הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 65484-12-17

בפני
כבוד ה שופט גד ארנברג

התובע

מרדכי יורבצקי

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל

פסק דין

לפניי תביעה כספית, על סך 65,000 ₪, במסגרתה מבקש התובע לחייב את הנתבעת בפיצויו בגין מניעה מתמשכת, שלא כדין , של כניסתו להר הבית.

רקע
1. התובע אשר נוהג לעלות להר הבית בתדירות של פעמיים בשבוע לכל הפחות, הגיע למתחם הר הבית ביום 20.7.2017 כ"ו בתמוז התשע"ז ובהתאם לנוהל הקיים בכניסה להר, מסר לשוטרי המקום את תעודת הזהות שלו לבדיקה. לאחר בדיקה במערכות המחשב של המשטרה נאמר לו כי אינו רשאי לעלות להר הבית עד אשר יתייצב לשיחה מול מפקד ימ"ק בשל הפרת כללי הביקור בביקוריו הקודמים.

2. ביום 22.8.17 הגיע התובע, לאחר תיאום, לשיחה עם מפקד ימ"ק בה עודכן על שקילת הרחקתו לאור הפרת כללי הביקור. למחרת היום, הותרה כניסת התובע להר הבית.

טענות התובע
3. על פי הנטען בכתב התביעה, מניעת כניסתו להר הבית בוצעה שלא כדין, ללא כל סמכות בחוק או בתקנות. לדבריו לא הפר את כללי הביקור ומכל מקום לא הוזהר ולא ידע אודות דרישת השיחה עם מפקד ימ"ק עד ליום 20.7.17, אז נאסרה כניסתו.

4. עוד נטען בכתב התביעה כי התובע ניסה ליצור קשר עם מפקד הימ"ק, אולם זה האחרון דחה אותו בקש במשך כחמישה שבועות, אשר במהלכן ניסה התובע לעלות להר הבית מספר פעמים נוספות בין היתר בט' באב (1.8.17) , אולם נאסר כניס תו על ידי שוטרי המקום. לדבריו הגיע להר הבית בט' באב בעקבות הבטחתה של מזכירת מפקד ימ"ק כי אושרה לו הכניסה.

5. לטענתו, מניעת הכניסה בפני כל הפכה אותו "למצורע", ביזתה אותו ופגעה בשמו הטוב דבר אשר גרם לו לעוגמת נפש. כמו כן נגרמה פגיעה באוטונומיה, ברגשותיו הדתיים כמו גם פגיעה בחופש תנועתו ובכבודו.

6. עוד טען התובע כי הנתבעת מבצעת איפה ואיפה בין יהודים למוסלמים בכניסה להר הבית. לטענתו של התובע, נהלים כגון בדיקת ת.ז, תדרוכים, הובלות, איסור מעשה פולחני ועוד נאכפים כלפי יהודים בלבד. לדבריו, אין כללים אחידים וברורים, כל מבקר יהודי מקבל תדרוך באופן פרטני. לדבריו , השוטרים מודיעים מידי פעם על הפרת כללים פרי מוחם ללא שהודיעו קודם על קיומם.

7. התובע טוען כי הנתבעת הפרה חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, פעלה ברשלנות, פגעה באוטונומיה, בפרטיותו ובשמו הטוב וכן אפלתה אותו בכניסה למקום ציבורי בניגוד לחוק. כמו כן עתר לפיצוי ללא הוכחת נזק מכוח חוק הגנת הפרטיות, השתמ"א (1981), (להלן : "חוק הגנת הפרטיות") , מכוח חוק איסור לשון הרע התשכ"ה (1965) (להלן :" חוק איסור לשון הרע") וכן מכוח חוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים, ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים , תשס"א (2000) (להלן "חוק איסור הפליה")

טענות הנתבעת
8. לכל אדם שמפר את כללי הביקור בהר הבית נמסר עם סיום הביקור כי עליו לתאם שיחה עם מפקד ימ"ק בטרם יורשה לעלות להר הבית פעם נוספת. דרישה זו מתעדכנת במערכות הפנימיות של משטרת ישראל על מנת שבביקורו הבא של אותו מפר, יופיע בפני השוטרים הבודקים מידע אם התקיימה השיחה שנדרשה. שיחה זו מכונה "שיחה ראשונה" והיא נועדה לצורך הסברה אישית למבקר כי הפר את הכללים וזאת על מנת למנוע הפרות נוספות. שיחה זו יכולה להתבצע ע"י מפקד הימ"ק או קצין משטרה בכיר מטעמו ובאישורו. במצב בו אותו מבקר שב ומפר את הכללים לאחר שנערכה לו שיחה ראשונה ללא הועיל, נדרש המבקר להתייצב בפני מפקד ימ"ק לשיחה נוספת שעניינה "שקילת הרחקה".

9. בכתב ההגנה פירטה הנתבעת בהרחבה כי עסקינן בתובע אשר נוהג לעלות לעיתים תכופות להר הבית והמוכר לה בשל התנהגותו הפרובוקטיבית באזור הר הבית תוך התרסה והפרת הסדר הציבורי.

10. הנתבעת פירטה בכתב ההגנה את השתלשלות האירועים אשר הביאה למצב בו נדרש התובע לקיום שיחה עם מפקד ימ"ק טרם כניסתו להר הבית. לטענתה כחודש לפני מועד האירוע הנטען בכתב התביעה, ביום 29.6.17, במהלך ביקורו של התובע בהר הבית השתתף התובע כצלם של טקס קידושין אשר נחשב פולחן דתי אסור. בעקבות הפרה זו התבקש התובע להתייצב לשיחה עם מפקד הימ"ק. ביום 9.7.17 הגיע התובע להר הבית ובמקום נערכה לו שיחה ראשונה עם קצין משטרה מטעם ובאישור מפקד הימ"ק ובה הובהרו לו כללי הביקור בהר הבית והאיסור על קיום פולחן דתי בעל סממנים חיצוניים בשטח הר הבית.

11. כשבועיים לאחר מכן ויום לפני האירוע הנטען, ביום 19.7.17 עלה התובע יחד עם קבוצה להר הבית. התובע יחד עם אחרים מיאנו להישמע להוראות השוטרים אשר הורו להם להתקדם במסלול ואף האטו את קצב הליכתם בכוונה להמרות את הוראות השוטרים. לדברי הנתבעת בהמשך אותו ביקור השתתף התובע בפולחן דתי עת הסביר והדגים לאב וילדיו שביקרו באותה עת בהר הבית, כיצד להשתחוות. בעקבות הפרות אלו נמסר לתובע , עם סיום ביקורו , כי הוא נדרש לשיחת "שקילת הרחקה" עם מפקד הימ"ק וכן לחתום על טופס שקילת הרחקה מהר הבית. למחרת היום, הגיע התובע להר הבית ללא שקיים את האמור לעיל ולכן נמנעה כניסתו.

12. הנתבעת טוענת כי פעלה כדין וכנדרש בנסיבות העניין בהתאם לסמכותה וחובתה לשמור על הסדר בהר הבית. בשל הרגישות המיוחדת מוקנות למשטרה סמכויות מכוח הדין, הפסיקה והנחיות הדרג המדיני, שמטרתן לשמור על הביטחון והסדר. לטענת הנתבעת בידיה מספר כלים לצורך השמירה על הביטחון והסדר . אחד מהכלים הינו האפשרות לקיים תדרוכים למבקרים יהודים המעוניינים לבקר בהר הבית דרך שער המוגרבים ובכללם לקיים "שיחה ראשונה" ו - "שיחת שקילת הרחקה". כלי זה אינו מביא להרחקה או מניעת גישה להר הבית וכניסת המבקר להר הבית הינה באחריותו לאחר שיקיים את השיחות האמורות. ככל שהמפר יקבע את השיחה מהר יותר כך יוכל לחזור לעלות להר הבית מהר יותר . לטענת הנתבעת, על התובע היה לפנות לגורמי המשטרה אם סבר כי לא מתואמת לו שיחה עם מפקד הימ"ק אולם הלה בחר שלא לעשות כן. הכלי הנוסף שניתן למשטרה מכוח סעיף 3 "לנוהל הגבלת גישה להר הבית מתאריך 17.8.14" ( להלן: "נוהל הגבלת גישה להר הבית") בו נקבעה סמכותו המנהלית של מפקד מחוז ירושלים להגביל את הגישה להר הבית.

13. לטענת הנתבעת, היא השתמשה כנגד התובע בכלי הראשון שעניינו דרישת תדרוך ולא בכלי של הגבלת גישה. התובע בחר שלא לקבוע את השיחה עם מפקד ימ"ק במשך חמישה שבועות אשר במהלכן ניסה לעלות להר הבית חרף ידיעתו כי הוא מנוע כניסה עד שתערך השיחה.

14. באשר לטענת האפליה טוענת הנתבעת כי מדובר בשאלות של מדיניות פנים, חוץ וביטחון הניתנות לשיקול דעת הרשות המבצעת. באשר להתנהלות הנוגעת למבקרים טענה הנתבעת כי בשל הרגישות במיוחדת של המקום, קיים לנתבעת מתחם שיקול דעת רחב לגבי אופן האיזון בין זכות הגישה להר הבית לבין השמירה על הסדר הציבורי. דרך הבידוק של העולים להר הבית דרך שער המוגרבים ואופן התנהלות הנוגעת למבקר נמצאים בליבת שיקול הדעת של המשטרה.

דיון והכרעה
15. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים, מצאתי כי דין התביעה להידחות הן לטענת התנהלות שלא כדין והן בטענת אפליה אסורה. מאידך, מצאתי כי יש לקבל את טענת התובע שלא נמסרה לו לפני יום 20/7/17 הודעה על דרישת קיום שיחה עם מפקד הימ"ק כתנאי לעלייה להר הבית.

16. בטרם אפרט את החלטתי דלעיל אציין כי אני סבור כי תביעה זו הייתה אמורה להתדיין בפני בג"ץ בתקיפה ישירה ולא כתביעה נזיקית. ככל שהתובע סבר כי התניית העלייה להר בקיום פגישה ואי קביעת פגישה במכוון נעשו בניגוד לדין, היה עליו לפנות באופן מידי לערכאה מנהלית בתקיפה ישירה ולא לתבוע באמצעות תקיפה עקיפה לאחר תקופה ארוכה.

17. כבוד השופט עמית הרחיב על כך בברע"א 2063/16 יהודה גליק נ' משטרת ישראל (19.1.17) וקבע כי מאחר שמדובר בפעילות שלטונית מובהקת אשר הביקורת השיפוטית עליה היא בתחום סמכותו הייחודית של בית המשפט הגבוה לצדק, "אין מקום לעקיפת דרך המלך של המסלול המנהלי, תוך תקיפה עקיפה של האקט המנהלי במסגרת תובענה לפיצויים".

18. כב' השופט עמית מציין כי אין זה כלל חד משמעי וישנם מקרים בהם ניתן לתבוע רשות ציבורית בנזיקין. השופט עמית עמד על העקרונות להטלת אחריות בנזיקין על רשויות ציבור ועל המשטרה בפרט וציין כי המשטרה אינה חסינה מאחריות ברשלנות ומתביעות בנזיקין. עם זאת הדגיש כי ככל שהעילה הנזיקית מקורה בהפרה של נורמות השאובות מדיני המשפט המנהלי או בפגיעה בזכות חוקתית, על בית המשפט לנהוג בזהירות הראויה המתחייבת מההבדלים בין שתי הדיסציפלינות- המנהלית-חוקתית והנזיקית.

19. השופט עמית סיווג בפסק דינו שמונה סוגים אפשריים של עילות לתביעת פיצוי כנגד רשויות ציבורי. תביעה מסוג זו שבהליך דנן סווגה על ידו כתביעה בגין התרשלות של הרשות הציבורית במעשה או במחדל, בכך שהיא פועלת שלא כדין, תוך הפרה של נורמה מנהלית.

מניעת כניסה שלא כדין
20. כאמור התובע הכחיש כי הפר את כללי הביקור, כי נאמר לו אודות הצורך בשיחה וכן טען כי ההרחקה עומדת בניגוד לנוהל הרחקה הן בשל אי התקיימות התנאים להגבלה והן מבחינת זמן הגבלה המותר- הגבלה שאינה עולה על ש בעה ימים.

21. בפסיקה נדונה רבות שאלת זכות היהודי לעלות להר הבית ונקבע כי נקודת המוצא היא אכן שלכל יהודי קיימת זכות זו. זכות זו היא חלק מחופש הפולחן הדתי והיא הוכרה אף בפסיקת בית המשפט העליון לצד הכרה בהיותה זכות יחסית ולא מוחלטת שניתן להגבילה בהתחשב באינטרס הציבורי (ראו : בג"ץ 2697/04 סלומון נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד נח(4) 572 (2004); בג"ץ 3641/03 תנועת נאמני הר הבית נ' הנגבי (פורסם בנבו) (28.4.03); בג"ץ 8988/06 משי זהב נ' מפקד מחוז ירושלים (פורסם בנבו)(27.12.06)).

22. אל לנו לשכוח כי מדובר באזור בעל רגישות דתית וביטחונית מיוחדת וכפי שהדבר הוגדר בנוהל הגבלת גישה להר הבית "נוכח מרכזיותו וחשיבותו הרבה של הר הבית לבני הדתות השונות ועל רקע ניסיון העבר, בכוחם של אירועי הפרות סדר ואלימות בתחומו להוות סכנה לביטחון המדינה ולשלום הציבור. סכנה זו אינה בגדר סכנה מקומית בלבד והיא עלולה להוביל להתלקחות שאופייה יסכן את הביטחון גם מחוץ לגבולות המדינה והאזור ובנוסף למתחרש בהר הבית תיתכן גם השפעה על שקולים מדיניים ועל יחסי החוץ של המדינה. בהתחשב בכל אלו מהווה הר הבית מקום בעל רגישות ייחודית ויוצאת דופן ולפיכך השמירה על הסדר הציבורי בו מחייבת זהירות מרבית.

23. המציאות הביטחונית והרגישות הדתית שנסובה סביב הר הבית הביאו לכך שהגישה להר הבית איננה חופשית לחלוטין. על מנת שכל הדתות יוכלו להיכנס למתחם הר הבית קיים צורך לשמור על הרמוניה מסוימת. על קיום צורך זה אמונה משטרת ישראל. לאור כך המשטרה מוסמכת למנוע כניסת מבקרים ומתפללים להר הבית, להתנות את העלייה להר בתנאים מסוימים, או לאסור על אנשים מסוימים את העלייה להר.

24. נוהג ידוע ומקובל הוא כי בטרם עלייתו של מבקר להר הבית, הוא נבדק במערכות המשטרה ומתבצע תדרוך בעל פה בו מוסברות לו באופן מפורש ההנחיות בנוגע להתנהגות בשטח ההר. בתדרוך זה השוטרים מסבירים למבקרים בין היתר על איסור לקיים פעילות דתית, פולחנית בעלת סממנים חיצוניים גלויים בהר וכן כי עליהם להישמע להוראות השוטר, ללכת במסלול הקבוע ולעצור רק בנקודות המותרות לעצירה. בנוסף לתדרוך זה קיים בפתח היביל שלט ברור אשר בו כתובות ההנחיות. התובע, העיד כי הגיע למתחם הר הבית מאות פעמים אשר ברובן אף אם לא בכולן קיבל תדרוך והובהרו לו כללי התנהגות בהר הבית, וכן העיד כי מכיר את שלט היביל ואת תוכנו.

25. מטעם הנתבעת העידו דניאל מזרחי ורועי בן יעקוב אשר נחקרו על האירועים בהם השתתף התובע אשר הביאו למניעת כניסתו להר הבית ביום 20.7.17 טרם שיחה עם מפקד ימ"ק. מעדותם עולה כי אירוע ההפרה מיום 19.7.17 אינו ראשון בסדרה ובעברו נדרש התובע לשיחות עם מפקד ימ"ק או מי מטעמו טרם עלייתו להר הבית בשל הפרת הכללים. יתרה מכך, בתחילת חודש יולי, כעשרה ימים בלבד לפני האירוע הנדון, הגיע התובע להר הבית ושם נערכה לו שיחה פרטנית עם קצין המשטרה יובל קמניץ שחזר באוזניו על כללי הביקור, על איסור פולחן דתי בעלי סממנים חוצים בשטח הר הבית. בנוסף לעדויות אלו הציגה הנתבעת תמונות מסרטון טקס הקידושין בו השתתף התובע וכן מזכרים ודו"חות פעולה מיום האירוע אשר מתארים את חלקו של התובע יחד עם אחרים בהפרות הסדר. מנגד טען התובע בעלמא כי לא הפר את הכללים וכי אלו הם פרי מוחם של השוטרים. התובע אשר נכח בימים אלו עם פעילים ומבקרים נוספים לא הביאם לעדות. כאמור התובע הודה בעדותו כי מכיר את השלט המתאר את נהלי המקום ואת תוכנו וכן כי בביקוריו הרבים נערכו לו תדרוכים רבים. מכל אלו אני מקבל את טענת הנתבעת באשר להפרת הכללים.

26. בענייננו התובע שב על התנהגות מתריסה זו שכללה אי ציות להוראות השוטרים וביצוע פעולות בעלי סממנים דתיים פולחניים גם לאחר שהוזהר בשיחות פרטניות וגם לאחר שהכיר וידע את כללי הביקור במתחם הר הבית. יוער כי אחריות מכוח דיני הנזיקין תוטל במקרים בהם חרגה המדינה ממתחם הסבירות, כאשר קיימת התרשלות. בחינת סבירות פעולת השוטרים נעשית תוך התחשבות בנתוני המקרה ולא כבחינה בדיעבד.

27. באשר לטענת פגיעה בפרטיות ופגיעה על פי חוק לשון הרע הרי שלא התקיימו התנאים בחוק. בנוסף יוער כי בדיקת ת.ז במערכות המשטרה מהווה כלי בידי השוטרים לצורך אכיפת הסדר והביטחון. לא מן הנמנע כי השוטרים הנמצאים במקום מתחלפים במשמרות ושוטר שנכח בהפרה של מבקר לא בהכרח יהיה נוכח בביקורו הבא. כל שכן אין להטיל על השוטרים את האחריות לזכור או לדעת מי נדרש שיחה ומי קיימה. כלי הבדיקה הוא כלי לגיטימי לסיוע בשמירה על הביטחון ושימוש בו הינו לשיקול דעת הנתבעת כלי. כאמור לא הוכח כי כלי זה מהווה כלי מעקב אשר פוגע בפרטיותו של הפרט ואשר שימוש בו מהווה חריגה מסמכות שיקול הדעת של המשטרה במקום.

28. לאור כל אלו לא מצאתי כל פגם בהתנהלות הנתבעת, כל שכן התרשלות מצידה בכך אסרה את כניסתו של התובע עד שתתקיים שיחת שקילת הרחקה עם מפקד ימ"ק בהתאם לנהליה של הנתבעת.

אי מסירת דרישת שיחה כתנאי לעלייה להר הבית
29. כאמור התובע טען כי רק ביום 20.7.17 התברר לו כי אינו יכול לעלות להר הבית עד שתתקיים שיחה עם מפקד ימ"ק. לטענתו, הגעה להר הבית דורשת הכנות מראש- טבילה ונסיעה ממקום מגוריו להר הבית הפתוח בשעות מוגבלות. הכנות אלו עשויות להיות במשך מחצית יום. מנגד טענה הנתבעת כי העובדה שעלייתו להר הבית הותנתה בשיחה עם מפקד ימ"ק, נמסרה לתובע עם סיום ביקורו ביום 19.7.20.

30. הנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמיכה בטענה זו. יתירה מזאת, הדבר לא נכתב בדו"ח הפעולה או במזכרים. עדי הנתבעת הצהירו בצורה לקונית כי התובע נדרש לשיחה אולם לא נאמר מי אמר לו ומדוע הדבר לא מוזכר בדו"חות מיום האירוע. לעומת זאת, במזכר מיום 17.1.18 אשר צורף לנספחי הנתבעת, נכתב כי עקב הפרתו של התובע את כללי הר הבית, התובע הוזהר שאינו יכול לעלות לביקורים בהר הבית עד לשיחה מול מפקד ימ"ק. מזכר זה מעיד כפליים כי אילו התובע היה מוזהר גם ביום 19.7.16 הרי שהדבר היה עולה על הכתב. נוכח האמור, אני מקבל את טענת התובע באשר לאי מסירת הודעה עד שיחה עד ליום 20.7.16 עת הגיע במטרה להיכנס להר הבית.

התנהלות בניגוד לנוהל
31. בעניין זה התובע טוען, כי בהתאם לנוהל הגבלת גישה להר הבית, לא הייתה סמכות להגביל את עלייתו בהתאם לסעיף 3 לנוהל. לטענתו הנוהל מפרט את מקורות הסמכות למניעת גישה להר הבית וכיצד יש לפעול לצורך מניעת הגישה. לטענתו לא התקיימו התנאים שנקבעו בנוהל. הרחקה תעשה באופן מידי עם קיומה של תשתית לכאורית ולא לפרק זמן שמעל לשבעה ימים. לדבריו לא הפר את הכללים והנתבעת הגבילה את כניסתו למשך חמישה שבועות עד שהתקיימה השיחה עם מפקד ימ"ק.

32. הנתבעת טענה מנגד, כי נוהל הגבלת גישה להר הבית כלל אינו חל, בהינתן כי זכות הגישה של התובע להר הבית לא נשללה מלכתחילה. לטענתה על התובע היה לתאם שיחה במועד שנוח לו ולקצין ימ"ק אולם נמנע מלעשות כן במשך חמישה שבועות ולכן אין לו להלין אלא על עצמו. לטענתה, מפקד ימ"ק מבצע שיחות אלו בתדירות גבוהה ולכן אין לקבל את טענת התובע כי קצין ימ"ק דחה אותו במשך תקופה ארוכה.

33. בהתאם לשמו, נוהל הגבלת גישה להר הבית עוסק בהגבלת הגישה שלא כמו בענייננו שהינו בהתניית גישה. בענייננו ניתנה האפשרות לתובע לעלות להר הבית, אך זו הותנתה בקיומה של שיחה עם קצין ימ"ק. מעדותה של אלינור נחום תיאום פגישה בין התובע לקצין ימ"ק נעשתה בהתאם ללוח הזמנים הן של התובע והן של מפקד ימ"ק. קיום שיחות אלו הם חלק אינטגרלי מתפקידו של מפקד ימ"ק והוא מבצען לעיתים תכופות, כ-15 שיחות בחודש בהתאם לנדרש. התובע מנגד לא הוכיח כי נעשו פניות לקביעת פגישה, לא זוכר מתי דיבר עם אלינור נחום ולא הציג כל אסמכתה לאישור שקיבל ולכן איני יכול לקבל את טענתו באשר להבטחתה של אלינור. אני סבור כי אילו עשה התובע מאמץ יכול לקיים פגישה זו ולעלות להר הבית במועד מוקדם יותר. במקום זאת בחר התובע להגיע פעמים נוספות להר הבית במטרה להיכנס ללא קיום השיחה האמורה.

אפליה אסורה
34. התובע טוען כי הנתבעת מטילה איסורים על יהודים בעלי חזות דתית בלבד. לדבריו אסרו את כניסתו עקב השתייכותו לקבוצה דתית בלבד בעוד שאיסורים אלו לא חלים על מבקרים אחרים. איסורים אלו נאכפים באמצעות בדיקת תעודות זהות במחשב מול מאגר מידע משטרתי. דין טענה זו להידחות.

35. האבחנה בין אנשים עולה כדי אפליה פסולה מקום שאינה מבוססת על שוני רלבנטי ומהותי לעניין ביניהם וכאשר האפליה היא מנהג שרירותי של איפה ואיפה שאין לו כל הצדקה (בג"ץ 678/88 כפר ורדים נ' שר האוצר פ"ד מג(2) 501, 508; רע"א 8821/09 פאבל פרוז'אנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (פורסם בנבו) (16.11.11)). אין זה המקרה בענייננו.

36. בגדרו של חוק איסור האפליה, רשאי המפלה להוכיח שעשה כן "כאשר הדבר מתחייב מאופיו" של "המקום הציבורי", כאמור בסעיף 3(ד1) לחוק. אין חולק כי הר הבית הוא מקום ציבורי שאינו מקום כשאר המקומות הציבוריים. רגישותו המיוחדת לכל שלושת הדתות המונותיאיסטיות והסכנה להתקלחות המהירה שיכולה להיווצר בשל אי סדר במקום מביאות את הצורך בשמירה זהירה ומאוזנת בין כלל אינטרס הציבור והביטחון. לאור האמור לנתבעת שיקולים וכללים רבים שאינם שרירותיים אלא "נכתבו בדם".

37. בבג"ץ 19/17 עמותת שוחרי הר הבית והמקדש ואח' נ' השר לביטחון פנים – ממשלת ישראל [פורסם בנבו] (21.01.18)) נדונה שאלת אפליית יהודים בבידוק טרם עלייה להר ונפסק:

"דרך הבידוק של העולים להר דרך שער המוגרבים, ואופן ההתנהלות הנוגעת למבקרים במתחם הר הבית-כל אלה נמצאים בליבת שיקול הדעת של המשטרה" וכי "לא בנקל יתערב בית המשפט באופן מימוש הריבונות הישראלית במתחם הר הבית, ובמתחם שיקול הדעת במשרעת שבין רגישות לנחישות, הנתון למשטרת ישראל".

38. לאור האמור אני מסכים עם חברי כבוד השופט מרדכי בורנשטיין בציינו בת"א 19539-10-איתמר בן גביר נ' ניצן דואניס (פורסם בנבו) (12.4.18):
"כל עוד משטרת ישראל מאפשרת ליהודים לעלות להר הבית, תוך הליווי הנדרש ותוך אבטחת שלום המבקרים, אף אם הדבר כרוך מעת לעת באפליה הנדרשת מאופיו של הר הבית כמקום ציבורי רגיש הדורש משאבי אבטחה מרובים, קמה למדינה הגנה באשר לאפליה".

הנזק
39. כפי שציינתי לעיל, אני סבור כי בעניינו, ניתן היה כבר בעת קבלת ההודעה ביום 20.7.16 בדבר תנאי השיחה או לכל הפחות לאחר זמן קצר שראה שלא מקוימת שיחה כאמור לפנות לבג"ץ, וככל שזה היה פוסק לזכות התובע, למנוע כליל את הנזק הנטען ו/או לצמצמו באופן משמעותי.

40. זאת ועוד, התובע יכול היה להקטין את נזקו הנטען על ידי קביעת פגישה עם מפקד ימ"ק מוקדם ככל הניתן, וזאת במקביל לנקיטת ההליך המשפטי. וכן להימנע מהגעה למתחם עד לקיומה של שיחה זו. התחייבותה של פקידה, אשר כלל לא הוכחה בפניי, אינה מהווה אישור לכניסה ולוויתור על שיחה.

41. אכן, התובע הגיע ביום 20.7.16 למתחם הר הבית מבלי שידע אודות תנאי קיומה של שיחה. יש להניח לטובת התובע כי אילו היה יודע לא היה מגיע להר הבית וטורח טרחה רבה לצורך כך באותו מועד. כן הייתה נמנעת ממנו תחושת ההשפלה ואי הנעימות שתיאר במניעת כניסתו מול חבריו ומול ציבור המבקרים. לאור האמור, וכיוון שכאמור לא הוכח שנמסר לתובע קודם לעליה זו כי עליו לקיים פגישה עם מפקד ימ"ק, התובע זכאי לפיצוי שאותו אני מעמיד על סך של 1,000 ₪.
בשל הסכום שנקבע כפיצוי לעומת הסכום שנתבע אינני עושה צו נוסף להוצאות.

ניתן היום, י' אדר תשפ"א, 22 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.