין.
מן הראוי להדגיש כי, אין פסול בעצם פנייה של סוכן ביטוח למבוטח בהצעה אטרקטיבית למתן שירותיו, כחלק מעקרון התחרות החופשית. ברם, הצעה מעין זו חייבת להיעשות תוך גילוי מידע מלא אודות זהות סוכנות הביטוח המבטחת, הסוכן עצמו וכן הפוליסות שמוצע לבטל והפוליסות שמוצע לרכוש. מידע מלא ואמין הוא הבסיס לקבלת החלטה צרכנית מושכלת ולקיום תחרות יעילה והוגנת בין מתחרים.
כך למשל, בסעיף 49 לתצהירו של מאור נטען כי רישיונו לעסוק בביטוח אינו מוגבל לתחום אחד והוא עוסק הן בתחום הביטוח האלמנטרי והן ביטוחי חיים, בפתח החקירה הנגדית חזר בו מן האמור וציין כי "אין לי רישיון" (שורה 4 בעמ' 73 לפרוטוקול) והוסיף "אף פעם לא הצגתי את עצמי כבעל רישיון. כנראה מדובר על מרדכי לוי. מעולם לא הצגתי את עצמי כסוכן ביטוח" (שורות 8-9 בעמ' 73). אלו מקצת הדוגמאות בגרסאות הנתבעים.
מנגד, הנתבעים הביאו לעדות עובדות לשעבר אצל התובעים, שלא נקלטו אצל הנתבעים לעבודה, על מנת להצביע על התנהלות קיימת של התובעים בנוגע ליחסי עבודה. עדויות אלה לא תרמו לבירור המחלוקת העובדתית, ויש להצטער שלא הובאו לדיון דווקא אותם עובדים שכן נקלטו אצל הנתבעת 2 לעבודה והועסקו בתקופה הרלבנטית, למעט מור חן, שלא הגיש תצהיר אלא נחקר בנוגע למחשב האישי שהיה ברשותו. עובדים רלבנטיים אלו, יכלו בהחלט לשפוך אור, ויש לזקוף לחובת הנתבעים את אי הבאתם ואי הגשת תצהיר מטעמם.
לאורך כל ההליך שהתקיים בפניי, גרסת הנתבעים כפי שהוצגה הייתה מבולבלת, לא אחידה ואף לא פעם סתרו הנתבעים זה את זה. כך למשל, חזר וטען מאור אף בשלב הסיכומים כי חברות הביטוח לא הפסיקו מעולם את עבודתם עם מי מהנתבעים (סעיף 10 בעמ' 16 לסיכומי הנתבעים). אלא, שמנגד, לוי- הנתבע 1, בעצמו, טען בחקירתו "ת. במגדל הפסיקו לי את העבודה על דברים שלא נכונים, גם בכלל" (שורה 24 בעמ' 37 לפרוטוקול).
לסיכום תת פרק זה – התובעים הוכיחו ברף ההוכחה הנדרש במשפט אזרחי כי הנתבעים עשו שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים, שהינה סוד מסחרי, ללא רשותם, תוך הסתייעות בעובדים לשעבר של התובעים, החתומים על הסכמי סודיות ואי תחרות, ויצירת מצגים מטעים מול הלקוחות, באופן המהווה עוולה מסחרית כאמור בסעיף 6 לחוק עוולות מסחריות.
יפים לעניין זה דברי בית המשפט העליון בפסק דינו של כב' הש' חשין בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ פ"ד נו(1) באומרו כי "" תחרות חופשית" אינה ממצה עצמה במסחר ובשיווק, ואין היא משמיעה אותנו אך כלכלה ומינהל. תחרות חופשית משקפת גם "ערכים מוסריים", ולדעתי ערכים אלה אין משקלם קל ממשקל ערכו של החיוב המוסרי לקיים התחייבויות". ואף הוסיף בהמשך "אני מסכים כי תחרות חופשית אינה חזות פני-כול" (עמ' 111 לפסק הדין).

הוכחת הנזק

התובעים עתרו לקבלת פיצוי בגין אובדן הרווחים, וזאת להבדיל מהשבת רווחי הנתבעים, שהושגו שלא כדין. התובעים בחרו, משיקוליהם, שלא לבקש כחלופה פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק. לאור כך, היה על התובעים להוכיח את הסכום שמשקף נאמנה את אובדן רווחיהם. התובעים ביקשו להשיבם למצב בטרם ההפרה, אולם, בדומה לתיקי קניין רוחני נוספים קיים קושי של ממש לאמוד נזקים אלה.
כמו כן, התובעים ביקשו לקבל הפסד רווחים פוטנציאלי עתידי, בסעד צופה פני עתיד, תוך קבלת הנחתם כי המבוטחים שעזבו את התובעים היו נשארים במשך 8 שנים נוספות אצל התובעים.
בשל הקושי לאמוד את ההפסדים לתובעים, כל אחד מן הצדדים ניסה להוכיח את טענותיו לעניין גובה הנזק הכספי בעזרת חוות דעת מומחים אשר העידו בפניי.
כאן המקום לציין כי בית המשפט סבר, וממילא לא התבקש על ידי הצדדים לעשות כן, למנות מומחה מטעם בית המשפט. בהעדר נתונים מספריים אובייקטיבים ובשים לב לקשיים שהועלו גם על ידי מומחי הצדדים עצמם, היה מתקשה המומחה להגיע לתוצאה אחרת מזו של בית המשפט שלא על דרך האומדנה, וממילא נותר היה שיקול הדעת של בית המשפט כפי שנפסק בפסק דין זה.
במסגרת פרק ו' שכותרתו "הנזקים שנגרמו לתובעים" לסיכומי התובעים נטען כי הנזקים הישירים (בערכם המינימלי) שנגרמו לתובעים בגין הפסד הכנסה עתידית מעמלות שמרכז הביטוח היה אמור לקבל מחברות הביטוח, בהנחה ש-194 הלקוחות היו נשארים במרכז הביטוח ולא מבטלים את הפוליסות שלהם, עומד על סכום של 1,238,496 ₪. סכום זה חושב לפי 194 לקוחות שנגזלו *266 ₪ הפרמיה הממוצעת * 12 חודשים * 25% עמלת סוכן * 8 שנים (אורך חיי פוליסה ממוצעת בחיסכון ארוך טווח בתחומי הבריאות והחיים, המכונה מח"מ). זאת, בהתבסס על ניסיונו של המומחה ובדיקות שערך לפיהן, אורך חיים ממוצע של פוליסת ביטוח הנו 8 שנים.
בנוסך לכך, טוענים התובעים לנזקים עקיפים, בין היתר, בגין הפעלת מחלקת שימור לקוחות בסך של 60,000 ₪; הפגיעה במוניטין של מרכז הביטוח בסכום מוערך של 50,000 ₪ ; קליטה והכשרה של עובדים חדשים בעלות מוערכת בסכום כולל של 90,000. מאחר והתובעים לא נחקרו על כך בדיון ההוכחות וטענות אלה לא נסתרו, התבקש בית המשפט לפסוק לתובעים סך כולל של 200,000 ₪ בגין הנזקים העקיפים הנטענים.
הנתבעים צירפו לתצהיריהם את חו"ד המומחה, רו"ח אודי שניג, שטען כי מתוך 194 לקוחות, 177 פוליסות, דהיינו 76% מסך כל הפוליסות הנטענות, הינן בכלל מבוטלות. בנוסף לכך, משך חיים ממוצע של פוליסת ביטוח נשוא התובענה, הנו כ-0.85 שנים (10.2 חודשים), אולם, מטעמי שמרנות ובחינת שוק מוקדי המכירות בכללותו, קבע כי אורך חיי פוליסת ביטוח ממוצע הנו 1.5 שנים. בהינתן האמור, אומדן שווי העמלות השוטפות והעתידיות ביחס ל-194 המבוטחים הנטענים בתביעה, הנו בסכום של 70,629 ₪. אולם, לאחר הפחתת פוליסות של עובדים ובני משפחותיהם ובהתחשב בפרמיות הספציפית של כל מבוטח ברשימה, הסכום הנו 64,895 ₪.
כפי שיפורט להלן, התובעים הוכיחו קיומה של עוולה, הוכיחו קיומו של נזק, אולם לא עלה בידיהם להוכיח את היקף הנזקים הנטענים על ידם על פי חוות הדעת. קיימים קשיים לא מעטים בקבלת חוות דעת זו, ובפרט בנוגע לנתון לפיו מבוטח נשאר עם אותו סוכן ביטוח במשך 8 שנים בממוצע. אולם אין בכך כדי לגרוע מזכותם לקבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו, וזאת על דרך האומדנה, כפי שיפורט להלן.
חוות דעת התובעים - חוות הדעת נסמכת על טענה לפיה לקוחות אלה עברו לנתבעים בשל מעשה ההטעיה. בנסיבות בהן נטל ההוכחה מוטל על התובעים, המבקשים לטעון כי לקוחותיהם היו מרוצים ורק משום שהוטעו לחשוב כי מדובר בסוכן מטעם מרכז הביטוח עברו לסוכנות ביטוח אחרת, הרי שאי הזמנתם של הלקוחות לעדות (ולכל הפחות לקוח אחד או שניים) שאוזכרו בכתב התביעה ומכתבי הביטול מטעמם צורפו כנספחים, פועלת לחובתם של התובעים. הלכה ידועה היא כי אי הזמנתו לעדות של עד רלוונטי פועלת לחובתו של בעל הדין שנמנע מזימונו, שכן ניסיון החיים מלמד כי לא הוזמן שכן לא היה תומך בגרסתו של בעל הדין שלא הזמינו, או כדי למנוע חשיפתו לחקירה נגדית.
התובעים בחרו שלא לזמן לעדות אף לא אחד מבין לקוחות העבר של מרכז הביטוח (כגון: מר ערן שטיינר, הגב' מור ברכה ומר עדי פישר) אשר העבירו את פוליסות הביטוח שלהם לנתבעים וביחס אליהם נטען כי הוטעו לחשוב שמדובר בסוכן מטעם מרכז הביטוח ורק מסיבה זו הסכימו לבצע שינויים בפוליסות. באופן דומה, לא זומנו ולא העידו מטעם התובעים לקוחות אחרים אליהם פנו התובעים לצורך שימור. ייתכן והסיבה לעזיבת מרכז הביטוח ע"י אותם לקוחות לסוכנות של הנתבעים, נבעה מתוך רצון חופשי ומושכל שלהם ובפרט מבלי שהוטעו לחשוב כי מדובר בסוכן מטעם מרכז הביטוח. ממילא לא הוכיחו התובעים כי הלקוחות הנטענים היו מרוצים ממרכז הביטוח ולולא פנייתם המטעה של הנתבעים או מי מטעמם, לקוחות אלה לא היו עוזבים את מרכז הביטוח אף בהינתן להם הצעה אטרקטיבית יותר מזו של מרכז הביטוח, וכי היו נשארים אצל התובעים גם בשוק התחרותי הקיים כיום.
המשמעות היא כי, לא עלה בידי התובעים להוכיח כי שיקול הדעת של מבוטחיהם לשעבר אכן נפגם בשל הטעייה ואלה היו ממשיכים להישאר לקוחות התובעים לאורך 8 שנים, ויש לזקוף לחובת התובעים אי הבאת עדים אלה. גם לשיטת התובעים 194 לקוחות בחרו לבסוף בסוכן ביטוח אחר, והם היו רשאים לעשות כן מכוח חופש הבחירה הצרכני, כל עוד לא הוכח אחרת כי אכן מדובר בהטעיה בפועל.
מכתבי הביטול שהוצגו נותרו ללא תימוכין בתצהיר מתאים מטעם הלקוחות, ולפיכך הם נעדרים משקל ראייתי לעניין הנסיבות המתוארות בהם.
למעלה מכך, איני יכולה להתעלם מן העובדה שהתובעים בחרו שלא לצרף אף לא ראיה אחת אודות הנזקים הכספיים הנטענים. כך למשל, נמנעו התובעים מלהציג בהליך שבפניי, דוחות כספיים/ דוחות רו"ח/ נתונים מספריים כלשהם באשר לשווי החברה בטרם קרות אירוע הגזל ולאחריו או כל נתון אחר, המעידים על קיטון או צמצום הרווחים וההכנסות של התובעים בהשוואה לשנים קודמות. מדובר על טענה להפסד של מאות אלפי שקלים בשנה, ואף מיליוני שקלים במצטבר שהפסידו התובעים, לטענתם, כמפורט בתביעה, בשל מעשי הנתבעים, והם בלבד.
ייתכן והתובעים סברו בטעות כי יצליחו להוכיח את כל רכיבי התביעה בהסתמך על חוות דעת המומחה מטעמם, אשר צורפה לתצהירי עדות ראשית מטעמם, אולם, הדבר לא קרה. כמו כן, התובעים לא ביקשו לקבלת פיצוי סטטוטורי אלא סמכו ידם על כימות הנזק על פי חוות דעת מומחה מטעמם.
אם לא די בכך, התרשמתי כי התובענה כפי שהוגשה הייתה חסרה בנתונים מהותיים וזאת ביתר שאת, כאשר התובעים לא ידעו לנקוב במספרם המדויק של הלקוחות אשר עזבו אותם בתחילת שנת 2017, כמו גם- כמה לקוחות עזבו לאחר קרות המקרה של גזל רשימת הלקוחות והעובדים וכן כמה לקוחות עלה בידם להחזיר לסוכנות הביטוח שלהם לאחר שהתגלה מעשה הגזל, וכיצד חברות הביטוח פעלו מול התובעים בעניין זה בהיבט הכספי.
הנתבעים איששו זאת כאשר במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בפניי, הגישו לתיק את פרוטוקול הדיון מיום 8.6.20 בסע"ש 14461-06-18 ו-סע"ש 35325-12-18, תביעות נטלי כהן, אשר סומן כ"נ/6". משם נלמד כי בחקירתו הנגדית בביה"ד השיב סימן טוב כי הוא אינו יכול לומר מה עלה בגורל הלקוחות שהיו מבוטחים אצלו בעבר ביחס אליהם נטען לגזל לקוחות והיכן הם מבוטחים נכון לאותו היום (שורה 32 בעמ' 27 ושורה 3 בעמ' 28 לפרוטוקול מיום 8.6.2 בביה"ד לעבודה). המשמעות היא, שתאורטית ייתכן כי אותם לקוחות או חלק מהם חזרו למרכז הביטוח והיו מבוטחים בפוליסות ביטוח של מרכז הביטוח נכון לאותו מועד.
משלא הוצגה בפניי ראיה אחרת מלבד הודאתם של הנתבעים, מפי בא כוחם, בשורה 36 בעמ' 37 לפרוטוקול, ניתן לקבוע כי רק 57 מבוטחים מתוך 194 מבוטחים שביטלו את הפוליסות במרכז הביטוח, נותרו אצל הנתבעים.
יודגש ביתר שאת כי, אין בקביעותיי אלו כדי לשלול את השימוש שעשו הנתבעים, שלא כדין, ברשימת הלקוחות של התובעים, אלא, רק להשפיע על הוכחת הנזקים הכספיים הנטענים.
אני מקבלת את טענות הנתבעים לעניין משקלה של חוות דעת המומחה מטעם התובעים, כאשר הודה המומחה בחקירתו כי לא ערך בדיקה מדוקדקת ופרטנית ביחס לכל אחת מפוליסות הביטוח של 194 המבוטחים הנטענים (סעיפים 20-21 לסיכומי הנתבעים). עוד מצאתי לקבל את טענת הנתבעים, לפיה קביעתו של המומחה מטעם התובעים בדבר משך חיי פוליסת ביטוח ממוצעת של 8 שנים, נעדרה כל תשתית ראייתית מוצקה (סעיף 22 לסיכומי הנתבעים). בפרט היא נעדרת תשתית עובדתית בנוגע ללקוחות שברשימה, וגם אם נקבל את טענת המומחה לאורך חיים של 8 שנים בממוצע, כיצד ניתן לדעת מהו המועד שבו הוחתמו המבוטחים לראשונה על פוליסות הביטוח ומהו משך הזמן שעבר ממועד החתמתם עד למעברם. והרי, המומחה כלל לא עבר על פוליסות ביטוח אלה אלא ערך חישוב כללי בנוגע להנחות הנוגעות לכלל מבוטחי התובעים, ללא בחינה פרטנית של המבוטחים שברשימה.
בחקירתו הנגדית השיב המומחה מטעם התובעים כדלקמן (שורות 25-36 בעמ' 46 ושורה 1 בעמ' 47 לפרוטוקול):
"ש. תראה מסמך אחד רשמי שאומר שאורך חיים של פוליסה מסוג ביטוח בריאות היא 8 שנים.
ת. אין מסמך כזה.
ש. כשכתבת בסעיף 13 שאתה מעריך שזה 8 שנים, זה רק על סמך ניסיון החיים שלך?
ת. כן.
ש. איזה ניסיון חיים הביא אותך לכך.
ת. יש לי תואר ראשון בביטוח, בכלכלה, מסיים תואר שני במשפטים, אני משמש בתור יועץ כמפקח על הביטוח, שולחנות עגולים, לשאלת בית המשפט איזה נתונים אובייקטיביים יש על מנת להצביע על אורך חיים של 8 שנים לפוליסות ביטוח חיים ובריאות, אני משיב שאין נתון מדויק לאורך חיים של פוליסה. רק ניסיון.
ש. תאשר לי שלגבי כל הפוליסות כל אותן 194 לקוחות אין אחת שאורך החיים שלה 8 שנים נכון?
ת. אז אמרת.
ש. ולא בדקת אורך חיים של כל פוליסה מבין 194 נכון?
ת. לא. גם אין אפשרות לבדוק. המומחה שלכם גם לא בדק , הוא העריך."
מעיון בחו"ד המומחה שצורפה לכתב התביעה עולה כי גם המומחה מטעם התובעים לא ידע לומר בכמה לקוחות מדובר ומי הם אותם לקוחות, אלא, ציין שיש בידו 3 טבלאות אקסל.
חוות דעת הנתבעים - גם המומחה מטעם הנתבעים לא הצליח להוכיח את אופן חישוב משך חיי הפוליסה ואף לא פירט את המקורות העמומים עליהם התבסס בקביעותיו. יתרה מכך, אישר המומחה מטעם הנתבעים כי חו"ד לא התבססה על בדיקת 194 הפוליסות הנטענות בענייננו, אלא, הסתמך על הנתונים שקיבל ממאור מבלי שערך ביקורת על אותם נתונים בטרם חווה את דעתו (שורות 15-34 בעמ' 50 לפרוטוקול):
"ש. תאשר לי שלא נכנסת למערכות עצמן של חברות הביטוח אלא אך ורק הסתמכת על אותה טבלת אקסל שהוגשה לך על ידי מאור?
ת. קיבלתי את הנתונים ממאור ויצא לי בכמה מקרים להיות איתו מול המוסך כדי לראות אבל כמדגם.
ש. איפה ראית? הרי מאור הוא לא סוכן ביטוח ואין לו את המערכות האלה? ראית את זה במשרדים של מרדכי לוי?
ת. לא.
ש. אז איפה ראית?
ת. במשרד של מאור.
ש. איפה זה?
ת. נדמה לי ב רעננה. לא זוכר רחוב.
ש. רחוב אחוזה 125?
ת. לא חושב. לא זוכר.
ש. אתה זוכר שהיית מול המסך?
ת. אני זוכר ששאלתי מאיפה כל אחד מהנתונים ואני זוכר שהראו לי באחת הפעמים את הסכום של הפרמיה. אני מדבר על סכומי הפרמיה.
ש. לא ראית פוליסות נכון?
ת. לא ראיתי פוליסות.
ש. גם לא דגמת פוליסות נכון?
ת. נכון. "
השתכנעתי כי אכן קיים קושי אינהרנטי אובייקטיבי בהערכה צופה פני עתיד של משך חיי הפוליסה והכרעה בשאלה כמה זמן ממשיך לקוח לבטח את ביטוחיו אצל אותו סוכן ביטוח. יודגש, כי בשונה מיחסים אישיים שנרקמים בין סוכן ביטוח ספציפי לבין מבוטח, לרוב אף פנים מול פנים, במקרה הנדון עסקינן בעובדי מחלקת שיווק טלמרקטינג שתפקידם היה ביצירת קשר טלפוני בלבד עם מבוטחים פוטנציאליים. לפיכך, ככל שעסקינן בפוליסות ביטוח ששווקו באמצעות טלמרקטינג, קיים קושי גדול יותר להעריך את משך חיי הפוליסה בראי עתידי שכן אין את המחויבות והקשר האישי שבין המבוטח לבין הסוכן עצמו.
אולם, קושי זה נוצר בשל ההפרה והעוולה שבוצעה על יד הנתבעים, שבעטייה נדרשים התובעים להעריך הערכה צופה פני עתיד את היקף הנזקים שנגרמו להם כתוצאה ממעשי הנתבעים. הנתבעים, בהפרתם, יצרו נזק ראייתי בלתי ניתן לתיקון, וגרמו לתובעים בפועל נזק שהינו, לכל הפחות, נזקם של 57 מבוטחים שעברו מהתובעים לנתבעים ונותרו לקוחות כאלה, על פי הרשימות שהוצגו על ידי חברות הביטוח וכן נזקי ניתוק יתר 137 הלקוחות שעברו לנתבעים ובחרו לסיים עם ההתקשרות עימם עד למועד קבלת הצו. כל הלקוחות נשוא הרשימה ביטלו את הפוליסות אצל התובעים והוחתמו על ידי לוי.
התובעים לא עתרו לקבלת פיצוי סטטוטורי, אולם מצאתי מקום להידרש לעניין זה בהערכת נזק על דרך האמדנה, בשים לב לקשיים הראייתיים שפורטו לעיל.
בנסיבות אלה, הדומות לתיקי קניין רוחני בכלל, ולתיקים בהם הוכרעה עוולה מסחרית על פי חוק עוולות מסחריות בשל גזל רשימת לקוחות, פסיקת פיצויים על דרך האומדנה הינה התוצאה המתבקשת וכן משקפת את המדיניות הראויה כנגד מעוול- שאין חוטא יוצא נשכר. יפים לעניין זה דבר כב' הש' סולברג בע"א 1203/13 טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ (מיום 6.5.2015, פורסם בנבו):
"אבקש רק להסתייג קמעא מהסתייגותו העקרונית של חברי מן האומדנא, שלדבריו השימוש בכלי זה "צריך להישמר למקרים חריגים בלבד" (פסקה 3). בפרשה שעניינה בהפרת זכויות במדגמים רשומים של מוטות לנשיאת דגל המיועדים להתקנה על כלי רכב (ע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' רוני שטן (13.5.2013)) ציינתי כי פסיקת פיצויים על דרך של חישוב אריתמטי המבוסס על נתונים מדוייקים היא בוודאי רצויה, אולם גם פסיקת פיצויים על דרך של אומדן הריהי מקובלת בתחומים משפטיים שונים (כדברי השופט י' טירקל בע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל 1983 בע"מ (23.3.2005)). זאת לזכור ולהזכיר, את הקשיים בכימות הנזקים, אשר מאפיינים את דיני הקניין הרוחני, לאור טיבן וטבען של הזכויות הנדונות. לא בכדי עוּגן בדיני הקניין הרוחני "פיצוי בלא הוכחת נזק" (סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 וסעיף 56 לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007), מחמת הקושי המיוחד שבהוכחת נזק בגין פגיעה בזכויות הקניין הרוחני, כמו גם מפאת הקלות היחסית של הגזל בתחומים אלה ומתוך מגמה הרתעתית-עונשית (מ' דויטש, עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב) 87). דומני כי ענייננו-שלנו – שבו מדובר בגניבת עין ובעשיית עושר ולא במשפט – יוכיח, כי יש והאומדן הוא כורח המציאות; על מנת שהמעוול לא יֵצא וידו על העליונה והניזוק לא יצֵא וידיו על ראשו."
אם כן, ההלכה הפסוקה קבעה כי שיקול דעתו של בית המשפט בעת פסיקת פיצוי על דרך האומדנה אינו מוגבל בשיעור הנזק הממשי שהוכח, וזאת כאשר קיים קושי להוכיח נזק זה.
בחירת דרך הילוכו של בית המשפט בשאלת פסיקת פיצויים על פי האומדנה כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט. לאור ההכרעה בשאלת ההפרה והעוולה שבוצעה על ידי הנתבעים, זכאים התובעים לקבלת פיצוי בגין עוולת הגזל של רשימת לקוחות מרכז הביטוח. פסיקה זו עולה בקנה אחד עם לשון חוק עוולות מסחריות, שראה לנכון אף לפסוק פיצויים ללא הוכחת נזק, על מנת לגנות את עצם המעשה והכרה בקשיי ההוכחה, גם באותם מקרים שבהם לא הוכח שיעור הנזק או לא ניתן להגיע לממצאים ברורים וחד משמעיים. שאחרת – החוטא יצא נשכר. לאור כך, על בית המשפט לפסוק פיצוי הולם, ואם אין בידיו להגיע לחישוב אריתמטי, ייזקק לדרך של אומדן (ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 505 (2005)). על אף שקיימת מחלוקת האם בתיקי קניין רוחני יש ללכת בדרך חישוב האומדן בצורה מקלה מזו שבתיקים אחרים, בענייננו מצאתי כי מעשי העוולה של הנתבעים, בצירוף הכחשתם לאורך ההליך והמשך קבלת כספים שלא כדין במהלך כל תקופת המשפט, ביחד עם המשך העוולה לאחר שהתובעים פנו במכתב דרישה לעצור את העוולה, מצדיקים פיצוי על דרך האומדנה.
הגם שלא עלה בידי התובעים להוכיח את מלוא פגיעתם, בהתאם לצווים שנתקבלו וכפי שהוכרע לעיל 194 לקוחות מבוטחים במרכז הביטוח עזבו את סוכנות הביטוח של התובעים וחתמו על פוליסות ביטוח חלופיות אצל הנתבעים, ו- 57 אף נותרו מבוטחים של הנתבעים עד היום. שני הנתבעים ממשיכים ליהנות מתגמולי הביטוח האמורים גם במהלך ניהולו של תיק זה. בנוגע ללקוחות אלה, הרימו התובעים את הנטל להוכיח קשר בין ההפרה לבין הנזק הנתבע וכן להפסד הרווחים בנוגע לכך.
כן קיבלתי את טענות התובעים כי נגרם להם נזקים בשל צורך בשימור לקוחות ופעולות מנע, שעה שפעלו הנתבעים שלא כדין ופנו ללקוחות התובעים, באמצעות עובדים החתומים על הסכם שמירת סודיות. בעוד שהוכח כי 194 לקוחות אכן עברו בפועל, לא ניתן לדעת מהו מספר הלקוחות אליהם פנו הנתבעים מתוך הרשימה, ומהו הנזק שנגרם לתובעים כתוצאה מפניות אלה.
כפי שהוכרע לעיל, שימוש זה הינו תוצר של שימוש שלא כדין שעשו הנתבעים ו/או מי מטעמם ברשימת הלקוחות של התובעים. משכך, לכל הפחות הוכיחו התובעים נזקם באשר לאותם 194 מבוטחים לתקופות שונות. מאחר ולא הוצגו תגמולי הביטוח המשולמים בפועל על ידי מי מהלקוחות, על אף השליטה שיש לנתבעים ולתובעים במידע זה, מצאתי לאמץ את הערכת ממוצע הפוליסה החודשית של התובעים, כפי שהוצגה על ידי המומחה מטעם התובעים, בסך 266 ₪ עבור כל פרמיה של מבוטח בחודש. כפי שהציג מומחה התובעים, ועדותו התקבלה לצורך אומדנה זו, רבע מפרמיה ממוצעת זו (25%) משולמת על ידי חברת הביטוח לסוכן הביטוח בגין כל פוליסות הביטוח עבור כל מבוטח, בממוצע. משכך סכום הפרמיה החודשית הינו 66.5 ₪ לחודש עבור כל לקוח. סכום חודשי זה יש לכפול ב- 12 חודשים ראשונים של הפוליסה.
לאחר חישוב חודשי זה מצאתי כי יש להבחין בין אותם 57 לקוחות שנותרו לקוחות הנתבעים לאורך הליך זה, לרבות במועד קבלת הצווים, ויתר 137 הלקוחות שבחרו לסיים את ההתקשרות עם הנתבעים ממועד חתימתם ועד לקבלת הצווים.
בנוגע ל- 57 הלקוחות, ובשים לב להישארותם הממושכת אצל הנתבעים, מצאתי לפסוק לתובעים את מלא התקופה ממועד ההפרה ועד למועד מתן פסק הדין, ולייחס את תקופת הישארותם כאינדיקציה ללקוחות שהיו נשארים אצל התובעים. משכך, יש לכפול את הסכום החודשי המשולם לסוכן כאמור לעיל, במספר החודשים הכולל עד למתן פסק הדין, העומד על 4 שנים (מיום ההפרה בסוף שנת 2017 ועד למתן פסק הדין) – ובסך הכל 57*12*4*66.5 = 181,944 ₪.
בנוגע ליתר 137 הלקוחות שעזבו את התובעים, עברו לנתבעים, ולאחר מעבר זה ביטלו את הפוליסות אצל הנתבעים, מצאתי כי בהעדר מידע מדוע בחרו לנתק את קשריהם עם הנתבעים, ניתן לייחס לקוחות אלה שנת ביטוח אחת בלבד (66.5*137*12) = 109,326 ₪.
משכך, מצאתי כי יש לאמוד את הפסדי התובעים בגין נזקים ישירים מוכחים בסך של 291,270 ₪.
כן מצאתי לקבל את טענת התובעים לנזקים עקיפים נוספים מעצם המעשה והצורך בפעילות שימור לקוחות, ובכלל זאת פניה למספר לא ידוע של לקוחות, ולכל הפחות, ל- 194 לקוחות שהוחתמו על ידי הנתבעים שלא כדין, תוך ביצוע עוולה, בדרך של קבלת פיצוי גלובאלי בסכום של 50,000 ₪, וכן להימנע מהפחתת הפער בין ההכנסות לרווחים באשר לנזקים הישירים שנקבעו לעיל. הכחשתם הגורפת של הנתבעים גרמה לנזקים רבים לתובעים, מעבר להוצאות שוטפות רגילות, ביחד עם התנהלות לוי, שבחר לעצום עיניו ואף לא להשיב למכתב התובעים ולבדוק מהו השימוש שנעשה על ידי הנתבעת 2 ועובדיה ברשימת הלקוחות הנטענת. הוצאות מיוחדות אלה על התובעים נבעו ממעשי הנתבעים והצורך לעצור את העזיבה ההמונית. המשאבים לשימור לקוחות מצדיקים הן הכרה בנזקים אלה והן באי קיזוז הוצאות שוטפות בשיעור שאינו ידוע, מהנזקים הישירים שנפסקו לעיל. זאת בפרט כאשר הנתבעים מכחישים את השימוש כאמור, גם לאורך המשפט, ובנסיבות שתוארו לעיל.
פסיקת הנזקים העקיפים מתבססת גם על הפסיקה לפיה עצם הוכחת ההפרה, מזכה את בעל הזכות בפיצוי ללא הוכחת נזק וזאת לאור נקודת המוצא המקובלת כי עצם ההפרה מגלמת נזק. הנה כי כן, עסקינן בהיבט העונשי וההרתעתי של פגיעה בזכויות (ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' צארום, פ"ד נט (1) 873, 904 (2004), פסקה 18 לפסק-דינה של השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש).
יפים לעניין זה דברי כב' המשנה לנשיא, הש' נאור (כתוארה דאז), בע"א 3853/11 רונית דגלי אומות בע"מ נ' רוני שטן (מיום 13.5.13, פורסם בנבו):
"רשימת השיקולים אשר אותם ישקול בית המשפט, בבואו להכריע בדבר שיעור הפיצויים, איננה סגורה. בין היתר יתחשב בית המשפט בעוצמת ההפרות, מספרן, מִשכן, מידת אשמתו של המפר, אופיו וגודלו של העסק המפר (שם, בפסקה 17). כך למשל נקבע כי במסגרת שיקול הדעת הנתון לו, רשאי בית המשפט לפסוק את הפיצוי המרבי הקבוע בחוק, גם כאשר ההפרות הן מינוריות אך נמשכות על פני תקופה ניכרת, או כאשר היקפן הוא נרחב (שם)."

ובהמשך:
"מהתם להכא: סעיף 13(ב) ל חוק עוולות מסחריות קובע במפורש כי יש לראות עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים כעוולה אחת. מעיון בנספח ו' לתיק המוצגים, עולה כי אירעו בענייננו לכאורה 36 עוולות, במסגרתן יִצרו המשיבים 1,167,167 יחידות מוטות, החל מיום 26.2.1997 וכלה ביום 13.2.2002. מקובלת עלַי קביעת בית המשפט המחוזי כי מכמות זו יש לנטרל את כמות המוטות המגלמת את יחידות המוטות שייצרו המשיבים כדין על-פי מדגם כדורי (8 מכירות). מכאן שלכאורה, יישום "מבחן הזכות שנפגעה" אמור להוביל אותנו לפסיקת פיצוי סטטוטורי אחד בלבד בגין כל האקטים המפרים (28 עוולות) שפגעו כולם בזכות מדגם אחת. ואולם, לצורך ההכרעה בשאלה האם בנסיבות דנן מדובר בהפרות המקימות עילת תביעה אחת בלבד או שמא מדובר בעילות תביעה עצמאיות, הרי שמשיקולים של מדיניות משפטית ראויה דומני כי נכון יהיה לקבוע כי למצער חלק מן העוולות, הנבדלות אחת מן השנייה בעיקר במועדי ההפרה ובכמות יחידות המוטות המפרים, עומדות בפני עצמן כעוולה נפרדת אשר עשויה לזַכּות בפיצוי סטטוטורי נפרד. בעשותי כן, התחשבתי גם בסמיכות המועדים בין ההפרות השונות ובכמות המוטות המפרים המגולמת בכל אחת מן ההפרות. הגעתי למסקנה כי בנסיבות דנן בוצעו 9 הפרות עיקריות..."
לסיכום – נזקי הנתבעים שחושבו על דרך האומדנה, ביחד עם הנזקים העקיפים, מסתכמים בסכום של 341,270 ₪.

חלוקת האחריות בין הנתבעים:

כפי שיפורט להלן, מצאתי כי יש מקום להטיל על הנתבעים אחריות משותפת לנזקי התובעים, ביחד ולחוד.
האחריות המוטלת על הנתבעת 2 הינה מכוח היותה המעסיקה של העובדים הללו, מי שעסקה בפועל בשיווק ופניה ללקוחות אלה והחתמתם בפועל, וכמי שהרוויחה יחד עם הנתבע 1, מאותם רווחים של 194 לקוחות מבוטחים חדשים שהגיעו ממרכז הביטוח שלא כדין. ר' עדות לוי באשר לחלוקת הרווחים בין הנתבעים בעמ' 37 ש' 1-5 לפרוטוקול.
האחריות המוטלת על לוי, הינה מכוח היותו סוכן הביטוח אשר נהנה מפירותיהם של הפוליסות שנעשו על ידי עובדי הנתבעת 2 שפורטו לעיל. הואיל ולנתבעת 2 ובעליה אין רישיון לעסוק בביטוח, נתן לוי את הסכמתו כי עובדי הנתבעת 2 יעשו שימוש ברישיונו לצורך חיתום פוליסות הביטוח, בין היתר, של 194 לקוחות לשעבר של מרכז הביטוח. חובותיו של סוכן ביטוח, לרבות אחריותו המקצועית כלפי הלקוח, וחובות הזהירות המוטלות עליו, מכוח פרק ו' לחוק חוזה ביטוח, תשמ"א-1981, אינן מאפשרות לסוכן זה, בסופו של יום, להשתמש מחד ברישיונו להחתמת לקוחות, ומנגד להתנער מלקוחות אלה שלו בטענה שלא היה מעורב בהחתמתם או בקשר עימם. היחסים בין סוכן ביטוח למבוטח הינם יחסי שליחות, כאמור בסעיף 36 לחוק זה. דהיינו, לולא הסכמתו של לוי לשימוש ברישיונו לצורך חיתום פוליסות הביטוח של הנתבעת 2, על כל הנפקות והחובה על פי דין החלה על סוכן הביטוח מול המבוטח, היה נמנע מהאחרונה לבצע את העולה, כך שלוי הנו בגדר הגורם "בלעדיו אין", הן בהיבט המשפטי, על פי הפסיקה והדין, והן בנסיבות נשוא תיק זה בפן העובדתי. קיימת לו אחריות מושגית ואחריות קונקטרית לנזקי התובעים.
עוד אציין כי הונחה בפניי תשתית עובדתית המאפשרת לקבוע כי התנהלותו של לוי הייתה מעבר ל"עצימת עיניים", לכל הפחות, ביחס לשימוש ברשימת לקוחות או בבסיס נתונים/לידים שהושגו שלא כדין, וכי התובעים עמדו בנטל הראייתי להוכיח תביעתם כנגד כל אחד מן הנתבעים. ולראיה, לאחר שנשלח ללוי מכתב התראה מטעם ב"כ התובעים דאז, עו"ד אילן לקפיש, בחר לוי שלא לעשות דבר בנידון (שורות 20-22 בעמ' 42 לפרוטוקול):
"ש. קיבלת מכתב התראה ביום 23.7.18 מעו"ד אילן לקפיש, נספח 4 לתצהירו של איציק סימן טוב, מדוע לא טרחת אפילו להשיב למכתב הזה? כי הכל היה בשליטתו של מאור?
ת. העברתי למאור כדי שיטפל בזה כי אני לא הכרתי את הדברים."
בדומה לזאת, טען שוב ושוב לוי בחקירתו כי הוא אינו יודע כיצד הגיעו 194 המבוטחים ממרכז הביטוח לנתבעים וכי הוא רק בודק את הפוליסות וחותם עליהן, לא משנה מה מקורן (שורות 1-36 בעמ' 36 לפרוטוקול):
"ש. יש את הלידים שמאור רכש נכון?
ת. כן.
ש. אתה יודע מאיפה הוא קיבל את הליד? ממי רכש ומהיכן הרשימות שלו?
ת. לא,
ש. אתה יודע משהו פוזיטיבי?
ת. לא.
ש. אני מפנה לסעיף 21 לתצהיר שלך, אתה כותב שאין לך כל קשר לביטולים של פוליסות כי מדובר בלקוחות של מאור ולא בלקוחות שלך נכון?
ת. עובדים בשיתוף פעולה. אני לא התעסקתי במכירות, החזקתי את המוקד הזה ברשות מאור ואני פיקחתי עליו שהכל מתנהל כמו שצריך וחוקי. עובר על הפוליסות ומסתכל מה עשו, שהכל פועל כשורה ויש הקלטות וכמו שצריך.
ש. על פי החוק פוליסה נערכת מול סוכן ביטוח או מול חברת ביטוח נכון?
ת. נכון אבל אם יש סוכן שמפקח אז גם אין בעיה.
ש. כספי פרמיה משולמים לסוכן הביטוח נכון?
ת. כן. לחברת הביטוח.
ש. באמצעות הסוכן נכון?
ת. כן.
ש. עמלת הסוכן מתקרבלת את סוכן הביטוח נכון?
ת. כן.
ש. מאור רבי הוא בעצם קבלן משנה שלך נכון?
ת. תקרא לזה ככה .
ש. מאור רבי והצוות שלו מתקשרים ללקוחות ומציעים להם פוליסות של סוכנות הביטוח שלך נכון?
ת. כן.
ש. מאור רבי לא מבצע חיתום נכון?
ת. לא, אני מבצע.
ש. כל התקשרות בפוליסה נעשית דרכך נכון?
ת. לא הבנתי.
ש. אתה מכיר את חוק הפיקוח על שירותים פיננסים?
ת. בערך.
ש. אתה מכיר את ההוראה שקובעת שסוכן ביטוח לא יקבל נזקי ביטוח בתיווכו של אדם אלא אם כן יש בידו רישיון סוכן אתה מכיר את זה?
ת. כן.
ש. אתה מכיר אתה הוראה בסעיף 42 לחוק שמבטח או סוכן ביטוח לא ישלם דמי עמילות בעד תיווך בין כל אדן לבינו אלא למי שיש בידו רישיון סוכן?
ת. זה לא היה עמלות, אלא ללידים ושירותי משרד. זה לא שהוא קיבל עמלות על מה שהוא עושה אלא על הלידים שהוא מביא לי והמכירות ושירותי המשרד. על כל ניהול המוקד."
ובשורות 14-16 בעמ' 37 לפרוטוקול:
"ש. את כל השאלות בנוגע ללקוחות השונים אני צריך לשאול את מאור ולא אותך כי אין לך ידיעה לגבי הלקוחות נכון?
ת. כן. "
וכן בשורות 16-17 בעמ' 38 לפרוטוקול:
"ש. אתה יודע איך הלקוחות האלה הגיעו למאור?
ת. לא. "
כך גם לא ידע לוי לספק מידע אודות מכתבים שנשלחו בשמו וחתום על ידו לחברות הביטוח, ביחס אליהם שב וטען כי הוא סומך על מאור (שורות 26-36 בעמ' 41 ושורות 1-19 בעמ' 42 לפרוטוקול):
"ש. אז תסביר לי מדוע באתר האינטרנט של מגדל, אני מפנה לנספח 5, מופיע שהאימייל בכלל הוא של מאור רבי?
ת. אם הוא דואג למכירות שלי אז הוא יכול להיות בקשר עם מגדל.
ש. העיסוק שלך היה אלמנטרי נכון?
ת. הכל. עשיתי את הפעולות האלה כי אני לא יכול לעשות הכל, אני מתעסק יותר באלמנטרי ולקחתי סוכן מסוים ואת מאור שינהלו את הדברים האלה.
ש. של חיים ובריאות?
ת. כן, כי אני לא יכול להתעסק בהכל.
ש. אני מציג בפניך מכתב שמופנה אליך מיום 6.8.18, אתה מכיר את המכתב?
ת. לא מכיר.
ש. המכתב הזה בחתימה שלך מצד ימין. מאיפה יצא המכתב הזה? השם שלך מופיע.
ת. אני לא יודע מאיפה יצא.
ש. האם המכתב הזה יצא על דעתך?
ת. אם זה נכתב על ידי מאור אני סומך על הניהול שלו. זה כמוש כל משרד גדול יש עובדים מתחת, אי אפשר שהראש יעשה את הכל.
ש. מכתב שמופנה אליך.
ת. הוא מכיר את הדברים יותר טוב ממני ואני לא יכול לכתוב דברים כאלה שאני לא יודע, מה שהוא כתב הוא יודע. יכול להיות שהוא אמר לי ואני לא זוכר.
ש. האם הגבת למכתב?
ת. לא, אני לא זוכר. אמרתי שאני לא זוכר. הכל נעשה דרך מאור.
ש. מציג בפניך מכתב מיום 21.3.18 שצורף כנספח ח' שהשם שלך מופיע בתחתיתו והוא נשלח על ידך לכלל.
ת. לא על ידי, זה אותו סיפור חוזר על עצמו. אני סומך על מאור.
ש. אני מפנה לשורה עשירית למכתב בעמ' 2, מופיע "כשמדובר בסוכנות יריבה שחלק מעובדיי עבדו בה בעבר". תאשר לי שמה שכתוב כאן הוא לא נכון כי לא מדובר בעובדיך נכון?
ת. זה לא עובדיי.
ש. יש לי שורה של פוליסות שיצאו מהסוכנות שלך שנכתב בהם שאתה הסוכן, על הפוליסות הללו שאמנם השם שלך מופיע עליהן, לשאול אותך או את מאור רבי שלו יש ידיעה גדולה יותר בנוגע לפוליסות?
ת. כן. את מאור. "
אם כן, ניתן לקבוע כי כבר בתחילת השותפות בין הנתבעים, אפשר לוי שימוש ברישיונו, הפר חובותיו על פי דיני השליחות במעקב אחרי הנעשה עם הלקוחות, תוך הפקת רווחים מעוולה זו. החל ממועד קבלת מכתב ההתראה אצל לוי התגבשה הידיעה, כפי שהוצגה לו על ידי התובעים, אודות מעשי הגזל של רשימת הלקוחות, ברם, לוי נותר אדיש לכל אורך התקופה ולא עשה דבר בניסיון להתחקות אחר מקור קבלת הרשימה, בדיוק כשם שלא עשה דבר במהלך כל תקופת ניהול התיק דנן. אין לתת יד למצב בו סוכן ביטוח מאפשר שימוש בלתי מבוקר ברישיונו, ולאחר מכן מבקש להתנער מלקוחות אלה ואחריותו בנוגע לכך.
הנתבעים, ביחד, חברו "בסירה אחת", לביצוע בצוותא של עוולה כלפי סוכנות ביטוח אחת. שניהם מעוולים עיקריים, בלעדיהם אין, והנזק שנגרם אינו ניתן לחלוקה והפרדה בניהם, כל אחד על פי חלקו, כי אם נזק בנוגע לכלל הלקוחות. כמעוולים פעלו בשיתוף פעולה ובצוותא חדא (concert of action) אל מול התובעים. משכך, בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין, ובהתאם לפסיקה, חבים הם ביחד ולחוג בגין כל הנזק. ר' ע"א 7008/09‏ ג'אבר עדנאן עבד אל רחים נ' מוסבאח עבד אל קאדר, פסקאות 36-46 לפסק דינו של כב' השופט עמית (פורסם בנבו, מיום 7.9.2010)
משכך, לא ניתן להפריד בין חלקם של הנתבעים ויש לראותם אחראים ביחד ולחוד לעוולה ולנזק.

סיכום
לאור כל האמור לעיל, אני מוצאת לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום פיצויים לתובעים בגין נזקיהם הישירים והעקיפים, בסך של 341,270 ₪ בצירוף מע"מ כדין, וכן ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום.
כן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות שימוש ברשימת הלקוחות של התובעים לזמן בלתי מוגבל.
בנוסף, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או מי מהם, במישרין או בעקיפין, ליצור קשר, ובכלל זאת לתת הצעה או למכור פוליסות ביטוח, למי מלקוחות התובעים למשך 5 שנים ממועד פסק הדין. בשים לב להתנערות הנתבעים מעצם השימוש ברשימת לקוחות התובעים או מידע סודי של התובעים, כך שלא ידוע מהו המידע המצוי בידיהם היום, מצאתי כי יש להעמיד את הצו לתקופה ארוכה זו, כאמור.
בשל קשיי ההוכחה בכימות נזקים עתידיים, הנובעים גם מכשלי התובעים להוכיח את משך הפוליסות בנוגע למבוטחים אלה, ומאפייניהם, כפי שפורט בהרחבה לעיל, וגם מעוולת הנתבעים, לא מצאתי מקום במסגרת פסק הדין ליתן סעד כספי בגין נזקים כספיים צופים פני עתיד מעבר למועד מתן פסק הדין (להבדיל מצו המניעה צופה פני עתיד שניתן כאמור לעיל) . בשל כך, ומאחר ומדובר בטענות של התובעים לנזקים צופי פני עתיד, אין בפסק דין זה כדי לגרוע מטענות התובעים לנזקים כספיים שיתגבשו בעתיד, ככל שיהיו.
הוצאות המשפט: מדובר בתיק מורכב, שרק איסוף רשימת הלקוחות העדכנית עמדה על מספר של עשרות החלטות וכ- 46 בקשות. הוגשו תצהירים, לרבות חוות דעת מומחים, והתקיימו חמש ישיבות. הנתבעים הכחישו לכל אורך ההליך את השימוש, ומשכך גם לא סייעו להפחתת העלויות המשפטיות. צוו המניעה שניתנו והם בלבד סייעו לגיבוש רשימת לקוחות הנתבעים. הסכום הכספי אינו המדד היחיד לכימות שכר הטרחה, שכן הסעד הנוסף המרכזי הינו צו המניעה שניתן במלואו לאחר הליך מורכב שכלל בקשות רבות . משכך, סכום ההוצאות שנפסק נגזר הן מהסעד הכספי והן מצו המניעה. לאור זאת, מצאתי כי יש להעמיד את סכום ההוצאות המשפטיות, לרבות אגרות בית משפט, שכר מומחים, חוקרים, הוצאות ניהול ההליך וצו המניעה הזמני ושכר טרחת עו"ד על סכום כולל של 100,000 ₪, בצירוף מע"מ כדין.
הסכום הכולל ישולם לתובעים בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא ריבית והצמדה כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור כדין.

ניתן היום, כ"ד טבת תשפ"ב, 28 דצמבר 2021, בהעדר הצדדים.