הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 46885-02-13

לפני
כב' הרשם הבכיר ניר נחשון

התובעת:

עירית ירושלים

-נגד-

הנתבעים:

1.אריה תוסייה כהן
2.אפרת תוסייה כהן

פסק-דין

מבוא:

1. לפניי תביעה כספית על סך 9,271 ₪, בגין חוב מסי ארנונה - לתקופה מיום 1.1.05 ועד ליום 1.3.05 וכן בגין יתרת חוב מזערית לשנת 2004 - הרובץ על נכס המצוי ב רחוב דיסקין בירושלים, שמספר זיהויו בספרי העיריה 30162-002-X030-0027 (חשבון מספר 4726758-005) (להלן: "נכס 27").

נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק הדין באופן תמציתי.

טענות התובעת בקצירת האומר:

2. לטענת התובעת, כפי העולה מכתב התביעה, הנכס הינו יחידה אחת המורכבת משתי דירות שהנתבע 1 ואביו, עו"ד שלמה תוסייה כהן ז"ל (להלן: "המנוח") שכרו מהבעלים, יחד ולחוד. כל אחד מהנכסים הנ"ל קיבל תחילה מספר זיהוי נפרד, כאשר מספרו של הנכס שנרשם על שם המנוח הי נו מס' 30165-002-030-X019 (להלן:"נכס 19").

3. בעקבות מדידה שבוצעה בנכס במהלך שנת 2003 התברר, כי מדובר ביחידת שומה אחת לצורכי ארנונה. משכך, אוחדו חיובי הארנונה של 2 הנכסים הנ"ל במסגרת נכס מספר 19.

4. בעקבות פנייה נוספת של הנתבע 1 , שבה התובעת ופ יצלה את חשבונות 2 הנכסים הנ"ל. ב העדר מסירת הודעה לתובעת בדבר פטירת המנוח והיוותרות יתרת חוב בחשבון נכס מס' 0019 שנותר על שמו, שיגרה התובעת מכתב ד רישה למסירת פרטים לנתבע ולאחיו, וביום 20.3.05 נתקבלה תשובתם כי הם אינם מחזיקים בנכס 19.

5. ביום 30.6.05 שיגרה התובעת מכתב דרישה לנתבע במסגרתו הודיעה לו, כי בעקבות בדיקה שערכה נודע לה , כי הינו מחזיק בנכס 0019 ומשכך הוחלט להעביר חשבון הא רנונה על שמו ובמסגרת זו נתבקש הוא לפרוע תוך 21 יום את חוב מסי הארנונה. הנתבע 1 התנגד לכך במכתב נגדי וטען, כי החזקתו בנכס פסקה בסוף שנת 2001 ובאותה עת , הנכס כולו בגין שתי יחידותיו הושב לבעליו. התובעת התייחסה למכתבו של הנתבע 1 כ אל "השגה" והודיעה לו כי תינתן לו תשובה בתוך 60 יום.

6. לאור טענות הנתבע, ערכה התובעת ביום 8.9.05 ביקורת בנכס ממנה עלה, כי הנכס ריק וכי משרדו של הנתבע עבר לרחוב בית"ר 2 בירושלים. עוד עלה מהביקורת, כי שני הנכסים, קרי נכס 0019 והנכס נשוא החיוב בתיק זה אוחדו לנכס אחד.

7. ביום 12.9.05 שיגרה התובעת לנתבע תשובה להשגתו, לפיה , בעקבות ביקורת שערכה בנכס , שתי היחידות א וחדו והחזקה בנכס שונתה על שם הבעלים מאותו מועד ואילך. כמו כן, בתכתובת נוספת שהוחלפה בין הצדדים דחתה התובעת טענות הנתבע 1 לעדכון המחזיק בנכס באופן רטרואקטיבי, זאת , נוכח אי מתן הודעת שינוי מחזיקים בזמן אמת.

8. נוכח העדר הסדרת החוב, העבירה התובעת הטיפול ביתרת החוב בנכס 0019 לטיפול משפטי. במסגרת הטיפול המשפטי, קויימה פגישה בין הצדדים ביום 18.5.08 בסיומה הוסכם , כי ייערך שינוי סיווג נכס 0019 לסיווג מגורים לתקופה שמיום 1.1.03 ועד ליום 1.3.05 בכפוף לתשלום החוב. בעקבות הסיכום הנ"ל , שולם החוב לנכס 0019 ביום 28.5.08 וסיווג הנכס שונה למגורים כמוסכם. דא עקא, כי לא הוסדר החוב לנכס נשוא ההליך הנ"ל. משלא הוסדר החוב , כאמור, התובעת חידשה את ה הליכים מנהליים נגד הנתבע 1 . בפגישה נוספת שהתקיימה בין הצדדים ביום 7.2.10 הודה הנתבע 1 , כי הינו חייב בתשלום חוב הארנונה לנכס נשוא התביעה אך הסכים לשאת אך ורק בתשלום קרן החוב ולא בהפרשי הריבית וההצמדה ומשכך, לא פרע את החוב עד כה.

טענות הנתבעים בקצירת האומר:

9. לטענת הנתבעים, כפי שעלתה בכתב ההגנה שהוגשה על ידם. עסקינן בחיובי ארנונה באשר לנכס המצוי ברח' דיסקין 5 בירושלים. בנכס המדובר שתי דירות מגורים המצויות בקומה התשיעית בבניין, שסומנו ב ספרי העירייה כנכסים 27 ו-19. ביום 1.10.89 שכרו את הנכס הנ"ל, הנתבע 1 ואביו המנוח. עו"ד אריה תוסייה כהן, הנתבע 1, שכר את הדירה המזרחית (נכס מס' 27) ואילו אביו המנוח שכר את הדירה המערבית (נכס מס' 19) . הנכס שימש את שניהם כמשרד עורכי דין. מאז שנת 2002 הוחזרה למעשה הדירה (19) לידי הבעלים החוקיים שלה ואילו הנתבע 1 המשיך ושילם את הארנונה עבור יחידה 27. ביום 1.3.05 הסתיים הסכם השכי רות ומשרד הנתבע 1 פינה את דירה מס' 27 והשיבה לבעליה. הודעה על כך נמסרה לגזברות העירייה. הנתבע 1 צירף הודעה על פינוי הנכס למחלקת הארנונה של עיריית ירושלים שהתקבלה בעירייה ביום 17.1.05 . כמו כן, במסגרת אותה הודעה הודיע הנתבע 1 על שינוי סיווג הנכס מסיווג של משרד לסיווג של מגורים.

10. בנוסף טענו הנתבעים טענת התיישנות. קרי, היה על התובעת להגיש התביעה לכל המאוחר ביום 28.2.12 שעה שהוגשה רק ביום 12.7.12 הרי שחלה התיישנות על החוב הנטען.

11. הנתבעת 2 הינה אשת הנתבע 1 ומעולם לא עשתה שימוש בנכס, לא עבדה במשרד הנתבע 1 וכאמור לעיל, הנכס שימש את הנתבע 1 כמשרד עורכי דין. משכך, דין התביעה נגדה להידחות.

12. על פי נספח א' לכתב התביעה, חוב הארנונה מתייחס לתקופה החל מיום 1.1.03 ועד ליום 31.7.05. כאשר סיום החזקה היה ביום 1.3.05. לטענת הנתבע 1 ביום 28.5.08 שולם החוב לעירייה בסך כולל של 13,460 ₪, חוב שלטענתו כולל את שתי יחידות הדיור ומשכך, לא נותר כל חוב כלפי התובעת.

13. נוכח השינויים שנגרמו בעקבות פטירת אביו של הנתבע 1 ואמו, ביקש הנתבע 1 מהעירייה במכתב מיום 14/12/05, כדלקמן: חשבון המבקש, עו"ד אריה תוסייה כהן וחשבון עו"ד שלמה תוסייה כהן יחוייבו בדמי ארנונה לשימוש משרדי עד ליום פטירתו של המנוח עו"ד שלמה תוסייה כהן – חודש מאי 1994. החל ממועד פטירתו של המנוח עו"ד שלמה תוסיה כהן ז"ל ועד לסוף שנת 2001 יש לחייב את הנתבע 1 בארנונה מלאה עבור יחידה 19 ואילו חשבון עזבון המנוח יחוייב כיחידת מגורים שכן לא נעשה בה שימוש למשרדים ממש. החל מיום 1.1.02 יש לחייב את הבעלים של דירה מס' 19 בארנונה עירונית כדירת מגורים שכן, הבעלים קיבל את החזקה בדירה לידיו.

14. הנתבע 1 חזר וביקש מהתובעת, כי בהתאם לכל השינויים הנ"ל יש להפחית את התשלומים ששולמו לעירייה בגין היחידות הנ"ל במהלך השנים בגין סיווגם כמשרדים ולזכות את חשבון הנתבע 1 בגין החיובים שלא הי ה מקום להטילם תוך מחיקת החוב הנטען על ידי העירייה בדרך של קיזוז.

15. לטענת הנתבע 1, התובעת שיגרה אליו חיובים מנופחים עבור היחידות. כמו כן, הנתבע 1 תיאר את הש תלשלות הדברים, ההתכתבויות והפגישות שניהלו הצדדים מחוץ לכותלי בית משפט באריכות רבה.

דיון ומסקנות:

16. סבורני, כי תחילה, יש לדון ב שתי שאלות המקדמיות שהועלו על ידי הנתבעים הנוגעות ל היעדר יריבותה של הנתבעת 2 וכן, לשאלת התיישנות החוב הנטען משזו הועלתה בהזדמנות הראשונה.

16.1 אשר לנתבעת 2 לא מצאתי כל תימוכין לקיומה של עילת תביעה נגדה . אין חולק, כי הנכס שימש את הנתבע 1 והמנוח כמשרד עורכי דין וכי הצדדים לא עשו בו שימוש לצורכי מגורים. משכך, לא ברורה עילת התביעה נגד הנתבעת 2. נוכח האמור, הנני מקבל הטענה ומורה על מחיקת הנתבעת 2 מהתביעה.

16.2 אשר לשאלת ההתיישנות, אין חולק, כי החוב הנטען הינו בגין יתרת חוב מיום 1 .1.05 ועד חודש מרץ 2005 ( עדותו של נציג התובעת, מר שוקי קרה, פרוטוקול מיום 20/11/14 עמ' 3 שורה 14). כמו כן, אין חולק, כי התביעה הוגשה ביום 12.7.12. לטענת התובעת, היא נק טה בהליכי אכיפה מנהליים אשר על פי ההלכה הנוהגת יש בהם כדי לעצור מרוץ ההתיישנות. התובעת צירפה בנספח 29 לתצהיר עדותו הראשית של מר שוקי קרה מטעמה דו"ח עיקולים. כמו כן, התובעת שיגרה אל הנתבע 1 התראות בטרם נקיטה בהליכי אכיפה. הנתבע 1 אף אישר בחקירתו הנגדית ובתצהיר עדותו הראשית, כי התובעת הטילה עיקולים על חשבון הבנק שלו מכאן , כי היא לא שקטה על שמריה. לחילופין, טוענת התובעת, נוכח הוראת סעיף 9 לחוק התיישנות בדמות ב יצוע מקצת הזכות, הפגישות הרבות וההתכתבויות שהתנהלו בין הצדדים ובין היתר, הודאת הנתבע בכתב אודות החיוב הנטען כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של הנתבע 1 לתובעת מיום 15.2.07, הרי יש בכך בכדי לסכל טענת ההתיישנות.

16.3 הנתבע טוען מאידך גיסא, כי חלפה תקופת ההתיישנות ומשכך, אין להיזקק לתביעה. התובעת לא הוכיחה, כי נקטה בהליכים מנהליים העוצרים את מרוץ ההתיישנות כלפי הנכס נשוא התביעה (27), אלא, לכל היותר, כלפי נכס 19. כמו כן, טען הנתבע, כי אין לראות בהליכים שהתנהלו בין הצדדים לצורכי פשרה והסדרת המחלוקת משום הודאה בחוב כמשמעותה בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

16.4 לאחר עיון בטענות הצדדים בעניין זה ובראיות שהוצגו בפניי נחה דעתי, כי התובעת נקטה בהליכים מנהליים נגד הנתבע 1, בין היתר, בגין החוב נשוא נכס מס' 27 בעניין החוב הנ"ל. עיון בנספח 29 לתצהירו של שוקי קרה מלמד, כי ננקטו הליכי עיקול ונשלחו התראות לפני נקיטת הליכים. במהלך השנים הרלוונטיות עד לסוף שנת 2005 ומתחילת שנת 2009. בעניין שאלת עצירת מרוץ תקופת ההתיישנות, המחלוקת המשפטית בעניין זה שנויה במחלוקת בערכאות כאשר,

מחד גיסא, ביום 18.3.16 ניתן פסק דין מלפני בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 55698-06-15, עיריית ירושלים נ' צבי פרידמן, בו נקבע, כי הליכי גבייה מנהליים כפופים להתיישנות וכי אלה עוצרים את מירוץ ההתיישנות כל עוד מדובר בפעולות ממשיות הנמשכות כסדרן. ואולם, לא די בהליכי גבייה מנהליים שננקטו לפני תום תקופת ההתיישנות כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות גם לעניין תביעה אזרחית. סעיף 15 ל חוק ההתיישנות, אינו חל מקום ש"התובענה" שהוגשה עניינה הליכי גבייה מנהליים. יש לעודד את הרשות לפעול במהירות ובשקדנות הראויה למיצוי זכויותיה, האינטרס הציבורי בכללותו יצא נשכר מכך ולא רק החייבים הקונקרטיים מולם עומדת הרשות. כלל כאמור עשוי לעודד רשויות המתחילות בנקיטת הליכים בסמוך לתום תקופת ההתיישנות לנקוט בדרך של תביעה אזרחית חלף הליכי גבייה מנהליים, אולם מדובר ב -"מחיר" שראוי לשלמו מול האלטרנטיבה בה יוארך בנסיבות אלו המועד להגשת תביעה אזרחית ללא קציבת גבול. בשולי הדברים יוער, כי אומנם ניפתח הליך ערעורי על פסיקה זו התלוי ועומד בפני בית המשפט העליון בעניין המחלוקת הנוגעת אף לתיק זה .

מאידך גיסא, התובעת הציגה פסיקה מנחה סותרת של בית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 1986-02-11, בי סג בע"מ נגד עיריית תל-אביב (דינים מחוזי 2012 (0127) 1221). אולם, סבורני, כי התובעת לא עמדה אף בנטלים ובמבחנים הקבועים בהלכה זו ובהלכת נעמה נסייר ולא הוכיחה , כי פעלה בשקידה ראויה תוך פרק זמן סביר ומרווחי זמן סבירים בין פעולה לפעולה, כאשר ניתן לראות פער בתקופה ארוכה של כארבע שנים בין פעולה לפעולה. פער זה אינו פער סביר. אומנם, כפי העולה, התנהל דין ודברים בין הצדדים ואולם, אין באלה, כדי להסביר את השיהוי הרב והבלתי סביר בנקיטת ההליכים המנהליים. נוכח האמור, סבורני, כי אף בהתאם להלכה המנחה שהוצגה על ידי התובעת, הרי שלא היה בהליכים המנהליים שננקטו משום הליכים משמעותיים שהיה בכוחם כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בנוסף, סבורני, כי נקיטת הליכים מנהליים נגד הנתבע 1 כגון עיקולים על חשבון הבנק שלו וביטולם מיד בסמוך לאחריהם , מבלי לממשם נוטלים את העוקץ מהליכים אלה עד כי לא ניתן לקבוע , כי עסקינן ב-"פעולות ממשיות" לגביית החוב.

16.6 שונים הם פני הדברים באשר לטענת התובעת להודאה במקצת הזכות כפי שבאה לידי ביטוי במכתבו של הנתבע 1 מיום 15.2.07 בו נאמר בסעיף 8 ג' למכתבו כדלקמן: " ... יש להמשיך ולחייב את חשבון עו"ד אריה תוסייה-כהן בגין ארנונה למשרדים בגין השימוש בנכס 30165-002-030-X027 עד ליום 1.3.2005 – אז פינה את המשרדי ם והחזירם לבעלים". ממועד מכתב זה ועד למועד הגשת התביעה לא חלפה תקופת ההתיישנות ומשכך, עילת התביעה דכאן לא חלפה. אין בידי לקבל טענת הנתבע 1, כי המכתב נסוב סביב הליכי פשרה ומבלי להודות בטענות, זאת, הואיל ומעיון במכתב אין כל איזכור התומך בטענה זו. נוכח האמור סבורני, כי דין טענת ההתיישנות להידחות.

17. בסיכומי התובעת מציינת היא את יתר גדרי המחלוקת, למעט שאלת ההתיישנות כפי שפורטה לעיל. לדבריה, בסעיף 22 לתצהיר עדותו הראשית הצהיר הנתבע 1, כי התשלום שביצע ביום 28.5.08 נועד לתשלום חוב הארנונה בגין שני הנכסים לרבות בגין נכס מס 0019. כמו כן, טענה היא כי הנתבע 1 במסגרת חקירתו הנגדית ביקש להרחיב את היריעה בכך שטען, כי שילם לתובעת כספים ביתר בגין מסי הארנונה לנכס מס' 0019 ולפיכך עומדת לו טענת קיזוז בנוגע לנכס נשוא התביעה. התובעת הפנתה לספח 3 לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע 1 בדמות הקבלה עבור התשלום. עיון בקבלה מלמד כי עסקינן בתשלום שבוצע עבור חשבון 1094416-004 שהינו חשבון מסי הארנונה בגין נכס 0019. משכך, תשלום זה כלל אינו רלוונטי לתשלום דמי הארנונה עבור נכס 0027. כמו כן, התובעת הפנתה לתשובות הנתבע 1 בחקירתו הנגדית ( עמ' 18 שורה 30 ועמוד 19 שורות 1-4) שם הודה הנתבע 1 כי אין לו קבלה עבור תשלום דמי הארנונה לתקופה הרלוונטית עבור נכס 27 כאשר השיב "אין לי קבלה. אני שילמתי את חשבון 19 ולדעתי גביתם ביתר וצריך לקזז לטובת 27. את החשבון הזה אני שילמתי למרות שזה היה בידי אמי. לקחתי על עצמי את ההתחייבויות של המשפחה". בנוסף, הנתבע 1, הציע לשלם לתובעת את קרן החוב בשנת 2010 וכאשר גם בכל מכתביו עד אותה עת לא העלה את הטענה, כי שילם עבור החוב הנ"ל. עובדות אלה סותרות טענתו לפיה הסדיר את החוב כבר בשנת 2008. (פרו' בעמוד 20 שורות 18-21).

18. טענותיו ונ יסיונותיו של הנתבע 1 לקעקע את אמיתות החיובים כפי שמפורטים בספרי העירייה דינם להיכשל. ראשית הואיל וקיימת חזקה שבדין לנכונותם, בהיותם בבחינת ' רשומה מוסדית ', בהתאם לסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש] כדלקמן: "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה לפי הפקודה יתקבלו – בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן". כמו כן, הנתבע 1 לא זימן את מנהל החשבונות מטעמו שנכח בפגישות ולא הציג חישוב נגדי.

19. אשר לטענת הקיזוז שנטענה על ידי הנתבע 1 מדובר בהרחבת חזית אסורה. טענה זו, מעבר לכך, כי הועלתה בשלב החקירה הנגדית נמצאה כללית וסתמית ללא תימוכין. בנוסף טענה התובעת, כי לא ניתן לקזז סכומים שונים מחיובי ארנונה שהינם בגדר "מס" וכי על הטוען טענת "קיזוז" עליו לפרט הטענה בכתב הטענות באופן מפורט.

20. בסיכומי הנתבע מתייחס הנתבע 1 לתקופת החיוב. כאשר לטענתו, בכתב התביעה חוב הארנונה מתייחס לתקופה מיום 1.1.05 ועד ליום 31.7.05 (סיום החזקה) כאשר מאישור העירייה (נספח 2 לכתב ההגנה) עולה , כי סיום החזקה היה נכון ליום 1.3.05 ומשכך, לשיטתו יש לצמצם את סכום התביעה לתקופת חיוב בת חודשיים בלבד, קרי, חודשים ינואר-פברואר 2005 ולעמיד את התביעה על כ-2/7 מסכום התביעה, קרי, על סך 2,568 ₪ בלבד.

21. לטענת הנתבע 1 (בניגוד לעולה מפורשות מנספח 29 שצורף לתצהיר התובעת) פעולות הגבייה המנהליות שבוצעו על ידי התובעת נגעו לנכס 19 ולא נכס 27. בנוסף, טוען הנתבע 1 כי לא די בהצגת תדפיס פעולות שבוצעו, אלא , על התובעת להציג מכתבי התראה שנמסרו בפועל לנתבע 1. לשיטתו, התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח זאת. כמו כן, מכך שהתובעת ביטלה את העיקולים מיד בסמוך לאחר שהוטלו יש בכך ללמד שהם הוטלו שלא כדין וכי פעולות הגבייה הנ"ל בוצעו 'מהשפה ולחוץ' שמפניהן הפסיקה קבעה, כי אינן מונעות את מירוץ ההתיישנות.

22. אשר לטענת הקיזוז טען הנתבע 1, כי טענה זו הועלתה כבר בסעיף 32 לכתב ההגנה ומשכך, אין בכך הרחבת חזית אסורה. הנתבע 1 שב בסיכומיו וטוען, כי נטל הראיה להוכיח קיומו של חוב ואי התיישנותו מוטל על התובעת ולא עליו. בנוסף, עמד הנתבע 1 על כך, כי התובעת לא זימנה לעדות עדים רלוונטיים לתביעה דבר הפוגע בכלל הבאת הראיה הטובה ביותר.

23. בסיכומי התשובה מציין ב"כ התובעת, כי התביעה דנן הוגש ה בגין יתרת חוב מסי ארנונה לתקופה מיום 1.1.05 ועד ליום 1.3.5 וכן בגין יתרת חוב מזערית לשנת 2004, כאשר ביום 19.1.06 בוצעה פקודת יומן אשר ביטלה את החיוב לתקופה שמיום 1.3.05 ועד ליום 31.7.05 ומשכך, התביעה אינה נוגעת לתקופה זו.

דיון ומסקנות:

24. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, בחנתי תצהירי בעלי הדין על נספחיהם ולאחר ששמעתי עדויות הצדדים בפני ושקלתי כל השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה להתקבל במלואה. להלן נימוקיי.

24.1 ראשית, נתתי אמון מלא בעדותו של עד התביעה מר שוקי קרה אשר נתמכה באסמכתאות בדמות ספרי העירייה באשר לחיובי הארנונה לנכס מס' 27 הנוגעים לחודשים ינואר 200 5 ועד 28.2.05 כשהם נושאים בחובם הפרשי הצמדה וריבית. לעומת זאת, מלבד טענות סתמיות וכלליות לא מצאתי כל אישוש ראייתי לגרסת הנתבע הן באשר לחיובי הארנונה והן באשר לטענת הקיזוז. טענת הקיזוז נטענה באופן כללי וסתמי ונשענה על דרישת הנתבע 1 לבצע שינוי סיווג ממשרד לדירת מגורים באופן רטרואקטיבי.

24.2 הנני מקבל את האמור בסיכומי התובעת ובסיכומי התשובה במלואם בהיותם נתמכים באסמכתאות ומפורטים כדבעי. ברי, כי עסקינן בחיובים לתקופה בת חודשיים ימים ואולם, לחיובים אלה, נוספו הפרשי הצמדה וריבית העולים כדי החוב הנטען.

24.3 אין בידי לקבל טענת הקיזוז שהועלתה על ידי הנתבע. לא די בהעלאת טענת קיזוז אלא יש להוכיח קיומה של זכות נגדית וכן, יש להוציא לפועל את זכות הקיזוז באופן המוסדר בסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973. ראה גם בספרו של כב' השופט א. גורן, "סוגיות בסדר דין אזרחי", מהדורה חמישית, מעמוד 305. סעיף 53 (א) לחוק חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג - 1973, קובע כי:- "חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו, והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים". היינו, אפשרות הקיזוז מותנית בהוכחת חיובים כספיים נגדיים הנובעים מעסקה אחת, או חיובים כספיים קצובים הנובעים מעסקאות שונות. טענות הנתבע לחיובים בגין סיווג עסקי בתקופות שונות יסודם בהודעה שהוגשה לעירייה במועד מאוחר כאשר הנתבע ביקש לשנות הסיווג באופן רטרואקטיבי. ברי, כי על פי פקודת העיריות לא ניתן לעשות כן ככל שלא נתקבלה הודעת שינוי סיווג במועד.

25. סוף דבר- לאור האמור לעיל, הנני מורה על מחיקת התביעה כנגד הנתבעת 2 ומקבל את התביעה נגד הנתבע 1 ומחייבו לשלם לתובעת סך של 8,986.89 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה התש"ם-1980 מיום 16.4.12 ועד למועד התשלום המלא בפועל. כמו כן, הנני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובעת הוצאות משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך של 6,500 ₪.

המזכירות תדאג לשלוח עותק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.
ניתן היום, ז' אייר תשע"ו, 15 מאי 2016, בהעדר הצדדים.

חתימה