הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 46656-11-17

בפני
כבוד ה רשם הבכיר בנימין בן סימון

תובעת

איי.די.איי. חברה לביטוח בע"מ

נגד

נתבעים

  1. גל מור – נמחק מהתביעה
  2. בסט קאר חברה לשרותי רכב בע"מ

פסק דין

א. כללי וטענות הצדדים

1. התובעת הינה חברת ביטוח הרשומה כחוק בישראל, העוסקת בין היתר בביטוחי רכב מנועי.

2. במהלך עסקיה ניפקה התובעת פוליסה לבטוח רכב מסוג מקיף בגין רכב מס' רישוי 64-463-30 (להלן : "הרכב") שמספרה 882631200 ואשר הייתה בתוקף בתאריך הרלוונטי לתביעה.

3. הנתבע 1 היה בזמנים הרלוונטיים לתביעה הנהג של רכב מ.ר. 25-122-33. הנתבע 1 הינו בנו של הנהג אהרון מור אש ר היה מבוטח על ידי התובעת.

4. הנתבעת 2, בסט קאר, הינה חברת השכרה אשר הייתה בכל זמן רלוונטי לתביעה הבעלים של הרכב הפוגע ולפי טענת התובעת האחראית לכיסוי כל נזק שיגרום הרכב.

5. התובעת טוענת, כי ביום 21.1.16 בשעה 18:30 או בסמוך לכך, רכב התובעת חנה בקיבוץ מעלה החמישה. לפתע רכב הנתבעים אשר יצא מחניה בנסיעה לאחור בחוסר זהירות, ובלי לשים לב לנעשה בדרך פגע ברכב התובעת. כתוצאה מכך נגרם לרכב התובעת נזקי רכוש (להלן: "אירוע התאונה").

6. בעת אירוע התאונה היה רכב הנתבעת בחזקתו או בשליטתו של הנתבע 1 אשר שכר את הרכב מהנתבעת 2 (להלן: "בסט קאר" או "הנתבעת" ).

7. בסט קאר הכחישה כל טענות התביעה באופן גורף. זאת מלבד הערה אחת ולפיה, עיקרון יסוד בדיני הנזיקין מורה, כי האחראי לנזק הוא המזיק עצמו ואין מחלוקת כי בסט קאר עצמה לא גרמה נזק לתובעת. במסגרת כתב ההגנה מטעם הנתבע 1 טענה הנתבעת, כי מאחר שנהג התובעת הוא אביו של הנתבע , הרי שבהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981 הנתבע טוען, כי אין לתובעת זכות תחלוף במקרה זה.

8. במסגרת בקשת בסט קאר לסילוק התביעה על הסף, טענה התובעת , כי נקבע בפסיקה כי חברת השכרה כמוה כחברת ביטוח. המחוקק חייב את חברות ההשכרה ברכישת ביטוח לצורך קבלת רישיון לעסוק בהשכרת רכבים. המחוקק אף חייב את חברות ההשכרה ברכישת ביטוח לצורך קבלת רישיון לעסוק בהשכרת רכב. ואולם, לבסט קאר יש כיסוי ביטוחי בחברת הפניקס, אך במקרים שסכום הנזק נמוך מסכום ההשתתפות העצמית , אין בסט קאר מפעילה את הכיסוי הביטוחי בפניקס מצד אחד , ומצד אחר פועלת שלא כדין בבית המשפט על מנת להתחמק מחבות.

9. במסגרת הדיון המקדמי שהתנהל בפני הסכימו הצדדים בהתאם להצעת התובעת למחוק מהתביעה את הנתבע 1.

10. השאלה האחת הניצבת לפניי בהליך זה, אפוא, היא האם לתובעת עילת תביעה נגד הנתבעת מכוח זכות התחלוף והאם היא נכנסת בנעלי עד התובע, לאחר שפיצתה אותו בגין נזקיו, וזכאית לקבלת סכום הפיצוי מהנתבעת כמי שמבטחת את הנהג הפוגע. השאלה השנייה עניינה בטענת הנתבעת ולפיה האחראי לנזק הוא המזיק עצמו ואין מחלוקת כי הנתבעת עצמה לא גרמה נזק לתובעת.

ב. טענת בסט קאר כי בהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, אין לתובעת זכות תחלוף

1. במהלך הסיכומים, נטען על ידי בסט קאר, כי כיוון שנהג התובעת הינו אביו של הנתבע 1, הרי שבהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח , אין לתובעת זכות תחלוף במקרה זה. בסט קאר העלתה טענה זו אך ורק במסגרת כתב ההגנה שהגישה לגבי הנתבע 1, אך לא בכתב ההגנה שהגישה בסט קאר. כאשר נמחק נתבע 1 לא טרחה בסט קאר לשנות את כתב הגנתה ומכאן יש לומר שהטענה שנטענה רק בסיכומים ולפיה בהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, אין לתובעת זכות תחלוף במקרה זה - הינה בבחינת הרחבת חזית.

2. בעניין הרחבת חזית נאמר ברע"א 4793/06 אורלי גלמן נ' אורי דגן (פורסם בנבו, 15.11.06) כך:

"אשר לטענה בדבר הרחבת חזית, הלכה מלפני בית המשפט כי "האיסור 'להרחיב חזית' עיקרו בכך שבעל דין אינו רשאי לחרוג מגדר המחלוקת, כפי שהוצבה בכתבי הטענות, אלא אם כן נענה בית המשפט לבקשתו לתקן את כתבי טענותיו, או אם הצד שכנגד נתן לכך את הסכמתו, במפורש או מכללא"
על כן, האמור בהרחבת חזית פסולה ומשכך אני דוחה טענה זו של הנתבעת אשר הועלתה בשלב כה מאוחר.

3. ואולם , מעל לצורך, אדון בטענתה בהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח תשמ"א 1981 אין לתובעת זכות תחלוף במקרה זה.

4. נוסחו של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1961 הינו כדלקמן:

"תחלוף - 62. ( א) היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.
......
(ד) הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם".

5. הרציונל לשלילת זכות החזרה של מבטח הניזוק למזיק שהוא בן משפחה של המבוטח הניזוק, נוסח על ידי כב' השופט שיינמן ב בית המשפט המחוזי מרכז, בעניין ע"א 15488-10-15 שירביט חברה לביטוח בע"מ נ' יונס (7.6.2016), כדלקמן:

" על פי סעיף 62 לחוק, למבטח זכות תחלוף, אך זכות זו אינה מוחלטת והסייג החשוב לעניינו חל כמפורט בסעיף קטן (ד) הנ"ל. דהיינו, מקום בו קיים קשר משפחתי או יחסי עובד - מעביד בין הצדדים המעורבים בתאונה, הוראות ס' 62 (א) לא יחולו. לטעמי, בענייננו מדובר בשתי האלטרנטיבות של החריג, משמע, גם מדובר בקרבת משפחה כהגדרתה בחוק, וגם ביחסי עובד - מעביד.
20.מטרת החריג שבסעיף 62 הינה ברורה. חברת הביטוח אינה רשאית לחזור לבן משפחה שהיה מעורב בתאונה, והכל כדי שלא ייפגם הקשר והתא המשפחתי עקב תביעה שכזו. חברות הביטוח גובות פרמיה ממבוטחיהם ועליהן לשלם בגין פרמיה זו את סכום הנזק שנגרם, כאשר קורה אירוע ביטוחי. זו המטרה בראש ובראשונה של פוליסת ביטוח והאפשרות לחזור למזיק, רק מיטיבה עם חברת הביטוח המקטינה בכך את הוצאותיה ואת סיכוניה, אך ברור שלא בכל מקרה תוכל חברת הביטוח לחזור למזיק, שאחרת, לשם מה יש צורך בכלל בפוליסת הביטוח המקיף או פוליסת הצד השלישי. מעבר לצורך, ייאמר כי ניתן להניח, שבקביעת הפרמיה, משקללות חברות הביטוח גם את אותם המקרים החריגים, בהם לא יתאפשר להן לחזור למזיק, כאשר הוא בן משפחה, או עובד, גם אם יש לו כיסוי ביטוחי. מכיוון שמדובר בחברות ביטוח (הן המערערת והן המשיבות), הרי שברור שהחריג יחול עליהן באופן שווה. זכות השיבוב אינה זכות מוחלטת. חברת הביטוח, המשלמת את נזקי האירוע הביטוחי, תהיה פעם בצד הזה של המתרס, ופעם תהיה בצד האחר של המתרס, ולכן בסופו של דבר, נזקיה ויתרונותיה מפרשנות זו, מתאזנים. בעניין שלפני יש לחזור שוב ולהאיר, כי כל המעורבים בתובענה הנ"ל, הינן חברות ביטוח, וגם בשל כך, התוצאה היא לא רק נכונה משפטית אך גם צודקת."

6. בעניין ע"א (ת"א) 2372/03 סהר נ' הפניקס (31.7.2005) קבע בית המשפט לגבי הגשת תביעת תחלוף כנגד מבטח של מזיק, בנו של הניזוק, כדלקמן:

"אף אני סבורה כי המערערת אינה יכולה לחסות תחת כנפי ההגנה שפרש המחוקק על בן משפחתו של הניזוק, שנועדה למנוע אפשרות של הגשת תביעת תחלוף ישירה נגד בן משפחה או עובד "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי", אך אין צורך בתחכום פרשני מיוחד כדי להסיק שהגדרה זו אינה חלה על חברת הביטוח המבטחת את בן המשפחה". מטרתו העיקרית של חוק חוזה הביטוח להגן על המבוטח, מבלי לתת יתרון דווקא למזיק. החריג בסעיף 62(ד) לחוק, תכליתו למנוע הגשת תביעת תחלוף נגד מי "שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי" בהיותו בן משפחה או עובד ובמקרה של בן משפחה למנוע פגיעה בתא המשפחתי, או הצבתו של המבוטח במצב בלתי אפשרי. הגדרה זו אינה חלה על חברת הביטוח המבטחת את בן המשפחה, המזיק. אין כל פגיעה בתא המשפחתי שעה שהמבטח של המזיק משלם את הנזק. במבחן "המבוטח הסביר" ניתן לומר כי מבוטח סביר לא היה נמנע מהגשת תביעה נגד המבטח של בן משפחתו ואין להרחיב את היריעה מעבר למטרה שלשמה נועד החריג: שמירה על התא המשפחתי, כאשר הדבר אכן נדרש ולהעניק בדרך זו יתרון לחברת הביטוח של המזיק, אשר התמזל מזלה ומבוטחה הוא בן משפחתו של הניזוק (ראו גם; תא"מ (רמ') 5426-12-13 הפניקס נ' מגדל (16.9.15); תא"מ (ת"א) 61140-05-13 שובל נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (21.12.2014); תא"מ (כ"ס) 16793-04-14 שומרה חב' לביטוח בע"מ ואח' נ' אלבר שירותי מימונית בע"מ (3.3.2015)).

7. מהכלל אל הפרט- במקרה דנן קרתה תאונה , שבה רכב הבן אשר שכר רכב מחברת ההשכרה בסט קאר, פגע ברכב האב המבוטח על ידי התובעת. ברי שהאב המבוטח על ידי חברת הביטוח, התובעת , לא היה מ גיש תביעה ישירה כנגד בנו, לו שניהם לא היו מבוטחים. ואולם במקרה דנן מדובר בתביעת שיבוב עקיפה שהגישה חברת הביטוח המבטחת את האב נגד חברת ה השכרה אשר אמורה לבטח את הבן. במקרה כזה היריבות היא בין חברת הביטוח וחברת ההשכרה שהיא מעין מבטחת ועל כן אין סיכוי שתיגרם פגיעה בקשר ובתא המשפחתי. אני סבור כי ההיפך הוא הנכון; בני משפחה, אשר לנגד עיניהם האינטרס המשפחתי, יהיו מעוניינים שהנזקים שנגרמו עקב תאונה שגרם מי מהם ישולמו על ידי חברות הביטוח ולא על ידי בני המשפחה.

8. מכל המקובץ - טענת בסט קאר, לפיה בהתאם לסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, אין לתובעת זכות תחלוף במקרה דנא - דינה להידחות.

ג. טענת בסט קאר, לפיה עיקרון יסוד בדיני הנזיקין מורה, כי האחראי לנזק הוא המזיק עצמו

1. בסט קאר טענה בכתב הגנתה, כי עיקרון יסוד בדיני הנזיקין מורה, כי האחראי לנזק הוא המזיק עצמו ואין מחלוקת כי הנתבעת עצמה לא גרמה נזק לתובעת.

2. הנתבעת הינה חברת השכרה. סוגיית מעמדן של חברות השכרה נדונה לא פעם בפסיקה, לרוב במישור היחסים שבינן לבין צד שלישי שניזוק בתאונה. ההלכות המנחות בעניין זה סותרות האחת את רעותה, אין בנמצא הלכה פסוקה של בית משפט העליון ובתי משפט השלום חלוקים בדעותיהם כלפי סוגיה זו.

3. בפסיקה מנחה אשר נפסקה על ידי בתי המשפט המחוזיים ניתן לזהות שני פסקי דין מובילי ם האוחזים בגישות שונות. בגישה אחת, אוחז פסק הדין שניתן על ידי כב' השופט אלכסנדר רון מבית המשפט המחוזי ירושלים ב-ע"א 22850-06-16, בסט קאר חברה לשרותי רכב בע"מ נגד הראל חברה לביטוח בע "מ (16.3.17, פורסם בנבו). בפסק דין זה נדונה שאלת יריבות צד ג' ניזוק כלפי משכירת הרכב לנהג המזיק, ונקבע שאין להכיר במעמד של "מעין מבטח" באשר לחברות ההשכרה. לצד הלכה זו קיימת הלכה קודמת של כב' השופטת רות לבהר-שרון מבית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע (ת"א) 3057/05, בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נגד דגן ואח' (6.12.06, פורסם בנבו)], לפיה יש לראות בחברת ההשכרה מעין מבטחת ומקום שלא העמידה ביטוח לכלי הרכב , תישא היא בעלות הפיצוי.

4. לצד הגישה הרווחת בפסיקה באשר למעמד חברות ההשכרה כמעין מבטחות, נזקקו בתי המשפט לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה -1985 (להלן: "צו הפיקוח") (ראה כב' הרשמת הבכירה חן מאירוביץ בעניין תא"מ (ת"א) 36332-03-17 שלמה פסגה נ' לאה מלצר).

5. כך, סעיף 40 (א) לצו הפיקוח קובע, כי רכב לא יושכר כל עוד לא הוסדר נושא הביטוח כאמור בסעיף 19 (7). סעיף 19(7) לצו הפיקוח מחייב שהמשכיר ידאג לביטוח להנחת דעתו של המפקח.

6. סעיף 41 לצו הפיקוח קובע מהם הפרטים אשר יש לכלול בהסכם ההשכרה לרבות:
(1) שם השוכר;
(2) מען השוכר בישראל, ואם הוא תושב חוץ – גם מענו מחוץ לישראל;
(3) מספר רשיון הנהיגה של השוכר, דרגתו ותקפו;
(4) מועד מסירת הרכב לשוכר;
(5) תקופת השכירות;
(6) קריאת מונה הקילומטרים וקריאת מונה הדלק בעת המסירה;
(7) ביטוחים נוספים על ביטוח החובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970;
(8) מחיר השכרת הרכב, או ציון שהשכרת הרכב נעשתה על-פי שובר תשלום;

באשר לסעיף 41(7) יודגש כי תת הסעיף מחייב, כי בנוסף על ביטוח החובה יש לכלול בהסכם ההשכרה ביטוחים נוספים. ככל הידוע, ביטוחים נוספים יכולים להתפרש כביטוח צד ג' או ביטוח מקיף. לפי מיטב הערכתי יש לראות בתת סעיף זה הוראה כי חברת ההשכרה תדאג לביטוח נוסף על ביטוח החובה: ביטוח צד ג' או ביטוח מקיף.

7. בנוסף על האמור לעיל, לצד צו הפיקוח, קיים נוהל שפרסם המפקח הארצי על התעבורה ביום 15.12.08 - "נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג)". בהחלטה שניתנה על ידי כב' הרשם הבכיר אבי כהן ב עניין תא"מ (שלום ת"א) 3489-11-13 אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' ביקוב (פורסם בנבו ביום 24.4.16) פורטה חובתן של חברות ההשכרה לעריכת ביטוח בהתאם לצו הפיקוח ולנוהל המפקח הארצי על התעבורה. נקבע שנוהל זה מציב בפני חברת השכרת הרכב שתי אופציות לפעולה בפן הביטוחי:

האופציה הראשונה הינה עריכת ביטוח חיצוני- באמצעות חברת ביטוח,

האופציה השנייה הינה ביטוח פנימי, לפיו חברה שבחרה ליטול על עצמה את הכיסוי לצד ג'- "תסלק כל דרישה לפיצוי בגין נזק לרכוש צד ג' שנגרם כתוצאה מתאונה שהיה מעורב בה כלי רכב שבבעלותה, כאילו הייתה מבטח מורשה ובהתאם להוראות המפקח על הביטוח לעניין סילוק תביעות בענף ביטוח רכב רכוש".

8. בעניין ת"א (שלום ת"א) 12085/03 ניו קופל נ' יעקב, (פורסם בנבו, 19.9.04) נאמר כי על פי הוראת המפקח על התעבורה קיימת לכל חברות ההשכרה חובת ביטוח של צד שלישי:

"באמרת אגב שאיני צריך לצורך פסק הדין, אציין כי טענת הנתבעת מתעלמת מהוראת המפקח על התעבורה אשר עוד ב- 1 במרץ 1989 קבע, כי קיימת לכל החברות להשכרה חובת ביטוח צד שלישי בגין נזקי רכוש בגין פגיעות של כלי רכב שכורים וזאת החל מיום 1.5.89."

9. בעניין ניו קופל נאמר, כי משכירת הרכב לא דאגה לבטח את הרכב , הפרה חובה חקוקה , ומכאן קמה חבותה בנזיקין :

" צא ולמד כי הנתבעת 2, הגם שטוענת כי מי ששכר ממנה את הרכב לא ביקש לבטח את הרכב, מחויבת הינה לבדוק כי מי שנהג על הרכב הינו בעל רישיון נהיגה תקף לנהיגה בארץ וכי קיים לגבי הרכב ביטוח הן לגבי נזקי גוף והן לגבי נזקי רכוש.
"מכאן למעשה טענתה של הנתבעת 2 כי אין היא מבטחת של הרכב, אינה יכולה לעמוד, באשר מחויבת היא בביטוח כאמור ואם לא עשתה כן, הרי הפרה חובה חקוקה ומכאן קמה חבותה בנזיקין."

10. בעניין תא"מ 25978-02-16 אשר ניתן על ידי כב' השופט יוסי ברכיה נאמר, כי אי עמידה של חברת השכרה בחובת הצו לבטח את רכביה, תביא לחיוב חברת ההשכרה כלפי הניזוק מכח עוולה נזיקית של הפרת חובה חקוקה ( סעיף 63 לפקודה).

11. בעניין בר"ע (מחוזי ת"א) 3057/05 בסט קאר נ' דגן (פורסם בנבו 16.10.05) נאמר כי מחובתן של חברות ההשכרה לבטח עצמן, שהרי כבעל ות הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו :

"אשר לטענת המבקשת כי לא קמה לה אחריות לתאונה שגרם משיב 2, אני סבורה כי צדק בימ"ש קמא בדחותו את הטענה. מצב בו לא תוטל אחריות על בעליו של רכב, כאשר נגרמו באמצעות רכבו נזקים לאדם אחר, מנוגד לכל הגיון. אי הטלת אחריות על בעל הרכב רק משום שהנוהג ברכב בפועל לא אותר, עלול ליצור מצב בו כל מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, יישאר ללא תרופה כאשר לא אותר הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה; חברות השכרה שעיסוקן בהשכרת רכב מודעות לכך שלעתים השוכר שגרם נזק לרכב השכור או לצד שלישי אינו ניתן לאיתור. לפיכך, מחובתן לבטח עצמן מפני מקרים מסוג זה, שהרי כבעלים של הרכב הן אחראיות לכל נזק שנגרם באמצעותו."
הנה כי כן, משכירת רכב יוצרת סיכון כלפי צדדים שלישיים, הביטוח שהיא מחויבת לעשות מגן עליהם מפני סיכונים אלו, אי עשיית ביטוח מהווה רשלנות של משכירת הרכב כלפי הצד השלישי, מה שמקנה לו זכות תביעה ישירה.

12. בעניין תא (ת"א) 55256/03 אליהו בע"מ - חברה לבטוח נ' מינקוביץ קרלו נאמר , כי המחוקק התייחס אל חברת ההשכרה כמעין מבטחת לרבות סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח באופן בו קיימת יריבות ישירה בין הצד השלישי הניזוק לבין חברת ההשכרה:

"אציין שגם המחוקק התייחס אל חברות ההשכרה כאל "מעין מבטחות" כשחייב אותן ברכישת ביטוח לצורך קבלת רישיון לעסוק בהשכרת רכבים. לאור האמור, יש לראות בחברת ההשכרה מעין מבטחת של שוכר הרכב, ולכן יש מקום להחיל כללים החלים בדיני הביטוח, מכוח טיב מערכת היחסים שבין השוכר לחברת ההשכרה. על פי סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח תשמ"א – 1981 ( להלן " החוק ") קיימת יריבות ישירה בין הצד השלישי הניזוק לבין המבטחת, באופן שלניזוק קמה זכות ישירה כנגד המבטח. לאור מהות מערכת היחסים שבין השוכר לחברת ההשכרה, יש מקום להחיל את הכלל האמור גם על מערכת היחסים שבין חברת ההשכרה לצד ג', שנפגע מרכב שבבעלותה. כך שבין צד ג' לחברת ההשכרה נוצרת יריבות ישירה, בהיות חברת ההשכרה "מעין מבטחת" וזאת על ידי החלת הכלל שבסעיף 68 לחוק".

13. למול הגישה המשפטית דלעיל קיימת כאמור גישה משפטית אחרת שנוסחה בעניין ע"א (ירושלים) 22850-06-16 בסט קאר נ' הראל. בפסק דין זה נאמר כי אין כל מקור חוקי לאפשר לניזוק לתבוע ישירות את חברת ההשכרה בגין רשלנותו של נהג רכבה, באשר חברת ההשכרה, היא רק בעלת הרכב ומתירת השימוש. אין בדין הישראלי אפשרות לחייב מי שלא עיוול, באחריות למעשיו של המעוול, אלא בהתאם לחריגים המופיעים בדין. בעלות על נכס אינה אחד מחריגים אלו. כן נטען כי צו הפיקוח מחייב ביטוח. דא עקא, אין הצו מציין איזה ביטוח נדרש. בכל הקשור לצו הפיקוח, הדעת נוטה לכך שהנכון הוא להעניק לו פרשנות מצמצמת, היינו כתקף לנזקי גוף בלבד . זאת ועוד, חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), תשמ"א- 1981 (להלן- חוק השירותים הפיננסיים), מגדיר מהו "מבטח" וקובע, כי "מבטח" הוא מי שקיבל רישיון מבטח ישראלי. אם גוף קיבל רישיון להיות "מבטח" אזי הוא "מבטח", ואם לא, אזי הוא אינו "מבטח". אין מצב ביניים של "מעין מבטח".

14. בהינתן המצב המשפטי הקיים, צריך בית המשפט לאמץ את הגישה הנכונה בעיניו.

15. לפי גישתי, הדרך אותה יש לאמץ הינה הגישה הרואה בחברת ההשכרה כמבטחת ראשית או כגוף שתפקידו לדאוג לביטוח וזאת על ידי חברת ביטוח. מכאן, חברת השכרה הטוענת כי ל א העמידה ביטוח לכלי הרכב היא זו שצריכה לשאת בעלות הפיצוי. סבורני כי גישה זו עדיפה לנוכח זאת שהיא בוחרת להתמודד עם מצב שבו נהג הנוהג ברכב מושכר יפגע ברכב אחר ויגרום לו לנזק וחברת ההשכרה תסיר את חוצנה מעניין זה בנימוק כי היא אינה אחראית לנזק.

16. סבורני שהמבחן מצוי בצו הפיקוח. בעניין תא"מ 25978-02-16 בסט קאר נ' הראל נאמר, כי צו הפיקוח מחייב את חברות ההשכרה לבטח רק בביטוח חובה. ואולם, אין אמירה זו מתיישבת עם סעיף 41 (7) ו לפיו בין הפרטים אשר יש לכלול בהסכם ההשכרה יש לכלול "ביטוחים נוספים על ביטוח החובה לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970;". כאמור, ביטוח נוסף על ביטוח חובה יכול להתפרש רק כביטוח צד ג' או כביטוח מקיף. נוסח זה מתיישב עם נוהל אחר שפרסם המפקח הארצי על התעבורה ביום 15.12.08 ולפיו בפני חברת השכרת הרכב שתי אופציות לפעולה בפן הביטוחי: האופציה הראשונה הינה עריכת ביטוח חיצוני- באמצעות חברת ביטוח, ואופציה השנייה הינה ביטוח פנימי, לפיו חברה שבחרה ליטול על עצמה את הכיסוי לצד ג' תסלק כל דרישה לפיצוי בגין נזק לרכוש צד ג' שנגרם כתוצאה מתאונה שהיה מעורב בה כלי רכב שבבעלותה, כאילו הייתה מבטח מורשה.

17. צו הפיקוח מטעם המפקח הארצי על התעבורה וכן הנוהל שהוצא מטעמו הינן בבחינת הנחיות מנהליות המהוות פתרון פרקטי שהנהיגה הרשות המנהלית למצב מורכב והמתואר בפסיקה כאמור כ"מצב בו לא תוטל אחריות על בעליו של רכב, כאשר נגרמו באמצעות רכבו נזקים לאדם אחר, מנוגד לכל הגיון. אי הטלת אחריות על בעל הרכב רק משום שהנוהג ברכב בפועל לא אותר, עלול ליצור מצב בו כל מי שנפגע מרכב בו נהג אדם שאיננו בעל הרכב, יישאר ללא תרופה כאשר לא אותר הנהג. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בחברת השכרה".

18. בגדר בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים – משרד הביטחון פ"ד נד(1) 454 נוסחה ההגדרה להנחיה מינהלית וכך נאמר:
" ככל מעשה מינהל, אף ההנחיות המינהליות כפופות להלכות הכלליות בדבר הפעלת שיקול הדעת המינהלי. הנחיה מינהלית שאינה עומדת בקריטריונים המפורטים לעיל, תיפסל....... ההנחיה המינהלית מגובשת לאחר בדיקת הנתונים הרלוואנטיים על-ידי אנשי המקצוע בתחום שאליו מתייחסת ההנחיה, הממונים על קביעת מדיניות הרשות. הרשות עצמה בוחרת את החלופה שבעיניה היא הדרך הראויה. בחירת החלופה אינה נעשית בלחץ הנסיבות של מקרה פרטיקולרי, אלא בגדרה נקבעת מדיניות. ההנחיה היא כללית, והיא משקפת את סטנדרט ההתנהגות הראוי (בעיני הרשות) במקרים דומים, ובכללו את האיזון הראוי בין אינטרסים שונים שיש לקחת בחשבון. אמנם ההנחיה אינה קובעת נורמה משפטית, אך היא מתקרבת ליצירת נורמה (י' זמיר, "הנחיות מינהליות" הפרקליט לח (תשמ"ח-מ"ט) 18, 38) ".

19. בעניין בג"ץ 6395/98 אלקושי נ' קצין התגמולים צוטט מפי כב' השופט ברנזון בבג"ץ 333/68 מפעלי מושבי הדרום בע"מ נ' מנהל מס רכוש וקרן פיצויים [2]:
"אמת, אין בכוחן של הוראות כאלו לשמש פירוש מוסמך וסופי לחוק, ולא כל שכן שאין בכוחן לשוות לו משמעות אחרת מזו העולה מלשונו הפשוטה והברורה. אבל במקרה של ספק או חוסר ודאות, עשויה הפּרקטיקה להכריע את הכף, בהיותה עדות נאמנה כיצד הבינו את החוק מעצביו ומבצעיו. באם הפּרקטיקה אינה בסתירה גלויה להוראות החוק, היא מוסיפה נופך של תמיכה וחיזוק לפירוש העולה בקנה אחד עמה" (בעמ' 512).

20. בעניין תאמ (הרצ') 23918-05-16 איי אי ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' ש. שלמה רכב בע"מ נאמר כדלקמן:

" בבית המשפט העליון ניתן פסק הדין ברע"א 1219/18 שי פרץ נ' שלמה חברה לביטוח בע"מ (פורסם בנבו, 18.06.2018), שבו נקבעה בדעת רוב הלכה כי אומנם סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, מקנה לצד שלישי זכות תביעה ישירה נגד המבטח. עם זאת, אין בכוחו של סעיף 68 לחוק כדי להפוך את חוזה הביטוח לכדי "חוזה לטובת צד שלישי". מאחר ומעמדה של חברת השכרת רכבים הוא של מעין – מבטח, כאמור, ולאור עקרון היריבות הישירה מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח החל גם במישור היחסים שבין חברת ההשכרה לבין צד שלישי, הרי שההלכה הנ"ל יפה, בשינויים המחויבים, גם למקרה זה. רוצה לומר: זכותו של הצד השלישי כפופה לתנאי ההסכם בין חברת ההשכרה לבין השוכר, כשם שזכותו של צד שלישי כפופה לתנאי חוזה הביטוח שבין מבטח ובין מבוטח."

21. הנתבעת לא צירפה את חוזה ההשכרה בינה לבין הנתבע 1. בנוסף, טענת הנתבעת הינה טענה כללית ביותר ולא נתמכה בדבר, די בעניין זה כדי לדחות את הגנתה. אכן, קיימת עמדה לא אחידה בדבר מעמדה של חברה להשכרת רכבים, עם העדפה ברורה למסקנה כי המשכירה היא מעין מבטחת (ראו גם, ירון אליאס, דיני ביטוח, מהדורה שלישית, עמ' 1318). בבר"ע (ת"א) 3057-05, בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נ' דגן עופר (6.12.16) נקבע כי הדוקטרינה המשפטית של "מעין מבטח", הינה ראויה וצודקת ומובילה לתוצאות ראויות ונכונות. מכל המקובץ אני מורה לקבל את התביעה וזאת על ידי החלת הכלל שבסעיף 68 לחוק .

22. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 6,343 ₪, 785 ₪ בגין אגרות, שכר עד בסך של 1,050 ₪ וכן סך של 2,500 ₪ בגין שכ"ט עורך דין. הסכומים ישולמו תוך 30 יום.

ניתן היום, י"ז כסלו תש"פ, 15 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.