הדפסה

בית משפט השלום בכפר סבא ת"א 11857-08-13

בפני
כב' השופטת מירב בן-ארי

התובע:

סאלח מנסור

ע"י עו"ד מוחמד סמארה

נגד

הנתבעים:

1.עיריית טירה

2.הועדה המקומית לתכנון ובניה טירה

נתבעות 1 – 2 ע"י עו"ד זוהיר קאסם

3.רשות הניקוז והנחלים שרון

נתבעת 3 ע"י עו"ד רמי קרופניק

4. חברת חוצה ישראל בע"מ – התביעה נדחתה

5. דרך ארץ הייווייז (1997) בע"מ – התביעה נמחקה

6. מוסא קשוע

7. מוחמד קשוע

8. יונס קשוע

9. מחמוד קשוע

10. טאלב קשוע

11. אברהים קשוע

נתבעים 4 – 11 ע"י עו"ד הזאע נאטור

12. בלוק עיראקי בע"מ

נתבעת 12 ע"י עו"ד איהאב עיראקי

פסק-דין

1. תביעה כספית לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לחלקת התובע עקב הצפות, וכן למתן צו עשה המורה לנתבעים לפעול למניעת הצפות אלו.

רקע וגורמים

2. התובע מחזיק בקרקע חקלאית הנמצאת בגוש 7764 חלקה 73 (להלן: החלקה) . הקרקע נמצאת בתחום השיפוט של עיריית טירה.

הבעלים של הקרקע הוא סבו של התובע, עבדאלהדי סאלח מנצור. אבי ו של התובע ירש את הקרקע , והתובע הוא אחד בעלי הזכויות מכוח ירושת האב.

לטענת התובע הוא עיבד את החלקה בשנים הרלבנטיות לתביעה.

3. הנתבעות 1 – 2 הן העירייה והוועדה המקומית שבשטח שיפוטן מצויה החלקה (להלן: העירייה). הנתבעת 3 היא רשות הניקוז הפועלת לפי חוק הניקוז וההגנה מפני שיטפונות, התשי"ח – 1957 (להלן: רשות הניקוז, חוק הניקוז).

4. הנתבעים 6 – 1 1 (להלן: קשוע) הם יורשיו של המנוח יוסף מוסא קשוע ז"ל שבבעלותו הייתה חלקה 50 בגוש 7767, והמחזיקים בחלקה זו.

הנתבעת 12 (להלן: בלוק עיראקי) ה יא מפעל לייצור בלוקים מבטון ומחזיק ה בחלקות 56 – 57 בגוש 7767.

5. תיאור השטח, כפי שגם הודגם ב ביקור שנערך במקום ביום 18.9.17 (ור' מוצג במ/1) הם כדלקמן:

במזרח עובר כביש 6. אנכית לכביש 6, לכיוון מערב, מצויה דרך מנדטורית (להלן: המטרוקה).

צפונית למטרוקה מצויות חלקות של צדדים שלישיים שאינם צדדים לתביעה וכן חלקות של הנתבעים, בסדר הבא ממזרח למערב:

חלקה 14 (המזרחית ביותר עד לכביש 6) שבבעלות צדדים שלישיים שאינם צד לתובענה זו;

חלקות 57 - 56 השייכות לבלוק עיראקי ;

חלקות 55, 54, 53, 52, 51 – השייכות לצדדים שלישיים שאינם צד לתובענה זו ;

חלקה 50 – בבעלות קשוע, שחלקה (מהצד המזרחי) נמכר לפי הנטען לצדדים שלישיים.

סמוך לחלקות של בלוק עיראקי, ודרומית להן (אך צפונית למטרוקה) חפורה תעלה ובה מצוי צינור ניקוז, שאין חולק כי נחפרה על ידי בלוק עיראקי, לצורך ניקוז מי גשמים.

דרומית למטרוקה מצויות חלקות אחרות.

חלקתו של התובע מצויה מצד מזרח, דרומית למטרוקה כחלק מחלקה 73. חלקתו של התובע נמצאת באופן סכמטי ב"אמצע" חלקה 73, ואילו בחלק המ ערבי של חלקה 73, גובל ביובל 902, נמצא שטח שעובד על ידי אחיו של התובע (פרו' 19.11.17, עמ' 24 ש' 3 – 4).

כל השטח שנמצא צפונית ודרומית למטרוקה, נתחם על ידי שני יובלים.

היובל האחד מצוי מזרחית לשטח, יובל 9041, והוא זורם מכיוון מזרח למערב.

בצד מערב לחלקות מצוי יובל 902 (יובל של נחל אלכסנדר) והוא זורם לכיוון צפון.

6. אם כן, החלקה (של התובע) מצויה בין שני ערוצים טבעיים, כאשר בעת ירידת גשמים, זורמים מי גשם מיובל 9041 אל יובל 902, דרך המטרוקה. כפי שיובהר להלן, המטרוקה לא סיפקה פתרון ניקוזי ראוי, וכתוצאה מכך נגרמו ההצפות.

7. אין גם מחלוקת שחלקתו של התובע נמוכה יחסית לפני הסביבה (החלקות הגובלות) וכך, המים הזורמים במטרוקה ממזרח למערב (וכן, לפי הנטען, מים שעלו על גדותיהם ביובל 902 – ממערב) הציפו את חלקתו.

8. התובע העיד כי בין השנים 2006 – 2013 סבל מנזק מתמשך של הצפות בחלקתו, עקב אי ניקוז מסודר של שני היובלים, המזרחי והמערבי.

התובע צירף כנספח 4 תמונות המתעדות את ההצפות. התמונות תיעדו הצפות בחורף בשנים 2010, 2012 ו- 2013.

9. כפי שעולה מהמסמכים שהוגשו לתיק, בשנת 2011 התובע ואחיו הגישו עתירה מנהלית בתיק עת"מ 19307-11-11 בבית המשפט המחוזי מרכז. העתירה הוגשה נגד עיריית טירה, הוועדה המקומית טירה, רשות ניקוז שרון, חברת כביש חוצה ישראל, ושניים ממשפחת קשוע (טאלב ויונס).

באותה עתירה נטען כי זה למעלה משנה, קשוע החלו למלא את חלקתם בערימות פסולת וכן זרקו ערימות פסולת בתוואי הדרך, ובנוסף, הגביהו את מפלס הדרך. כתוצאה מכך, לפי מה שנטען בעתירה, נחסמה המטרוקה ומי הגשמים התנקזו לחלקתם של התובע ואחיו. במסגרת העתירה התבקש צו עשה המורה למשיבים לעשות את כל הפעולות הדרושות לשם הבטחת זרימת מי הגשמים ולהסדיר תיעול מתאים.

בדיון המקדמי, נמחקה העתירה נגד רשות הניקוז וחוצה ישראל.

בהמשך, בוצעו פעולות על ידי העירייה להסדרת הניקוז, וביום 28.3.12 ניתן פסק דין כדלקמן:

"הוגשה עתירה על ידי העותרים שעניינה מי גשמים שנצברו לטענת העותרים בתוואי שבין כביש חוצה ישראל לבין נחל אלכסנדר בתחום עיריית טירה בצד הצפוני של חלקות העותרים.
בין לבין על פי המלצתי ביצעה העירייה עבודות שונות בשטח ובעיית ההצפה לעת זו נפתרה.

הצדדים ביניהם הגיעו להבנות גם בקשר להכשרת הדרך בסמוך לחלקת העותרים. הכל כמפורט בדבריו של ב"כ העירייה בפרוטוקול הדיון היום כאשר ב"כ העירייה הדגיש כי נכונות זו של העירייה הינה לפנים משורת הדין...

המשיבים 5 – 6 ( טאלב ויונס קשוע – מ.ב. ) מוטרדים מכך שלא יינתן פסק דין המחייב אותם באיזו פעולה אופרטיבית בעתיד ומובהר בזאת כי אין באמור בפסק דין זה במישרין או בעקיפין כדי ליצור להם איזו שהיא מחויבות או קביעה כי בעבר הם פעלו בניגוד לדין.

לאור כל האמור לעיל, העתירה נמחקת...."

10. מתוך התמונות שצורפו על ידי התובע, בהן נצפית הצפה של המטרוקה ושל החלקה גם בשנת 2013 (וגם בשנים מאוחרות יותר, שאינן רלבנטיות לתביעה דנן), עולה כי בסופו של דבר, בעיית הניקוז לא נפתרה.

תמצית ההכרעה

11. התובע הוכיח קיומן של ההצפות. כן הוכחה אחריות של העירייה להצפות. לא הוכחה אחריות של יתר הגורמים.

12. עם זאת, התובע לא הוכיח את הנזק למטעים, וכן את יתר רכיבי תביעתו הכספית, למעט סעיפים בודדים. כמו כן, אין מקום למתן צווי העשה שהתבקשו נגד קשוע ונגד בלוק עיראקי.

להלן יובאו נימוקי ההכרעה.

האחריות להצפות

13. התובע הוכיח קיומם של אירועי הצפות חוזרים, ולמעשה, אירועים אלו לא היו במחלוקת (ר' סעיף 3.7.1 לחו"ד אינג' בדולח מטעם העירייה, וחו"ד ארבל מטעם רשות הניקוז).

14. הסיבה להצפות נבחנה על ידי המומחים מטעם הצדדים (המהנדס גאבר מטעם התובע, אינג' בדולח מטעם העירייה , ההידרולוג שמואל ארבל מטעם רשות הניקוז, המהנדס שחם מטעם קשוע והאגרונום תמים סולטאן מטעם בלוק עיראקי ), וכן על ידי המומחה שמונה על ידי בית המשפט, המהנדס אהוד לשם.

15. על פי הראיות שהובאו אני קובעת את העובדות הבאות:

א. ההצפות בחלקתו של התובע הגיעו מכיוון מזרח. הניקוז הטבעי של יובל 9041 היה דרך החלקות שממערב לכביש 6, צפונית למטרוקה. ביניהן (אך לא רק), חלקתם של בלוק עיראקי וקשוע . בחלקות אלו בוצעה בנייה, שגרמה לחסימת הניקוז הטבעי (סעיף 3.2 לחוות דעתו של ארבל, סעיפים 5.1 ו- 5.2 לחוות דעתו של המהנדס גאבר, סעיף 3.3 לחוות דעתו של אינג' בדולח, חקירת המהנדס לשם – פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 27 ש' 3 – 4 , עמ' 28 ש' 31 – 33, עמ' 30 ש' 35 – 36 וכן סע' 4.2 לחוות דעתו ). יצוין כי עמדה שונה הביע המהנדס שחם, שטען שהניקוז הטבעי של יובל 9041 הוא המטרוקה . לפי עמדתו, תעלת הניקוז שהחלה בחלקה 14 (וממשיכה מערבה לחלקה של בלוק עיראקי והלאה) אינה ההמשך הטבעי של יובל 9041.

ב. הייעוד של החלקות הצפוניות למטרוקה הוא חקלאי. לפי עדותו של המהנדס נאסר, המצהיר מטעם העירייה, הבנייה שבוצעה בחלקות אלו, כך, למשל, על ידי בלוק עיראקי, היא בנייה שקיבלה היתר של הוועדה המחוזית ( פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 53 ש' 8 – 10). כמו כן, גם עיראקי וגם קשוע טענו בעדותם כי הבנייה שבוצעה בחלקתם קיבלה היתר (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 44 ש' 33 – עמ' 45 ש' 1 , עמ' 55 ש' 31 – 33, עמ' 56 ש' 2 ). ייתכן שניתן היתר (לא הוגשו ראיות בשאלה זו), אך גם אם ניתן היתר, קיים סימן שאלה בדבר חוקיותו. השאלה, האם הבנייה על החלקות הצפוניות למטרוקה היא בנייה חוקית עלתה בתובענה מהרגע הראשון. עמדתו של אינג' בדולח, המומחה מטעם העירייה, הייתה שמדובר בבנייה לא חוקית (סעיף 3.3 וסע' 3.7.2 לחוות דעתו). המומחה ארבל הביע עמדה דומה (סע' 4 לחוות הדעת) וכך גם הייתה עמדתו של המהנדס גאבר (סע' 6.1 ו- 6.4 לחוות הדעת). למרות האמור, לא הוצגו מסמכים המעידים על שינוי תכנית המתאר במקום, ועל כך שניתן היה לתת היתרי בנייה כדין . מנגד, בתכתובות מזמן אמת, רשות הניקוז שבה והתייחסה לבנייה כבלתי חוקית, מבלי שקיימת תכתובת נגדית הסותרת טענה זו (ר' למשל נספח 8 לתצהירו של אלמון, מכתב מיום 15.10.07). יצוין כי בהמשך חקירתו הנגדית של המהנדס נאסר, הוא הסכים שקיימים כתבי אישום (שלא הוצגו) בקשר לבנייה בחלקות הצפוניות, במשמע, אין מדובר בבנייה חוקית (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 55 ש' 25 – 26). בסופו של דבר, טען נאסר כי "אין בנייה אחת שחסמה ערוץ מים" ( פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 56 ש' 30) אך טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם העמדה האחידה שהוצגה על ידי כל המומחים.

ג. מאחר שהחלקות הצפוניות למטרוקה נמצאות באפיק ניקוז טבעי, הן ביצעו פעולות הגבהה, שמטרתן למנוע ניקוז של המים לתוך החלקות (סעיף 2 לחו"ד המהנדס גאבר, סע' 4.1 לחו"ד המהנדס לשם). פעולות אלו בוצעו על ידי החלקות הצפוניות למטרוקה, ובביקור במקום ניתן היה להתרשם שכלל פני השטח צפונית למטרוקה (וחלק מהחלקות הדרומיות למטרוקה) - מוגבהים.

ד. לעומת זאת, חלקתו של התובע, חלקה 73, נותרה עם פני השטח המקוריים, נמוכה לעומת סביבתה, וכך מי הגשמים מתנקזים לכיוונה (עמ' 20 לחו"ד המהנדס לשם, סע' 5.1, 5.3 לחו"ד המהנדס גאבר, עמ' 11 לחו"ד ארבל). אף עובדה זו ניכרה היטב בביקור במקום (פרו' מיום 18.9.17, עמודים 20 - 21 ).

ה. המטרוקה הפכה לערוץ הניקוז ליובל 9041, לאחר שהניקוז הטבעי נחסם (סע' 3 לחו"ד המהנדס גאבר עמ' 8 לחו"ד ארבל, סע' 3.3 לחו"ד אינג' בדולח). אולם – המטרוקה אינה בגדר פתרון מספק. ראשית, קיים איגום של המים מצד מזרח (בין כביש 6 לבין המטרוקה). שנית, כאשר שטח זה "מתמלא", המים "גולשים" לעבר המטרוקה ואז מגיעים לחלקתו של התובע ומציפים אותה (סע' 6.3 לחו"ד גאבר, שלא נסתר על ידי המומחים האחרים, ומודגם בתמונות שהוצגו וכן , חוות דעתו של תמים סולטאן מטעם בלוק עיראקי וכן ר' חקירתו הנגדית של המהנדס לשם – פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 30 ש' 20 - 21).

ו. התובע טען (סע' 3 לתצהירו), ועובדה זו נטענה גם על ידי צדדים אחרים במהלך הביקור במקום (פרוטוקול מיום 18.9.17, עמ' 21), שקיימת הצפה גם כתוצאה מהקטנת רוחבו של יובל 902 . זהות הגורם או הגורמים שהביאו לצמצום ברוחב היובל, לפי הנטען, אינה ידועה . כמו כן, איש מהמומחים בתיק זה (לרבות המומחה מטעם בית המשפט) לא התייחס ליובל 902 כגורם להצפות (חלקם אף שללו זאת במפורש – המהנדס שחם והמומחה ארבל). מדובר בשאלה שבמומחיות, ומא חר שלא הוכחה מעורבות של יובל 902 אין מקום להתייחס אליו כגורם להצפות.

ז. קשוע צירפו לתצהיר מטעמם נתונים של השירות המטאורולוגי בנושא הגשמים שירדו במהלך השנים. לא די בנתונים, מה גם שהם אינם נתונים ממוקדים (לרוב מקובל, בחוות דעת מסוג זה, להתייחס לנתונים מתחנות מדידה קרובות לאזור ההצפה). טענה לפיה אירוע גשם הוא נדיר, כוח עליון או מעבר למה שנדרש לצורך תכנון ספיקה, היא טענה הטעונה חוות דעת שבמומחיות. חוות דעת כזו לא הוצגה, המומחה מטעם בית המשפט (או מומחים של הצדדים) לא עומת עם נתונים אלו, ולכן, לא הוכח שההצפות נגרמו כתוצאה מכוח עליון או כוח טבעי בלתי רגיל.

על בסיס עובדות אלו תידון אחריותם של הצדדים השונים.

אחריות העירייה

16. הן המהנדס גאבר, המומחה מטעם התובע, והן המומחה ארבל, מטעם רשות הניקוז, הפנו אצבע מאשימה כלפי העירייה. המהנדס שחם אף הוא ציין שהסיבה להצפת המרחב היא היעדר הסדרה של ניקוז ציבורי. בעמדתם תמכה חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס לשם.

17. אחריות העירייה נובעת, בראש ובראשונה, מהיותה הרשות המקומית בשטח שבו קיימות ההצפות. הרשות המקומית אחראית, מכוח חוק, להסדרת ניקוז (סעיף 235 לפקודת העיריות (נוסח חדש), 1954, סעיף 9 לחוק הניקוז). העירייה לא פעלה להסד רת הניקוז בתחומה שנים רבות, ויצרה מצב שבו בעלי חלקות עשו דין לעצמם, כדי להגן על חלקותיהם (סעיף 4.2, 5.1 לחו"ד המהנדס לשם).

18. כפי שציין המהנדס לשם בחקירתו הנגדית, העירייה היא "בעלת הבית" בשטח בו נגרמה ההצפה, ועל כן, עליה היה ליזום פעולות שימנעו את ההצפות החוזרות ונשנות ( פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 26 ש' 18 – 19, עמ' 27 ש' 34). את חלקה של הרשות המקומית המהנדס לשם הגדיר כ"אחראית על" (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 34 ש' 1 – 2).

19. העירייה לא הוכיחה שהיא נקטה באמצעים סבירים להסדרת בעיית הניקוז בשטח, ולמעשה, העירייה לא טענה, וממילא לא הוכיחה, שהיא נקטה באמצעים כלשהם.

20. לפי הראיות מטעמה של העירייה, פעולותיה הסתכמו בשני נושאים נקודתיים:

האחד, לפי תצהירו של נאסר, המצהיר מטעם העירייה, פינוי חסימה של המטרוקה על ידי חול, חסימה שנעשתה על ידי "חלק מהנתבעים" כלשונו. לטענתו, נציג הוועדה המקומית פנה בכתב לאותם גורמים, בדרישה שיפנו את החול, והדבר בוצע לאחר כ- 10 ימים. לטענת נאסר, התובע התלונן שהדבר לא הוסדר, אך נציג הוועדה מצא שהחסימה הוסרה.

השני, ביצוע עבודות לפי ההסכמה בעתירה המנהלית.

מובן שהתערבות נקודתית זו אינה בגדר פתרון ניקוז ראוי. כפי שניתן להתרשם מהתמונות שהוצגו על ידי התובע, ומחוות הדעת, בעיית הניקוז אינה נובעת מחסימה של המטרוקה, אלא מכך שהמטרוקה משמשת כפתרון פרוביזורי בלתי מספק לניקוז הטבעי, שהיה על פני חלקות 57 – 50. לכן, הסרת חסימות או ביצוע עבודות במטרוקה, לבדם, אין בהם כדי לפתור את בעיית הניקוז, ולראיה, התמונות המצביעות על כך שגם בשנת 2013 וגם לאחר מכן חזרה בעיית ההצפות, למרות שבוצעו העבודות.

21. בחקירתו הנגדית, המהנדס נאסר טען שבוצעה הסדרה של הניקוז בתעלה סגורה בחלקה של בלוק עיראקי (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 53 ש' 30 – 35). אין לכך ביסוס ראייתי או בחו"ד המומחים, ומכל מקום, במבחן התוצאה, ברור שגם אם נעשתה הסדרה כלשהי, היא אינה מספקת, וההצפות חזרו על עצמן לאורך השנים. המהנדס נאסר טען בחקירתו הנגדית כי ההצפות עדיין נגרמות עקב כמות גדולה של מים (שם, עמ' 55 ש' 4 – 5) אך טענה זו (שמשמעותה כוח עליון שקיבולת ניקוז אינה נדרשת להיות ערוכה אליו), לא גובתה בחוות דעת מתאימה, ואפילו בחוות דעתו של אינג' בדולח, המומחה מטעם העירייה, הטענה לא הוזכרה.

22. עוד לפי חקירתו הנגדית של נאסר, בשנתיים האחרונות בוצעה תעלת ניקוז סגורה, שמנעה את בעיית ההצפות (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 56 ש' 8 – 9). אין תמיכה לטענה זו, אך בכל מקרה, אין בה כדי לשנות את המסקנה לגבי המועדים הרלבנטיים לתובענה.

23. בנוסף, העירייה (בין בעצמה ובין באמצעות הוועדה המקומית) לא פעלה כנדרש בנושא הבנייה שחסמה את הניקוז הטבעי (בחלקות הצפוניות למטרוקה).

העירייה היא זו שאחראית לבנייה שנעשתה בחלקות הצפוניות (חקירתו של המהנדס לשם – פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 34 ש' 5 – 6: "היא הייתה צריכה לדאוג לכך שלא ייבנו בתים ללא היתר, ללא פתרון").

בכל הקשור לעירייה, אחת היא האם הבנייה בחלקות הצפוניות למטרוקה בוצעה בהיתר או ללא היתר. אם בוצעה בהיתר – אין ספק שכתנאי להיתר נדרש היה לדאוג לניקוז חלופי לצד ההיתר, אך לפי עדותו של נאסר אפילו לא בוצעה פנייה לרשות הניקוז בקשר לכך (שם, עמ' 59 ש' 18 – 21, עמ' 57 ש' 5), ומכל מקום – לא הוצגו ראיות לפיהן ההיתרים ניתנו לאחר שבוצעו פתרונות ניקוז. אם הבנייה לא בוצעה בהיתר – על אחת כמה וכמה נדרשת הייתה העירייה לאכוף את החוק, ולטפל באותה בנייה, שלמעשה חסמה את הניקוז הטבעי.

24. העירייה אמורה הייתה לטפל בבעיות הניקוז, או בבעיות שנוצרו כתוצאה מהבנייה בחלקות 57 – 50 ביוזמתה. למעלה מהצריך, הוכח כי במהלך השנים נעשו פניות שונות לעירייה, ואף הן לא הועילו.

התובע הפנה בתצהירו להתכתבות שניהל מול העירייה (נספח 10), וציין כי לא זכה לתשובה מהמכותבים השונים.

גם רשות הניקוז הציגה פניות שנעשו במהלך השנים לעירייה, להסדרת הניקוז בשטח, וגם כאן המצהיר מטעם העירייה (המהנדס נאסר) לא יכול היה לתת מענה ממשי לשאלה האם פניות אלו נענו (עמ' 58 ש' 9 – 12).

25. אם כן, על העירייה מוטלת אחריות לנזקי ההצפות. העירייה לא הוכיחה שנקטה אמצעים סבירים לפתרון בעיית הניקוז באזור מושא התביעה (ולמניעת ההצפות באזור זה), ובכלל זה – מציאת פתרון ניקוז סביר או התמודדות מול תופעת הבנייה על הניקוז הטבעי ותוצאותיה. זאת, אף שמדובר בפעולות שהן בגדר סמכותה ואחריותה.

אחריות רשות הניקוז

הטענות והעדויות:

26. התובע טען שרשות הניקוז היא הגוף חוקי הממונה על הניקוז ועל הנחלים בתחום הארצי ובאזור טירה, וממומן גם על ידי הרשויות המקומיות. לטענתו, רשות הניקוז אחראית ליובלים 9041 ו- 902. התובע טען כי אגן היקוות נחל טירה הוא חלק מאגן היקוות נחל אלכסנדר, שבתחום אחריותה של רשות הניקוז.

עוד טען התובע שהסדרת היובלים ושמירה על פעילותם התקינה היא באחריות רשות הניקוז, והפנה לחוות דעת המומחה מטעמו (המהנדס גאבר) לפיה שטח אגן הניקוז תואם את תחום פעילותה של רשות הניקוז.

התובע טען כלפי רשות הניקוז להיעדר פיקוח למניעת הטיית יובל 9041 וחסימתו, וכן היעדר אכיפה שהובילה לחסימת אפיק הניקוז הטבעי.

התובע העיד כי בתאריך 4.5.10 שלח מכתב לרשות הניקוז, התריע בפניה על ההזנחה בטיפול, אך רשות הניקוז דחתה את הטענות – ת/6. יצוין כי באותם מכתבים רשות הניקוז ציינה כי הבעיה היא בעיה מקומית, שאינה בטיפולה או בסמכותה.

27. מטעם רשות הניקוז העיד ניסים אלמון שהוא מנכ"ל רשות הניקוז, ולפי עדותו, מומחה לענייני ניקוז למעלה מ- 30 שנים.

אלמון העיד שהסמכויות בקשר לשטח מושא התובענה נתונות לעירייה ולוועדה המקומית. לרשות הניקוז אין סמכויות של אכיפה מחוץ לתחום הנחל האזורי הנתון לאחריותה, כאשר במקרה זה, היובלים אינם עונים להגדרת "נחל אזורי". אלמון הפנה לכך שגם סמכות למנוע בנייה בלתי חוקית בתחום פשט הנחל האזורי אינה סמכות ישירה, אלא סמכות שנתונה (לפי חוק הניקוז) למנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב, שמונה לפי סעיף 124 י "ט לחוק המים.

אלמון גם הפנה למדיניות הנוהגת שהתווה משרד החקלאות, נספח 1 לתצהירו, ולפיה, אין מנהלים מי נגר בתוך תחומי היישובים, אם כי רק בשטח פתוח נרחב, וגם זאת כאשר מדובר באגני ניקוז משמעותיים בגודלם. לטענתו, אגן הניקוז בענייננו הוא אגן קטן שלא מצוי בתחום טיפולה של רשות הניקוז . זאת ועוד, אלמון הוסיף כי חלוקת הסמכויות המעוגנת בנהלי העבודה האגפיים של משרד החקלאות עולה בקנה אחד עם חלוקת הסמכויות שנקבעה לפי הוראות תמ"א 34 /ב /3 המגדירה אלו נחלים אזוריים מצויים בטיפולה של רשות הניקוז. אלמון ציין כי ערוצי הניקוז המקומיים מושא התביעה אינם מוגדרים בתמ"א כערוץ ניקוז שבטיפולה של רשות הניקוז.

גם לפי חוות דעתו של ארבל, המומחה מטעם רשות הניקוז, גודל אגן הניקוז מושא התביעה, מכביש 6 ועד חלקה 73, הוא כ- 120 דונם לכל היותר, ואינו קשור לנחל אלכסנדר.

28. אלמון טען שהמצב בשטח נוצר כתוצאה מפורענות ומפעולות בנייה בלתי חוקיות מתמשכות שביצעו המחזיקים בשטח, בעוד שהרשות המקומית איבדה שליטה על הנעשה ועצמ ה עין מול פעולות אלו. אלמון הוסיף כי בעבר רשות הניקוז ניסתה לבצע פעולות ניקוז בערוץ הניקוז האזורי המצוי בתחום העירייה (יובל 902) , שכן מצוי בתחום אחריותה של הרשות, אך פעולותיה נתקלו באלימות מצדם של התושבים המקומיים, בלי שהעירייה התערבה.

29. אלמון ציין שרשות הניקוז מעולם לא ישבה בחוסר מעש, והציעה פתרונות להסדרת הניקוז במקום. אלמון צירף מספר נספחים לתצהירו, המעידים על פעולותיה של רשות הניקוז (נספחים 5 – 10 לתצהירו) כדלקמן:

א. ביום 14.9.06 התקיימה ישיבה במשרדי רשות הניקוז. באותה ישיבה, העירייה התחייבה להעביר לרשות הניקוז התחייבות בלתי חוזרת לפינוי רצועת המטרוקה עליה נבנה מפעל הבלוקים. אולם, העירייה מעולם לא העבירה התחייבות כאמור (נספח 5 לתצהירו של אלמון הוא סיכום הפגישה) .

ב. ביום 23.4.07 שלח מנכ"ל רשות הניקוז דאז מכתב לראש עיריית טירה, המתריע על חסימת ערוצי הניקוז (נספח 6 לתצהירו של אלמון) .

ג. ביום 5.6.07, עקב חוסר מעש מתמשך מצדה של העירייה, אלמון עצמו פנה לסגן מנהל רשות המים, בדרישה לפעול להשבת המצב לקדמותו מערבית לכביש 6 (נספח 7 לתצהירו של אלמון).

ד. ביום 15.10.07 נשלח מכתב מנהל מחוז של המשרד להגנת הסביבה דאז, גדעון מזור, לראש עיריית טירה, ולפיו, הרשות תוכל לסייע במימון שלב ההריסה וניקוי האפיק, ככל שמדובר במבנה הממוקם על ערוץ הניקוז, ובלבד שהעירייה תוציא צווי הריסה בהתאם לחוק ותבצע פעולות הריסה. לטענת אלמון, העירייה לא פעלה כאמור במכתב זה (נספח 8 לתצהירו) .

ה. לפי עדותו של אלמון, בקיץ 2009, נוכח חוסר מעש מצדה של העירייה, רשות הניקוז ביצעה בעצמה פעולות ניקוז ופתחה את הערוץ הסמוך למפעל הבלוקים ע"י מעביר מים, וביצעה עבודות פתיחת התעלה עם כלים כבדים, אך לקראת עונת הגשמים מצאה את הערוץ סתום.

בהמשך, ביום 3.1.10 רשות הניקוז שוב התריעה בפני העירייה על חוסר המעש, נספח 9 לתצהירו של אלמון .

ו. ביום 21.2.10 נשלח לראש עיריית טירה מכתב מאת סמנכ"ל בכיר לתשתיות של משרד החקלאות, נספח 10. באותו מכתב הובהר כי ניקוז בתחום הרשות המוניציפאלית אינו באחריות רשות הניקוז או משרד החקלאות.

30. אלמון ציין שבאופן כללי, רשות הניקוז תמיד עמדה לרשותה של העירייה, ותמיד נכונה לייעץ לה כיצד לפעול להסדרת הניקוז בתחומה, לרבות ע"י הכנת תכנון. יחד עם זאת, אין באפשרותה של רשות הניקוז לפעול פיזית לאכיפה או למניעת פעולות הבנייה הבלתי חוקיות ו/או להסדרת הניקוז המקומי בשטחה של העירייה.

31. אציין כי עדותו של אלמון הייתה מרשימה מבחינת הידע והיכרות של המצב בשטח מכלי ראשון. לא מצאתי פסול בכך שאלמון גלש לשאלות מקצועיות, שכן לאלמון גם ניסיון של עשרות שנים בתחום, וגם היכרות של הבעיה מכלי ראשון (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 52 ש' 25 – 27, עמ' 53).

חוות הדעת:

32. לפי חוות דעתו של המהנדס גאבר, אגן היקוות נחל טירה הוא חלק מאגן ההיקוות של נחל אלכסנדר, ובתחום אחריותה של רשות ניקוז שרון. כך גם, הסדרת היובלים 9041 ו- 902 היא באחריות רשות הניקוז (סעיף 6.1). לעומת זאת, בתכנית האב לניקוז, יובל 9041 "נעלם" וזרימתו נעצרה עקב חסימה במעביר המים של כביש 6. כן קבע, כי רשות הניקוז, יחד עם עיריית טירה, לא מנעה את הבנייה בחלקות שמצפון למטרוקה, בנייה שהובילה לחסימת הניקוז הטבעי (סע' 6.2, 6.4 לחוות הדעת).

33. לפי חוות דעתו של אינג' בדולח, יובל 9041 משרת שטחים מחוץ לשטח השיפוט של עיריית טירה, ולכן, האחריות לאכיפה ולביצוע של הסדרת הניקוז, מוטלת הייתה על רשות הניקוז.

34. ארבל, המומחה מטעם רשות הניקוז, טען בחוות דעתו שיובל 902 אינו גורם להצפה בחלקתו של התובע, אלא יובל 90 41, שאינו באחריות רשות הניקוז (סע' 3.3 לחוות הדעת).

35. המהנדס לשם, המומחה מטעם בית המשפט, קבע שקיימת אחריות לרשות הניקוז, מאחר שנקוותה "שלולית" כתוצאה מנגר עילי מאזורים נרחבים באגן הניקוז, שחלק ממנו באחריותה. המומחה חזר על עמדה זו בחקירתו הנגדית (שם, עמ' 26 ש' 3 – 5 , עמ' 28 ש' 8 – 9) .

36. כאשר המהנדס לשם התבקש להסביר את חלקה של רשות הניקוז, הוא ציין שרשות הניקוז צריכה הייתה להיות מעורבת בתכניות הכלליות שנועדו לפתור את הבעיה בכל אגן ניקוז (עמ' 28 ש' 17). גם בהמשך, כאשר המהנדס לשם התבקש להבהיר את חלקה של רשות הניקוז, הוא השיב שרשות הניקוז "צריכה להיות מעורבת בתכנית החדשה" (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 31 ש' 22 – 25), שהיא תכנית שיזמה חברת חוצה ישראל ( שם, עמ' 31 ש' 28 – 31). המהנדס לשם אף לא יכול היה להשיב האם יובל טירה הוא בטיפול רשות הניקוז.

המהנדס לשם הסכים, שנדרש היה אישורה של רשות הניקוז לבניית הבתים בחלקות הצפוניות למטרוקה (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 32 ש' 25 – 28).

כמו כן, המהנדס לשם לא יכול היה להביע עמדה בשאלה, האם אגן הניקוז גדול מ- 1,000 דונם (שאז מדובר בשטח באחריות רשות הניקוז) (שם, עמ' 31 ש' 11 – 12).

דיון:

37. לרשות הניקוז אין סמכויות אכיפה מקומיות, וסמכויות אלו מוטלות על פי חוק על הרשות המקומית.

גם הסמכות להחזרת המצב לקדמותו, בכל הקשור למבנים או הטיית נתיב מים, אינה מוקנית לפי החוק לרשות הניקוז, אלא למנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (סעיף 7 לחוק הניקוז).

38. יתרה מכך, הראיות מצביעות על כך שבכל הקשור ליכולותיה ולסמכויותיה , רשות הניקוז נקטה ונוקטת באמצעים למציאת פתרון ניקוז כולל. בכלל זה, כבר בשנת 2006 רשות הניקוז הציעה לבצע תכנון של ניקוז דרך המטרוקה, אם העירייה תבצע פינוי של המבנים באותו מקום (נספח 5 לתצהירו של אלמון) . מובן שרשות הניקוז אינה יכולה לבצע תכנון "תיאורטי" שעה שפתרון הניקוז חסום במבנים.

כך גם, רשות הניקוז פועלת היום למציאת פתרונות ניקוזיים גם ליובל 9041 (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 49 ש' 5 – 14) וגם ליובל 902 (שם, עמ' 48 ש' 29 – עמ' 49 ש' 2). אלמון הבהיר, כי רשות הניקוז אינה יכולה לקדם את התכנון, שהוא בסמכות הוועדה המחוזית. כל שרשות הניקוז מוסמכת לעשות, הוא להתנות את האישור שלה בביצוע פתרונות הניקוז שהיא הציעה.

39. אשר למחלוקת בדבר גודל אגן הניקוז : אמנם, לכאורה, לפי ההנחיות שצורפו לחו"ד ארבל, רשות הניקוז מעורבת גם כאשר השטח קטן מ- 1,000 דונם אך העורק חוצה שתי רשויות מוניציפאליות או יותר – סעיף 4.4.1 להנחיות נספח 2 לחוות הדעת.

עם זאת, אני סבורה שאין רלבנטיות למחלוקת בנושא גודל אגן הניקוז.

ראשית, משום שלרשות הניקוז אין סמכויות אכיפה. רשות הניקוז אינה מוסמכת לפנות או להרוס מבנים בשטח מוניציפאלי ( שם, עמ' 52 ש' 8 – 9). זוהי סמכותה של העירייה במקום (ולחילופין, סמכותו של מנהל הרשות הממשלתית כאמור בסעיף 7 לחוק הניקוז). כפי שאלמון העיד, רשות הניקוז אף לא התבקשה לאשר או לשלול את הבנייה בחלקות הצפוניות למטרוקה, ואיש לא שאל את עמדתה טרם בוצעה הב נייה (שם, עמ' 50 ש' 28 – 31). עדות זו נתמכה בעדותו של המהנדס נאסר, שאישר שלא הייתה פנייה לרשות הניקוז בקשר לאותה בנייה (עמ' 59 ש' 18 – 21, עמ' 57 ש' 5). עמדתי היא, שקיים קושי ממשי להטיל אחריות בהיעדר סמכות. מצד אחד, איש ברשות המקומית לא שאל את פיה של רשות הניקוז שעה שבוצעה החסימה של הערוץ הטבעי. מצד שני, כיום נדרשת רשות הניקוז לתת את הדין על אותה בנייה.

שנית, משום שאחריות בנזיקין אינה נובעת מסמכות בעלמא, אלא היא נובעת מהתרשלות, שמשמעותה, אי נקיטת צעדים סבירים. רשות הניקוז הוכיחה כי היא נקטה ונוקטת באמצעים הסבירים שבכוחה, ואף באמצעים שאינה חייבת לנקוט בהם (כגון: התנדבות לבצע תכנון ולמצוא פתרון תקציבי לביצוע של ניקוז חלופי). במקביל, רשות הניקוז פנתה לגורמים שהם בעלי סמכויות אכיפה: הן לעירייה והן למנהל הרשות הממשלתית למים וביוב (נספחים 6, 7, 9, 10) ואין לבוא אליה בטענות אם אלו לא פעלו.

שלישית, משום שהראיות אכן מצביעות על כך שבעיית הניקוז שגרמה להצפה היא בעיה מקומית, נקודתית, הנוגעת לכך שהניקוז הטבעי בתחומי החלקות הצפוניות למטרוקה – נחסם. רשות הניקוז אינה מעורבת ביצירת פתרונות ניקוז מקומיים ( פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 51 ש' 1 – 4).

40. אני מודעת לעמדתו של המהנדס לשם, אך סבורה שלא ניתן לקבלה מהבחינה המשפטית.

המהנדס לשם הגדיר את אחריותה של רשות הניקוז בשני אופנים:

האחד, בחוות דעתו. המהנדס לשם ציין כי חלק מאגן הניקוז הוא באחריותה של רשות הניקוז . כפי שציינתי לעיל, לא די בכך לצורך קביעת אחריות משפטית, ויש להידרש לשאלה, האם רשות הניקוז נקטה באמצעים סבירים העומדים לרשותה. התשובה לשאלה זו חיובית, כפי שעולה מתצהירו של אלמון, המבוסס על מסמכים ולפיהם רשות הניקוז התריעה והציעה פתרונות, אף שלא יכולה הייתה לקדמם, בהיעדר שיתוף פעולה. כפי שציין אלמון – "אנחנו לא יכולים לתכנן כשהאדמה לא עומדת לרשותנו... אנחנו לא יכולים לבצע. זה בתוך שטח" ( פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 54 ש' 7 – 9).

השני, בחקירתו הנגדית. המהנדס לשם טען שרשות הניקוז "צריכה להיות מעורבת בתכניות". זוהי אחריות צופה פני עתיד, שאינה מעניינם של דיני הנזיקין (הבוחנים את האחריות ביחס לעבר). זאת ועוד, רשות הניקוז הוכיחה כי את חלקה ביחס לתכניות עתידיות היא מבצעת, כמפורט לעיל.

41. לסיכום: לא ראיתי מקום להטלת אחריות על רשות הניקוז. בעיית הניקוז נוצרה עקב התרחשויות שלא היו בשליטתה של רשות הניקוז, ואף לא היו לרשות הניקוז סמכויות אכיפה ביחס להתרחשויות אלו. רשות הניקוז פעלה במסגרת הסמכויות שהוקנו לה, ואף הייתה מוכנה להשתתף בפתרונות מעבר לנדרש ממנה לפי חוק, אך לא זכתה לשיתוף פעולה. הקביעה של המהנדס לשם, לפיה רשות הניקוז צריכה להיות שותפה למציאת פתרון, אינה קביעה משפטית המטילה אחריות בנזיקין. יתרה מכך, רשות הניקוז ניסתה לקדם פתרונות, אך בהיעדר שיתוף פעולה, לא הייתה לה כל יכולת לממשם.

אחריות קשוע

טענות ועדויות:

42. טענות התובע ביחס לקשוע כוללות את חסימת הניקוז הטבעי של יובל 9041, הגבהת שטחם, וחסימת היובל ממערב – יובל 902, דבר שהוביל להתנקזות המים לחלקתו של התובע.

התובע העיד כי מאז שנת 2005 קשוע קבעו עובדות בשטח, שפכו בחלקה 50 שלהם אלפי טונות של פסולת וחול ופרסו אותם על כל פני האדמה, כולל על המטרוקה, שם שמו סלעים וגושי בטון ענקיים של פסולת בניין.

התובע הפנה לחו"ד המודד ראיד ג'לג'ולי, מטעמו, שמצא כי בעלי החלקות מצפון לחלקת התובע מלאו את אדמתם בחומר מילוי, דבר שהוביל להפרש גבהים משמעותי ולזרימת מים מהחלקות הצפוניות לחלקת התובע.

בנוסף, לטענת התובע, קשוע בנו מבנים שונים בחלקה 50 (חלקתם), פעלו להסטת יובל 9041 ממקומו הטבעי, ולא דאגו שמי הניקוז שזרמו במקום יוסדרו בנתיב חלופי בטוח. כמו כן, קשוע פלשו לתוואי יובל 902 והצרו אותו, כך שרוחבו עומד על מטר אחד בלבד, במקום רוחבו המקורי (15 מ'). התוצאה הייתה, שליובל 902 לא הייתה הקיבולת הנדרשת למים שזרמו מכיוון מזרח.

לבסוף, התובע טען שקשוע הצרו את המטרוקה, שהיא פתרון הניקוז המאולתר הקיים בשטח.

43. יונס קשוע (להלן: יונס) אחד מתוך תשעת יורשיו של המנוח יוסף קשוע ז"ל, העיד מטעמם של קשוע.

יונס שלל את טענת התובע, לפיה קשוע פעלו לסתימת תוואי יובל 902 ויובל 9041, וכי מי הגשם היו מתנקזים בעבר בחלקה של קשוע, חלקה 50 וכיום מתנקזים בחלקת התובע. לטענת קשוע , המים נחסמו ע"י חלקות ממזרח, חלקות 57 – 5 1 כולל, ובמיוחד ע"י חלקה 56 ו- 57, כאשר הזרימה מכיוון כביש 6 נחסמה על ידם. קשוע קבלו על כך שהתובע בחר להגיש את תביעתו נגד שני בעלים של חלקות בלבד (קשוע ובלוק עיראקי) ולא נגד כל החלקות.

קשוע טענו שהפעולות שביצעו, נעשו לצורך שמירה על קניינם, ורק לאחר שכל בעלי הקרקע הגובלים, מחלקה 57 ועד חלקה 51, כולם, ביצעו הגבהות בשטחם.

קשוע טענו שהם עצמם ביצעו עבודות עפר ופילסו דרך למי הנגר לאורך כל הדרך, אל מעבר לגבולות חלקת התובע.

לפי עדותו של יונס, ההגבהות שקשוע ביצעו היו בחלק הצפוני, הגובל בכביש 554, משום ששם הרימו את התוואי (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 57 ש' 25 – 26). קשוע ביצעו את ההגבהה כדי שלא ייכנסו מים מאזור כביש 554 (מזרח וצפונה) לעבר חלקתם (עמ' 34). למעשה, לפי טענתו של יונס , כלל לא הייתה זרימת מים מכיוון מערב לעבר חלקתם של קשוע (שם, עמ' 57 ש' 9 – 12) משום שהחלקות ממזרח ביצעו הגבהות ( שם, עמ' 58 ש' 24 – 25), ואילו ההגבהה הצפונית – אינה קשורה לחלקתו של התובע.

44. לפי חו"ד חלק מהמומחים מטעם הצדדים , עבודות הבנייה בחלקות הצפוניות למטרוקה, בכלל זה – חלקה 50, גרמו לחסימת הניקוז הטבעי של יובל 9041 (ר' עמ' 10 לחו"ד ארבל, סע' 5.1 לחו"ד גאבר).

45. לעומת זאת, לפי חוות דעתו של המהנדס שחם, המומחה מטעם קשוע, חלקתם של קשוע ממוקמת מצפון לחלקת התובע, ממערב לחלקות רבות, וממערב לכיוון הזרימה הטבעי של הנחלים במרחב זה, ולכן, אינה מהווה חסם לזרימה שמגיעה ממזרח, ואינה מהווה תורם למים שמתנקזים ממזרח.

46. לפי הראיות, חסימת הניקוז הטבעי נעשתה על ידי כל החלקות הצפוניות למטרוקה. קביעה זו עולה מעמדות המומחים, ואין ממש בטענותיו של התובע, שניסה להסביר מדוע תבע את בלוק עיראקי ואת קשוע, ולא את כלל בעלי החלקות (עמ' 46). טענות התובע אינן יכולות להחליף חו"ד מומחים שהתייחסו בפירוט לפני השטח בכל החלקות הצפוניות למטרוקה ואינן תומכות בהסברים שנתן. עם זאת, בזהירות המתחייבת, אציין כי מדובר בקביעה לכאורית, שאינה יכולה לעמוד כלפי מחזיקים שלא היו צד להליך זה, ואינה נדרשת להכרעה. זאת, משום שאם קיימת אחריות, היא בגדר אחריות של מזיקים במשותף, האחראים יחד ולחוד כלפי התובע, התובע רשאי לתבוע את חלקם בלבד, ותרופתם היא בתביעת שיפוי ביניהם.

47. לפי חו"ד המהנדס לשם, הגבהת השטח על ידי קשוע ועל ידי בלוק עיראקי נעשתה כדי למנוע את ניקוז המים לשטחם (עמ' 29 ש' 12 – 14).

48. אין לפניי כל נתון ביחס לחסימת יובל 902, ובהיעדר התייחסות של המומחים, אין מקום לטענות עובדתיות. בנוסף, יש להבחין בין טענות לבין ראיות. לא הובאו ראיות מוסמכות ביחס לרוחבו המקורי של יובל 902, ואף לא הובאו ראיות בשאלה מי חסם את יובל 902. אציין כי בביקור במקום ניכר כי יובל 902 צר יחסית, אך הדבר היה לא רק לאורך חלקה 50, אלא גם לאורך חלקת אחיו של התובע. אין שום ראיה שאם בוצעה חסימה, היא בוצעה מצד מזרח , ואין ראיה מי הגורם או הגורמים שביצעו את החסימה: קשוע, התובע , אחיו של התובע (עמ' 51), או גורמים אחרים, שאינם ידועים ואינם בהליך זה.

49. כך הוא המצב גם ביחס לחסימת המטרוקה. לפני בית המשפט הובאו טענות, ולא ראיות הקושרות בין קשוע דווקא לבין חסימת המטרוקה, אם בכלל הייתה חסימה כזו בזמן אמת. קשוע הכחישו חסימה כזו, ובביקור במקום אמנם הייתה פסולת בצדי הדרך, אך מדובר במצב בעת הביקור במקום, לא בזמן אמת, ומכל מקום – אין ראיה הקושרת את הפסולת למאן דהוא. יתר על כן: לפי כל חוות הדעת, המטרוקה אינה פתרון מספק לניקוז, גם במצבה הטבעי (משום שהניקוז היה בחלקות הצפוניות, בשטח נרחב יותר מהמטרוקה). מכאן, שההצפות היו מתרחשות ללא שום קשר לחסימה חלקית כזו או אחרת של המטרוקה. לראיה, העירייה ביצעה עבודות של פינוי המטרוקה לאחר הגשת העתירה המנהלית, אך עבודות אלו לא מנעו את ההצפות כפי שנצפות בתמונות משנת 2013.

50. במכלול הראייתי האמור, אני סבורה שלא ניתן לייחס לקשוע אחריות בנושא ההצפות, ומאחר שהנימוקים המתייחסים לקשוע זהים גם ביחס לבלוק עיראקי, הם יובאו בתום הדיון ביחס לאחריות בלוק עיראקי.

אחריות בלוק עיראקי

הטענות והעדויות:

51. התובע טען שבלוק עיראקי אחראית להסטת הניקוז של יובל 9041 לכיוון המטרוקה, לאחר שהקימה את מפעל הבלוקים. בנוסף, לטענתו, בלוק עיראקי חסמה את המטרוקה, גם מצדה הדרומי. אציין שבביקור במקום נצפו ערימות של חומרי בניין מצד דרום של המטרוקה, מול השטח של בלוק עיראקי.

התובע טען ש"לא ברור" האם בלוק עיראקי קיבלה היתר לשינוי הטופוגרפי של הקרקע או לגבי הבנייה של הרצפות או הגדרות, והאם קיבלה רישיון עסק או היתר.

52. פואד עיראקי, הבעלים של בלוק עיראקי, העיד שמעולם לא חסם דרך או גישה של המים. לטענתו, השטח שנמצא מזרחית לחלקתה של בלוק עיראקי (חלקה 14), נחסם בערימות של זבל, עפר ופסולת, ואלו חסמו את מסלול המים.

לפי עדותו של עיראקי, זמן מה לאחר חסימת תוואי המים הטבעי, הוא עצמו , לפנים משורת הדין, העביר צנרת מתחילת מגרשו מכיוון צפון ועד לקצה המערבי. זאת, ביוזמתו ועל חשבונו. כך, המים עוברים בתעלה ממזרח ועד מערב, עד לתעלה פתוחה המתחילה ממזרח למגרש שלו.

עיראקי ציין כי לאחר מכן המים נחסמו ממערב למגרש שלו, כאשר אחרים בעלי שטחים ממערבה לשטחו החלו בהליכי בנייה, וחסמו את התעלה הפתוחה.

עוד ציין כי לאחר מכן העירייה הגיעה והתקינה צנרת ניקוז לאורך הדרך.

בחקירתו הנגדית, עיראקי הסכים שביצע הגבהה של חצי מטר, מאחר שכל השכנים מסביבו ביצעו הגבהה כזו (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 39 ש' 25 – 26, 34 – 35). עיראקי התעקש כי הוא עצמו לא ביצע חסימה של מעבר המים, אלא חסימה זו בוצעה על ידי השכן שלו ממזרח (חלקה 14) (שם, עמ' 40 ש' 17 – 18 , עמ' 46 ש' 14), חשוב לציין שנקודה זו אושרה על ידי אלמון, המצהיר מטעם רשות הניקוז ( שם, עמ' 48 ש' 22 – 23) .

53. חו"ד המהנדס גאבר , מטעם התובע, ייחסה את חסימת הניקוז הטבעי גם לבנייה בחלקה השייכת לבלוק עיראקי (סע' 5.2 לחוות הדעת), וכך גם חו"ד אינג' בדולח מטעם העירייה (סעיף 3.7.2 לחוות דעתו). גם המהנדס ארבל, מטעם רשות הניקוז, התייחס לבנייה שסתמה את הניקוז הטבעי בכל החלקות 57 – 50, תוך התייחסות מיוחדת לחלקה 55 דווקא ( שאינה חלקתה של בלוק עיראקי, עמ' 10 לחוות דעתו).

54. המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס לשם לא התייחס לנושא זה בחוות דעתו, אלא להגבהות, שאף הן תרמו לכך שהמים יזרמו אל עבר החלקה הנמוכה, היא חלקתו של התובע. עם זאת, בחקירתו הנגדית, המהנדס לשם הבהיר כי ההצפה נגרמה לאחר שנחסם הניקוז הטבעי בכל החלקות 57 – 51 .

55. אין שום ראיה המצביעה על כך שבלוק עיראקי זרקה פסולת במטרוקה, למעט טענות סתמיות של התובע. עיראקי טען שהוא עצמו אינו יודע מי השליך פסולת (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 41 ש' 12 – 13) והכחיש שבלוק עיראקי חסמה את מעבר המים (עמ' 41 ש' 25). עיראקי לא עומת עם כל ראיה הסותרת את דבריו. יתרה מכך: יש לשוב ולהבהיר כי הבעיה אינה פסולת נקודתית, אלא חסימת הניקוז הטבעי, מבלי שבוצע פתרון ניקוז חלופי.

56. אשר לצינור שהונח על ידי בלוק עיראקי, מדובר בצינור שנועד ליצור פתרון, והוא אינו חלק מהבעיה. הבעיה נוצרה כתוצאה מכך שנתיב הניקוז הטבעי נחסם. מתוך הראיות עולה שהצינור שביצעה בלוק עיראקי נועד לפתור את בעיית הניקוז שהתעוררה כתוצאה מכך שהחלקה ממזרח לבלוק עיראקי (חלקה 14), שלא הייתה מעורבת בתביעה זו כצד, חסמה את הניקוז (עדותו של עיראקי פרוטוקול מיום 27.11.17 – עמ' 42 ש' 2 – 12). כך, עיראקי למעשה ביקש להוביל את המים בתוך חלקתו, באמצעות תעלה סגורה, וזאת בנוסף לתעלה הפתוחה הקיימת בדרך הכורכר המקבילה לכביש 6 ממערב, ופונה מערבית לעבר המטרוקה ( שם, עמ' 42 ש' 15 – 16 , עמ' 43 ש' 9 - 12).

דיון ביחס לאחריות קשוע ובלוק עיראקי

57. ראשית, אני דוחה את הטענה הסתמית של התובע, לפיה קשוע ובלוק עיראקי חסמו את הניקוז במטרוקה, על ידי השלכת פסולת. לא הובא בדל של ראיה לטענה זו, שהוכחשה על ידי העדים מטעם קשוע ומטעם בלוק עיראקי. זאת ועוד , כל חוות הדעת שהוגשו מצביעות על כך שהמטרוקה אינה רחבה דיה כדי לספק פתרון ניקוז במקרים של גשמים עזים, וכך גם עלה מתוך עדותו של אלמון.

58. המומחה מטעם בית המשפט לא הצביע על בעלי החלקות בכלל, ובלוק עיראקי וקשוע בפרט, כגורמי נזק. המהנדס לשם התייחס לכך שבהיעדר פתרון ניקוז סדור, ועקב כך הצפת החלקות שבצדי המטרוקה, נקטו חלק מבעלי החלקות פתרונות שונים של הגבהה. ההגבהה הייתה הגנה מפני ההצפות, ולא הסיבה להן. הסיבה להצפה בחלקת התובע הייתה, שהתובע, בניגוד לשכניו, לא ביצע הגנ ות כלשהן ולא נקט בפתרונות ניקוז. אכן, המהנדס לשם התייחס לפסולת במטרוקה, ולחסימה שלה, אך לעיל הובהר, שאין ראיות הקושרות את קשוע או את בלוק עיראקי דווקא לחסימת המטרוקה או להשלכת פסולת בה, מלבד העובדה שממילא ההצפות נגרמו כתוצאה מהיעדר פתרון ניקוז מוסדר.

59. ניתוח הראיות מצביע על כך שביחס לקשוע ובלוק עיראקי התביעה כושלת במבחן הקשר הסיבתי העובדתי, מבחן ה"סיבה בלעדיה אין". מרגע שהוגבהה החלקה המזרחית ביותר (חלקה 14) , וסתמה את הניקוז הטבעי (או שהסתימה אף נוצרה במעביר עצמו, לפני חלקה 14, לפי אחת הטענות) , אין שום משמעות לפעולות שביצעו בלוק עיראקי, ובוודאי שלא הפעולות שביצעו קשוע, הנמצאים בצד מערב, לאחר חלקות 55 – 51 (שלא נתבעו).

60. אשר לבלוק עיראקי, כפי שציין עיראקי, הוא לא נמצא במיקום הגיאוגרפי הראשון שביצע את החסימה. החסימה הראשונה בוצעה בחלקה המזרחית לו, היא חלקה 14 (עדותו של עיראקי – פרוטוקול מיום 27.11.17 עמ' 44 ש' 28 – 30). בחקירתו של אלמון, שאינו עד מעוניין לטובת עיראקי, אישר אלמון באופן חד משמעי כי המעביר נחסם בקטע שממזרח למערב בחלקה 14, והפנה לכך שבמפה במ/1 רואים בפירוש שהניקוז (המסומן בפסים) מפסיק בתחומי חלקה זו ( פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 54 ש' 21 – 25).

למעשה, ניתן ללמוד זאת אפילו מחו"ד המהנדס גאבר מטעם התובע: לפי האמור בסעיף 5.3 לחוות דעתו, המים נאגמים סביב כביש 6 (גם מערבית). לוּ נגרמה החסימה בחלקתה של בלוק עיראקי, היה האיגום אמור להיות בחלקה שממזרח לה. העובדה שאין זרימה לכיוון חלקה 14, מצביעה על כך שהחסימה היא עוד לפני חלקה זו, בדיוק כפי שציין אלמון.

במענה לקושי זה, התובע טען בסיכומיו (עמ' 64 ש' 26 ואילך) שהוא נוכח במו עיניו שאותו שטח היה פנוי ולא חסום. איני מקבלת טענה זו. אין עדות ברורה של התובע ביחס למצב החלקה 14, ואף לו הייתה – אין בכוחה להחליף את הראיות המבוססות שהוגשו בנושא – לרבות במ/1 ועדותו של אלמון.

לבסוף, זו גם עמדתו של המומחה מטעם בית המשפט, המהנדס לשם, שהסכים שסתימת המעברים של יובל 9041 אירעה לאחר ביצוע הפעולות בכביש 6 (עמ' 28 ש' 27 – 33, עמ' 29 ש' 2 – 4, עמ' 30 ש' 14 – 20).

61. אשר לקשוע, כאמור, פעולות ההטיה בוצעו כבר בחלקות שממזרח. על פני הדברים (בלא שיש בכך כדי לחייב את חלקה 14), החסימה היא כבר בחלקה 14. לחילופין, לפי חוות דעתו של ארבל, ותצלומי האוויר שצילם, ערוץ הניקוז נסתם כבר בחלקה 55 (שאינה מעורבת בתביעה זו) (עמ' 10 לחוות הדעת). אמנם, בהמשך חוות הדעת צוין כי בחלקה 50 נבנה בית חדש, אלא שההתייחסות היא לבנייה משנת 2014, שאינה רלבנטית לאירועים מושא תובענה זו. זאת ועוד, הבנייה מתייחסת לסתימת "שאריות" ערוץ הזרימה, אך אם הזרימה הופסקה כבר בחלקה מזרחית יותר, אין לכך כל משמעות.

אשר לטענה לפיה קשוע הרחיבו את שטחם על חשבון המטרוקה, לא הובאה לפניי כל ראיה קבילה (חו"ד מודד), ולכן, טענה זו לא הוכחה עובדתית.

62. גם סקירת חוות דעת המומחים מעלה שאין די בסיס לייחוס אחריות לקשוע או לבלוק עיראקי.

לפי עמדתו של המהנדס לשם, הבעיה האקוטית היא היעדר ניקוז בתוואי המטרוקה, תוך שהוא נמנע מקביעת אשם בהתייחס לבנייה בחלקות (עמ' 23 לחוות הדעת, למעלה).

גם חוות דעת המומחים מטעם הצדדים לא מספיקות כדי לקבוע אחריות לבעלי החלקות המסוימות שהתובע בחר לצרף לתביעה: חו"ד המהנדס גאבר מטעם התובע, מציינת בפירוש את הנתון המפורט לעיל, לפיו מעביר המים נחסם (סע' 4.01 וסע' 5.4 לחוות הדעת), כך שהניקוז הטבעי נחסם עוד לפני חלקותיהם של בלוק עיראקי וקשוע . אינג' בדולח מטעם העירייה אמנם התייחס לבנייה לא חוקית (דבר המעלה את השאלה מדוע העירייה לא ביצעה פעולות אכיפה), אלא שאין בחוות דעתו התייחסות לעובדה שהייתה מקובלת על המומחים האחרים, לפיה מעביר המים מצד מזרח חסום, ובסוף חוות הדעת, אינג' בדולח התייחס לקשוע ולבלוק עיראקי בקשר לטענה העובדתית (שלא הוכחה) בדבר חסימת המטרוקה. גם המומחה ארבל קבע שמעביר המים המזרחי חסום (סע' 3.3. לחוות הדעת). זו הייתה גם עמדתו של אלמון, כאמור לעיל.

63. מטעמים אלו, אני מוצאת שאין לייחס אחריות לקשוע או לבלוק עיראקי.

מעורבים אחרים:

64. במהלך הדיון עלה שמם של מעורבים נוספים (כביש 6 למשל). גורמים אלו נמחקו מהתביעה, לא התבקש צירופם כצדדי ג', ומאחר שלא היו בעלי דין, אין מקום לקבוע אחריות הקשורה אליהם. לענייננו, די אם אציין שהמומחה מטעם בית המשפט, המהנדס לשם, לא התייחס לתרומה של כביש 6 בחוות דעתו, ואילו בחקירתו הנגדית הוא התייחס לשינוי שנגרם בפני השטח עם סלילת כביש 6 ( פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 25 ש' 22 – 23). אין די בכך. גם אם אקבל כי כדי למצוא פתרון כיום נדרש שיתוף פעולה של כביש 6, אין הדבר מלמד בהכרח על אחריות של כביש 6 לבעיית הניקוז. לא הובאו כלל ראיות הנוגעות לאופן סלילתו של כביש 6 והאם התקבלו היתרים מהרשויות המוסמכות בנושא הניקוז, למשל. זאת ועוד, אף המהנדס לשם ציין בחקירתו כי הבסיס הוא היעדר תשתית ניקוז נכונה ביישוב עצמו (באחריות העירייה) (שם, עמ' 25 ש' 22 – 23). עוד יש לציין, כי המומחים מטעם הצדדים כלל לא התייחסו לאחריות של כביש 6, על המשתמע מכך. בכל מקרה, ברור כי פסק דין זה אינו מחייב גורם זר שלא היה צד לו.

אחריות התובע והקטנת הנזק

65. המהנדס לשם קבע בחוות דעתו כי ההצפה בחלקת התובע נובעת כנראה גם מבעיית ניקוז של הקרקע בחלקתו, וכי דרוש פתרון פרטי בדרך של ניקוז עילי בתעלות רדודות או ניקוז תת קרקעי (עמ' 20 לחוות הדעת).

התובע טען שניקוז פנימי הוא בלתי אפשרי משום שמישור הדרך גבוה ממישור הקרקע, ובכיוון מערב הדבר בלתי אפשרי משום שהקרקע הסמוכה של אחיו מוצפת אף היא . התובע נמנע מלחקור את המהנדס לשם בסוגיה זו. אין מקום לטענות של בעל דין בנושא שבמומחיות, ולא ניתן לקבלן שעה שהמומחה מטעם בית המשפט אפילו לא עומת עם טענות אלו.

אשר לניקוז תת קרקעי, התובע כלל לא ידע למה הכוונה (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 40 ש' 35 – 36), וממילא, ברור שלא ניסה לבצע פתרון ניקוז כזה. התובע לא טען שניסה להתייעץ עם מומחה כלשהו, כאשר התבררה בעיית ההצפות.

66. לפי עדותו של התובע, הוא נוכח בנזקי ההצפות כבר בתחילת הדרך, עת, לפי הנטען, ניזוקו 30 עצים, ובכל זאת לא ביצע כל פעולה להגנה על חלקתו.

67. לטעמי, עמדתו של המהנדס לשם אינה קשורה לסוגיית הקטנת הנזק, אלא לכך שחלק מהנזק נובע מבעיה בחלקתו של התובע. כלומר: אחד מגורמי הנזק קשור לבעיה בחלקתו של התובע, ולא להיעלמות הניקוז הטבעי של יובל 9041.

68. בין אם מדובר בתרומה של גורם הקשור לחלקת התובע (ולא לחלקה הציבורית) ובין אם מדובר בסוגיה של הקטנת הנזק, אני סבורה שיש מקום להפחית את הנזק. בהתחשב בכלל הראיות אני סבורה שעיקר הבעיה נובע מהיעדר ניקוז ליובל 9041, ובהתאם, יש מקום להפחית 10%.

סיכום שאלת האחריות

69. התובע הוכיח כי חלקתו הייתה חשופה למספר אירועים של הצפות. הצפות אלו מקורן ממערב – יובל 9041, וחסימת תוואי הזרימה הטבעי של יובל זה.

70. העירייה אחראית להצפות משום שלא פעלה לפי חובותיה להסדרת הניקוז או הבנייה שהובילה לסתימת הערוץ הטבעי .

71. אין אחריות לרשות הניקוז, קשוע ובלוק עיראקי.

72. 10% מהנזק יש לייחס לאשם תורם או לגורם הקשור לחלקת התובע.

אומדן הנזק למטע

הראיות

תצהיר התובע

73. התובע העיד כי בחלק מאדמתו, בשטח 7 דונם, נטע בשנת 2006 (בחודש 7/06) עצי רימונים, שרכש ממשתלה מבני דרור. לפי עדותו, עלות רימונים מזן "וונדרפול" היא בסך של 15 ₪ לשיח אחד, וסך הכול 6,300 ₪. לאחר תמותה חלקית של עצים, עקב ההצפות, התובע רכש כמות נוספת של שיחים ממשתלה מקלקיליה, 30 שיחים בעלות של 20 ₪ לשתיל, וסך הכול 600 ₪. סך עלות השתילים לטענת התובע – 6,900 ₪.

74. התובע העיד כי את השיחים נטע באדמה במרחק של 3 * 5 מ'.

75. התובע צירף לאימות שטח המטע תשריט מדידה של המודד גלגולי ראיד, שמצא כי שטח מטע הרימונים הוא 7 דונמים ו- 113 מ"ר.

תשריט המודד נערך ביום 24.9.16.

76. לפי עדותו של התובע, ההצפות גרמו לייבוש מטע הרימון, ולא הייתה כל תקווה להצילו. זאת, עקב עודף המים והסחף ממי הניקוז, שהיו מהולים בחומרים זרים הפוגעים בכשירות הקרקע. עקב כך, נאלץ לעקור את מטע הרימונים. כיום נטועים בחלקה עצי תאנים.

77. בחקירתו הנגדית של התובע, הוא טען ששבעה חודשים לאחר ההצפה הראשונה התייבשו 30 עצים, ואז הוא רכש עצים חלופיים (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 42 ש' 20). לאחר מכן, התייבשו 170 עצים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהמומחה מטעמו ביקר במטע (שנת 2011) . בפעם השנייה שהמומחה ביקר (שנת 2013) המטע כולו כבר נהרס (עמ' 33 ש' 33 – 35).

78. בסופו של דבר, בשנת 2013, התובע נטע בחלקה עצי תאנה מסוג חמדי.

חוות דעת

79. מטעם התובע הוגשה חוות דעתו של האגרונום יעקב שפיר.

שפיר ביקר בחלקת התובע ביום 31.5.11 וביום 10.2.13.

לפי חוות דעתו, המטע היה בגודל של 7 דונם, ובכל דונם ניטעו כ- 60 עצים.

שפיר התייחס למטע רימונים, שנת נטיעה – 2006, וחישב את ההפסד לפי הפסד פדיון 75% לכל אחת מהשנים 2009 – 2011. שפיר אמד את הנזק בסך של 287,000 ₪ לשלוש שנים אלו.

בחוות דעתו, שפיר ציין שדובר בכמות של 60 עצים לדונם, על פני 7 דונם, וכי בסוף שנת 2011 התובע נאלץ לעקור את מטע הרימונים. עוד ציין כי מאז עקירת המטע, התובע ניסה לשתול מחדש את החלקה, ואף רכש לשם כך שתילים, אך ההצפות נמשכו, ולא היה פתרון.

בסיכומיו, התובע חלק על הפחתת 25% כאמור (עמ' 64 ש' 2 – 4), וטען שלא השתלם לאסוף את הרימונים. מדובר בטענה שלא הונחה לגביה תשתית ראייתית, לא מבחינה עובדתית ולא בחו"ד מומחה , וממילא היא נדחית.

80. מטעם העירייה הוגשה חוות דעתו של השמאי אלוף.

אלוף ציין שחו"ד השמאי שפיר אינה כוללת ראיות לצורת הנזק, אינה כוללת מסמכים לגבי גודל שטח המטע, ואינה מתארת את מרווחי הנטיעה. בנוסף, חוות דעת שפיר אינה מציגה מסמכים בדבר קניית השתילים.

עוד ציין כי השמאי שפיר הציג הפסד פדיון אחיד בין השנים 2009 – 2011 אך לא הסביר את שיטת הא ומדן לגבי פחיתת הפדיון, על מה ביסס אותו ומה האסמכתאות לפדיון שחושב. השמאי אלוף ציין שפחיתת הפדיון אינה אחידה בשנים שונות ולכן קביעה של הפסד אחיד של 75% מהפדיון אינה מבוססת ואינה קבילה. בנוסף, השמאי אלוף הפנה לכך שהשמאי שפיר לא הציג מסמכי שיווק כלשהם, ולא ברור על אלו נתונים או מסמכים הסתמך בקביעה שרוב הפדיון אבד בשנים אלו. לא צוין זן הרימונים שהשמאי ראה במטע ולא מועד הבשלתו. לכך חשיבות, שכן קיימים שלושה תחשיבים של רימונים בחוברת התחשיבים של משרד החקלאות, לפי מועדים שונים של הבשלה.

השמאי אלוף ציין שלפי הנתונים, היבול הכולל המקובל בחלקה הוא כ- 21 טון, וממנו רק 65% לייצוא, כך שהכמות המרבית לייצוא מהחלקה היא 13.65 טון. אם מחלקים כמות זו ל- 4 קטיפים, הרי עומדת לייצוא בכל קטיף כמות של כ- 3.5 טון פרי בלבד, כמות שאינה מאפשרת למלא מכולה (בקיבול של 20 טון). לכן, בחלקה זו נמנע הייצוא והשיווק הוא לשוק המקומי בלבד. לפי תחשיב המטעים בחוברת של משרד החקלאות משנת 2011, שיווק כזה אינו כלכלי מאחר שההוצאות גבוהות מהפדיון. חלקה המתאימה לייצוא היא בעלת שטח של 45 דונם לפחות.

השמאי אלוף הוסיף כי גם הגידול החליפי שהתובע בחר (תאנים מזן "חמדי") אינו רווחי לפי התחשיב הנ"ל שכן גם לגביו הוצאות העיבוד והטיפול בפרי גבוהות מהפדיון.

השמאי אלוף סיכם כי לאור האמור אין מקום לפיצוי התובע בקשר להפסדים הקשורים להכנסות מהפרי, שכן מדובר בחלקה ללא רווחיות.

81. השמאי גור קוצר מונה כמומחה מטעם בית המשפט.

השמאי קוצר מצא שנגרם נזק למטע רימונים בשטח של 6 דונם. לפי קביעתו, מדובר בנזק מתמשך שהתחיל באובדן של כ- 170 עצים (2.83 דונם). בהמשכו, נגרם נזק לכל שטח המטע, מה שחייב עקירה של כל העצים והקמת מטע חילופי.

את הנזק השמאי קוצר העריך בסך של 157,397 ₪ כדלקמן:

הפסד פדיון בשנים 2009 – 2011: 9,719 ₪

הפסד רווח והוצאות להקמת מטע חלופי בשנים 2012 – 2015: 147,678 ₪.

בשאלות הבהרה, השמאי קוצר הופנה לבעייתיות בכך שאין אסמכתאות כלשהן לנתונים שנטענו על ידי התובע. השמאי קוצר השיב כי אינו עוסק בהנחות או בחישובים תאורטיים. לדבריו, החישובים לגובה הנזק והפסדי יבול פורטו בחוות דעתו . נוכח העובדה שקביעתו לגודל השטח מבוססת על ממצאי הבדיקה וחישוב בשטח, הוא לא מצא לשנות את חוות דעתו.

השמאי קוצר נחקר. עיקר החקירה נסוב על נושא היעדר הגיבוי לנתונים שמסר התובע, ושעל בסיסם נערכה חוות הדעת.

בתום הדיון, הוריתי לשמאי קוצר לערוך תחשיב חלופי, לפי המטע שהתובע בחר לקיים, מטע תאנים. בתשובות מיום 27.12.17, השמאי קוצר העריך את ההפסד לשנים 2012 – 2014 בסך של 146,832 ₪, עבור 6 דונם.

דיון

82. טענה ראשונה שיש לדון בה היא טענת זכותו של התובע. אני מוצאת שהתובע הוכיח את זכותו כמחזיק ברמה הדרושה במשפט אזרחי. אמנם החלקה כולה רשומה על שם אביו של התובע, אך התובע הוכיח החזקה בחלק החלקה מושא התביעה. שמאי מטעם התובע הגיע פעמיים למקום במהלך השנים, בהזמנת התובע. התובע הגיש מספר הליכים לאורך השנים בקשר לחלקה, לרבות עתירה מנהלית שהסתיימה בהסכמה לפיה העירייה תבצע פעולות כאלו ואחרות בשטח. אין טענה לפיה אדם אחר הגיש הליך כלשהו בקשר לנזקים הנצפים בתמונות שהוצגו על ידי התובע. כל זאת, כאשר אנו נמצאים כיום כשבע שנים לאחר אירוע ההצפה המשמעותי משנת 2011.

83. בכל הקשור לשיטות אומדן הנזק, אני מקבלת את חוות דעתו של השמאי קוצר. השמאי קוצר השיב באריכות לשיטת החישוב, נימק והפנה למסמכים רשמיים המשמשים בבסיס חוות דעתו. השמאי קוצר הסביר את הנתונים הקשורים לכמות העצים לדונם (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 27 ש' 7 – 13 , 27 - 31), לבסיס הנתונים לקביעת מחיר לק"ג כפי שהוא עצמו בדק בפרסומים (שם, עמ' 30 ש' 10- 26, עמ' 31 ש' 16 – 17) , וכן לאופן עריכת השמאות בגין הפסד רווח ובגין הוצאות עבור מטע חדש.

גם בנושא גודל השטח, אין מקום לסטות מחוות דעתו של השמאי קוצר (כפי שביקש התובע). השמאי קוצר העיד כי גודל השטח נמדד על ידו, וחקירתו הנגדית לא הצביעה על כל טעות בנושא זה (פרו' 27.11.17 עמ' 26 ש' 6-9). בכל מקרה, נוכח קביעותיי להלן, מתייתר הדיון בנושא גודל השטח.

84. מנגד, לא ניתן להתעלם מכך שהשמאי קוצר לא ראה את המטע, לא קיבל מהתובע מסמכים כלשהם המאמתים את גודלו של המטע ואת היקף ההפסד, ומכאן, שקבלת חוות דעתו תלויה בהוכחת הנתונים שעליה התבססה , אחרת היא נותרת בגדר חוות דעת תיאורטית.

העובדה שהשמאי אלוף התבסס על אותם נתונים (כדי להוכיח שהחלקה הייתה בהפסד ממילא), אין בה כדי ליצור קבלה של הנתונים. נהפוך הוא. השמאי אלוף ציין במובלט שבקשתו לקבל מסמכים או אסמכתאות כדי לבסס את חוות דעתו – לא התקבלה . בהמשך חוות הדעת, ניתן להתרשם שהשמאי אלוף נמנע מלקבוע ממצאים עובדתיים (עקב היעדר הנתונים) והעיר הערות לתחשיב בלבד.

85. הוכחת מסד הנתונים שעל בסיסו השמאי קוצר חיווה את דעתו, היא עניין עובדתי, ולא עניין שבמומחיות. אם לא הוכח המסד העובדתי, חוות הדעת לא תועיל. השמאי קוצר הסכים שהתייחס לנתונים שנמסרו על ידי התובע, וכי הוא עצמו לא קיבל נתונים כלשהם, ולא ראה את המטע (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 25 ש' 22 – 25).

86. אם כן, יש לפנות לבחינת השאלה בדבר הנתונים שעל בסיסם ניתנה חוות הדעת.

87. עדותו של התובע ביחס לכמות העצים הייתה עדות יחידה של בעל דין.

88. התובע התייחס לכמות העצים שרכש מהמשתלה, אך לא היו לו כל אסמכתאות להוכחת כמות העצים שנרכשה (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 38 ש' 25 – 26). ניתן לקבל שבתחילה התובע לא ראה צורך לשמור על אסמכתאות, אולם אין לקבל עמדה זו ביחס להמשך, שכן כבר בשנת 2007, כך לפי עדותו של התובע, הוא התוודע לנזקי ההצפה, ורכש 30 עצים חלופיים תחת העצים שהתייבשו, לפי טענתו ( שם, עמ' 42 ש' 20). במקום אחר, התובע טען כי רכש את 30 העצים בשנת 2010 (שם, עמ' 43 ש' 27). בהמשך, לטענת התובע, בשנת 2011, התייבשו 170 עצים נוספים, והמומחה מטעמו ספר אותם "אחד אחד" (שם, עמ' 43 ש' 29 – 30). הבעיה היא, שטענה זו אינה מוזכרת כלל בחוות דעתו של שפיר, האגרונום מטעם התובע. שפיר התייחס לשטח דונם, ולכמות עצים לדונם, ובשום מקום לא מוזכר שספר כמות כלשהי של עצים, או שאכן 170 עצים התייבשו. עוד לפי עדותו של התובע, היה "גל שלישי" בשנת 2012, שבו כמעט כל העצים אבדו, ולא נותרו אלא כ- 30 – 40 עצים מתוך מטע של 420 עצים ( שם, עמ' 43 ש' 33 – 34, עמ' 44 ש' 9 - 10). גם לטענה זו אין תימוכין בחוות דעתו של שפיר, אף שביקר במטע בחודש 2/13 (שם, עמ' 44 ש' 10 – 11). למעשה, לפי חוות דעתו של שפיר, ה מטע נעקר כולו כבר בסוף שנת 2011, ומאז ניסיונות לטעת מחדש את החלקה לא צלחו – כך שאין התאמה בין הנתונים שמסר התובע, לבין הנתונים בחוות הדעת מטעמו.

89. תשריט המודד התייחס לשטח המטע. שטח המטע אינו מלמד דבר באשר למספר העצים, מועד שתילתם או תנובתם.

90. לתובע לא היו ראיות ביחס להכנסות או להוצאות. התובע טען שבמשך 3 שנים (משנת 2006 עד שנת 2009) העצים לא נת נו פרי ( פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 42 ש' 30 – 31) , אך אפילו לפי חו"ד השמאי שפיר מטעמו, הייתה תנובה של 25% מהמטעים, גם לאחר נזקי ההצפה. לתובע לא היה הסבר כיצד חו"ד השמאי מטעמו מתיישבת עם טענותיו הוא (עמ' 45). גרסתו של התובע הייתה מבולבלת . במקום אחד התובע טען שלא היו מכירות משום שעד שנת 2012 לא הייתה תנובה (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 45 ש' 21 – 22 , 30 – 31), ואילו בכתב התביעה, התובע ביקש פיצוי עבור השנים 2009 – 2011 (עמ' 45 ש' 22 – 23).

יתרה מכך, גם באותן שלוש שנים שבהן העצים טרם הניבו, היו הוצאות לגידול המטעים, אך התובע לא הציג את ההוצאות, אף שלפי עדותו נוהל רישום (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 42 ש' 35 – 36, עמ' 43 ש' 1 – 2).

91. התובע הסכים שקיבל הקצבת מים, ושילם עבורה, אך גם את נתונים אלו, שיכולים היו ללמד על גודל המטע, הוא לא צירף, ואף לא נתן הסבר משכנע מדוע (פרוטוקול מיום 19.11.17, עמ' 49 ש' 7 – 10).

92. אם כן, כפי שציין השמאי קוצר, התמיכה היחידה לנתונים להם טען התובע היא האומדן שביצע השמאי שפיר , בעת הביקור במקום. השמאי קוצר ציין שבשנת 2011, השמאי שפיר ראה ש- 170 עצים ניזוקו, ואילו בפעם השנייה, בשנת 2013, השמאי שפיר ביקר לאחר שהמטע נעקר לחלוטין (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 25 ש' 24 – 30) ולא ביצע ספירה (פרוטוקול מיום 27.11.17, עמ' 28 ש' 8 – 9). מתברר, כי נתונים אלו שאב השמאי קוצר משיחה עם השמאי שפיר (ר' בחוות הדעת).

93. הקושי הוא, שעיון בחוות דעתו של השמאי שפיר מעלה, שאין שום אזכור לספירה של עצים או לדונמים. לא ניתן ליצור יש מאין. לא ייתכן כי תוגש לתיק בית המשפט חוות דעת משנת 2013, המתייחסת לביקור בשנת 2011, בלי שיצוינו בה נתונים מינימליים לגבי ספירת העצים או דונמים (לא כל שכן תיעוד לאופן הספירה או לכמות), והחוסר יושלם בפרטים שיימסרו על פה בשיחה שתיערך מספר שנים נוספות לאחר מכן, בין המומחה שפיר (בהנחה שהוא היה הדובר) לבין המומחה קוצר.

מדובר בעדות שנייה מפי השמועה. לא זו אף זו, מדובר בעדות בלתי מבוססת בעליל. לא ייתכן, שבית המשפט יקבע נתוני נזק על סמך חוות דעת משנת 2013, המתארת ספירה משנת 2011. עוד יותר לא ייתכן לעשות כן כאשר קריאת חוות הדעת מעלה, שאפילו בשנת 2013 השמאי שפיר לא טרח לתעד את ממצאי הספירה בשנת 2011, וכיום, בית המשפט מתבקש לקבוע ממצאי עובדה על סמך דברים שהשמאי שפיר מסר לפי הנטען על פה לשמאי קוצר, בשנת 2016, בלא שטרח לתעד אותם בחוות דעתו.

94. הדברים נכונים ביתר שאת לגבי הנזק של עקירת המטע כולו.

השמאי שפיר הגיע למקום בפעם השנייה, בשנת 2013, לאחר העקירה. כאן, אפילו אין טענה שהשמאי שפיר נוכח במו עיניו מהי כמות העצים שהיו במקום או שנעקרו, ואף לא יכול היה להיווכח במו עיניו האם העצים נעקרו עקב סיבות הקשורות להצפה.

זאת ועוד, בשנת 2013, התובע כבר היה מודע היטב למשמעות הצו רך באסמכתאות. בשנת 2011 נגרם לתובע נזק משמעותי, 170 עצים, עקב ההצפה. אותה עת, התובע כבר פנה לגורמים שונים, בקשר להצפות (ר' נספח 10 לתצהיר התובע). התובע רכש שוב עצים, ונטע. אין שום סיבה מתקבלת על הדעת לכך שהתובע לא שמר אסמכתאות כלשהן ביחס לחידוש המטע, גודלו, היקפו, ואפילו לא המתין לבואו של השמאי שאותו הכיר, בטרם שינה את פני השטח בצורה השוללת את האפשרות לבדוק את הנעשה במקום. יצוין שאין אפילו תיעוד מצולם המעיד על גודל המטע או על היקף הנזק (התמונות שהוצגו ממוקדות מדי ומציגות מטרים רבועים לכל היותר).

95. בכל הקשור לפסיקת נזק קבעה הפסיקה את העקרונות הבאים:

הראשון, הוכחת עצם קיומו של הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת פיצוי, ועל הניזוק להוכיח את הנתונים העובדתיים הדרושים לצורך קביעת גובהו של הנזק.

השני, אם ניתן באופן סביר להביא נתונים שמהם ניתן לקבוע את גובה הנזק, אין מקום לפסיקת הנזק בדרך של אומדן.

השלישי, מקום שבו קשה, בשל אופיו וטיבו של הנזק, להוכיח בדייקנות את גודל הנזק, אין בכך כדי להכשיל את תביעת הניזוק.

(ר' ע"א 153/04 רבינוביץ נ' רוזנבוים (6.2.06); ע"א 1081/00 אבנעל חברה להפצה בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 193 (2005) בעמ' 206 ).

96. יישום עקרונות אלו לענייננו מוביל למסקנות הבאות:

התובע הוכיח את עצם קיומו של הנזק. ניתן להתרשם מהתמונות שצורפו על ידו (ר' למשל תמונות מתאריך 16.12.10, 28.12.10, 12.1.13 וכן תמונות בחו"ד השמאי שפיר, שאישר כי התמונות מצביעות על תמותת עצים).

כאמור, בכך לא די. כתנאי לקבלת פיצוי, היה על התובע להציג מסד עובדתי לגובה הנזק.

אין מדובר בנזק שבשל אופיו או טיבו קשה להוכיח את גובהו בדייקנות. אדרבה: מדובר בנזק שקיימות מספר אפשרויות להוכיחו: תיעוד על הרכישה, תיעוד על הכנסות משיווק, תיעוד על הוצאות עבור השקיה או עלויות אחרות. האפשרות, שהמטע לא היה רווחי, נתמכה בחוות דעת שמאי ואינה מסתברת פחות מהאפשרות שהמטע היה רווחי, אפשרות שהתבססה על השערות, ללא שמץ של נתון. התובע אף כשל בהצגת חו"ד מומחה הכוללת ממצאים מזמן אמת. חו"ד השמאי שפיר אינה כוללת תיאור לצורת הנזק, לגודל השטח, למרווחי הנטיעה, מסמכי שיווק או כל נתון אחר. בוודאי שביחס לאובדן של מטע שלם בשטח של 6 דונם (או 7 דונם, לפי טענת התובע), נדרש היה יותר מאשר מילתו של התובע וביקור של השמאי בדיעבד, שלא ראה מטע, ממילא לא ראה שהמטע ניזוק, או, אם ניזוק – מהי הסיבה. אין כל מקום להשתית קביעת נזק על עדותו של בעל דין, שעה שניתן היה להוכיחו בדרכים רבות, ועל אחת כמה וכמה אין לעשות כן, שעה שעדותו של בעל הדין חסרה ולוקה בתהיות, כמו למשל, מדוע התובע טוען שלא מכר דבר בעוד שהשמאי מטעמו העריך שהיה פדיון בשיעור 25%.

קושי נוסף טמון בעובדה שאופי הנזק כאן היה מתמשך, ואין לקבל בשום אופן את היעדר התיעוד לאחר גל הנזק הראשון (30 עצים) ואף לאחר גל הנזק השני (170 עצים). גם אם בשעת קניית השתילים התובע לא חזה את ההצפות, אין ספק שהוא היה מודע לצורך בתיעוד בשנת 2009 ובשנת 2011, שעה שנגרמו נזקים כבדים, והוא רכש שתילים חלופיים. אם בראי כל האמור, התובע בחר שלא לשמור תיעוד כלשהו להכנסות או להוצאות, ואפילו לא הקפיד על כך שהמומחה מטעמו יתעד ממצאים כמקובל, לא ניתן להשלים את החסר בדרך של "אומדן" ואין סיבה לעשות כן.

97. לסיכום, התובע לא הוכיח את גובה הנזק, אף שניתן היה להביא באופן סביר נתונים בנושא זה, ולכן, אין לפסוק פיצוי.

סעדים נוספים לפי כתב התביעה

98. סעדים כספיים מעבר לנזק למטע:

א. התובע דרש את עלות חו"ד שפיר וחו"ד המודד. חוות הדעת לא התקבלו, ואין מקום לפסוק את עלותן.

ב. יש לפסוק את עלות חוות הדעת של גאבר וכן תכנית המדידה עבור חו"ד המהנדס גאבר – סך של 9,000 ₪.

ג. המקום לדרוש הוצאות שנגרמו בקשר לעתירה המנהלית בבית המשפט המחוזי, היה בבית המשפט המחוזי, באותה עתירה. אין לבית משפט זה סמכות לפסוק הוצאות בקשר להליך שהתנהל בערכאה אחרת, והסתיים כפי שקבע בית המשפט שם. בוודאי שאין לבית משפט זה סמכות להידרש להוצאות שנפסקו לחובת התובע כאן, בהליך בבית המשפט המחוזי.

ד. צורפה קבלה בגין עלות באגר שהתובע הזמין לצורך טיפול בנזקי הצפה בחודש ינואר 2013. אני רואה לפסוק עלות זו – סך של 702 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק עד היום, סך של 746 ₪.

99. אין מקום לצווי העשה שהתבקשו כלפי קשוע ובלוק עיראקי (העתירה לצווי עשה נגד העירייה נמחקה, בהיעדר סמכות ואילו באשר לרשות הניקוז לא הוגשה עתירה לצווים מסוג זה).

לא הוכח שקשוע או בלוק עיראקי חסמו את המטרוקה.

לא הוכח שהבנייה בשטחם גרמה לחסימת הערוץ הטבעי, וחשוב מכך: אין שום ספק שהסרת הבנייה בשטחם לא תשנה דבר, משום שהחסימה קיימת גם בחלקות אחרות, והחלה מזרחית לשטחם.

המומחה מטעם בית המשפט לא קבע כדרך פעולה צעדים כה דראסטיים, אלא צורך בהכנת תכנית להסדרת הניקוז, וכאמור, סעד זה אינו בתחום סמכותו של בית משפט זה (צו עשה כלפי העירייה).

אציין כי להבדיל מסעד כספי של פיצויים (שאינו קשור בהכרח לחוקיות הבנייה), אין לטעמי שום מקום למתן צווי עשה בקשר לבנייה גם מהטעם שלא הובאה ראיה פוזיטיבית באשר לחוקיותה (אף שניתן היה להביא ראיה כזו). ככל שהבנייה אינה חוקית, על העירייה להפעיל סמכויותיה כדין, אך הסמכות לצוות עליה לעשות כן אינה נתונה בידיו של בית משפט זה.

מכל הטעמים האמורים, אין מקום למתן צווי מניעה או צווי עשה כלפי קשוע ובלוק עיראקי.

סיכום

100. התביעה נגד העירייה מתקבלת בחלקה. אני מחייבת את העירייה לשלם לתובע סך של 9,746 ₪ , שכר המומחה לשם כפי שנשא בו התובע וכן שכ"ט עו"ד חלקי בגין ניהול תביעה זו בסך כולל של 4,000 ₪, בהתחשב בתוצאה.

101. התביעה נגד רשות הניקוז, נגד בלוק עיראקי ונגד קשוע – נדחית. התובע ישלם לכל אחד מהם את הוצאותיו (לפי קבלות) וכן סך כולל של 12,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד.

ניתן היום, א' שבט תשע"ח, 17 ינואר 2018, בהיעדר הצדדים.