הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 53905-07-18

בפני
כבוד ה רשם הבכיר אהרן אורנשטיין

תובע

משה בלוי
ע"י ב"כ עוה"ד אבי שינדלר ו/או חנן ברוכיאל

נגד

נתבעת
מדינת ישראל- משטרת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד אמיר שקר מפרקליטות מחוז ירושלים

פסק דין

כללי

במסגרת פעילות יזומה של המשטרה, נשלח ביום שישי, 2/6/17 בשעה 13:00, שוטר מחופש לחייל לשכונת מאה שערים בירושלים. ביחד עם אותו שוטר מחופש נכחו במקום עוד מספר שוטרים סמויים. בעקבות כניסת ה שוטר המחופש לחייל , החלה להתפתח במקום אלימות פיזית ומילולית כלפיו. במהלך האירוע היו הפרות סדר וחיכוכים עם המשטרה, במהלכם אף נזקקו מספר שוטרים לטיפול רפואי. במהלך האירוע נעצרו שניים עשר אזרחים (וכן שני קטינים) שנחשדו בביצוע עבירות פליליות. בין אותם החשודים היה התובע (תיק פל"א 238045/2017). לאחר שהתיק כנגדו נסגר, הגיש התובע את התביעה דנן לפיצוי בגין כליאת שווא ובגין רשלנות מצד הנתבעת בכל הקשור למעצרו.

טענות הצדדים

התובע טוען כי הגיע לשכונת מאה שערים לצורך קניות. כצלם, אשר מצלמתו תמיד באמתחתו, החל לצלם את ההתרחשויות. לקראת סופן, שוטר בבגדים אזרחיים עצר אותו בסיועם של שוטרים נוספים. במהלך המעצר הוא הושלך לרצפה ונאזק תוך שהוא מרותק לרצפה. לאחר שהוכנס לניידת, נמסר לו שהוא עצור בחשד לביצוע עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ובשל קריאות נאצה. במסגרת דיון בבקשה להארכת מעצר שהחל בבית המשפט באותו יום בשעה 17:22, קבע כב' השופט אילן סלע כי הנתבעת הפרה את תקנות סדר הדין הפלילי, משום שהביאה את העצורים לבית המשפט פחות משעתיים לפני כניסת השבת למרות שהמעצר בוצע כארבע שעות קודם לכן. בנסיבות אלו, החליט כב' השופט סלע שלא לקיים דיון בבקשת המשטרה להארכת המעצר (מ"י 3747-06-17 מדינת ישראל נ' קנפלמכר ואח'). לאחר הדיון בבית המשפט התובע נחקר בתחנת המשטרה ושוחרר לביתו סמוך לכניסת השבת. עוד טען התובע כי זומן להגיע ביום ראשון לתחנת המשטרה לצורך נטילת אמצעי זיהוי ושהה במקום כחצי יום.

התובע מוסיף וטוען כי על אף שבידי המשטרה היו סרטונים, מהם עולה כי הוא לא אשם בעבירות המיוחסות לו, הוא שוחרר מהמעצר רק בסמוך לשבת, ואף זומן לאחר מכן לנטילת אמצעי זיהוי נוספים , שלא לצורך. עוד טוען התובע כי הוא היה אזוק במשך כל השעות בהם היה במעצר וכי נמנעה ממנו האפשרות לעשות את צרכיו. התובע מבסס את תביעתו על עילת כליאת שווא, כיוון שנשללה ממנו שלא כדין חירותו בשעות בהן שהה במעצר. לחילופין נתבע הפיצוי על בסיס עוולת הרשלנות שכן לטענתו, נעצר ללא סיבה, הופעל כנגדו כוח פיזי רב בעת המעצר, ולא נמסר לו כי הוא עומד להיעצר. עוד טוען התובע כי העובדה שבסופו של יום לא הוגש נגדו כתב אישום בגין אותם אירועים, מלמדת כי לא הייתה כל סיבה לביצוע המעצר מלכתחילה. התובע טוען כי נפגע במהלך המעצר. להוכחת טענותיו צרף תיעוד בדבר ביקוריו אצל רופאים, בדבר טיפול פיזיותרפי שעבר, בדבר טיפול תרופתי שקיבל ואף אישור רפואי כי הושבת מעבודתו במשך 7 ימים כתוצאה מהפגיעה.

לטענת הנתבעת מדובר בהתפרעות חסרת תקדים בהיקפה ובגילויי אלימות קשים כלפי השוטרים. הנתבעת מדגישה כי באירוע נפצעו שוטרים כתוצאה מאותם גילויי אלימות קשים. בנוגע לתובע עצמו, נטען כי הוא היה מהמסיתים ומאלו ששלהבו את הנוכחים לפגוע בשוטרים. בנוסף נטען כי הוא הפריע לשוטרים במהלך פעילותם וכי הוא התנגד למעצר. לטענת הנתבעת, המעצר היה מוצדק לאור התנהגות התובע. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי השוטרים לא הודיעו לתובע שהוא עצור לפני המעצר כדי למנוע את בריחתו. בנוסף נטען כי יש לבחון את המעצר בהתאם לאירועים שקדמו ובהתאם לאווירה שהייתה במקום ובהתאם לתחושות השוטרים שהשתתפו במבצע ובמעצר.

הנתבעת אף הגישה לבית המשפט את מכתבה של המחלקה לחקירת שוטרים במשרד המשפטים (להלן-מח"ש) מיום 25/3/18 לתובע, לפיו הוחלט לסגור את התיק מחוסר ראיות.

דיון

בפתח הדברים יצוין כי הנתבעת צרפה דוחות פעולה שאינם נוגעים ישירות לתובע דנן ולמעצרו ואף הרחיבה רבות בסיכומיה על נסיבות אירועי אותו יום בשכונת מאה שערים.

עוד ייאמר כי התנהגותם של אלו שהתפרעו באותו יום, כפי שזו עולה מהראיות ומכתבי הטענות שהוגשו בתיק, היא התנהגות הראויה לכל גינוי. יש להעניש את כל מי שפוגע בכוחות הביטחון בכלל ובמשטרה בפרט.

הנתבעת הגישה דוחות פעולה שנכתבו ע"י שוטרים לאחר האירוע בהם מתוארות ההתרחשויות וכן האווירה והלך הרוח שהיו במקום. נסיבות מעצרו של התובע אינן מופיעות בהם. בנוסף הגישה הנתבעת את הודעתו של השוטר עמית דנגור (להלן: "דנגור") שעצר את התובע, אשר ניתנה ביום האירוע בסמוך לאחר המעצר (בשעה 15:08) . כמו-כן הוגש העתק מחקירתו במח"ש מיום 6/9/17, בעקבות תלונה שהוגשה ע"י התובע.

במסגרת העדויות שנשמעו בתיק העידו התובע מחד ודנגור מאידך. כמו כן הוגש דיסק עם מספר סרטונים שצולמו במהלך האירועים. בדיסק 9 סרטונים הממוספרים 1-8 וסרטון נוסף ללא מספר.

בסרטון מס' 8 ובסרטון הנוסף ניתן לראות את המעצר מתחילתו ועד סופו. בסרטונים אלו נראה כי המעצר מבוצע בצומת הרחובות מאה שערים ושבטי ישראל, בסמוך לתחנת דלק פז. בשונה מהמעצרים שקדמו למעצר התובע, שהתרחשו ברחובות צרים בהם נראה כי השוטרים הוקפו והיו בסביבה מאיימת או לכל הפחות בסביבה שהקשתה על ביצוע משימתם, מעצרו של התובע בוצע במקום פתוח הרבה יותר. עוד ניתן להבחין, כי דנגור ניגש אל התובע בהפתעה, מבצע לו "הורדת זקיף" ומוריד אותו לרצפה. בו זמנית מזנקים על התובע שני שוטרים נוספים משכיבים אותו ואוזקים אותו. בסרטונים לא נראה שהתובע מתנגד למעצר. בסרטון 7, ניתן להבחין בתובע אך רק מהשלב בו הוא כבר מרותק על הארץ. בסרטון 6 ניתן להבחין בתובע רק בשניות שלפני המעצר.

בנוסף, בסרטון 5 ובסרטון 8 ניתן להבחין כי התובע אכן מצלם ונע בסמוך לשוטרים בעת הולכת העצורים לניידת, כשהוא נמנע ממגע עם השוטרים בעת מילוי תפקידם. סרטונים אלו תומכים בגרסת התובע בנוגע למעשיו באירוע.

יתר הסרטונים מלמדים על המעצרים והאירועים שקדמו למעצר התובע ועל האווירה במקום, אולם לא ניתן באמצעותם לאמת או להפריך את החשדות כנגד התובע. בסרטון 4 ניתן להבחין בצלם אחר שבמבט ראשון דומה בחזותו לתובע (לבוש חולצה לבנה ונושא מצלמה), אולם צבע שערו שחור כך שמדובר באדם אחר (צבע שערו של התובע אדמוני).

על אף שגם לנתבעת היו במקום צלמים, לא ניתן ללמוד מצילומיה על החשדות כנגד התובע, או על הנסיבות שהצדיקו את עצם מעצרו של התובע ואת האופן בו בוצע. על אף שהיה ביכולתה לעשות כן, הנתבעת נמנעה מלהעיד את השוטרים הנוספים שהיו שותפים לביצוע המעצר של התובע או שוטרים אחרים שנכחו בסביבה וראו את המעצר, או את האירועים שמהם נבעו החשדות כנגד התובע. יצוין לעניין זה כי מהסרטונים ומדוחות הפעולה שכתבו שוטרים שנכחו במקום, עולה כי שוטרים רבים נטלו חלק באירועים, חלקם במדים וחלקם בלבוש אזרחי. בכך קמה חזקה כי עדותם של עדים אלו הייתה פועלת לרעת הנתבעת לו היו מעידים וכי אין לה עדים או ראיות נוספות, מלבד עדותו של דנגור.

יוער, כי במהלך הדיון נטען כי התובע מחזיק בתעודת צלם מטעם לשכת העיתונות הממשלתית (ע' 3, ש' 21) כאשר התעודה הונפקה כחודשיים אחרי האירוע אולם התהליך לקבלתה התחיל עובר לאירוע (ע' 12;ש' 8-9). על אף שאין מחלוקת בין הצדדים כי התובע צילם את פעילות השוטרים במהלך האירועים, הרי שהתובע לא הזדהה במהלך האירועים כצלם עיתונות ואף בעדותו ובכתבי טענותיו, לא נטען כי שהה במקום לצורך ביצוע עבודה עיתונאית. התובע אף ציין כי היה בדרך לקניות (ע' 5, ש' 18-27) וכי הוא נושא עמו דרך קבע מצלמה.

אין חולק על כך שאין איסור במדינת ישראל לצלם הפגנות ולתעדן, ללא כל קשר אם מדובר בצלם עיתונות אם לאו (ע' 10, ש' 31-34).

כאמור לטענת התובע, לא הייתה עילה למעצרו, וכי כל פשעו היה בכך שצילם ותיעד את התנהגות השוטרים. לטענת התובע, מטרת המעצר הייתה תפיסת המצלמה עם החומר שצולם. לעומת זאת, לטענת הנתבעת התובע נעצר ונחקר בחשד להפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו, בהשתתפות בהתפרעות ובתקיפת שוטרים.

בהודעתו של דנגור שניתנה כאמור בסמוך לאחר האירוע נכתב "... אז ראיתי שוב את אותו בחור ג'ינג'י עם מצלמה (התובע-א.א) שצועק לכיוון הקהל 'אל תתנו להם לצאת' תוך שהוא מצביע עלי... הגעתי לניידת יס"מ וזיהיתי שוב את הבחור הג'ינגי עם המצלמה, הודעתי לו שהוא עצור על הסתה, לקחתי לו את המצלמה, הוא השליך את כרטיס הזיכרון של המצלמה, הוא התנגד ולא נתן לי את ידיו, השוטר בן קורנפלד עזר לי לאזוק אותו" (הודעת דנגור מיום 2/6/17, ע' 2, ש' 28-32).

מההודעה עולה כאילו דנגור הזדהה בפני התובע, הודיע לתובע כי הוא עצור, ורק לאחר שהתובע התנגד למעצר, הוא נאזק תוך סיוע של שוטר נוסף. כפי שיוסבר להלן, דנגור לא תיאר נכונה את אופן ביצוע המעצר.

מהסרטונים, מחקירתו של דנגור במח"ש (ע' 1, ש' 16-24) ומעדותו של דנגור בבית המשפט (ע' 11) עולה תמונה שונה לגמרי. דנגור ביצע את המעצר בהפתעה מבחינתו של התובע, ללא שהזהיר או הודיע לתובע על הכוונה לעצור אותו, בטרם ביצוע המעצר.

בסרטונים שהוגשו, התובע לא נראה קורא קריאות נאצה כלפי השוטרים. התובע נחשד ב"התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ותקיפת שוטרים" (ראו חקירתו של התובע באזהרה מיום האירוע בשעה 18:01, לאחר הדיון בבית המשפט). בסרטונים לא נראית התפרעות של התובע ואף לא נראית תקיפת שוטרים.

בהקשר של ההתססה יש לעמוד גם על העובדה שהתובע אינו משתייך לקבוצת המתפרעים. הוא איננו תושב שכונת מאה שערים ואיננו נמנה על חוג המתפרעים. כפי שעולה מהסרטונים, לבושו של התובע שונה מלבושם של מרבית המתפרעים. בניגוד למתפרעים, התובע לבש חולצה לבנה בלבד ללא בגד עליון ואף לא חבש כובע. המתפרעים היו, על פי רוב, מגודלי זקן ופיאות, מה שאין כן התובע. התובע משתייך אמנם לפלג הירושלמי של הציבור החרדי-ליטאי אך איננו נמנה על קבוצת "הפלג הקיצוני החרדי" אותם כינה התובע בעדותו "ירושלמים/קנאים" וציין שהם קיצוניים ביחס לדעותיו (ע' 5, ש' 13-17). משכך, השפעתו של התובע על קבוצת המתפרעים ויכולתו להתסיסם מוגבלות למדי.

משלא מצאתי התפרעות, תקיפת שוטרים קריאות נאצה והתססה, נותר לי לדון ב"הפרעה לשוטר במילוי תפקידו" וזאת בשני הקשרים. האחד- התקרבות יתר אל השוטרים. והשני- דברים שהפנה התובע לדנגור בעניין היותו שוטר. אתייחס לראשון ראשון ולאחרון אחרון. בסרטון בו מצולם מעצרו של התובע נראה התובע מתקרב לניידת. התרשמתי כי ההתקרבות נועדה לשפר את זווית הצילום ולא כדי להפריע. דנגור עצמו ציין כי המעצר לא היה בשל התנהגותו של התובע בסמוך לפני מעצרו אלא בשל התנהגותו בשלב מוקדם יותר של האירוע ובשל כך דנגור "סימן אותו". ייתכן מאוד, למרות שהדבר לא נראה בסרטונים, כי גם קודם לכן הייתה התקרבות יתר של התובע לשוטרים במהלך האירוע. אוסיף ואפנה, לעניין זה, להודעתו של דנגור מיום האירוע בה טען (ש' 20) כי התובע מפריע לו ללכת. גם בחקירתו במח"ש (המצוטטת להלן) טען דנגור כי התובע "הפריע לו להוביל את העצורים". עוד אציין, בהקשר זה, כי התובע עצמו אמר בחקירתו בבית המשפט (עמ' 5, ש' 29) כי "צלמתי בתוך המהומה".

התובע אישר כי פנה לדנגור במהלך האירוע ושאל אותו למה אינו חובש כובע בילוש (ע' 7 ש' 11-12). ייתכן כי דנגור פירש אמירה זו כמי שנועדה לפרסם בקרב המתפרעים את היותו של דנגור שוטר ולהזהירם מפניו, משום שדנגור לבש בגדים אזרחיים ולא נראה כשוטר עד שהחל לבצע מעצרים (דנגור ציין במפורש בהודעתו, שורות 4-5, כי פעל כשוטר סמוי).

אביא את הקטע הרלוונטי מחקירתו במח"ש של דנגור (ש' 9-41):

"ש. ... למה עצרת את משה בלוי?".
ת. המעצר של הצלם היה בזה שהוא התסיס את האנשים גם כאשר הוא לא צילם ואמר להם במילים, שורה 28 בהודעה שמסרתי (הודעת דנגור מיום האירוע-א.א.) 'אל תתנו להם לצאת' , וקרא לנו נאצי. הוא נכנס לנו בין הרגלים והפריע לנו להוביל את העצורים... הצלם הזה צעק 'נאצי נאצי תשים כובע בילוש'. היה קטעים שהוא לא צילם. ו'נאצי' זו קריאת גנאי ואני יכול לעצור אותו. והחלטתי לעצור אותו על 'שבטי ישראל', חיכיתי למומנט הנכון כדי לעצור אותו...
...
ש. איך עצרת את הצלם?
ת. לפתתי אותו מאחורי גבו והפלתי אותו על הרצפה, אמרתי לו עצור משטרה, חיכיתי למומנט הנכון ויצרתי את גורם ההפתעה כדי שלא יברח לי, הפלתי אותו לרצפה. לציין כי חטפו את כרטיס הזיכרון מן המצלמה תוך כדי המעצר.
ש. למה חנקת והורדת את הצלם משה בלוי על הרצפה? לא מספיק שהיית מודיע לו שהוא עצור?
ת. הוא היה בורח, ואנשים שם היו שוברים אותי, היו שם מאות בחוץ, המעצר בסיפור של החרדקים אמור להיות מעצר תוך כדי שאתה תופס את הבנאדם כי אם לא, חוטפים ממך אותו ולוקחים גם אותך.
ש. אני מנגן בפניך סרטון המסומן...מה רואים בסרטון?
ת. לפיתה, המוני אנשים, הפלה על הרצפה, ואם תשים לב, הוא הסתכל עלי וידע שאני הולך לעצור אותו.
ש. תכננת לעצור אותו?
ת. ברור. חיכיתי לזמן הנכון, סמנתי אותו.
ש. הוא התנגד למעצר?
ת. לא זוכר.
ש. הודעת לו שהוא עצור?
ת. אחרי שעצרתי אותו הודעתי לו שהוא עצור על התססה וקריאות גנאי. הוא גם הפריע לשוטר במילוי תפקידו. הוא עשה בלגן, פרובוקציות.
ש. משה בלוי טוען כי לא ידע שאתה ובן קורנפלד, השוטר שהיה איתך, שוטרים.
ת. כל הפעילות הוא ראה אותי עושה מעצרים.
ש. הוא תקף אותך או את אחד השוטרים?
ת. רק התנגדות למעצר. הוא לא נתן לנו לעצור אותו.
ש. אבל במשטרה הוא נחקר על תקיפת שוטרים?
ת. יכול להיות שרואים את זה גם כתקיפה.
ש. אתה לא דיווחת על תקיפה?
ת. לא.
ש. בין כל האנשים, איך זכרת וזיהית את הצלם?
ת. הוא היה ג'ינג'י והוא בולט".

לפני שננתח את תשובותיו של דנגור בחקירתו במח"ש נציין כי בשלב זה דנגור כבר ידע כי המעצר תועד וצולם. חשוב לעמוד על הבדלים בולטים בין עדותו של דנגור ביום האירוע לבין חקירתו במח"ש. בניגוד לאמירתו החד משמעית של דנגור ביום האירוע "הודעתי לו שהוא עצור על הסתה", מודה דנגור כי לפת את התובע בהפתעה מבלי שיידע אותו על הכוונה לעצרו. לא אוכל שלא לתמוה על אמירתו של דנגור במח"ש "הוא הסתכל עלי וידע שאני הולך לעצור אותו". מלבד היותה של אמירה זו סותרת לדברי דנגור, העולה גם מהסרטונים, כי הפתיע את התובע, עולה השאלה כיצד ידע דנגור לקרוא את מחשבותיו של התובע?!

בניגוד לאמירה מיום האירוע "הוא התנגד ולא נתן לי את ידיו" אמר דנגור כי הוא "לא זוכר" האם התובע התנגד למעצר. בעוד שביום האירוע טען דנגור כי לפני המעצר הודיע לתובע שהוא עצור, הרי שבמח"ש אמר דנגור "אחרי שעצרתי אותו הודעתי לו שהוא עצור..." (ההדגשה של הח"מ-א.א). נקודה אחרונה נוספת בעניין זה היא שדנגור כלל לא דיווח שהתובע תקף שוטרים, דבר שלא מנע מחוקר המשטרה (אותו חוקר שגבה כמה שעות קודם לכן את הודעתו של דנגור) מלחקור את התובע, תחת אזהרה, ביום האירוע בשעה 18:01 (כשעה לפני כניסת השבת), כי הוא חשוד, בין היתר, בתקיפת שוטרים.

בחקירתו הנגדית בבית המשפט (ישיבת יום 18/12/19) נשאל דנגור: "מתי הודעת לו שהוא עצור". דנגור השיב: "באותו רגע לבוא לאדם להגיד לו אתה עצור ולהגיד בפה אני לא יכול לעשות את זה. אני חייב לבוא בצורת אמתלה ובצורה הגיונית למקום שאני נמצא בו ולעצור אותו. הזכויות שלי כשוטר לא להודיע לו שהוא עצור". לשאלת נוספת של ב"כ התובע "הודעת לו לפני או אחרי?" השיב דנגור "הודעתי לו אחרי המעצר". לשאלת בית המשפט "מתי, אחרי שהוא היה על הרצפה?" השיב דנגור "נראה לי שאמרתי תוך כדי שאני מפיל אותו, לופת אותו מאחור". הנה כי כן, תוך כמה שורות בפרוטוקול (ע' 11, ש' 11-18) קבלנו שלוש גרסאות: "לא הודעתי", "הודעתי אחרי" ו"הודעתי תוך כדי". קשה לתת אמון בעדות כזו, הסותרת גם את עצמה וגם את חקירתו של דנגור במח"ש.

לסיכום נקודה זו: הודעתו של דנגור מיום האירוע איננה מתארת נכונה את מה שהתרחש. לאחר מכן, כשהתברר לדנגור שהמעצר צולם, התאים דנגור את גרסתו לסרטונים המצולמים.

מכיוון שנפל רבב באמינותו של דנגור, ובהיעדרה של עדות נוספת מטעם הנתבעת, לא ראיתי לנכון לקבל את גרסת הנתבעת, המוכחשת ע"י התובע, כי התובע קרא לעברו של דנגור קריאות נאצה. הוכח כי התובע פנה לדנגור בעניין אי חבישת כובע בילוש, כאמור לעיל. הא ותו לא. לא נעלם מעיני סרטון 5 בו התובע מצביע ברגע מסוים לכיוונו של דנגור (והעצור שהובל על ידו). אולם לא ניתן לדעת האם התובע אמר משהו תוך כדי ההצבעה וככל שאמר, האם דבריו הופנו לדנגור או לאדם אחר שהיה בשטח.

סמכות מעצר של שוטר

סעיף 23 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) תשנ"ו-1996 (להלן-"חוק המעצרים") מסמיך שוטר לבצע מעצר, ללא צו, כאשר יש לו יסוד סביר לחשד כי החשוד עבר עבירה בת מעצר (לסמכויות שוטרים לביצוע עיכוב ומעצר ראו: ת"א (שלום י-ם) 21434/08 איתמר בן גביר נ' מדינת ישראל משטרת ישראל (10/2/12).

למרות שבסרטונים התובע לא נראה מבצע עבירה כלשהי, לא ניתן לשלול כי באותה העת, לדנגור היה חשד סביר כי התובע ביצע עבירות בנות מעצר או שהתובע עודד וקידם את ביצוען. ייתכן גם שבלהט האירועים דנגור חשב, בטעות, שהתובע ביצע עבירה, למרות שהתובע לא עשה זאת. בנסיבות תיק זה אני מוכן לצאת מנקודת הנחה כי בעת המעצר, לשוטר הייתה סמכות לעצור את התובע (ראו לעניין זה: ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 498).

אלא שאין די בעצם קיומה של סמכות מעצר בכדי לדחות את התביעה. יש לבחון האם השימוש בסמכות זו נעשה תוך הקפדה על הוראות החוק, בזהירות, במידתיות ותוך הפעלת שיקול הדעת באופן סביר תוך התחשבות במכלול הנסיבות. זאת על מנת שלא לפגוע שלא לצורך בזכויות יסוד של העצור (ראו: ע"א (ב"ש) 24714-03-19 מדינת ישראל נ' אורי מכלוף מויאל (10/6/19). סבורני כי לא כך היו פני הדברים במקרה דנן, והכל כפי שיו סבר לקמן.

עוולת כליאת שווא ועוולת הרשלנות

התובע מבסס את תביעתו על שתי עוולות בנזיקין האחת- כליאת שווא והשנייה- רשלנות.

כאמור לצורך המשך בחינת טענות התובע אצא מנקודת הנחה שלדנגור הייתה סמכות באותה העת לעצור את התובע. משום כך, עוולת כליאת שווא לא חלה בענייננו. למעלה מן הצורך אציין כי סעיף 27(1) לפקודת הנזיקין קובע הגנה למקרה שהמעשה נעשה תוך ביצוע צו עיכוב או צו מעצר שניתנו ע"י רשות מוסמכת "אף אם היה פגם בהם או בנתינתם". שוטר הוא רשות מוסמכת לעניין זה ולכן עצם מעצרו של התובע ע"י דנגור אינו מהווה כליאת שווא. השוו: ת"א 61090-03-14 אברמוב נ' מדינת ישראל (21/11/19) , סעיף 73 לפסק הדין.

אדון כעת בעוולת הרשלנות. לנתבעת חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי האזרח בעת הפעלת סמכויותיה כלפי האזרח ועל כן היא חייבת להפעילן במידתיות הנדרשת, על מנת לאזן בין זכויות האזרח לבין השמירה בטחון הציבור ומימוש תפקידיה וסמכויותיה של הנתבעת. ככלל, קיימת לנתבעת הגנה בפני תביעות לפיצוי בגין נזקים הנגרמים מפעולותיה, אולם חסינות זו אינה מוחלטת ויש לבדוק האם הנתבעת הפעילה את סמכויותיה בזהירות, במידה הנצרכת, ותוך שמירה על זכויות האזרח (ראו: ע"א 3580/06 ‏עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (21/3/11) פסקאות 90-91; ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 346; ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5) 167, 181).

כאמור לעיל, במסגרת הראיות, הוגשו מספר סרטונים שתיעדו את אירוע מעצר התובע. צפייה בסרטון 8 ובסרטון הנוסף, מלמדת כי להבדיל מהרחובות הצרים בהם התרחשו האירועים שקדמו למעצר התובע ואשר בהם בוצעו יתר המעצרים, הרי שמעצר התובע בוצע בשטח יותר פתוח. המעצר בוצע בסמוך לניידת משטרה, ובמקום בו היו מספר לא מבוטל של שוטרים נוספים, מלבד אלו שהשתתפו במעצר אשר יכלו לסייע לדנגור בעת ביצוע המעצר. עוד עולה מהסרטונים כי בסמוך לביצוע המעצר התובע לא הסית לא התפרע ולא תקף. התובע נראה בסרטון כשהוא מתקרב מעט לניידת, אך נראה שהוא עושה זאת כדי לטייב את הצילום ולא כדי להפריע. דנגור אמר במפורש בעדותו כי המעצר נעשה בגין מעשי התובע שבוצעו קודם לכן (ע' 11, ש' 22-24).

בנסיבות שתוארו בתיק ומצפיה בסרטונים שצורפו ותיעדו את מעצרו של התובע עולה, כי דנגור ביצע לתובע "הורדת זקיף" מאחור, הפילו אל הרצפה, ואז הצטרפו אליו שני שוטרים נוספים, רית קו אותו לרצפה תוך הפעלת כוח ולאחר מכן ישבו עליו, אזקו אותו והכניסו אותו לניידת. נראה כי השוטרים לא הזדהו בפני התובע, לא הזהירו את התובע על מעשיו, לא הודיעו לתובע על הכוונה לעצור אותו, ואף לא נתנו לו הזדמנות להסכים למעצר ללא התנגדות.

התנהגות שכזו, אולי הייתה מוצדקת בעת ביצוע המעצרים הקודמים, שהתקיימו ברחובות הצרים בשכונת מאה שערים, במיעוט מספרי ותחת הרגשת איום וסכנה. אולם לא כך הם פני הדברים בעת ובמקום בו נעצר התובע. עם המעבר לשטח פתוח ושינוי ביחס המספרי של השוטרים אל מול העצור, היה על אנשי הנתבעת להבין כי השתנו הנסיבות, ומה שהיה אולי מוצדק בתחילת האירוע אינו מוצדק בסופו.

יוער, כי בשלב בו נעצר התובע, נראה שהאירוע כבר היה לקראת סיומו, ולא היה חשש כי אי השלמת המעצר באותו הרגע הייתה מובילה להסלמת האירועים או לביצוע עבירות נוספות. נוכח טענת השוטר כי הוא זיהה את התובע, ונוכח קיומם של אמצעי תיעוד של המשטרה, הרי שהיה על השוטר להזדהות בפני התובע, להודיע לו שהוא עצור, ובמידה והיה התובע מנסה לברוח, הרי שהיה ניתן לעוצרו בקלות, בזמן אחר ובמקום אחר ובפגיעה מינימאלית בזכויותיו. כפי שציין דנגור בחקירתו במח"ש (שצוטטה לעיל), "התובע היה ג'ינג'י והיה בולט". לא היה כל קושי לאתר את התובע לאחר האירועים, מה גם שהאירועים צולמו גם ע"י המשטרה. התובע איננו עבריין "המוכר למשטרה" או עבריין מועד הנשקפת סכנה ממנו. גם אילו היה התובע בורח ממעצר (והסבירות לכך הייתה נמוכה) לא הייתה נגרמת סכנה לשלום הציבור, אם המעצר לא היה מצליח ומתבצע במועד נדחה. יש לזכור כי בסופו של יום שוחרר התובע לביתו ואף לא הוגש נגדו כתב אישום.

יודגש כי להבדיל משאלת הסמכות לביצוע המעצר, אשר בהתייחס אליה יצאתי מנקודת הנחה כי הייתה כזו, הרי שהצפייה בסרטונים המתעדים את המעצר עצמו, מלמדת כי התובע לא התנגד לביצוע המעצר וכי לא היה בסיס לאנשי הנתבעת להניח כי הוא יתנגד בצורה כזו שתצדיק הפעלת כוח בצורה שהופעלה.

הפעלת כוח של שלושה שוטרים באופן בו בוצע המעצר, חורגת מהנדרש והמותר ביחס למעצרו של אדם מן השורה, ללא רקע ידוע או סימנים מקדימים לכך שהתנגדותו תהיה אלימה כך שתצדיק את אופן ביצוע המעצר בו נקטו נציגי הנתבעת.

מהאמור עולה כי לא הייתה הצדקה לשימוש בכוח המופרז בו בוצע מעצר התובע, לאופן בו בוצע המעצר, ללא זיהוי, וללא הודעה על הכוונה לעצור, עובר למעצר עצמו ובאופן מבזה ומשפיל בפומבי, באמצע היום ובמקום גלוי ומרכזי.

בפסיקה דובר רבות על חובותיו של השוטר עת הוא מבצע מעצר כתנאי לחוקיותו של המעצר (ראו: ע"פ 6545/06 יצחק בוחבוט נ' מדינת ישראל (14/6/07), ת"א (שלום י-ם) 11802-05-18 עזריה ברוך נ' מדינת ישראל, ת"פ (שלום י-ם) 1400-09 מדינת ישראל - תביעות מחוז ש"י נ' גור ארי מינצר (28/2/13), ת"א (שלום חי') 47026-09-13 א. א. נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (5/4/17).

סעיף 24 לחוק המעצרים מתנה את חוקיות מעצר אדם בשלושה: הזדהות השוטר בפני החשוד או המעוכב בציון שמו או כינויו הרשמי והיותו שוטר; מסירת הודעה מיידית על העיכוב או המעצר; מתן הודעה בדבר סיבת העיכוב או המעצר בהקדם האפשרי במהלך ביצוע המעצר. תנאים אלו, למעט החובה להודיע לחשוד על המעצר או העיכוב, לא יחולו אם ברור בנסיבות העניין כי זהות השוטר וסיבת המעצר ידועות לעצור או אם מילוין עלול לסכל את ביצוע המעצר או עלול לגרום לפגיעה בביטחון מבצע המעצר בשעת ביצוע המעצר או להעלמת ראייה. תנאים אלה לא התקיימו בענייננו.

כאמור, לא השתכנעתי כי נסיבות ביצוע המעצר והתנאים בהם הוא בוצע הצדיקו את דרך ביצועו, ללא הזדהות של אנשי המשטרה וללא הודעה לתובע על דבר מעצרו, כל זאת תוך שימוש בכוח בלתי מידתי, כשהדבר מתבצע במקום פומבי לעין כל, תוך פגיעה בכבודו של התובע . לכן, אין לי ספק שמקרה זה אינו נמנה עם החריגים הקבועים בסעיף 24 (ב) לחוק המעצרים.

 התנהגות זו מקימה חובת פיצוי של הנתבעת לתובע בגין התנהגותה בעת המעצר.

הפיצוי

כאמור, אני מקבל את התביעה רק ביחס לאופן ביצוע המעצר וההתרחשויות שלאחריו, להבדיל מעצם ההחלטה על המעצר.

התובע לא פירט את נזקיו אלא תבע פיצוי כללי בגין הפגיעה בכבודו, בשמו הטוב ובחירותו וכן בגין עגמת הנפש שנבעה מהתנהגות הנתבעת בעת מעצרו והפגיעה הפיזית והנפשית שנגרמה לו כתוצאה מהתנהלות זו. התובע העמיד את תביעתו בגין נזקים אלו על סך של 50,000 ₪.

ברע"א 4672/14 יהודה גליק נ' מדינת ישראל (6/1/15)‏ ‏, נקבעו אמות מידה לחישוב גובה הפיצויים במקרה שכזה. נפסק כי יש להתחשב במידת הרשלנות שנקטו המעוולים ביחד עם הנזק שנגרם לניזוק. כמו כן יש לקחת בחשבון את אופייה של הפגיעה בחירותו ובשמו של הניזוק, כנגזרת ממקום ביצוע המעצר, עוצמת ומשך הפגיעה.

סקירת פסקי הדין השונים בנושא מעלה כי הסכומים הנפסקים במקרים מעין אלה שונים מאוד ממקרה אחד למשנהו, והכל בהתאם לפרמטרים השונים הנבחנים בכל אירוע לגופו של עניין (ראו גם: ע"א (מחוזי ב"ש) 24714-03-19 מדינת ישראל נ' אורי מכלוף מויאל (10/6/19); ת"א (שלום י-ם) 28240-12-11 ארז יצחק נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (22/1/17)‏‏; ת"א (ת"א) 13100-05-13‏ ‏הראל אלעזר נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (29/8/17); תא"מ 69564-12-18 סלפתי ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (1/4/20); ת"א (אש') 39124-05-17‏ ‏ בני (איילון) יאלו נ' מדינת ישראל המשרד לביטחון פנים - משטרת ישראל‏ (9/2/20).

מעצר התובע נעשה בצורה ברוטאלית, תוך הפעלת כוח בלתי סביר, ע"י שלושה שוטרים במקום מרכזי בירושלים, בזמן שהאירוע צולם ולאחר מכן גם הופץ ברבים. זאת ללא כל גילוי התנגדות מצד התובע, לא עובר לביצוע המעצר ולא במהלכו.

התובע היה עצור עד סמוך לכניסת השבת כשלטענתו היה אזוק במרבית הזמן, ללא קבלת די מים תוך מניעת האפשרות לעשות צרכיו. בנוסף, התובע הציג מסמכים רפואיים מהם עולה כי אופן ביצוע המעצר השפיע עליו לרעה פיזית ונפשית, טענות אלו לא נסתרו על ידי הנתבעת.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן, אני קובע כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך של 15,000 ₪. כמו כן, הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות משפט ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪. התשלום יבוצע בתוך 30 יום.

ניתן היום, י"ב אייר תש"פ, 06 מאי 2020, בהעדר הצדדים.