הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 64713-03-17

בפני
כבוד הרשמת הבכירה עדי בר טל

תובעת

נפיסה סלאח אלדין
ע"י ב"כ עוה"ד מוחמד דחלה

נגד

נתבעת

אייל ד. אבן ושיש בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד דוד סגל

פסק דין

בפני תביעה של חברת הובלות (להלן:" התובעת") כנגד חברה העוסקת בבנייה ובשחזור מבנים (להלן: "הנתבעת"), שעניינה הפרת חוזה ואי תשלום עבור שירותי הובלה של אבן .
טענות התובעת
במשך כשלוש שנים סיפקה התובעת לנתבעת שירותי הובלת אבן.

ביום 01.08.2014 כרתו הצדדים "הסכם עבודה" אשר לפיו הוסכם כי עבור כל הובלה תשלם הנתבעת לתובעת סכום של 6,500 ₪ לא כולל מע"מ.

לטענת התובעת, על פי הנוהל אשר היה נהוג בין הצדדים, הייתה הנתבעת מתקשרת לתובעת ומזמינה מספר הובלות של אבן בכל חודש. בתום החודש, הייתה התובעת מוסרת חשבונית מס בגין התמורה שהנתבעת אמורה לשלם לה והנתבעת הייתה משלמת את החוב בתוך מספר ימים.

התובעת טוענת, כי הנתבעת לא שילמה לה עבור שבע הובלות בגין חודשים: 12/15, 11/15, 10/15. כן מציינת התובעת, כי היא פנתה לנתבעת הן בע"פ והן במכתבי דרישה על מנת שהאחרונה תסדיר את חובה. הנתבעת לא נעתרה לבקשתה, ומכאן התביעה.

לטענת התובעת, הנתבעת נותרה חייבת סך של 53,235 ₪ (לפני ריבית והצמדה), וזאת עבור 7 ההובלות שבוצעו, לפי החישוב הבא:7* 6,500 ₪ +מע"מ = 53,235 ₪.
טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת, כי היא אכן עבדה עם התובעת, אך הסכם העבודה עליו מסתמך התובע ערוך באופן חד צדדי ואינו מאושר ו/או חתום על ידי מי מנציגי הנתבעת.

לגופו של עניין, הנתבעת טענה כי תעודות המשלוח ערוכות וכתובות בשפה הערבית, וכי לא ברור לאן סופקה הסחורה ומהן כמויות, ולא ניתן לראות כלל מי חתום על התעודות הנ"ל. נוסף על כך מציינת הנתבעת, כי החשבוניות שצורפו לכתב התביעה אינן קריאות ומובנות דיין, ועל כן אין הנתבעת יכולה לאשר את הסכומים הנטענים והנתבעים ממנה.

הנתבעת לא הכחישה בכתב הגנתה את קבלת מכתבי הדרישה מאת התובעת, אך ציינה כי לא צורפו למכתבים הנ"ל חשבוניות, ולכן הנתבעת ביקשה מבית המשפט להורות לתובע להמציא עבורה את החשבוניות לפיהן נטען החוב.

במסגרת תצהיריה וסיכומיה הרחיבה הנתבעת וטענה כי על פי המדידה הסופית שנעשתה על ידי חברת לינור בע"מ (להלן:" המזמינה הראשית"), נמצא כי בסך הכל היה חיפוי אבן חמי בהיקף 4,955 מ"ר (נספח 3 לתצהיר עדות ראשית הנתבעת).

הנתבעת המשיכה וטענה, כי אם נחלק את הסכום הכולל של המדידה ב80 מ"ר, קרי כל "הובלה", נמצא כי בסה"כ נעשה שימוש ב62 משאיות שסופקו.

על פי הכרטסת שצורפה לתצהיר הנתבעת (נספח 2) עולה כי שולם לתובעת סך של 455,000 ₪ בכל מהלך הפרויקט. סכום זה מגלם 70 משאיות.

כך לטענת הנתבעת, עולה ששילמה על 8 משאיות ביתר.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים ולאחר שנתתי
דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, החלטתי כי דין התביעה להתקבל. אפרט להלן:

הרחבת חזית ושינוי חזית

טרם דיון בטענות הצדדים, יש לדון בטענת הרחבת החזית. לעמדת התובעת, כל המצורף לתצהירה של הנתבעת, וכן כל הטענות אשר הועלו על ידי הנתבעת ולא צוינו בכתב ההגנה, הנן בגדר הרחבה חזית אסורה. טענות אלו בדבר הרחבת חזית אסורה הועלו על ידי התובעת כ בר בדיון המקדמי שהתקיים ביום 18.7.2018.

בכתב ההגנה טענה כאמור הנתבעת, כי הסכם העבודה אשר צורף לכתב התביעה כנספח א', אינו מאושר על ידי הנתבעת או מי מטעמה, וכי תעודות המשלוח אינן חתומות על ידי בעלי הנתבעת ואינן ברורות.

במהלך הגשת ראיותיה טענה לפתע הנתבעת טענות חדשות ולפיהן לדידה הוסכם בעל פה, כי בכל הובלה תהיה הספקה של 80 מ"ר של אבן וכי ההתחשבנות תעשה בתום הפרויקט. בתום הפרויקט מזמין העבודה ביצע מדידה ולפיה אושרה כמות חומר של 4,955 מ"ר, שהינם כ – 62 משאיות.

כך העיד נציג הנתבעת בחקירתו הנגדית:

"היה סיכום שבמשאית יהיה 80 מ"ר. אחרי שראינו שלפעמים יש ולפעמים אין, הסיכום עבר למדידה ביום הפרויקט". (עמ' 19 שורות 1-2).

ובסעיף 17 לתצהירו:
"הריני להצהיר כי מזמין העבודה אישר לנתבעת 4955 מ"ר, מה שנותן 62 משאיות שסופקו. בשל הפחת הקיים כאמור לעיל, נערכה בדיקה וסוכם כי התשלום ששולם עבור 70 המשאיות מכסה את כל האבן שסופקה".

טענותיו החדשות של נציג הנתבעת מהוות "הרחבת חזית" אסורה, שכן עובדות וטענות אלו לא הועלו כלל בכתב ההגנה, ועל כן אין מקום לקבלן.

יפים לעניין זה דבריה של כב' הנשיאה אסתר חיות בע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי פ"ד נח(2) 145 (17.12.03): "בעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו במפורש או מכללא".

הפסיקה הבחינה בין טענות עובדתיות חדשות לבין טענות משפטיות ונקבע כי הכלל של מניעת הרחבת חזית מופנה בעיקר נגד הראשונות ולא כנגד האחרונות (ע"א 8881/07 רמי לב נ' אליאס טובי (27.8.12). באשר לטענות משפטיות חדשות נקבע, כי ככל שהן מצויות בגדרה של מסגרת עילת התביעה הנובעת מהנתונים העובדתיים והמשפטיים הפרושים בפני בעל הדין, לא בהכרח תסגר הדלת בפניה )ע"א 9803/01 תחנת שירות ר"ג בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ פ "ד נח(3) 105, 115).

במצב דברים זה, הטענות העובדתיות החדשות שהועלו בתצהיר הנתבעת ובעדותה, מקום בו התובעת התנגדה להעלאתן, מהוות הרחבת חזית אסורה. הלכה למעשה, הנתבעת לא העלתה כל טענת הגנה במסגרת כתב ההגנה, כנגד התביעה, למעט טענה בדבר קיומן של מספר תעודות משלוח לא חתומות.

הנתבעת הגישה כתב הגנה לקוי אשר החסיר פרטים מהותיים ולא שטחה כנדרש את גרסתה העובדתית והמשפטית בפני בית המשפט. כבר ביום 18.7.18 העלתה התובעת התנגדותה להרחבת חזית. על הנתבעת היה לבקש בשלב מקדמי זה את תיקון כתב ההגנה ופירוט טענות הגנתה. הנתבעת בחרה שלא לעשות כן , וביום 19.11.19 הגישה תצהירים שאינם תואמים את גדר המחלוקות שהותוו בכתבי הטענות. לנתבעת ניתנה שהות בת יותר משנה לכלכל צעדיה ולבחון את טענותיה.

כאמור, הנתבעת לא עשתה כן, ואין לאפשר לה לעשות כן במסגרת תצהיריה ודיון ההוכחות וכך אף לעניין המסמכים החדשים שהוגשו במסגרת תצהירי הנתבעת ולא צורפו לתצהיר גילוי המסמכים מטעמה.

די בכך כדי לקבל את התביעה, שכן הנתבעת נמנעה מהעלאת טענות הגנה במסגרת כתב ההגנה. אף העובדה כי החשבוניות היו בשפה הערבית, אין בהן כדי ליתן הסבר למחדל. על הנתבעת היה לפנות מבעוד מועד לתובעת ולבית המשפט, לבקש את תרגום החשבוניות ובהתאם לבקש את תיקון כתב ההגנה.

מבלי לגרוע מן האמור, ולמעלה מן הנדרש, אדון אף בטענות ההגנה החדשות שהעלתה הנתבעת. אף לנוכח טענות אלו מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

המחלוקת לגופה
אין חולק, כי בהתאם להוראות ההסכם שנערך בין הצדדים, נקבע כי הנתבעת תשלם לתובעת בעבור כל "הובלה" של משאית 6500 ₪ בצירוף מע"מ, ובהתאם לכך פעלו הצדדים. נציג הנתבעת מודה בסיכום זה בסעיף 6 לתצהירו.

הנתבעת הוסיפה כי לאחר מספר הובלות התשלום נעצר, וזאת לאור העובדה כי מנהל העבודה מטעם הנתבעת העלה חשד שאין בכל "נגלה" של משאית כמות של 80 מ"ר אבן.

כך העיד נציג הנתבעת: "הסיכום היה שבמשאית יהיה 80 מ"ר. אחרי שראינו שלפעמים יש ולפעמים אין, הסיכום עבר למדידה בסיום הפרויקט". (עמ' 19 שורות 1-2). בהתאם לתשובת נציג הנתבעת, בית המשפט הפנה לעברו שאלה ובה נשאל כיצד ידע שיש פחות מ-80 מ"ר אבן, הרי לפני כן טען שלא ניתן למדוד זאת, וכך ענה נציג הנתבעת: "כי מנהל העבודה העלה חשד שאין את הכמות של 80 מ"ר במשאית ומכיוון שאי אפשר למדוד, אז שוב חודדה אותה נקודה שבסופו של הפרויקט תהיה מדידה אחת הן למזמין והן לספק שהיא תהיה אותה מדידה". (עמ' 19 שורות 4-6).

עוד העיד נציג הנתבעת בחקירתו הנגדית:

"אני בסמוך לחשבוניות האלה סיימתי את הפרויקט והסיכום שלי עם הספק-התובעת- היה שכשאנו מסיימים את הפרויקט אנו עושים מדידה גם כלפינו וגם כלפי המזמין. בסופו של יום כולנו עושים את זה לצורך עבודה כמו שראית את דרך ההתנהלות שהוא מסביר לך, אתה מבין שגם בשנת 2016 ואני חושב שכל בר דעת יבין, שאני לא קונה משאיות כי אני לא ספק משאיות. אני בונה אבן במ"ר וקונה אבן במ"ר. קניתי משאית שהוא קורא לה משאית, יש לי סיכום שבמשאית יש 80 מ"ר אבן על הקיר ועלות של 80 מ"ר היא 6,000 ₪ ומשהו.." (עמ' 16 שורות 28-32 ועמ' 17 שורה 1).

מעדויות הנתבעת ומכתבי הטענות אשר צירפה, עולה כי טענתה העיקרית היא כי סוכם בן הצדדים שבתום הפרויקט תבוצע מדידה ולאחריה ייערך החשבון הסופי, ולפי המדידה שנעשתה ע"י המזמינה הראשית עולה כי הנתבעת שילמה בעבור 8 משאיות יותר.

התובעת טענה מנגד, כי הנתבעת לא הצביעה היכן כתוב בסיכום בין הצדדים שהתשלום יהיה בעבור 80 מ"ר, וכי ההסכמה מורה מופרשות כי התשלום יהיה בעבור כל "נגלה" ולא בהתאם לכמות המ"ר.
יתרה מכך, התובעת טענה, כי אין זה הגיוני שהתובעת שאינה מכירה כלל את המזמין, תסכים לכך שהסכום שישולם לה ייקבע על ידי מדידה מטעם המזמין, מבלי שהיא תהיה נוכחת ולא תוכל לטעון כנגד המדידה . מה גם שמהרגע שהאבנים סופקו לנתבעת, אין התובעת יכולה לבדוק ולוודא מה באמת נעשה עם ההובלה, שכן הסחורה אינה תחת פיקוחה.

במחלוקת דנן, מצאתי לנכון לקבל את טענת התובעת, שכן בניגוד לתובעת, אשר טענתה בדבר תשלום בסך 6,500 ₪ למשאית לא נסתרה, טענות הנתבעת לא נתמכו בראיות בכתב. הנתבעת לא צרפה כל הסכם עם התובעת, לפיו היא אמורה לשלם לתובעת בהתאם למ"ר שסופק. הנתבעת לא תמכה בראיות מוצקות את טענתה כי בכל הובלה אמור ה להיות 80 מ"ר, וכן את טענתה כי סוכם בין הצדדים שההתחשבנות תעשה בתום הפרויקט בהתאם למדידת מזמין העבודה.

הנתבעת טענה, כי מנהל העבודה מטעמה היה בשטח והעלה חשד כי המשאיות אינן מלאות וכי הדבר התגלה כבר בתחילה, בשנת 2014 (עמ' 19 שורות 4-14). לא ברור כיצד , כאשר מתגלה כבר בתחילת הפרוייקט , אי התאמה נטענת בין הכמויות למוסכם, לא נערך כל הסכם או סיכום, באשר לכמויות הנדרשות ולא מוערת כל הערה בכתב על כך לתובעת. נהפוך הוא – הנתבעת ממשיכה ומזמינה משאיות מלאות באבן ולא מאזכרת ולו במילה אחת בתעודות המשלוח, כי אין מדובר במשאיות מלאות.

זאת ועוד, על חלק מתעודות המשלוח חתום אותו מנהל עבודה, שאישר את קבלת הסחורה. בתעודות המשלוח נשוא התביעה, מעבר לעובדה כי לא נכתב שמדובר במשאיות לא מלאות, אף לא נכתב כי משאית מלאה משמעה אספקה של 80 מ"ר אבן למשאית (ראה חקירת נציג הנתבעת עמ' 17 שורה 29 ואילך ועמ' 18 במלואו) . לא היה כל סייג בתעודות המשלוח. אכן, נציג התובעת בעדותו הבהיר, כי משאית מלאה הינה בין 70-90 מ"ר (עמ' 10 שורות 10-19) אלא שהובהר, כי המכירה הינה למשאית ולא לפי משקל (עמ' 10 שורה 1). הדבר תואם את תעודות המשלוח.

מנהל העבודה מטעם הנתבעת, מר עמדן זעתרי, הינו, הלכה למעשה, העד המרכזי מטעם הנתבעת, שכן הוא יכול להעיד על כמות הסחורה שהגיעה לאתר, וכן על הסיכום וההסכמות שהיו בין הצדדים, והחשש שנטען כי העלה בפני הנתבעת. למרות האמור, הנתבעת בחרה שלא לזמן את מר זעתרי לעדות. עדות שהיתה שופכת אור על עובדות המקרה.

חמור מכך – התובעת הגישה תצהיר מטעם מר זעתרי. למרות שהנתבעת היתה מודעת לכך שמנהל העבודה מטעמה אמור להגיע להעיד בהתאם לתצהירו , בחרה הנתבעת לשלוח אותו ביום הדיון, לעבודה בבאר שבע.

נציג הנתבעת נשאל על ידי בית המשפט, האם ידע כי מר זעתרי נתן תצהיר והיה עליו להגיע לדיון, וכך היתה תשובתו: "ידעתי שהוא הגיש תצהיר. אם הוא היה אומר שהוא צריך להגיע, היינו דואגים שיגיע". מדובר בתשובה מיתממת. הנתבעת מלבד העובדה כי לא זימנה את העד המרכזי מטעמה, דאגה בחוסר תום לב לכך שהעד שנתן תצהיר לתובעת, לא יופיע. התנהלות זו מחזקת כפליים את המסקנה המתבקשת והיא כי לו מנהל העבודה היה מעיד, עדותו היתה תומכת ב עמדת התובעת. ראו: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).

משנה תוקף מקבלת המסקנה כי יש להעדיף את גרסת התובעת, מהעובדה כי במסגרת עדות נציג הנתבעת, אישר העד שהנתבעת עשתה שימוש בחשבוניות שנמסרו לה ע"י התובעת, קרי התובעת שילמה מע"מ בגין החשבוניות של אוק' ונוב' 2015 (הגם שלא קיבלה תשלום) , והנתבעת נהנתה מכך. (עמ' 22 שורות 31-32 ו- עמ' 23 שורות 1-3). התנהלות זו של הנתבעת, סותרת כל טענה בדבר אי נכונותה להכיר בתעודות משלוח לא חתומות. משביצעה הנתבעת קיזוזים בגין החשבוניות של חודשים אוקטובר ונובמבר, הרי שבכך הודתה בקיומן של הובלות אלו שבוצעו על ידי התובעת. הנתבעת התנהלה במקרה הנדון בחוסר תום לב . הדבר אף עלה מעדות נציג הנתבעת שטען כי "אין לי בעיה להוציא לו חשבונית זיכוי" וכי עד היום חשבונית כזו לא הונפקה כי הצדדים אינם בקשר (עמ' 23 שורות 1-3). עוד אציין בעניין זה, כי נציג התובעת העיד שהנתבעת מקבלת את החשבוניות בכל 30 לסוף חודש. החשבוניות נערכות בהתאם לתעודות המשלוח. אם אכן, הנתבעת היתה כופרת בזמן אמת בתעודה כזו או אחרת שאינה חתומה, היה מצופה שתטען זאת בפני התובעת (עמ' 9 שורות 26 ואילך), אלא שהנתבעת לא עשתה כן בזמן אמת.

תימוכין נוסף לגרסת התובעת ניתן למצוא אף בנספח 2 לתצהיר נציג הנתבעת. בנספח זה שהינו כרטסת הנהלת חשבונות של הנתבעת, ניתן לראות כי נכון לסוף חודש נובמבר 2015, חובה של הנתבעת לתובעת עמד על סך 45,630 ₪. צירוף ההובלה שבוצעה בחודש דצמבר 2015 מעמיד את החוב בדיוק על סכום התביעה. אם כן, הנתבעת עצמה הודתה באמצעות הכרטסת מטעמה בחובה המלא כלפי התובעת.

טענה נוספת אותה מעלה הנתבעת, היא כי לאור העובדה שהאבן סופקה במערום, יש פחת לאבן, שכן חלק מהאבנים נשברות בעת האספקה ולא ניתן לעשות בהן שימוש. הנתבעת תמכה טענתה בעדותו של עד מטעם התובעת:

"ש. תאשר לי שבגלל שהמשאית שופכת את האבנים, יש אבנים שלא ניתן להשתמש בהן כי הם נשברות ויש פחת.
ת. זה טבעי. זה ידוע לכל הקבלנים.
ש. אז יש פחת, נכון? זה חלק מהעבודה.
ת. הקבלן גם יודע איך לעשות בו שימוש". (עמ' 11 שורות 1-5).

במקרה דנן, לא מצאתי לנכון לקבל טענה זו של הנתבעת, שכן בשום סיכום או הסכמה שבין הצדדים, לא נאמר כי פחת יופחת מסך האבן שסופקה. אם אכן, מדובר היה בפחת מהותי, שומה היה על הנתבעת לציין זאת בכתב. בפועל תעודות המשלוח נחתמו ללא כל ציון הפחת או אזכור לקיזוזו. כאמור, אף המע"מ בגין החשבוניות קוזז על ידי הנתבעת. טענה זו אף סותרת את הטענה כי המשאיות לא היו מלאות, שכן לדידה של הנתבעת, לו היו המשאיות מלאות, לא היה מקוזז הפחת. ברי, כי אף בעניין טענה זו יש להעדיף את גרסת התובעת.

הנתבעת הוסיפה וטענה, כי סוכם שהמזמין בפרוייקט יבצע את המדידה בסופה של העבודה וכך ניתן יהיה לדעת מהי כמות האבן שסופקה – הנתבעת לא סיפקה כל ראיה באשר להסכמה זו מול התובעת. הסכמה זו אף משוללת הגיון, שכן התובעת מספקת אבן לאתר. התובעת לא יודעת מה נעשה עם האבן לאחר האספקה. אולי חלק מן האבן מועבר לאתר אחר או נלקח על ידי מאן דהוא . התובעת אינה נמצאת באתר בשביל לפקח על השימושים שנעשים באבן ואף אין זה מתפקידה.

מבלי לגרוע מן האמור, אציין, כי לתצהירו צירף נציג הנתבעת כנספח 4 טבלא אותה ערך, ובמסגרתה נכתב מהי כמות האבן שנספרה לטענת הנתבעת באתר. לא ברור מי ערך טבלא זו וכיצד מולאה. הנתבעת מפנה לנספח 3 שהינה ספירה שביצע מהנדס בניין בשם עופר עינבר, אלא שמהנדס זה לא התייצב לעדות ולא ברור מכח מה וכיצד הוגש מסמך זה , והאם הוא כולל את כלל האספקה שסיפקה התובעת. כמו כן לא ברור האם מדובר בעובד של המזמינה הראשית או מודד נטרלי, שכן ברי, כי האינטרס של המזמינה הראשית הוא לצמצם את כמות האבן הנספרת.

בטרם אפנה לנזק, לא ניתן שלא לציין, במקרה הנדון כי עדות הנתבעת הינה עדות מתפתחת אשר נולדה בעת הגשת הראיות וחקירת נציגה. בתיק זה, ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת. במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין, שומה היה על הנתבעת לפרט את טענות הגנתה. הנתבעת בחרה לטעון באופן כללי בלבד כי חלק מתעודות המשלוח אינן ברורות וחתומות בחתימה שאינה שייכת לנתבעת. לא נטענה כל טענה באשר להסכמה בדבר הובלה של אבן במשקל 80 ק"ג לכל משאית; לא נאמר דבר לעניין הסיכום בדבר מדידה בסיום הפרוייקט וכו'. לנתבעת ניתנו אפשרויות רבות לשטוח את טענות הגנתה, אולם באופן מוזר, טענות אלו עלו בשלב מאד מאוחר – בשלב הראיות. התנהלות זו מעלה חשש כבד באשר למהימנותה של הנתבעת .

הנזק הנתבע

התובעת טוענת, כי סכום תביעתה הינו המחיר שסוכם בין הצדדים בסך 6,500 ₪ בצירוף מע"מ בעבור כל "נגלה"- כפול מספר ההובלות שלא שולמו על ידי הנתבעת.
פירוט ההובלות שבוצעו ולא שולמו לטענת התובעת:

תעודת משלוח מס' 003355 מיום 11.10.15 שעה 8:00 ;
תעודת משלוח מס' 003337 מיום 18.10.15 שעה 8:00 ;
תעודת משלוח מס' 003343 מיום 25.10.15 שעה 8:30 ;
תעודת משלוח מס' 003354 מיום 03.11.15 שעות הבוקר;
תעודת משלוח מס' 003576 מיום 17.11.15 שעה 8:00 ;
תעודת משלוח מס' 003577 מיום 24.11.15 שעה 8:00 ;
תעודת משלוח מס' 003578 מיום 09.12.15 שעה 14:00.

לפיכך, הנזק הנתבע עומד על סך כולל של 53,235 ₪ (סכום הקרן). זאת אף לנוכח נספח 2 לתצהיר הנתבעת.

נוכח האמור, ולאחר שהתרשמתי מעדות נציג התובעת, ולנוכח הסתירות והחוסר עקביות בטענות הנתבעת, אני מוצאת לנכון לפסוק לטובת התובעת את מלוא סכום התביעה.

סוף דבר

לאור המקובץ, סבורני כי התובעת הרימה הנטל המוטל עליה להוכיח תביעתה. לפיכך אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 53,235 ₪. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (29.3.2017) ועד ליום התשלום בפועל. לסכום זה יתווספו הוצאות בסך 1,340 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך 9,000 ש"ח . הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום.

ערעור בהתאם להוראות הדין.

ניתן היום, כ"ו אב תש"פ, 16 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.