הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 66415-01-19

בפני
כבוד ה שופטת בלהה יהלום

תובעת

תנובה – מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד גיא מדמון

נגד

נתבע
מרדכי מזרחי
ע"י ב"כ עו"ד יצחק מאור

פסק דין

בפניי תביעה שעניינה חבותו של הנתבע מכוח שטר חוב לחובותיה של חברה אשר אינו בעליה עוד.

א. עיקרי העובדות
1. בשנת 2015 היה הנתבע בעליה של חברת מזרחי הירושלמי השקעות בע"מ (להלן: " החברה") שהפעילה את מסעדת "הירושלמי" בשכונת תלפיות, ירושלים (להלן: "המסעדה") בשותפות שווה עם אחיו, אשר מזרחי . בסוף שנת 2015 התקשרו הנתבע ואחיו, בשם החברה, עם התובעת, חברה ישראלית לשיווק וייצור מוצרי מזון, וזו סיפקה לו מוצרים למסעדה. לשם הבטחת התשלומים כלפיה, החתימה התובעת את הנתבע ואחיו באמצעות סוכן המכירות שלה, מר חגי לוי (להלן: " הסוכן"), על שטר חוב וכתב התחייבות כלפיה.
לטענת הנתבע, עקב סכסוך בינו לבין אחיו, שניהל עמו את המסעדה, החליטו להיפרד ובתחילת שנת 2017 מכר הנתבע את חלקו במסעדה לאחיו, ופתח מסעדה אחרת, בשוק מחנה יהודה (להלן: "המסעדה החדשה").
יצוין כי גם במסעדה זו חתם הנתבע כערב אישי על שטר חוב ועל כתב התחייבות.

2. אין מחלוקת כי ביום 17.2.17 - מועד מכירת המניות בחברה לאשר מזרחי, לא היה למסעדה חוב כלפי התובעת. ברם, לאחר מכן, בחודשים דצמבר 2017 וינואר 2018 , נצבר חוב כ לפי התובעת בגין מוצרים שסיפקה לחברה ולא שולמו בעדם, בסך של 54,077.62 ₪. התובעת פנתה ללשכת ההוצאה פועל עם שטר החוב והערבות ופתחה בהליך נגד החברה, הנתבע ואחיו של הנתבע. הנתבע (שהיה החייב 2) הגיש התנגדות לביצוע השטר, שהתקבלה, וההליך הועבר לטיפולי.

ב. טענות הנתבע
3. בתצהיר שצורף התנגדות לביצוע השטר ובתצהיר העדות הראשית , טען הנתבע כי מדובר בשטר ביטחון שמהווה מסגרת אשראי בלבד; הוא עצמו לא קיבל תמורה בעד השטר והוא מכחיש שקיים חוב שלו לתובעת וכי לא צורפו ראיות המעידות על קיומו של חוב אישי שכזה; הוא חתם על השטר כבעל העסק בלבד ולא מדובר ב"ערבות כללית" והניח כי ערבותו קיימת כל עוד הוא מבעלי החברה; במועד החתימה לא הוסברה לו משמעות החתימה והכל -תוך הטעיה מכוונת של הסוכן. לוּ היה יודע כי מדובר בערבות שלו לחובות החברה או אחיו, לא היה חותם, לא קיבל לידיו העתק משטר החוב ומכתב הערבות ולא הוסבר לו כי עליו לבקש את ביטול הערבויות בכתב ; הנתבע טען כי דיווח לסוכן, עוד בחודש פברואר 2017, שבבעלותו מסעדה חדשה ולכן התובעת לא יכולה לדרוש ממנו תשלום עבור סחורה שבחרה לספק שנה ויותר לאחר עזיבתו, שעה שאין ביניהם יריבות. לטענתו, ככל שישנו חוב למסעדה, התובעת אחראית להיווצרותו שכן במשך תקופה ממושכת לא התריעה על כך בפניו, מדובר בחוסר תום לב ובהטעיה, שכן היה לו ברור שחתימתו על השטרות החדשים במסעדה החדשה מבטלת את ההתחייבויות הקודמות; משעה שמכר את מניותיו לחייב 3, ודיווח על כך לרשם החברות, אינו נושא עוד בשום חוב כלפי מאן דהו א בכל הקשור למסעדה ולחברה , ובפרט שלאחר הפיצול, חייב 3 פתח חשבון בנק נפרד וממנו שולמה התמורה לתובעת. עוד טען כי שטר החוב ניתן לתקופה של 3 שנים שהסתיימה ביום 8.1.18 , וכי כל סחורה שסופקה לאחר מועד זה אינה חוסה תחת שטר החוב; ככל שישנו חוב כלשהו, הוא חובם של החייבים 1 ו3 (החברה ואשר מזרחי, בהתאמה, ולראייה שחייב 3 הגיע להסדר את התובעת, כך שהוא מודה בקיום החוב. הנתבע הצהיר כי למיטב ידיעתו לאחר שעזב את המסעדה היא חדלה לעבוד למספר חודשים והתובעת לא סיפקה לה שום סחורה שהיא, וההתקשרות חודשה, לאחר מכן, ללא ידיעתו. הנתבע הוסיף כי התובעת סיפקה למסעדה סחורה על דעת עצמה, מבלי ליידע אותו על כך, ומבלי לקבל את הסכמתו ומבלי ליידע אותו על היווצרות החוב.

4. מחקירתו הנגדית של הנתבע, עלה כי בשני מקרים דומים אחרים, שבהם החזיקו חברות אחרות בשטרי חוב של הנתבע בגין חובות למסעדה הסתיימו ההליכים אחרת: בתיק אחד (נ/1) הגיעו הנתבע וחברת "עוף טוב" להסכם פשרה, ואילו במקרה אחר, בו נוצר חוב מול החברה המרכזית לייצור משקאות בע"מ, העיד נציג מטעמה, מר שי אסרף, כי ויתרו לנתבע לחלוטין על החוב. מר אסרף פירט כי ידע על הפיצול בין האחים, וכשנוצר החוב של החברה במסעדה, פנו אליו מהמחלקה המשפטית של החברה המרכזית, ולאור הסבריו כי ידע שלכל אחד מהאחים יש עסק משלו הוחלט שלא לתבוע את הנתבע. אסרף העיד כי ההודעה על העזיבה היתה בשיחה פרונטלית בעל פה שהתקיימה בזמן שהנתבע פתח את המסעדה החדשה ואולי קצת אחרי (עמ' 3 ש. 12-13).

בחקירתו, שב הנתבע על הטענה כי לא ידע על מה הוא חותם לא במסעדה ולא במסעדה החדשה ולכן חתם על המסמכים גם במסעדה החדשה, משהבין מה המשמעות של החתימה, ביקש לבטל את ערבותו למסעדה החדשה (עמ' 5 ש. 2). עוד עלה כי חתם על בטחונות בנוגע למסעדה החדשה באוגוסט 2017 (עמ' 6 ש.25), כשנשאל איך הדבר מסתדר עם עדותו של א סרף שאומר שעדכן אותו בזמן פתיחת החנות החדשה, השיב כי עדכן את כל הספקים טלפונית כשהעביר את מניותיו בחברה וכי שאל את הסוכן האם צריך להביא מסמכים וכד' וזה השיבו שלא. באשר לעניין תוקף הערבות, השיב הנתבע כי קיבל ייעוץ משפטי לפיו ערבות היא למשך שלוש שנים (עמ' 8 ש. 19)

5. בסיכומיו, שב הנתבע על טענותיו והוסיף, כטענה חלופית, כי מקום שלא עודכן בדבר קיומו של חוב, בזמן אמת, מוגבלת אחריותו לחוב עד למועד הסירוב הראשון, וכי כל ארכה שניתנה לחברה או לחייב 3, הצריכה את התובעת לעדכן בכך את הנתבע וכן היה צריך לעדכן אותו ולהציג בפניו את השיקים שחזרו. הנתבע טען כי הסוכן לא עבר הכשרה בהחתמה על שטרות. הנתבע עמד על כך שבמערכת היחסים שבין הצדדים אין איזון בינו, עוסק קטן, לבין התובעת שהיא גוף גדול ובכל הקשור למתן הודעה בכתב, הרי שבמהלך השנים ישנו ריכוך של דרישת הכתב. בסיכומיו טען הנתבע כי הוא
"ערב יחיד" כמשמעותו בפקודת השטרות, כאשר התובעת לא הקפידה על זכויותיו ככזה וכי יש לראות בתקופה בה המסעדה לא היתה פעילה בשנת 2017, ככזו המפסיקה את הערבות.

ג. טענות התובעת
6. מטעם התובעת הוגש תצהירו של מר חגי לוי, סוכן המכירות שעבד מול הנתבע, שפירט כי כתנאי להתקשרות עם התובעת, על הלקוח לספק לתובעת אסופת מסמכים, הכוללת בין היתר, בטוחות בצורת שטר חוב וערבויות. לתצהירו, צירף הסוכן את המסמכים הבאים: מסמך זיהוי חותמים, בו מזהה הסוכן את הנתבע ואחיו כמי שחתמו על השטרות, תעודת התאגדות חברה, בקשה לרישום חברה, תקנון החברה, פרוטוקול אסיפת בעלי המניות, ושני המסמכים נשוא התביעה: כתב התחייבות ושטר חוב. כמו כן צירפה התובעת ראיות לאספקת הסחורה: העתק חשבוניות והעתק כרטסת.

7. התובעת טוענת כי העובדה שהנתבע מכר את חלקו בחברה ביום 8.2.17 אינה רלבנטית במישור חובותיו כלפיה, כאשר לא הודיע לה, בכתב, על יציאתו מהעסק ומשיכת הביטחונות. לו היה מודיע כנדרש, היתה דורשת לקבל בטחונות עדכניים חלופיים במקומו. התובעת הכחישה את הטענה כי השטר ניתן לתקופה של שלוש שנים ואינן מגובות בדבר. מבחינתה, הביטחונות נמסרים לכל תקופת ההתקשרות ובשטר החוב צוין במפורש שהצדדים מוותרים על טענת התיישנות. הביטחונות שסיפק הנתבע למסעדה החדשה, אינן תחליף לביטחונות למסעדה הקודמת.

8. מטעם הנתבעת נחקר מנהל הלקוחות של אזור ירושלים, מר חגי לוי, שהעיד כי החתים על עשרות אם לא מאות בעלי עסקים על שטרות שכאלו, ואין אפשרות אחרת " לא קיים מצב שלקוח פותחים אותו בלי בטחונות אלא אם במזומן, זה בלי בטחונות" (עמ' 8 ש. 34-35). לדבריו הוא מסביר שמדובר בערבות אישית (עמ' 9 ש. 1) העד לא ידע להשיב איזה שיק חזר ומתי, אך כן העיד כי עדכן אחיו של הנתבע, אשר מזרחי, בדבר בחוב, ויידע את הנתבע עצמו כאשר שאל אותו

"מה קורה עם השיקים של אחיך, הוא אמר שיש בעיות וזהו.
ש. אמרת לו שהוא ערב
ת. ברור שהוא יודע את זה. אמרתי לו שהוא ערב ויצטרך לשלם אם אשר לא ישלם. והוא מודע לזה בוודאי מה זה שהוא חותם?... הוא אמר אני יודע ומקווה שיהיה בסדר" (' 11 ש. 9-13, 17)

העד השיב כי לא ידע על הסכסוך בין האחים בזמן אמת אלא רק לאחרונה (עמ' 11 ש. 19) ואם היה יודע היה מעביר את המידע למנהלים ומסביר שנוצר מצב חדש והיה מקבל הנחיות בהתאם (עמ' 13 ש. 9-10). כאשר נשאל מדוע היה צורך להחתים את הנתבע על שטרות חדשים במסעדה החדשה, השיב כי מדובר באישיות משפטית שונה (עמ' 11 ש. 29) ומבחינתו רק פתחו סניף נוסף ( עמ/ 11 ש. 27).
9. בסיכומיה, טענה התובעת כי טענת הנתבע שלא קיבל מוצרים לידיו והטענות מכוח סעיף 7 לחוק הערבות, תשכ"ז- 1967 (להלן: "חוק הערבות"), הן הרחבת חזית פסולה ואסורה. בכל מקרה, כך הוסיפה, אין חובה כי שהנתבע יהיה מבעלי החברה על מנת שיהיה ערב ולכן אין משמעות לאי קבלת הסחורה בפועל לידיו. התובעת טענה כי גרסת הנתבע שהודיע לסוכן בשיחה בעל פה כי עזב את המסעדה הינה גרסה חדשה, שלא בא זכרה קודם לכן וממילא ביטול ערבות חובה שתעשה בכתב (סעיף 15 לחוק הערבות). התובעת טענה כי עדותו של הנתבע לא היתה מהימנה וכי חרף טענתו כי ביקש לבטל את ערבותו ואת שטר החוב ביחס למסעדה החדשה, אינה נכונה ועד למועד הגשת סיכומיה, לא ביקש זאת וכל השטרות עומדים בתוקפם. כך שגם עדותו שביקש את השטרות חזרה אינה נכונה, וגם טענתו כי לו היה יודע על מה הוא חותם, לא היה חותם אינה נכונה, שכן בפועל, הותיר את חתימתו בדיוק כפי שהיא. התובעת הוסיפה כי טענת הנתבע לסכסוך בינו לבין אחיו לא אך שלא הוכחה בכלל, אלא שעל השטרות החדשים, חתום כערב וכחייב, גם אחיו של הנתבע, הרבה אחרי שלכאורה, הסתכסכו.

ד. דיון
10. מקום שמדובר בתביעה שטרית, נטל ההוכחה מוטל על הנתבע הטוען נגד השטר עליו הוא חתום: "כאשר בית המשפט מתקשה להכריע בין גרסאות סותרות, עליו לפסוק לטובת התובע" (ש. לרנר, דיני שטרות, ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תשנ"ט, עמ' 85).

החתימה על השטרות
הנתבע שב וטוען כי לא ידע על מה הוא חותם, תוכן המסמך לא הוסבר לו והוא לא קיבל העתק ממנו לידיו. אין בידי לקבל טענות אלו. חזקה על מי שחתם על מסמך שהוא קרא אותו מודע לתוכנו ועליו לקיימו ככתבו וכלשונו. בפסיקה נקבע שוב ושוב כי " ההלכה קובעת כי חזקה על מי שחתם על מסמך שהוא קרא אותו ומודע לתוכנו ועליו לקיימו ככתבו וכלשונו " (ע"א 413/79 ישראל אדלר לבנין בע"מ נ' מנסור, פ"ד לד(4), 29, 38; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559)" (בש"א (חיפה) 13133/06 עזבון המנוחה ר.פ. ז"ל נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, החלטה מיום 17.6.07) .
חזקה זו מתעצמת כאשר מדובר במסמכים מהותיים (ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל נ' לופו, פ"ד נד(2) 559; ע"א 6645/00 ערד נ' אבן, פ"ד נו(5) 365, 375).
משכך, אין די בטענה שתוכן המסמך לא הוסבר כל צורכו, וחזקה על הנתבע שמנהל את עסקו שיקרא ויבין את תוכן המסמכים עליהם חתם.
בעניין זה מקובלת עלי טענת התובעת כי גם היום מחזיקה היא בשטרות זהים במהותם ביחס למסעדה החדשה שמנהל הנתבע ולכן לא ניתן לקבל את טענתו כי לו היה מבין את מהות החתימה, לא היה חותם, ובהתאם, נדחית הטענה כי הוטעה במתכוון על ידי הסוכן.
בהתאם למסקנה זו נדחות גם הטענות כי מדובר בשטר בטחון המהווה מסגרת אשראי בלבד, טענה זו לא הוכחה כלל וכך גם הטענה כי לא הוסבר לו שיהיה עליו לדרוש את ביטול הערבויות – בכתב. כפי שנראה להלן, חובה זו קיימת לא רק בשטרות עליהם חתום התובע, אלא גם בסעיף 15 לחוק הערבות, כך שגם לו הייתי מקבלת את טענת הנתבע כי דיווח לסוכן בעל פה כי עזב את המסעדה והחברה, הרי שאין די בהודעה זו.

11. עיון בשטרות מלמד כי דינן של טענות הנתבע בכל הנוגע לשטרות עצמם, להידחות.

שטר החוב
המסמך הראשון הוא שטר החוב. בראשיתו, מצוין מספרו הסידורי, נרשם היכן נערך ומתי, נקבע בו סכום החוב – 100,000 ₪ - ונרשם בצורה ברורה כי הצדדים מוותרים על טענת התיישנות לפי סעיף 96 פקודת השטרות [ נוסח חדש] וכי :

"המחזיק בשטר פטור מכל החובות המוטלות על אוחז בשטר, לרבות ומבלי לגרוע: מהצגה לתשלום ו/או לקיבול ו/או לפרעון פרוטסט, הודעת אי כיבוד, הודעת מיאון, הודעת חילול והעדה"

במצב דברים זה, הרי שטענות הנתבע כי דרישת התשלום לא הוכחה, נדחית. בשטר החוב נקבע כי הנתבע אחראי לכל חוב עד לסך של 100,000 ₪ מבלי שהתובעת צריכה להציג הוכחה לדרישת התשלום.

כתב ערבות מתמדת לכתב התחייבות

12. מלבד שטר החוב חתמה החברה על כתב התחייבות, שברישא לכתב נקבע כי היא " הלקוח", ולפיו הואיל והחברה - הלקוח קונה מעת לעת תוצרת מזון מהתובעת: " אנו מתחייבים לשלם לכם את מלוא תמורת התוצרת במועד המדויק לתשלום כפי שמופיע על תעודת החיוב ו/או החשבונית , אלא אם כן הוסכם ביננו אחרת בכתב. מוצהר ומוסכם, כי אם נפר התחייבותנו זו, תישא יתרת התמורה שלא שולמה במועד כאמור, ריבית... ספרי תנובה וחשבונותיה ישמשו בכל הליך משפטי ראיה לכאורה לנכונות מלוא הפרטים הכלולים בהם".

להבטחת ההתחייבות, חתמו הנתבע ואחיו, באותו הדף של כתב התחייבות, על כתב ערבות מתמדת, לפיו
"אנו הח"מ, ביחד ולחוד, ערבים בזאת בערבות מתמדת וללא הגבלת סכום, לכל חיוב... ידוע לנו כי ערבותנו תעמוד בתקופה עד תום 30 יום מיום שמסרנו לכם הודעה בכתב בלבד למענכם הרשום ( לידי מטה תנובה, מחלקת גביה), על בקשתנו לסיים את ערבותנו [ להלן – " מועד סיום הערבות"].
אנו מצהירים כי ידוע לנו כי הפסקת ערבותנו, לא תגרע ולא תפגע בתוקף ערבותנו למלוא חובות הלקוח עד למועד סיום הערבות. כן ידוע לנו כי ערבותנו זו הינה עצמאית ואינה תלויה בכל ערבות או אמצעי תשלום או בטוחה אחרת שקיבלתם... אנו נקיים מלוא התחייבויות הלקוח כלפיכם, וזאת בתוך 7 ימים ממועד דרישתכם בכתב, אף אם לא דרשתם תחילה החוב מהלקוח" (ההדגשות שלי ב.י.)

נוסח שטר החוב, כתב ההתחייבות וכתב הערבות המתמדת, כל כך ברור וחד משמעי שדינן של טענות הנתבע בגינן – להידחות. בהתאם לשטר החוב ערב הנתבע לכל חובות החברה וכל עוד לא בוטלה ערבות זו, והיא לא בוטלה עד עצם היום הזה, הוא ערב לכל חובותיה של החברה לתובעת עד לסך של 100,000 ש"ח.
כך, אין נפקות לטענת הנתבע שהוא עצמו לא קיבל תמורה בעד השטר, שכן מי שהיה אמור לקבל התמורה זו החברה בהיותה הלקוח והנתבע לא הראה כי לא התקבלה אצלה הסחורה הנטענת. באשר לטענת התובעת כי טענה זו הינה הרחבת חזית, הרי שבהחלטה על קבלת ההתנגדות מיום 17.2.19, נרשם כי אחת מטענות הנתבע היא טענת העדר תמורה (ס' 2 להחלטה). מקום שהנתבע מוחזק ככזה שמבין ויודע על מה חתם, הרי שאין מקום לטענתו כי מדובר ב "ערבות כללית" והלא כותרת חלק זה של העמוד היא "כתב ערבות מתמדת" הרשום בהבלטה ובהדגשה.
בפיסקה הראשונה של כתב הערבות נרשם בצורה ברורה כי רק הודעה בכתב למען רשום תביא לסיום הערבות וגם זה רק בחלוף 30 יום ממועד קבעת ההודעה הכתוב. משכך, איני מקבלת את טענת הנתבע הניח שחתימתו על השטרות החדשים מבטלות שטרות ישנים, אין לכך ביסוס במסמכים וטענת הנתבעת כי לכל עסק יש שטרי חוב עצמאיים ויתכן שלאדם אחד יהיה יותר מבית עסק פעיל אחד . מדובר בהנחה הגיונית שכן יתכן כי אדם יחזיק מספר סניפים וכד'. טענת הנתבע כי דיווח על העזיבה לסוכן הינה עדות יחידה של בעל דין (אשר על פי סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א 1971, מצריכה הנמקה) , אל מול עדות הסוכן שלא כך היה, ללא פירוט של תאריך השיחה, האם היו עדים נוספים, היכן נערכה (והלא הנתבע כבר עזב את העסק ונוכח הטענה כי הסתכסך עם אחיו יש להניח כי לא שב למסעדה עוד) ולכן הנתבע לא עמד בנטל להוכיח כי אכן הודיע, יצוין כי נטל זה רובץ לפתחו של הנתבע הטוען נגד שטר עליו הוא חתום. חשוב לציין כי ממילא הודעה בכתב -אין בה די, לא בהתאם לכתב הערבות המתמדת ולא בהתאם לסעיף 15(א) ל חוק הערבות הקובע כי: "ניתנה ערבות לחיוב עתיד לבוא רשאי הערב, כל עוד לא נוצר החיוב הנערב, לבטל ערבותו על ידי מתן הודעה בכתב לנושה, אולם עליו לפצות את הנושה בעד הנזק שנגרם לו עקב הביטול", אכן, עדותו של הסוכן היא של עובד של התובעת, אולם ראינו שעובד של חברה אחר ת העיד כי הנתבע כן עדכן אותו בזמן אמת. הנתבע העלה טענה נוספת כי במהלך השנים "רוככה" דרישה זו, אך לא תמך טענה זו באסמכתא כלשהי ולכן היא נדחית.

13. הנתבע טען כי לפי יעוץ משפטי שקיבל, ערבותו היא למשך שלוש שנים בלבד. טענה זו נטענה בעלמא, ללא הפניה לאסמכתא לעניין זה ומבלי שההגבלה מופיע בשטר עצמו. כך שגם טענה זו נדחית. יצוין כי גם הטענה שהמסעדה חדלה לעבוד למשך מספר חודשים נטענה בעלמא, ללא פירוט באילו חודשים, מדוע, ומבלי שצורפו ראיות או עדים לכך. ממילא גם לא ברורה המשמעות המשפטית של הפסקה שכזו ומדוע יש בה כדי לנתק את הערבות.
טענת הנתבע כי החוב נוצר במשך תקופה ממושכת לא מגובה בראיות כלשהן. להפך, מהחשבוניות שצורפו ומעדות הסוכן, עולה שמדובר בחוב שנוצר במשך חודשיים, לכל יותר, דצמבר 2017 וינואר 2018. לא מדובר בפרק זמן ארוך בצורה בלתי סבירה ולכן הטענה לחוסר תום לב והטעייה בהקשר זה –נדחות.

14. חלק מקו ההגנה של הנתבע התבסס על כך כי התנתק מהחברה בצורה פורמלית ולכן אין לחייב אותו בחובותיה שעה שאינו אחד מבעלי המנות בה ולמעשה ניתק כל זיקה אליה. טענה זו יכולה להישמע במישור היחסים שבינו לבין החברה או בינו לבין אשר מזרחי, ולוּ היתה מוגשת נגדם הודעת צד ג' ניתן היה לדון בטעות אלו. ברם, במערכת היחסים שבין התובעת לבינו מבוססת על שטר חוב וכתב ערבות ואין לצפות כי זו תברר סטטוס כל חברה וחברה לה היא מספקת מוצרים, כך גם אין זה מעניינה של התובעת מאיזה חשבון בנק משולמים התשלומים בעד המוצרים, כל עוד לא קיבלה בקשה בכתב לביטול שטר החוב וכתב הערבות, היא אינה אמורה לפעול בצורה אקטיבית לבירור מצב החברה, מיהם בעליה וכד'.

15. נראה כי אכן, היו חברות אחרות שנהגו שונה מהתובעת. ברם, איני רואה כיצד הדבר משנה את חבות הנתבע על פי דין. בנוגע לנ/1 – נראה כי הנתבע כן שילם , למצער חלק מן החוב . במסמכים שצורפו לא פורט מה היה סכום התביעה לכתחילה, כך שלא ניתן להתרשם האם אותם 25,000 ₪ שהסכים לשלם (ומדוע לא הסכים לשלם כאן?) הם חלק משמעותי מן התביעה. באשר לעדותו של מר אסרף, הוא לא נשאל על ידי מי מהצדדים ולכן אין לדעת, מה היה גובה החוב ל חברה המרכזית לייצור משקאות בע"מ, ככל שהיה בכלל חוב שכזה, כך שקשה להקיש מעדותו לענייננו ולהבין מה היה מערך השיקולים של החברה המרכזית לייצור משקאות בע"מ. מה גם שמר אסרף הצהיר כי ידע שהנתבע אינו מבעלי החברה עוד. מה שלא ארע אצל התובעת.

16. הנתבע עמד על כך שבמערכת היחסים שבין הצדדים אין איזון בינו, עוסק קטן, לבין התובעת שהיא גוף גדול, ובסיכומיו טען הנתבע כי הוא "ערב יחיד" כמשמעותו בפקודת השטרות, כאשר התובעת לא הקפידה על זכויותיו ככזה וכי יש לראות בתקופה בה המסעדה לא היתה פעילה בשנת 2017, ככזו המפסיקה את הערבות. טענה זו מהווה "הרחבת חזית" כפי שטענה הנתבעת והיא לא הועלתה קודם לכן. ברם מקום שהתובעת התייחסה לטענה זו והיות שאיני מקבלת טענה זו, אדון בה.
סעיף 19 לחוק הערבות מגדיר מהו "ערב יחיד": " מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה; היה החייב תאגיד, לא ייחשב כערב יחיד גם מי שהוא בעל ענין בתאגיד; אין מחלוקת כי החייב בענייננו הוא "המזרחי הירושלמי השקעות", חברה בע"מ. משכך , על מנת שהנתבע יהנה ממעמד "ערב יחיד" (ובהמשך, "ערב מוגן") עליו להראות כי אינו "בעל עניין" כמשמעותו בחוק ניירות ערך, תשכ"ח – 1968. במועד החתימה החזיק הנתבע 50% משווי החברה, בעוד הגדרת "בעל עניין" בתאגיד הוא " (1) מי שמחזיק בחמישה אחוזים או יותר מהון המניות המונפק של התאגיד"(ס' 1 לחוק הנ"ל), משכך, הנתבע אינו עונה על ההדרה של "ערב מוגן" וטענותיו בעניין זה – נדחות.

17. חיי המסחר הדינאמיים מתאפיינים בכך שכל עוד לא נוצר חוב, וכל עוד דואג קמעונאי לפרוע את חובותיו לסיטונאי, אין לדרוש מהאחרון לחקור ולדרוש מי הבעלים של העסק, מאיזה חשבון בנק נמשכים השיקים ומיהם בעלי המניות בחברה. כפי שהנתבע פעל להעברת מניותיו בחברה ולדווח על כך לרשם החברות היה עליו גם לאסוף את שטרי החוב מהספקים השונים ולמצער לידע אותם , בכתב, על עזיבתו את החברה ולהודיע על ביטול ערבויותיו , אך זאת לא נעשה.

18. אני מקבלת את התביעה במלואה, ומורה כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 55,391.61 ₪ כערכם ביום 22.1.19 – מועד העברת ההליך מההוצאה לפועל לבית משפט זה.
בנוסף יישא הנתבע בהוצאות המשפט של התובעת ובשכ"ט עו"ד בסך 8,775 ₪.
סכומים אלו ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאחרת יישאו ריבית והצמדה עד לתשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, י"ג תמוז תש"פ, 05 יולי 2020, בהעדר הצדדים.

חתימה
.