הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 6895-03-17

בפני
כב' הרשמת הבכירה עדי בר-טל

תובע

אחמד סוב לבן
ע"י ב"כ עוה"ד מאג'ד ג'נאים

נגד

נתבעים

1.מרדכי פרימור ת.ז. XXXXX102
ע"י ב"כ עוה"ד ישראל נטר

2.עו"ד עקיבא פוזנר ת.ז. XXXXXX890

צד ג' שמואל ברוך ת.ז.XXXXXX729

פסק דין

בפניי תביעה כספית שבבסיסה טענת רשלנות בניהול תיק הוצאה לפועל. התובע, אשר צורף כצד ג' לתיק ההוצאה לפועל וחשבונו עוקל, טוען כי אין לו קשר לחוב נשוא תיק ההוצאה לפועל, וכי התרשלות הנתבע 2, ב"כ הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, היא שגרמה לעיקול כספיו ומימושם, שלא כדין.
הנתבע 1 נתבע לנוכח היותו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, אשר נטען כי קיבל את כספי התובע שעוקלו שלא כדין, ובשמו פעל הנתבע 2.

רקע עובדתי ופרוצדורלי

הנתבע 1 היה הזוכה בתיק ההוצאה לפועל מספר 01-XX975-96-1 נשוא התביעה שבנידון. התיק נפתח ביום 14.3.1996 (להלן: "תיק ההוצאה לפועל") כנגד חייב בשם אבו עישה מאזן (להלן: "החייב"). הנתבע 2, עורך-דין במקצועו, שימש כבא כוחו של הנתבע 1 בתיק ההוצאה לפועל.

ביום 9.10.11 בוצעה כביכול מסירה של אזהרה בתיק ההוצאה לפועל לתובע, אשר הוסף כחייב מספר 2 בתיק זה. בדיעבד, התברר, כי התובע צורף כחייב מס' 2 בשל הטענה כי היה מעסיקו של החייב ולא מסר תשובה לבקשה לעיקול כספי החייב שנטען כי היו בחזקתו.

ביום 10.4.12 עיקל הנתבע 1, באמצעות הנתבע 2, את כספי התובע אותם החזיק בחשבון בבנק הפועלים, וזאת כחלק מהליכי גבייה בהם נקט במסגרת תיק ההוצאה לפועל. הכספים שעוקלו עמדו על סך 12,647 ₪, כאשר העיקול מומש והכספים הועברו לנתבע 2 (כבא כוחו של הנתבע 1) (נספח ג' לכתב התביעה). בשלב מוקדם יותר עוקל סכום נוסף בסך 638 ₪ (כעולה מסעיף 75 לסיכומי הנתבע 2 ומעמ' 13 שורות 27-29 לפרוטוקול). המסמכים, האזהרה, וכן צווי העיקול על כספי התובע עצמו, נמסרו לכתובת השייכת לאדם אחר, ולא למענו של התובע. אף-על-פי-כן, אישורי המסירה הוצגו לבית המשפט.

ביום 6.6.12, בסמוך לאחר מימוש העיקול על כספי התובע, פנה התובע אל הנתבע 2 כדי לקבל הסבר באשר לחוב הנטען. כמו כן ביקש את מסמכי תיק ההוצאה לפועל, מאחר שלטענתו, פקידי ההוצאה לפועל לא אפשרו לו לצלם את התיק. ככל הנראה, התובע לא הצליח לקבל מלשכת ההוצאה לפועל את העתקי מסמכי התיק בשל גילו של התיק (התיק נפתח בשנת 1996), מה שהביא לכך שהתיק נסגר או בוער זה מכבר (ראה נספח ז-ח לתביעה).

הנתבע 2 הבהיר לתובע, כי צורף כצד ג' לתיק, מאחר ולא שעה לצו עיקול בהיותו מחזיק בנכסים של החייב (נספח ח' לתביעה). הנתבע 2 דחה את הסברי התובע והפנה אותו ללשכת ההוצאה לפועל לשם קבלת העתקי המסמכים, בטענה שלא הוא פתח את התיק ושאינו שומר העתקי מסמכים שהוא מגיש (נספחים ט ו – י לתביעה).

התכתבות זו נמשכה גם בשנת 2014. באוגוסט 2015 הגיש התובע בקשה ללשכת ההוצאה לפועל לבטל את החלטת ביצוע העיקול ולהחזיר את הכספים שהועברו מחשבונו. מהודעת התובע מיום 20.08.2018 עולה, כי הגיש בקשה נוספת ביום 17.07.2018 ללשכת ההוצאה לפועל, לשם החייאת התיק וביטול החלטות העיקול. בתיק ניתנה החלטה הדוחה את הבקשה מן הטעם שמתקיים הליך מקביל – התביעה דנן.

במאמר מוסגר אציין, כי התובע סבר בתחילה, כי תיק ההוצאה לפועל הינו תולדה של גניבת זהות שבוצעה בעבר כנגדו על ידי אדם בשם אבו דיאב מוסא, אשר זייף את תעודת הזהות של התובע והתקשר בעסקאות בשמו. מר אבו דיאב אף הורשע בגין גניבת זהות התובע.

התביעה דנן הוגשה ביום 4.03.2017. ביום 06.06.2017 הנתבע 2 הגיש הודעת צד ג' כלפי מר שמואל ברוך, וטען כי העביר לו את הכספים נשוא העיקול בתיק ההוצאה לפועל.
טענות הצדדים

התובע טוען שהכללתו בתיק ההוצאה לפועל על-ידי הנתבע 2, בתור מעסיקו של החייב, בוצעה באופן רשלני, בין השאר משום שבתקופה הרלוונטית הוא עבד כשכיר. התובע טוען, כי לא הומצאו לו הבקשות לחקירתו ולצירופו לתיק, החלטות הרשם וצו העיקול הכולל קביעה כי יוכל להגיש בקשה לביטול העיקול. בשל כך, התובע טוען כי לא יכול היה להגיש את עמדתו בעניין. התובע הצביע על כך שתא הדואר אליו הומצאו המסמכים מלשכת ההוצאה לפועל אינו תא הדואר שלו. לכן, לטענתו, לא היה מודע להליכים המתנהלים כנגדו.

הנתבע 2 טוען, כי תרופתו של התובע מצויה בלשכת ההוצאה לפועל, ושם הסוגיה כבר הוכרעה. הנתבע 2 טוען גם לשיהוי ולהתיישנות, אשר הביאו לכך שאף הוא ביער וגנז את התיק. הנתבע 2 אף טוען, כי התובע שינה חזית בטיעוניו – בעוד שבכתב התביעה, התובע טען שצורף לתיק ההוצאה לפועל בשנת 1996 בשל טעות בזיהויו כחייב, בסיכומיו הוא טוען כי צורף לתיק בשנת 2011 בתור מעסיק החייב. הנתבע 2 טוען, כי הלכה למעשה, כספי העיקול, אינם בידיו אלא הועברו לצד ג' בתביעה דנן.

הנתבע 1 מצטרף לטענות הנתבע 2 הנוגעות לתובע. הנתבע 1 מוסיף וטוען כי ייפוי הכוח שנתן לנתבע 2 ניתן לשם טיפול בתיק ההוצאה לפועל נגד החייב בתיק ולא נגד התובע. כמו כן, הנתבע 1 טוען כי הנתבע 2 לא יידע אותו באשר לפעולותיו מול התובע, ובכלל זאת על גביית כספי התובע. הנתבע 1 טוען כי לא אישר את פעולות הנתבע 2 ואף לא קיבל לידיו את הכספים שנטען כי נגבו מהתובע. הנתבע 1 אף מבהיר, כי לא נתן לנתבע 2 ייפוי כוח המתיר לו להעביר כספים אלה לאחר.

צד ג' טוען, בין השאר, כי אינו קשור לתיק הנדון, וכי לא קיבל את הכספים שנתבע 2 טוען כי גבה עבור נתבע 1.
דיון והכרעה

לאחר ששקלתי את הראיות, שמעתי את טענות הצדדים ועדותיהם, מצאתי כי דין התביעה להתקבל כנגד נתבע 2.

אין מחלוקת לנוכח תיק ההוצאה לפועל אשר הוגש ביום 16.2.18, באמצעות תעודת עובד ציבור, כי התובע צורף לתיק ההוצאה לפועל כחייב, בשנת 2011, לאחר שנמסרה לו כביכול אזהרה ונטען כי הינו מעסיקו של החייב. הנתבע 2 הינו זה אשר צירף את התובע כחייב לתיק, כאשר פרטי החייב מולאו על ידי הנתבע 2.
כך, בבקשה אשר הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל ביום 18.5.11, נכתב כי כתובת התובע הינה ת.ד. 20787. בבקשה זו לא נכתבה תעודת הזהות של התובע ואף שם התובע נכתב כ"אבן לבן אחמד" (במקום שמו האמיתי – אחמד סוב לבן).

בפועל, התברר כי כתובת זו, שאליה נמסרו מסמכי תיק ההוצאה לפועל, אינה כתובתו של התובע. התובע הגיש מכתב מטעם היועץ המשפטי של רשות הדואר, ולפיו ת.ד. 20787 שייכת לאדם בשם ג'בר מופיז פטים משועפט (נספח 24 לתצהיר התובע). במכתב נוסף מטעם דואר ישראל, אשר הוגש ביום 16.7.18, הבהיר הדואר, כי תא דואר זה נמצא בשימושו של מר פטים משנת 2007 ועד לשנת 2018 (קרי, בתקופה הרלוונטית בה בוצעו המסירות לתא דואר זה).
נוכח האמור, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהכתובת אותה מסר הנתבע 2 ללשכת ההוצאה לפועל הייתה מוטעית, וכי אישורי המסירה אשר חזרו חתומים מכתובת זו, לא נחתמו על ידי התובע, אשר התגורר בתקופה הרלוונטית בצור בהר בירושלים.

הנתבע 2 לא נתן הסבר מניח את הדעת, הכיצד קיבל את המידע אודות כתובת התובע ומדוע ציין דווקא כתובת זו ככתובתו של התובע. ודוק, בבקשת הזוכה (על ידי הנתבע 2) מיום 14.9.11 (נספח 5 לתצהירו של התובע), הנתבע 2 רשם את מען התובע כמענו הקודם הנכון (צור בהר). למרות זאת, באישור המסירה של בקשה זו (גם הוא באותו נספח 5), כתובתו היא הכתובת השגויה הרשומה על שם האדם האחר. הנתבע 2 מסביר זאת (בפרוטוקול הדיון עמוד 20, שורות 27-28) בכך שקיבל את המידע על הכתובת ממשרד הפנים. אולם הנתבע 2 לא הביא אסמכתא לכך ואף הצהיר כי לא קיימת אסמכתא כזאת ברשותו (עמוד 21, שורה 11). הנתבע אף לא הסביר כיצד נחשפה בפניו הכתובת הנכונה; מדוע לא שלח את המסמכים והבקשות גם לכתובת זו; והכיצד לא נתעוררו בו ספקות באשר לנכונות אישורי המסירה, מקום בו הכתובות הן שונות (עמ' 20 שורות 19-29).

לנתבע 2 אף אין הסבר באשר לשמות השונים שנכתבו על ידו בבקשות – כך כאמור לעיל, בבקשת הזוכה (שהוגשה על ידי הנתבע 2) מתאריך 19.05.2011 (נספח 3 לתצהיר התובע) נכתב, כי שם צד ג' הינו אבן לבן אחמד – ורשם ההוצאה לפועל התייחס לחייב זה בהחלטותיו (ראה למשל החלטה מיום 22.5.11 שבנספח 4 לתצהיר התובע). באורח פלא, לאחר מכן, שינה הנתבע 2 את שם החייב לשם התובע, אחמד סוב לבן (עמ' 20 שורות 10-16). אין כל הסבר לשינוי זה.

זאת ועוד, הנתבע 2 אף לא נתן הסבר, מדוע החליט כי התובע הוא מעסיקו של החייב. בדיון ההוכחות, הנתבע 2 טען, כי ייתכן שקיבל את המידע בדבר היות התובע מעסיקו של החייב מהמוסד לביטוח לאומי (עמוד 18, שורות 21-24), אולם כפי שעולה ממוצג ת/1, ברישומי המוסד לביטוח לאומי כתוב, כי התובע היה שכיר בתקופות הרלוונטיות להליך שהתנהל בהוצאה לפועל. לאחר שנשאל על מסמך זה בחקירה הנגדית, הנתבע 2 טען שקיבל את המידע מההוצאה לפועל (עמוד 21, שורות 28-32). הנתבע 2 בחר שלא להתמודד עם מוצג ת/1 בסיכומיו.

מהראיות והעדויות שהוצגו בתיק זה עולה, כי התובע לא קיבל את הבקשה לעיקול כספי החייב ואף לא את הבקשה לצירופו כחייב נוסף לתיק ההוצאה לפועל. לנוכח אי קבלת מסמכים אלו, לא הגיב התובע ולכן ניתנו כנגדו החלטות במעמד צד אחד (נספחים 3-7 לתצהיר התובע).

זאת ועוד, עולה, כי התובע אכן אינו החייב הנכון. התובע מעולם לא היה מעסיקו של החייב העיקרי (מוצג ת/1) וכעדותו, אין ולא הייתה לו כל הכרות עם החייב האמיתי (סעיפים 4 ו – 12 לתצהיר התובע, עמ' 2 לפרוטוקול מיום 22.11.17 שורות 4-6 ועמ' 3 לפרוטוקול מיום 27.6.18 שורה 6).

כאמור, בתחילה סבר התובע, שהולדתו של התיק הנדון הינו בגניבת זהות שביצע אדם בשם אבו דיאב מוסא, אשר אף הורשע בשל מעשיו (נספחים 8 ו – 9 לתצהיר התובע). רק בשלב מאוחר יותר, התברר כי אין קשר לבין התיק הנדון לאותה גניבת זהות, וכי התובע צורף לתיק ההוצאה לפועל, על לא עוול בכפו ובשל טעות ורשלנות הנתבע 2.

בעניין זה אחדד כי בעדותו נשאל הנתבע 2 פעמים רבות כיצד הגיע לשמו של התובע דווקא וכיצד קיבל נתונים על התובע כגון היותו מעסיקו של החייב. הנתבע 2 לא ידע לענות על שאלות אלו:

"ש. תסביר לביהמ"ש למה החלטת ועל סמך החלטת לפעול כנגד אדון אבו לבן או סוב לבן?
ת. למיטב זכרוני, החלטתי לפעול כנגד התובע מר סוב לבן, אי אומר הכל מהזיכרון לאחר שקיבלתי מידע שהוא מעסיקו של אבו עישה.
ש. תגיד לי אם אתה יודע ממי קבלת את המידע הזה.
ת. אני מניח שמה המל"ל." (עמ' 18 שורות 18-23).

בהמשך, כאשר אומת עם העובדה שבתיק ההוצאה לפועל לא קיימת בקשת מידע מהמל"ל, טען הנתבע 2 כי לא קיבל את כל תיק ההוצאה לפועל אלא רק את חלקו (עמ' 19 שורות 5-13). לנתבע 2 אין הסבר כיצד התגלגל דווקא התובע על ידו, לתיק ההוצאה לפועל כנגד החייב.

הנתבע 2 טען לקיומו של נזק ראייתי, באשר התובע השתהה שיהוי רב בהגשת תביעתו, מקום בו העיקול בוצע בשנת 2012 והתביעה הוגשה בשנת 2017. אכן, צודק הנתבע 2, כי התביעה הוגשה בשיהוי, אולם, איני סבורה כי הנזק הראייתי שנגרם, אם נגרם, נגרם לנתבע 2 בעטיו של התובע. יוזכר, כי התובע פנה לנתבע 2 וללשכת ההוצאה לפועל בסמוך לאחר מימוש העיקול בשנת 2012. התובע ביקש להבין ממה נבע העיקול, אך בלשכת ההוצאה לפועל סירבו ליתן לתובע לצלם את התיק, ואילו הנתבע 2 טען, כי המסמכים לא נשמרו אצלו, הגם שמדובר היה בפנייה מיום 6.6.12 (נספח 10 לתצהיר התובע). ודוק. העיקול מומש והכספים הועברו לחשבון הנתבע 2 בתחילת חודש מאי 2012. קרי, התובע פנה לנתבע 2 כחודש לאחר מימוש הכספים, ולמרות זאת טען הנתבע 2 בפניו, כי לא נשמרו בידו מסמכים.

זאת ועוד, אף אם היה עסקינן בנזק ראייתי בשל שיהוי בהגשת התביעה, הרי שטענה מסוג זה יש בה משום חוסר תום לב במקרה הנדון. התובע צירף לתצהירו מסכת התכתבויות מול הנתבע 2, החל מחודש יוני 2012 ועד לשנת 2016 (נספחים 11- 14, 19-23). במצב דברים זה, שומה היה על הנתבע 2 לשמור את המסמכים הקשורים לתיק ההוצאה לפועל נשוא תביעה זו, ולוודא כי הם נגישים לו (זאת מעבר לעובדה כי תקופת ההתיישנות הינה 7 שנים וזו טרם חלפה במועד הגשת התביעה).

הנתבע 2 הופנה שוב ושוב לכך כי מדובר בטעות בזיהוי, אך הוא בחר להתעלם מטענות אלו ולא לבררן. כך למשל, ביום 7.6.12 פנה ב"כ התובע לנתבע 2 באימייל וביקש לקיים פגישה לצורך בירור הזיהוי המוטעה: "אבקש לדעת מה תהיה הסיבה שתימנע ממרשך הזוכה שבנדון לפגוש את מרשי החייב שבנדון על מנת לוודא שמרשי החייב אינו החייב הנכון והנדרש אשר נתן לו את השקים נשוא התיק שבנדון, ובכך לחסוך מהצדדים התדיינות מיותרת ובזבוז זמן, אנרגיות והוצאות." (נספח 11 לתצהיר התובע). הנתבע 2 פטר את התובע במכתב ולפיו הוא לא הגיב לצווי עיקול ולכן טענות התובע נדחות. הנתבע 2 סירב לברר את טענות התובע.

התובע אף פנה בזמן אמת ללשכת ההוצאה לפועל וביקש לצלם את התיק בכדי להבין מכח מה עוקלו כספים מחשבונו (נספחים 15-16 לתצהיר התובע), אלא שבאותה העת לא נמצא התיק בשל גילו (התיק נפתח בשנת 1996) ולתובע נמסרו מסמכים בודדים ממנו (סעיף 23 לתצהיר התובע).

במהלך חקירתו, נשאל הנתבע 2 היכן נמצאים תיקי הנתבע 1 אשר היו בידי הנתבע 2. הנתבע 2 טען, כי יכול והתיקים נמצאים בארכיבו אך לא אותרו, ויכול כי הם נלקחו על ידי רשויות המס במסגרת הליך שנוהל כנגד צד ג'. הנתבע 2 הבהיר, כי התיקים נלקחו על ידי רשויות המס בשנת 2013 (עמ' 14 שורות 11-26). למרות האמור, ועל אף המכתבים שהתקבלו וכן התביעה הנדונה, הנתבע 2 לא מצא לבקש את התיקים שנלקחו, על מנת לבחון האם התיק נשוא התביעה הנדונה נמצא בין אותם תיקים (עמ' 17 שורות 1-7).

אם כן, ולנוכח התנהלות הנתבע 2, איני מקבלת את טענתו בדבר קיומו של נזק ראייתי שנגרם לו על ידי התובע. מעדות הנתבע 2 עצמו, עולה כי הוא יכול היה לנסות ולאתר את התיק הנדון, ובחר שלא לעשות כן. זאת ועוד, כבר בשנת 2012 טען הנתבע 2 כי מסמכי תיק ההוצאה לפועל אינם בידו, כך שהזמן אשר חלף עד להגשת התביעה, לא שינה דבר בעניין זה. הנתבע 2 לא פעל כמצופה ממנו ועל פי המקובל, אף באשר לשמירה על המסמכים.

האם הנתבע 2 התרשל בניהול תיק ההוצאה לפועל

לא כל טעות בשיקול דעתו של עורך דין מחייבת את המסקנה ולפיה עורך הדין התרשל. פעולה רשלנית היא רק אותה פעולה היוצאת מגדר התחום האפור של שיקול הדעת המקצועי המוקנה לעורך הדין, ומהווה חריגה גסה מסטנדרט ההתנהגות הזהיר והסביר (דברי כב' השופטת שטרסברג כהן בע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מ"ח (3) 846 עמ' 853).

בע"א 37/86 לוי נ' שרמן פ"ד מד(4) 446 נקבע, כי חובת זהירות שחב עורך דין אינה מתוחמת למסגרת יחסיו עם לקוחותיו בלבד, והיא יכולה להשתרע גם כלפי צדדים נוספים שעשויים להינזק כתוצאה מסתברת מהתרשלותו של אותו עורך דין. את גדרה של החובה יש לקבוע בכל מקרה לגופו.

לעמדתי, חובה זו של עורך הדין מתגברת, כאשר מדובר בצד שאינו מיוצג, וכאשר עסקינן בהחלטות הניתנות במעמד צד אחד. בת"א (מחוזי י-ם) 1573/99 חברת אחים בן רחמים צפון בע"מ נ' עו"ד גבע איתן (04.08.2003) נקבע (בפסקה 30) כי:
"מקרים בהם נקבעה אחריות של עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו הם מקרים מיוחדים בהם הצד השני לא היה מיוצג או שעורך הדין לא גילה מידע ספציפי הידוע רק לו. הפסיקה נהגה בענין זה בזהירות ונדרשו להטלת אחריות ראיות ברורות." .

במקרה הנדון, התובע לא היה מיוצג בעת ניהול תיק ההוצאה לפועל כנגדו, וההחלטות ניתנו במעמד צד אחד, כאשר לא בוצעו מסירות לכתובתו. על אחת כמה וכמה נכונים הדברים, מקום בו הנתבע 2 הציג מצג כלפי הערכאה השיפוטית, כי הצד שכנגד קיבל מסירה כדין של האזהרה וכן של הבקשות וההחלטות שניתנו.

ראו בעניין זה תא (חי') 37608-03-12 א.ג.ס. טכנולוגיות (1994) בע"מ נ' אסעד מוסא עו"ד (06.03.2014) (להלן: " פסק דין אסעד מוסא"):

"ואולם יש לנקוט בגישה אחרת, מחמירה יותר, בבחינת סוגיית הרשלנות בנושא הגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה ובנושא פתיחת תיק ההוצל"פ, שכן מדובר בפעולות שנעשו במעמד צד אחד. כפי שצוין לעיל, עם המקרים המיוחדים שבהם הוטלה בפסיקה אחריות על עורך דין כלפי מי שאינו לקוחו, נמנים מקרים שבהם אותו אדם לא היה מיוצג. מקל וחומר שכאשר מדובר בפעולות שנעשות במעמד צד אחד, מבלי שלצד שכנגד יש הזדמנות להציג עמדתו, מוטלת על עורך הדין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד".

משכך, קיימת חובת זהירות מושגית של הנתבע 2 כלפי התובע.

בעניין זה אבהיר, כי אכן, יש לנקוט משנה זהירות כאשר מטילים על עורך דין חובת זהירות כלפי הצד שכנגד, אולם, כאמור, קיימים מקרים מיוחדים בהם תוטל חובה כזו, בפרט כאשר עסקינן בצד שאינו מיוצג ובהחלטות הניתנות במעמד צד אחד. עורך הדין הינו "" Officer of the court שכן בית המשפט מקבל את המידע העובדתי שבפניו, באופן בלעדי, ממנו. על עורך הדין לפעול בנאמנות כלפי בית המשפט המסתמך על מידע זה.

באשר לקיומה של חובת זהירות קונקרטית - ברי, כי חובת הזהירות והנאמנות של עורך הדין הינה ללקוחו ולהגשמת האינטרסים של לקוחו במימוש ההליכים המשפטיים. אולם, יש לבחון האם בתוך מסגרת פעולות אלו להגשמת האינטרסים של הלקוח, מעשיו של הנתבע 2 חרגו מציפיותיהם הלגיטימיות של הצדדים.

לעמדתי פעולותיו של הנתבע 2 חרגו מציפיות הצדדים - הן של התובע והן של הנתבע 1 (הזוכה בתיק ההוצל"פ). מצופה כי עורך דין הפועל במסגרת הליך משפטי לביצוע עיקולים או כל הגבלה אחרת הפוגעת ברכושו של אדם אחר, ינקוט משנה זהירות בטרם יפעל, ויברר את העובדות לאשורן, בטרם ינקוט בפעולה פוגענית.

בפסק הדין אסעד מוסא נקבע, כי עורך הדין חייב לוודא מהו מען הנתבע בטרם הגשת תביעה כנגדו, ומקום בו הדבר לא מבוצע, הרי שיש לייחס רשלנות לעורך הדין. כך נאמר בפסקה 54 של פסק דין זה:
"מחובתו של עורך דין לוודא את מען הנתבע טרם הגשת תביעה. חובה זו מקבלת משנה תוקף כאשר מתבקש פסק דין בהעדר הגנה לאחר שכתב התביעה שנשלח לנתבע חזר, כך שברור שלא נמסר לו. בבקשה מסוג זה עומד בפני בית המשפט טיעונו של התובע בלבד, ולכן חייב עורך דינו של התובע לוודא כי אמנם בוצעה לנתבע מסירה כדין, דהיינו מסירה במען שעל פי הדין הינו מענו למסירת כתבי בי-דין. ויודגש שמדובר בבקשה במעמד צד אחד אשר סביר כי תוצאתה תהיה קשה מבחינת הנתבע – מתן פסק דין נגדו על סמך כתב התביעה בלבד. במקרה זה, לא זו בלבד שעו"ד מוסא לא מילא חובתו האמורה, אלא גם כאשר הורתה לו המפקחת להמציא אישור מרשם החברות לגבי כתובתה של א.ג.ס. לא עמד על ההבדל בין הכתובת שברשם החברות לכתובת שציין בכתב התביעה, אלא נהפוך הוא – עו"ד מוסא הודיע למפקחת שהכתובות זהות, וביקש לקבל פסק דין בהעדר הגנה. לפיכך אני קובעת שעו"ד מוסא התרשל בבדיקת כתובתה של א.ג.ס. עובר להגשת התביעה נגדה ועובר להגשת הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה". (ההדגשה אינה במקור – ע.ב). אציין כי התביעה נדחתה באותו מקרה בשל היעדר הוכחת נזק.

ראו בעניין זה פסקי דין נוספים אשר הטילו אחריות על עורך הדין כלפי הצד שכנגד בגין פתיחת תיקי הוצאה לפועל ללא הצדקה או הימשכותם של תיקים אלו : רת"ק (ת"א) 12531-11-11‏ ‏ מאיר ליסקר נ' ניצחון גואטה (04.04.2012); תא (ת"א) 60625/06 זוהר עמרם נ' מגן דוד אדום (27.03.2008); ותא (ת"א) 18263/08 עו"ד יורם ליברמן נ' עו"ד מוני-שמעון עזורה (18.02.2009).

אם כן, הנתבע 2 לא פעל בהתאם לחובת הזהירות שנדרשה ממנו במילוי תפקידו, עת לא בדק את פרטי התובע והתעלם מ"נורות האזהרה" באשר להבדלי השם והכתובת. כמו כן, התעלם הנתבע 2 מהתראות ומכתבי התובע, אשר נשלחו בזמן אמת, בשנת 2012, עם מימוש כספי העיקול. לו היה הנתבע 2 בודק את הטענות שטען התובע באשר לטעות שבוצעה בזיהוי מעסיק החייב, כפי שביקש ב"כ התובע, תביעה זו הייתה נחסכת וכך גם הנזק שנגרם לתובע.
האם קיימים השתק פלוגתא והשתק עילה

הנתבע 2 טוען בסיכומיו, כי עת נסגר תיק ההוצאה לפועל בשנת 2012, משנגבה החוב, עקרון סופיות הדיון צריך לחול. הנתבע 2 טוען בסיכומיו לקיומם של השתק פלוגתא והשתק עילה, שכן לדבריו מקום בו לא הגיש התובע בקשות לביטול החלטות רשם ההוצאה לפועל, בדבר צירוף התובע כחייב לתיק, הפכו החלטות אלו לחלוטות ולא ניתן עוד לבטלן. לדידו, הסוגיה הוכרעה במסגרת ההליך שהתנהל בהוצאה לפועל.

אכן, על פי רוב לא יתאפשר לחייב שלא נקט בהליכים בהוצאה לפועל, לנקוט דרך חלופית ולהעלות טענות אשר ראוי היה להעלות במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שכן אין לאפשר מעקף של הליכי ההוצאה לפועל. אולם, לא כך הדבר מקום בו מדובר בעילת תביעה שונה וכאשר הצדדים אינם זהים לצדדים שבתיק ההוצאה לפועל.

במקרה הנדון הנתבע 2 אינו צד לתיק ההוצאה לפועל, וטענות הרשלנות כלפיו, לא יכלו להיטען במסגרת הליך ההוצאה לפועל.

נוכח האמור, אני סבורה כי אין במקרה הנדון השתק כלפי טענות התובע כפי שמועלות כלפי הנתבע 2 בכתב התביעה.
בעניין זה אפנה לדברי כב' השופטת בלטמן – קדראי בת"א 1681/01 נויפלד נ' סינימה קרדיט בע"מ ועו"ד יונה צוקר (21.9.03) (לנלן: "פסק הדין בעניין נויפלד"):

"נתבע 2 איננו הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. ממילא אין זהות בין בעלי הדין בשני ההליכים וממילא אין תחולה בענייננו לטענות של מעשה בית-דין שניתן להעלות כך לגבי דיון נוסף בין אותם צדדים, ובוודאי אין טעמים של יעילות הדיון. די בכך בכדי לקבוע כי אין מניעה כלשהי לתובע להעלות טענות כלפי נתבע 2 לעניין החוב נושא הליכי ההוצאה לפועל, ואין הוא מושתק כלל בעניין זה."

בפסק הדין בעניין נויפלד נדונה סוגיה דומה. התובע טען טענת רשלנות כנגד עורך הדין של הזוכה בתיק ההוצאה לפועל, לנוכח העובדה כי החוב נשוא תיק ההוצאה לפועל נגבה מהתובע פעמיים.

הנתבע 2 מפנה לעניין סוגיה זו, לרע"א 4634/07 קיבוץ שדה נחום נ' מוחמד זועבי (30.3.08), אולם פסק דין זה שונה מהמקרה הנדון, שכן התביעה דנן הינה תביעה כספית ואינה תביעה לביטול החלטות שניתנו בתיק ההוצאה לפועל. זאת ועוד, פסק הדין הנ"ל עסק בסמכויות ראש ההוצאה לפועל, ולא בסופיות הדיון.

אשר על כן, התובע אינו מושתק בעניין תביעתו כנגד הנתבע 2.
הודעת צד ג'

הנתבע 2 הגיש הודעת צד שלישי כנגד מר שמואל ברוך. לטענת הנתבע 2, מר ברוך קיבל ממנו את כספי מימוש העיקול אותם היה אמור להעביר לנתבע 1 אשר שוהה דרך קבע בחו"ל. נוכח האמור, הנתבע 2 טען כי כל סכום בו יחויב, הרי שעל הצד השלישי לשלמו, שכן הכספים הועברו אליו.

הצד השלישי טען מנגד, כי בשנת 2011 הכיר בין הנתבע 1 לנתבע 2, המתגורר דרך קבע בחו"ל. כל פעילותו בעניין הסתכמה בקיום היכרות בן הצדדים. לטענת הצד השלישי, הוא לא היה שותף להסכמות או לניהול תיקיו של הנתבע 1 אצל הנתבע 2. כמו כן טען הצד השלישי, כי מעולם לא קיבל כספים המגיעים לנתבע 1 מהנתבע 2, וכי הנתבע 1 מעולם לא ייפה את כוחו לקבל כספים במקומו.

עוד הבהיר הצד השלישי, ועדות זו אושרה על ידי הנתבע 2, כי הנתבע 2 כיהן אף כבא כוחו של הצד השלישי, אשר העביר אליו עשרות תיקים לצרכי גבייה בהוצאה לפועל (עמ' 15 שורות 32-33 ועמ' 16 שורות 1-3).

לאחר שמיעת עדויות הצדדים ובחינת הראיות שהוצגו מצאתי כי דין ההודעה לצד השלישי, להידחות, שכן הנתבע 2 לא הצליח להוכיח, כי כספי העיקול אכן הועברו לידי מר ברוך.

הנתבע 2 לא צירף לראיותיו כל מסמך ממנו ניתן ללמוד, כי כספי העיקול נשוא התביעה הועברו לצד השלישי. לאחר סיום ההוכחות, ולאחר שהנתבע 2 הבין, כי לא הוכיח טענותיו באשר להעברת הכספים לצד השלישי, צצו לפתע מסמכים חדשים, אליהם אתייחס בהמשך.

משך שנים ארוכות ביקש התובע מהנתבע 2 מסמכים הרלוונטיים לתיק ההוצאה לפועל. התובע נענה בתשובות לאקוניות ולפיהן, המסמכים לא נשמרו. ביום 17.06.2018 הגיש התובע בקשה להורות לנתבע 2 להציג את כרטסת הלקוח המתייחסת לנתבע 1. התובע ביקש כרטסת זו בכדי לבחון את העברת הכספים הנטענת בין הנתבע 2 לצד השלישי ו/או לנתבע 1.

ביום 24.06.2018 הגיש הנתבע 2 תגובה, ובמסגרתה טען כי מדובר בבקשת סרק, בין היתר, לנוכח העובדה כי ידוע לנתבע 2 כי הכספים אשר הועברו לצד השלישי, לא הועברו על ידו לנתבע 1 ועל כך קיימת מחלוקת בין הנתבע 1 לצד השלישי. עוד הבהיר הנתבע 2 כי "ממילא אין בידיו על הח"מ, לנוכח חלוף השנים, את כרטסת הלקוח הנוגעת לתיק ההוצאה לפועל."
על אף דברים אלו, ביום 24.06.2018 ניתנה החלטה ולפיה "ככל שבידי הנתבע 2 הכרטסת המבוקשת עליו להביאה לדיון ובדיון תידון הדרישה לחשיפתה של כרטסת זו והרלוונטיות שלה למחלוקת."

למרות האמור, הנתבע 2 בחר שלא להביא את הכרטסת לדיון וכן בחר שלא לצרף לתצהירו מסמכים המעידים על קיומה של העברת כספי מימוש העיקול מחשבון הנאמנות שלו לחשבון הצד השלישי.

ביום 27.06.2018 התקיים דיון הוכחות בתיק זה. במסגרת דיון זה העיד הנתבע 2 כי הקבלות עבור התקבולים שהתקבלו מלשכת ההוצאה לפועל אינן שמורות אצלו (עמ' 14 שורות 5-6). עוד העיד הנתבע 2, כי לא איתר מסמכים המעידים על העברת הכסף מחשבון הנאמנות לצד השלישי, לרבות קבלות (עמ' 16 שורות 21-23). הנתבע 2 הוסיף וטען, כי "אין לי אגורה מכספים שגביתי לברוך ולפרימור" (עמ' 23 שורה 10).

בסיום דיון ההוכחות, וכאמור, לאחר שהבין הנתבע 2, כי לא הצליח להוכיח קיומן של העברות כספיות לצד השלישי, ביקש הנתבע 2 שהות לצורך הגשת צילומי ההמחאות שעברו למר ברוך בעניין תיק ההוצאה לפועל הנדון. במסגרת החלטתי, קבעתי כי ככל שהנתבע 2 יבקש להציג ראיות חדשות לאחר דיון ההוכחות, עליו להגיש בקשה מתאימה לכך.

ביום 25.7.18 (כחודש ימים לאחר דיון ההוכחות) הגיש הנתבע 2 בקשה לצרף ראיות חדשות. ראיות אלו חרגו מההמחאות אותן ביקש הנתבע 2 להגיש בסיום דיון ההוכחות והן כוללות: מכתבים בין ב"כ הנתבע 1 לנתבע 2 באשר לפגישות בניהם; דף חשבון מחשבון הנאמנות בו מצוין מועד וסכום הפקדת כספי העיקול על ידי לשכת ההוצאה לפועל; אישור העברת הכספים מלשכת ההוצאה לפועל; צילום ההמחאה שהנתבע 2 טוען כי מסר לצד השלישי; וכרטסת לקוח של הנתבע 1 החל מיום 23.9.11.

לא ניתן שלא לתמוהה על הגשת מסמכים אלו - משך שנים, הנתבע 2 הצהיר והעיד כי המסמכים אינם נמצאים בידו ואף בסמוך למועד ההוכחות כשהתבקש לצרף את כרטסת הלקוח של הנתבע 1, הבהיר כי כרטסת זו אינה בנמצא. במצב דברים זה – הרי שלא ניתן לקבל כיום את המסמכים החדשים אותם מבקש הנתבע 2 לצרף.

ראשית, המסמכים לא גולו במסגרת הליך גילוי המסמכים, בשים לב כי עסקינן בסדר דין מהיר; שנית, הנתבע 2 סירב לגלות מסמכים אלו אף כאשר התבקש באופן ספציפי לגלותם; שלישית, ככלל, על בעל דין המבקש לצרף ראיות לתיק בית המשפט, לאחר המועד להגשתן, לעמוד בנטל לשכנע את בית המשפט, כי קיימים טעמים סבירים והוגנים שיש בהם להצדיק סטייה מן הכלל של הגשת ראיות לבית המשפט כמקשה אחת.

"הלכה היא כי "ככלל, ניהולו התקין של ההליך הדיוני אכן מחייב כי בית המשפט ישמור על הכללים הקובעים את סדר הבאת הראיות, ובכללם העיקרון לפיו אין להגיש ראיות חדשות לאחר שנסתיים שלב ההוכחות. על הצדדים, ככלל, מוטלת החובה הדיונית להגיש את ראיותיהם "כחבילה אחת", כך שבסיומו של שלב ההוכחות יוכל בית המשפט לפסוק בתובענה ולהביא את ההתדיינות לסיומה. ראו ע"א 507/64 בטאן נ' זאבי, פ"ד יט(4), 337; ע"א 579/90 רוזין נ' בן נון, פ"ד מו (738 (3; א' הרנון דיני ראיות (חלק ראשון, תשמ"ה), 132". בש"א (נצ) 2259/08 מושקוביץ שולה נ' אורי מזרחי (פורסם בנבו, החלטה מיום 28.12.08). (הדגשה אינה במקור – ע.ב.). כן ראה ע"א 2948/15 אחמד עבד אלעזיז חוסין נ' רשות הפיתוח (1.7.15).
שיקולי בית המשפט לעניין הגשת ראיות נוספות באיחור פורטו במסגרת רע"א 2137/02 אליהו ממן נ' פז חברת נפט בע"מ (פורסם ביום 30.07.2002), כדלקמן:
"הכלל לעניין הגשתן של ראיות לבית המשפט הוא, כי בעל דין צריך להגישן ב"חבילה אחת". רק מקום בו מצביע בעל-דין על טעמים סבירים והוגנים המצדיקים סטייה מן הכלל הנ"ל, יענה בית המשפט לבקשתו להגיש ראיות נוספות (ראו: ע"א 579/90 מרדכי וגילה רוזין נ' ציפורה בן-נון, פ"ד מו (3) 738, 742; ע"א ג'ני בטאן נ' יעקב זאבי ואח', פ"ד יט (4) 337, 339). בשאלת הגשתן של ראיות נוספות, יתחשב בית המשפט, בין היתר, באופי הראיה הנוספת, האם היא "פשוטה"; מהו השלב אליו הגיע המשפט; ככל שה משפט מצוי בשלב מתקדם יותר כן יטה בית המשפט שלא לקבל את הראיה; יש לבחון גם האם הצד המבקש את הבאת הראיה הנוספת ידע או היה עליו לדעת על קיומה של ראיה זו בשלב מוקדם יותר (ראו: ע"א 188/89 פיאד אחמד עזאיזה נ' המועצה המקומית כפר דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 665)."

במקרה הנדון הנתבע 2 בבקשתו, לא נתן כל נימוק מדוע לא צירף מבעוד מועד את המסמכים הנוגעים להעברת הכספים, ובמיוחד מדוע בחר לטעון מפורשות, כי כרטסת הנתבע 1 אינה בחזקתו, כאשר לפתע מתגלה כי זו קיימת. יתרה מזאת, הנתבע 2 העלה טענות חדשות שלא הועלו בתצהירו ולפיהן, צד ג' ניסה באמצעות הנתבע 2 להונות את הנתבע 1, בכך שביקש מהנתבע 2 לא ליידע את הנתבע 1 באשר לגביית החוב בתיק הנדון. ודוק, הנתבע 2 לא טרח ליידע את הנתבע 1, לקוחו, באשר למזימה הנרקמת כנגדו, שכן לטענתו, לא היה לו את מספר הטלפון שלו (עמ' 25, שורות 23-31). עדות זו מצביעה על התנהלות בלתי ראויה, בלשון המעטה.

קיים חשש ממשי לכך שמסמכים אלו היו בחזקת הנתבע 2 והוא הסתירם וסירב לחושפם מסיבותיו, עד אשר הבין כי הוא זקוק להם לצורך הוכחת טענותיו והנה לפתע צצו. במצב דברים זה, כאמור, אין להתיר את הגשת המסמכים.

בעניין זה אחדד, כי לנתבע 2 גרסה מתפתחת בעניין המסמכים – תחילה טען, כי אין בידיו מסמכים מעבר למסמכים שמסר במסגרת ההליך הנדון (עמ' 14 שורות 8-9). כך אף טען במסגרת תשובותיו למכתבים שהועברו אליו.
במהלך חקירתו, שינה לפתע הנתבע 2 גרסה וטען, כי יכול והמסמכים נמצאים ברשויות המס אשר נטלו את תיקי צד ג' בשנת 2013. לדידו של הנתבע 2, סביר כי גם תיקי הנתבע 1 נלקחו ביחד עם תיקי צד ג' (עמ' 14 שורות 11-26). והנה לפתע לאחר דיון ההוכחות צצו ועלו המסמכים המבוקשים ולא זאת בלבד, אלא שלסיכומיו, צירף הנתבע 2 מסמכים נוספים וזאת אף ללא הגשת כל בקשה בעניין (אציין כי למסמכים אשר צורפו לסיכומי הנתבע 2 כלל איני מתייחסת במסגרת פסק הדין, שכן לא הוגשה כל בקשה להגשתם ולא ניתן לצרף ראיות חדשות לסיכומים).

מבלי לגרוע מן האמור, אציין, כי גם בחינת המסמכים לגופם, אינה משנה את הכרעתי באשר להוכחת העברת הכספים לצד שלישי.

הנתבע 2 צירף כרטסת לקוח של מר פרימור החל מיום 23.9.11 (נספח 6 לבקשה להוספת ראיות). הנתבע 2 לא ציין, מי ערך את הכרטסת הזו ולא ביקש להעיד את עורכה. כמו כן, הכרטסת אינה חתומה על ידי רואה החשבון או מנהל החשבונות של הנתבע 2. הלכה למעשה, מדובר בשני עמודים ובהם שמות וסכומים, כאשר לא ברור מתי היא נערכה ואף אין אינדיקציה לכך שמדובר בכרטסת אותנטית. בשים לב, כי בכותרת הכרטסת נכתב שהיא כרטסת לקוח החל מיום 23.9.11 ונסגרה באורח פלא ביום 2.5.12, המועד בו מומש העיקול נשוא התיק הנדון, הגם שקיימים בכרטסת 13 תיקים נוספים.

במסגרת המסמכים הנוספים, הנתבע 2 צירף אף המחאה על סך 9,463 ש"ח אשר נמסרה לצד ג', לטענתו לנוכח הגבייה בתיק הנדון. מלבד סמיכות הזמנים לא ניתן לקבוע כי ההמחאה קשורה לתיק ההוצאה לפועל הנדון, באשר מדובר בסכומים שונים. והנה, לפתע מוגשת הכרטסת הנדונה, הכוללת מספר תיקי הוצאה לפועל, ומבהירה את דרך חישוב הסכום על ההמחאה. הכרטסת אשר צצה לפתע, הינה החוליה המקשרת היחידה בין ההמחאה לכספי העיקול. אולם, כאמור, כרטסת זו מעלה סימני שאלה רבים, ולכן מצאתי שלא לקבלה כראיה.

בשים לב, כי הנתבע 2 שימש אף כעורך דינו של צד ג' בתקופה הרלוונטית, ובמסגרת טיפוליו בתיקי הוצאה לפועל של צד ג', גבה אף עבורו סכומים רבים.

ודוק. הנתבע 2 נמנע מלצרף את הראיה המשמעותית היחידה אשר הייתה מוכיחה מעבר לכל ספק כי כספי תיק ההוצאה לפועל הועברו לצד השלישי – חשבונית / קבלה בדבר העברת התשלום. הנתבע 2 טען, כי אין בידו בשלב זה את הקבלות שנתן (עמ' 14 שורות 3-6). איני יכולה לקבל טענה זו. שומה היה על הנתבע 2 לשמור את הקבלות, לבטח כאשר טרם חלפו 7 שנים עד להגשת התביעה. סביר, כי קבלות אלו נמצאות אצל רואה החשבון של הנתבע 2 או רשויות המס. הנתבע 2 בחר שלא לנסות ולאתרן.

הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).

אם כן, הנתבע 2 לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרשת, כי הכספים שקיבל מימוש העיקול בחשבון התובע, אכן עברו לצד ג', כטענתו. בעניין זה אציין, כי צד ג' טען בתצהירו שמעולם לא קיבל לידיו מהנתבע 2 כספים המגיעים לנתבע 1 (סעיף 5 לתצהיר הצד השלישי). מנגד, קיבל כספים לנוכח יחסיו העסקיים עם הנתבע 2, אשר טיפל אף בתיקיו של צד ג' (עמ' 27 שורות 10-21).

אף הנתבע 1 העיד כי לא נתן הנחיה לנתבע 2 להעביר את הכספים אותם הוא מצליח לגבות, לצד השלישי (עמ' 10 שורות 29-31 וכן עמ' 11 שורות 1-6).
אחריותו של הנתבע 1

אני סבורה כי אין לחייב את הנתבע 1 להשיב את כספי העיקול, אותם אין מחלוקת כי לא קיבל.

אין חולק כי הנתבע 2 שימש כבא כוחו של הנתבע 1 בהליכי ההוצאה לפועל נשוא התובענה דנן (ראה למשל בפרוטוקול מתאריך 27.06.2018 את שורות 24-27 בעמוד 11) ולכן שולחו (ראה בעניין זה את ע"ש (מחוזי י-ם) 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תשס"ג (1) 481, בפסקה 111).

אולם הנתבע 2 פעל בחריגה משליחות, ולכן פעולותיו לא היוו חלק ממנה. מהעדויות שנמסרו עולה כי הנתבע 2 לא יידע את הנתבע 1, לקוחו, באשר לגביית הכספים בתיק ההוצאה לפועל, ומטבע הדברים אף לא העביר לו את הכספים שנגבו, על אף שהנתבע 1 טען, כי על הנתבע 2 היה לעשות כן (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 6-16; עמ' 12, שורה 29; עמ' 18, שורה 10; עמ' 23 שורות 22-32).

בשים לב, כי הנתבע 1 העיד שמידי תקופה פנה לנתבע 2 ושאל האם התקבלו כספים וזה ענה בשלילה – "ת. כן, הייתי שואל אותו מפעם לפעם נכנס משהו, הוא תמיד אמר לי לא אין אין, לא קורה כלום" (עמ' 11 שורות 19-21).

אציין, כי לטענה של הנתבע 2 ולפיה העביר את הכספים לצד ג' במקום לנתבע 1, בהתאם לסיכום משולש בין הצדדים (למשל, עמ' 23 שורה 25 ועד עמ' 24 שורה 4) אין אחיזה במסמכים, והדבר אף הוכחש על-ידי צד ג' (עמ' 27, שורות 26-30) ועל ידי הנתבע 1. נתבע 2 אף לא יידע את הנתבע 1 (לקוחו) אודות ניסיונו של צד ג', כטענתו, לרמות את נתבע 1, ולגזול ממנו את כספי מימוש העיקול (עמ' 13, שורות 2-6; עמ' 25, שורות 23-31).

נתבע 1 לא היה מעורב בהליכים בהוצאה לפועל שנוהלו על-ידי נתבע 2 (ראה גם למשל, עמ' 10, שורות 6-13) ואין מחלוקת כי לא קיבל את הכספים שהועברו לנתבע 2 (עמ' 10 שורות 12-14).

מבלי לגרוע מהאמור, אציין, כי לא ניתן לחייב את הנתבע 1 במקרה הנדון, אף בשל טענת ההשתק שנטענה בשל הליכי ההוצאה לפועל שנוהלו בין התובע לנתבע 1.

בשל האמור לעיל, אני מוצאת כי דין התביעה כנגד הנתבע 1, להידחות.
התיישנות

הנתבע 2 טוען כי התביעה התיישנה, מקום בו ההחלטה בעניין צירופו ניתנה בשנת 2011. איני מקבלת טענה זו, באשר המועד הקובע ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות, הינו מועד גילוי העילה. במקרה הנדון התובע גילה אודות ההליכים הננקטים כנגדו, אך בעת מימוש העיקול מחשבונו בחודש מאי 2012. משכך, ומשהתביעה הוגשה בחודש מרץ 2017, הרי שהיא הוגשה טרם התיישנותה. אף אם נלך לשיטת הנתבע 2, הרי שצירופו של התובע לתיק ההוצאה לפועל נעשה בשנת 2011. התביעה הוגשה בשנת 2017 ולכן דין טענת ההתיישנות להידחות.
עוגמת נפש

אין ספק כי לתובע נגרמה עוגמת נפש, עת עוקל סכום לא מבוטל מחשבונו ועת הוא ניסה משך שנים לתקן את העוול שנעשה כלפיו, הן באמצעות פניות לנתבע 2 והן באמצעות פניות להוצאה לפועל בניסיון להבין ממה נובע החוב.

על אף האמור, יש ליתן תשומת לב לעובדה שהתובע לא פעל מול ההוצאה לפועל לצורך ביטול ההחלטות שניתנו במעמד צד אחד וללא ידיעתו. ביום 12.8.15 הגיש התובע ללשכת ההוצאה לפועל בקשה לביטול ההחלטות כנגדו. ביום 24.8.15 ניתנה החלטה ע"י כב' הרשמת המחוזית מרים סגל ולפיה בטרם תידרש לבקשה, על התובע לצרף תצהיר לבקשתו וכן להבהיר מדוע לא פנה עד למועד זה, כאשר דבר קיומו של התיק נודע לו כבר בשנת 2012.

התובע בחר שלא לפעול בהתאם להחלטה זו, ולכן בקשתו לביטול ההחלטות ופתיחת תיק ההוצאה לפועל, לא נדונה. לו היה התובע פועל, כבר בעת ההיא, יכול היה לצמצם את נזקיו. עוד אבהיר כי התובע לא פירט בסיכומיו אודות עוגמת הנפש שנגרמה לו. נוכח האמור, אני אומדת את עוגמת הנפש בסך של 3,000 ₪.
סוף דבר

אשר על כן ולנוכח המפורט לעיל, אני פוסקת כי הנתבע 2 ישלם לתובע סך כולל של 16,402 ש"ח. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל (אציין, כי כך נוסחה התביעה ובגין סכום זה שולמה האגרה). בנוסף, ישלם הנתבע 2 לתובע שכר טרחת עו"ד בסך 5,000 ₪ והוצאות בסך 760 ₪.
בקביעת שכר הטרחה לקחתי בחשבון, בין היתר, את הסכום שנפסק, את התנהלות הצדדים בהליך הנדון, לרבות העובדה כי הנתבע 2 ביקש להגיש מסמכים לאחר מועד ההוכחות.

התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, וכך אף הודעת צד ג' שהוגשה. בנסיבות העניין איני פוסקת הוצאות לצד השלישי.
לעמדתי, על הנתבע 2 לשלם את הוצאות הנתבע 1 אשר נגרר להליך הנדון, בשל התנהלותו. הנתבע 2 ישלם הוצאות ושכר טרחת עו"ד הנתבע 1 בסך כולל של 3,000 ₪.
הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ט, 07 יולי 2019, בהעדר הצדדים.

חתימה