הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 44524-04-17

בפני
כב' הרשמת הבכיר ה עדי בר-טל

תובעת

עירית ירושלים
ע"י ב"כ עוה"ד רשף ואח'

נגד

נתבע

מיכאל יהודה אנדה ת.ז. XX221

פסק דין

בפניי תביעה שראשיתה בתביעה לסכום קצוב על סך של 52,512 ₪, בגין חוב ארנונה, שהוגשה במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 525271-01-17.

טענות התובעת
לטענת התובעת, בתאריכים 1.1.12-14.12.14, צבר הנתבע חוב ארנונה בסך של 39,175 ₪. תשלום ארנונה זה עומד לחובת הנתבע בגין היותו המחזיק בנכס הנושא מספר זיהוי 300290010000013 והמצוי ברחוב דוד המלך 21 (להלן: " הנכס הראשון").
בתצהירה, טענה תובעת כי כנגד הנתבע ניתן פסק דין בת"א 5609-01-12 עירית ירושלים נ' אנדה (פורסם בנבו) מאת כבוד השופטת מרים אילני (להלן: " פסק הדין בעניין הנכס הראשון"), אשר חייב את הנתבע בתשלום חוב ארנונה לתאריכים 1.1.06-31.12.11 על הנכס הראשון.
עוד טענה התובעת בתצהירה, כי רק ביום 10.3.15 ניתנה הודעה על שינוי המחזיקים בנכס הראשון על ידי הבעלים של הנכס הראשון – חברת מלונות דן. במסגרת הודעה זו, חברת מלונות דן הודיעה על כך שהנתבע סיים להחזיק בנכס הראשון ביום 15.12.14, במקומו הודיעה כי היא המחזיקה בנכס מיום 15.12.14. הודעה זו צורפה לתצהיר עדות ראשית של התובעת.
התובעת הצהירה, כי מעבר להודעה על שינוי המזיקים בנכס הראשון, לא נתקבלה כל הודעה על שינוי המחזיק בנכס הראשון, זאת על אף התראות ואזהרות שנשלחו לנתבע מידיה אודות חוב הארנונה.
עוד טוענת התובעת כי בתאריכים 1.1.12-30.09.12 צבר הנתבע חוב ארנונה בסך של 13,337 ₪. וזאת בשל היותו מחזיק בנכס הנושא מספר זיהוי 300521340000095 והמצוי ברחוב הנביאים 23 (להלן: " הנכס השני").
בתצהירה טענה התובעת , כי כנגד הנתבע ניתן פסק דין ב-ת"א 5588-01-12 אשר חייב את הנתבע בתשלום חוב ארנונה לתאריכים 1.1.06-31.12.11 על הנכס השני.
עוד טענה התובעת בתצהירה, כי ביום 29.8.12 מסר מר סוריאנו וולטר הודעה על שינוי מחזיקים בנכס השני. בהתאם להודעה, מיום 30.9.12, בהתאם להסכם מכר שצורף, מר סוריאנו וולטר יהיה המחזיק בנכס השני. הודעה זו צורפה לתצהיר עדות ראשית של התובעת.
כן טוענת התובעת, כי האמור בחוב ארנונה סופי בהתאם לקבוע בסעיף 8 לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992.
עוד טענה התובעת, בתשובה לטענת הנתבע באשר להיות הנכס לא ראוי לשימוש, כי לא ניתן לתת הנחה רטרואקטיבית למועד שלפני הגשת הודעה כתובה לעירייה בדבר היות הנכס לא ראוי לשימוש או ריק. זאת בהתאם לסעף 330 פקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: " פקודת העיריות").
טענות הנתבע
לטענת הנתבע, בשנת 1990 ניתן פסק דין, לפיו התובעת חייבה אותו בתשלום ארנונה על מושכרים שלא היו בחזקתו וכי המושכרים לא היו ראויים לשימוש לאחר שקרסו עליו. לדידו, התובעת מעולם לא קיזזה את הסכומים שנגבו ממנו על אותם מושכרים וכי התובעת מעולם לא קיימה את פסק הדין שניתן בשנת 1990.
כן טען הנתבע, כי פנה אל התובעת שלוש פעמים בכדי לבדוק את התיק בעניינו, בפניות אלו נגבו ממנו כספים - בסך כולל של 45,000 ₪ בגין הבדיקות. לטענתו בפעם השלישית שניגש לתובעת, טען כי נמסר לו שבעקבות "אסון ורסאי" אין לתובעת זמן אליו.
עוד טען הנתבע, כי בשנת 2015 התובעת הודתה , שנגבו ממנו תשלומי ארנונה ביתר. לדידו, בית המשפט שלח את הצדדים להגיע להסדר. לטענתו, בעוד שהמתין להחלטת ועדת החריגים של משרד הפנים, התקבלו במקום מגוריו שמונה בקשות הוצאה לפועל אשר נשלחו אליו בטעות ואלה גרמו לו להתקף לב. כן טען , כי בעקבות מכתב האזהרה ששלחה אליו התובעת נגרם לו כשל מערכתי בגוף, כך הוא אושפז למשך שלושה שבועות. עוד הוסיף לטעון , כי בעקבות התנהלות התובעת, נאלץ לפטר 22 עובדים, ביניהם גם עובדים נכים.
בכתב הגנתו טען הנתבע, כי ביוני 2013 התבקש לפנות את הנכס הראשון מידי הבעלים – הם חברת מלונות דן בע"מ. לטענתו, הסיבה לפינוי הנכס הראשון מקורה בבקשת העירייה להעברת חניית אוטובוסים ממול לנכס הראשון. בתמיכה לטענתו זו צירף את נספח 3 לבקשת ו מיום 4.9.17 (להלן: "מכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים").
כן טען הנתבע בכתב הגנתו, כי התובעת אף לא העניקה לו את ההנחה בתשלום הארנונה שניתנת לאמנים זאת על פי החלטת הכנסת בשנת 2011.
עוד טען הנתבע , כי הפסיק לפעול בנכס השני בשנת 2003 וכי הוצגו מסמכי מס הכנסה על הפסקת הפעילות. לבקשתו מיום 6.11.17 , צירף הנתבע מסמך הנושא כותרת "הודעה על שינוי שנת הפסקת פעילות", מיום 12.4.05, מאת פקיד שומה מאגף מס הכנסה (להלן: "ההודעה על שינוי שנת הפסקת הפעילות"). לטענתו של הנתבע יש במסמך זה בכדי להוכיח כי לא החזיק בנכס.
כן טען הנתבע, כי בשנת 2003 החזקה בנכס השני הועברה למר יעקב בלוך. לטענתו הודעה אודות שינוי החזקה בנכס השני הועברה לתובעת על ידי מר בלוך .
לטענת הנתבע, מר יעקב בלוך לא עודכן אודות חוב הארנונה, בשל החשש כי הדבר יפגע בבריאותו ונפשו של מר יעקב בלוך. לטענתו, מר יעקב בלוך נפטר בעקבות מחלה.
עוד טען הנתבע, כי בשנת 2012 הנכס השני נרכש על ידי "טייקון אנגלי" יחד עם נכסים נוספים שצמודים לנכס השני וכי בעלותו נרשמה בטאבו. לדידו, ה "טייקון האנגלי" לא יכול היה לרשום בעלות בטאבו כל עוד היו קיימים בנכס השני חובות ארנונה לתובעת.
בנוסף, טען הנתבע כי בשנת 2004 זכה בפרס ראשון על תחרות הקמת סוכה בכיכר ספרא. לטענתו הפרס הראשון כלל סכום זכיה בשווי של 2,500 ₪ וכן הוצאות הקמת הסוכה שהסתכמו בשווי של 64,000 ₪. לדידו, למרות שזכה מעולם לא קיבל כל סכום מאת התובעת.
ההליכים שבפניי:
בתיק זה התקיימו שלושה דיונים, הראשון נערך ביום 14.9.17. בסופו ובהסכמת הצדדים, הופנו הצדדים לניהול משא ומתן בנוגע לחובות הארנונה בנכס הראשון ובנכס השני. התובעת התחייבה לעשות מאמצים להגיע להסדר בתיק זה, הנתבע התחייב להעביר את כל המסמכים שברשותו המעידים כי עזב את הנכס הראשון ב מהלך שנת 2013 ואת הנכס השני בשנת 2003. אלא שהנתבע לא עמד בהתחחיבותו ולא המציא לידי התובעת כל מסמך אשר יש בו להעיד כי חדל מלהחזיק בנכסים בתאריכים שטען.
ביום 9.10.18 נערך דיון נוסף במעמד הצדדים. במסגרת דיון זה הודה הנתבע כי החזיק בנכס הראשון, לפחות עד לחודש יוני 2013. עוד הודה הנתבע כי לא פנה אל התובעת ב זמן אמת בבקשה לקבלת ההנחה לה הוא זכאי כטענתו. (ראו עמוד 4, שורות 13-22 לפרוטוקול).
כך, במעמד הדיון נית ן פסק דין חלקי לפיו הנתבע חב לתובעת תשלום ארנונה בגין הנכס הראשון לתקופה 1.1.12-1.6.13.
אציין, כי בית המשפט נתן לנתבע הזדמנות לפנות לקבלת סיוע משפטי, אולם הנתבע בחר שלא לעשות כן.
דיון והכרעה:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, מצאתי כי דין התביעה להתקבל. ואפרט להלן החלטתי זו;
סעיף325 ל פקודת העיריות שכותרתו "הארנונה בחדילת בעלות או החזקה", קובע כדלהלן:
"325. חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלים או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה."

סעיף 326 ל פקודת העיריות, שכותרתו "הארנונה ברכישת בעלות או החזקה", מוסיף וקובע:
"326. נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר חייבים המשכיר או נציגו - למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו. בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה."
אם כן, סעיף 325 ל פקודת העיריות קובע, כי העירייה רשאית להטיל ארנונה על נישום שחדל מלהחזיק בנכס, כל עוד לא נמסרה מטעמו הודעה בכתב על הפסקת הבעלות או החזקה בנכס. סעיף 326 ל פקודת העיריות קובע, כי הארנונה מוטלת על מי שנעשה הבעלים או המחזיק, ואף מטיל חובה על הבעלים או המחזיק של הנכס שמכר או העביר את החזקה בנכס, למסור לעירייה הודעה בכתב על מהות העסקה והצדדים לה.
על תכלית ההסדר עמד בית המשפט במסגרת ע"א 739/89 אהרון י' מיכקשוילי נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מה(3) 769 (1991), בעמוד 775:
"ניכר בפקודת העיריות [נוסח חדש], כי מגמתה שלא להכביד על עירייה יתר על המידה באיתור הגורם המהווה "מחזיק" לגבי נכס מסוים לצורך תשלום הארנונה. בדרך כלל רשאית היא להסתמך על רישום ועל הודעות מתושביה בדבר שינויי מצב. כך, למשל, נאמר בסעיף 326 לפקודה, כי מי שחדל להיות בעלים או מחזיקו של נכס (ומשום כך, כמובן, אין ביכולתו לעשות שימוש בנכס), חבותו בתשלום ארנונה מסתיימת רק עם משלוח הודעה על כך לעירייה, ולא עם חדלות הבעלות או החזקה בפועל."

ברי, כי מטרתם של סעיפים 325 ו-326 ל פקודת העיריות, הינה להקל בנטל המוטל על העירייה לגבות את המס, מתוך הכרה בכך שהטלת נטל של בדיקה אקטיבית באשר לזהותו של המחזיק בכל נכס ונכס, הינה גזירה שהרשויות המקומיות לא תוכלנה לעמוד בה. לעניין זה, ראה למשל, בר"ם 1962/06 שלמה כהן נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה:
"העיקרון הבסיסי של חיוב הארנונה הוא שהחיוב יושת על המחזיק בנכס (ס' 8 לחוק ההסדרים). תכליתו של סעיף 325 לפקודת העיריות הינה להעביר את נטל ההודעה על שינוי חזקה אל המחזיק העוזב. הוראה זו נועדה להקל על הרשות לגבות את מיסי הארנונה בלא שתידרש לעקוב בעצמה אחר השינויים בחזקה..."
על תכלית החקיקה בהקשר זה עמדו גם הערכאות הדיוניות, ויפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א (מחוזי תל-אביב) 1982/97 כהן צדוק נ' עיריית תל-אביב-יפו (לא פורסם, 30.5.1999) (סעיף 7 לפסק הדין):
"במילים אחרות, פקודת העיריות קובעת בסעיף 325 כי המחזיק בפועל מסתכן בכך שהעיריה תוכל להמשיך ולתבוע ממנו את חוב הארנונה גם לאחר שיחדל מהחזקתו, אלא אם כן יודיע לה בכתב כי חדל להחזיק בנכס. בכך ביקשה הפקודה להעביר את נטל הבדיקה והעדכון של מצב החזקות בנכסים השונים מכתפיה של העיריה אל כתפיו של המחזיק. ההגיון שבהעברת נטל זה ברור שכן, היקף הנכסים השונים המצויים בתחומי העיריה הינו עצום ורב והשינויים במצב ההחזקות של נכסים אלו מתרחשים חדשות לבקרים. במצב דברים זה, אין העיריה מסוגלת, מטבע הדברים, לעדכן את רישומיה באשר לשינויים אלה, באמצעות מקורות ומשאבים עצמיים.
הפירוש לפיו מטילה הוראת ס' 325 לפקודת העיריות על המחזיקים את הנטל להודיע לעיריה על התרחשותם של שינויים כאמור, הינו, אפוא, פירוש סביר, הגיוני ומחויב המציאות, וכמוהו גם הגישה לפיה כל עוד לא הודיע המחזיק על השינוי, תהא העיריה רשאית להמשיך ברצף הגביה של הארנונה על פי הרישום הקיים."

האם הנתבע החזיק בנכסים בתאריכים נשוא חוב הארנונה?
הנתבע הודה כי החזיק בנכס הראשון עד ליוני 2013, לטענתו עזב את הנכס הראשון במועד זה משום שהעירייה ביקשה לבנות חנייה לאוטובוסים (עמוד 4, שורות 13-16 לפרוטוקול). נוכח הודאתו של הנתבע, אין חולק כי עד ליוני 2013 החזיק בנכס הראשון. עתה המחלוקת היא בנוגע ל-18 החודשים הנוספים עליהם עומד חוב הארנונה הנתבע.
טענת הנתבע כי עזב את הנכס הראשון ביוני 2013 נתמכה במכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים ששלחה אליו חברת מלונות דן בע"מ, היא הבעלים של הנכס הראשון.
לא מצאתי כי במכתב זה יש להוכיח שהנתבע אכן עזב את הנכס בחודש יוני 2013. מכתב התראה זה נשלח לנתבע ביום 3.7.13 ועיקרו - אזהרת הנתבע כי לא פינה את הנכס הראשון. זאת בהתאם לבקשתו מחברת מלונות דן לעזוב את הנכס הראשון ביום 1.3.13, אשר התקבלה לפנים משורת הדין ולמרות ההסכם בינהם.
כך נכתב בסעיף 3 למכתב ההתראה לפני נקיטת הליכים משפטיים:
"ביום 26.6.2013 פנית אל החברה בהצעה לשינוי הסכם השכירות, כך שתעריף דמי השכירות יופחת. בתגובה, נדרשת לפנות את המושכר לא יאוחר מיום 30.6.2013, אך לדאבוננו, עד למועד מכתב זה לא פונה המושכר כנדרש" (ההדגשה במקור)
עוד נאמר באותו מכתב כי הסכם השכירות יגיע לסיומו ביום 30.9.13.
מלבד מכתב זה הנתבע לא צירף כל אסמכתא, באשר למועד בו פינה בפועל את הנכס. התובעת מנגד, צירפה לתצהירה הודעה על שינוי המחזיקים בנכס הראשון. הודעה זו נשלחה על ידי הבעלים הרשומים של הנכס הראשון ועיקרה – הודעה על סיומו של הנתבע כמחזיק בנכס הראשון ביום 15.12.14.
התובעת אף צירפה לתצהירה את פירוט תשלומי הארנונה בנכס הראשון עד ליום 14.12.14. בהתאם להודעה על שינוי המחזיקים בנכס הראשון מידי בעלי הנכס הראשון.
זאת ועוד, בדיון שהתקיים ביום 14.9.17 הודה הנתבע כי הלכה למעשה פינה את הנכס רק בסוף שנת 2013 כדבריו: "המכתב מיוני 2013 נאלצתי לסגור את העסק, קיבלתי ממלון המלך דוד הוראה לפנות את המושכר ופיניתי אותו בסוף השנה, כי הייתי צריך לפרק את הכל כלומר פיניתי אותו בסוף שנת 2013." (עמ' 2 שורות 3-4).
אם כן, הנתבע החזיק בנכס בתקופות הרלוונטיות לתביעה וזאת עד לסוף שנת 2013.
באשר לנכס השני, הנתבע טען כי החזקה הועברה למר יעקב בלוך עוד בשנת 2003 וכי הוא זה אשר שילם את השכירות לבעלים. הנתבע המשיך וטען בחקירתו, כי מר יעקב בלוך הוא האדם, אשר עדכן את התובעת באשר להעברת החזקה בנכס השני (ר אה עמוד 9 שורות 8-12 לפרוטוקול). עוד המשיך לטעון הנתבע כי לאחר שהבעלים בנכס השני נפטר, הועברו דרישות תשלום הארנונה על כל הנכסים ברחוב הנביאים לשמו של הנתבע וזאת מאחר שהוא זה שהודיע לתובעת כי הבעלים נפטר (ר אה שורות 19-23 לפרוטוקול).
לא מצאתי ממש בגרסתו של הנתבע כי מר יעקב בלוך הוא המחזיק בנכס השני משנת 2003. על אף שניתנו לנתבע הזדמנויות רבות להוכיח זאת, הנתבע לא צירף הנתבע ולו בדל ראיה אשר יש בה לתמוך בטענתו זו.
בחקירתו, לא הציג הנתבע כל הסבר סביר מדוע לא הביא כל ראיה לכך שמר יעקב בלוך היה השוכר של הנכס השני משנת 2003. מעבר לכך, הנתבע אף הצביע על קשריו למשפחת ברמן – אשר הייתה הבעלים של הנכס השני בשנת 2003, על אף האמור, לא הובאה כל ראיה באשר לטענה כי הבעלים השכיר את הנכס משנת 2003 לשוכר חדש. (ראה עמוד 9 שורות 8-21 לפרוטוקול).
הלכה היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).
לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, ולפיה ההודעה על הפסקת הפעילות, יש בה כדי להוכיח כי חדל מלהחזיק בנכס השני. מעיוני בהודעה זו, עולה כי התיק סווג לבלתי פעיל משנת 2003 וכי סגירה סופית של התיק תתאפשר רק לאחר סיום הטיפול השומתי והסדרת כל יתרות החוב. מעבר לכך, כלל לא ברור מן ההודעה מהי הפעילות העסקית שביקש הנתבע לסיים ואם בכלל זו סוימה סופית. זאת ועוד, סיום פעילות עסקית אין משמעה פינוי הנכס.
משכך, לא נותר לי אלא להסתמך על החומר הראייתי שצירפה התובעת, ולקבוע כי התובע החזיק בנכס הראשון עד בתאריכים 1.1.12-14.12.14 ובנכס השני בתאריכים 1.1.12-30.09.12.
טענות קיזוז החוב של הנתבע
לכל אורך ההליך טען הנתבע שלל טענות לקיזוז החובות הנתבעים על ידי התובעת.
בתי המשפט נחלקו בשאלה, האם הארנונה היא חוב שהינו בר קיזוז. במקרה הנדון לא מצאתי להידרש לשאלה האם חוב הארנונה הינו חוב בר קיזוז, שכן הנתבע לא הצליח לעמוד בנטל ההוכחה באשר לקיומן של טענות קיזוז וכימותן.
הטענה לקיזוז בעקבות פסק הדין משנת 1990.
התובע טען, כי בשנת 1990 ניתן פסק דין מאת כבוד השופטת פרוקצ'יה (ניתן ב-21.05.1990 ומספרו 3111/89), לאחר שנציג העירייה הודה כי העירייה חייבה אותו בתשלום ארנונה על נכסים אשר לא היו בחזקתו או נכסים מסוכנים שאין לגבות ארנונה בגינם. הפרוטוקול המכיל את פסק הדין צורף כחלק מנ/2 כנספח 1 לו. אציין כי הנתבע לא ביאר מהו הנכס והתקופה שבגינם הוא טען שהעירייה חייבה אותו בתשלומים ללא הצדקה. אולם טענה הדומה לטענה זו נטענה בפירוט רב יותר בת"א 5609-01-12 פסק הדין בעניין הנכס הראשון.
כמו כן, במוצג נ/1 הנתבע טען כי אחרי ההליך שהתנהל בפני כבוד השופטת פרוקצ'יה התברר שהעירייה חייבת לו סכום של 159,000 ₪ בגין חיובי יתר, בהתאם לחישוב שבוצע על-ידי חברה חיצונית. הנתבע טען שסכום זה עומד על סך של 1 מיליון ₪ בשל ריבית והצמדה. טענות אלו נטענו ללא תימוכין ולכן דינן להידחות. הנתבע המשיך וטען כי נאלץ לשלם סכום של 45,000 ₪ לשם בדיקת התיק שלו בעירייה, לאחר שנאלץ להגיש את המסמכים שלוש פעמים, ונאמר לו כי התיק אבד, וזאת על מנת שתחלוף תקופת ההתיישנות בת 7 השנים.
בנוגע לטענות אשר במוצג נ/1, הרי שכאמור, אלו נטענו ללא כל תימוכין ולכן דינן להידחות.
באשר לטענת הקיזוז מכח פסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה - טענת הקיזוז כאמור, נדונה בהרחבה בפסק הדין בעניין הנכס הראשון על ידי כב' השופטת אילני. בהליך שבפניי הטענה שנטענה, חסרה, לא מפורטת ולא מבוארת, ולכן, לא ניתן לדון בה, ולא כל שכן לקבלה.
למעלה מן הצורך אבהיר, כי פסק הדין בעניין הנכס הראשון של כבוד השופטת אילני עסק בנכס ברחוב דוד המלך 23 והתייחס לתקופה שמיום 1.1.2006 ועד ליום 31.12.2011. באותו מקרה העירייה לא הכחישה כי היא חייבה את הנתבע ביתר, אולם טענה כי היא כבר זיכתה את חשבונו.
כבוד השופטת אילני דנה בהרחבה בטענת הקיזוז, הן בפן המשפטי והן בפן העובדתי, ומצאה כי הנתבע לא הצליח להרים את נטל השכנוע המוטל עליו וטענת קיזוז זו נדחתה. כבוד השופטת אילני לא מצאה כי במסמכים שהנתבע הגיש (מסמכים שכלל לא הוגשו בהליך הנדון), יש כדי להראות שהעירייה חבה לו כסף. במסמכים שהנתבע הגיש באותו הליך הופיעה יתרת חובה לאחר שבוצעו זיכויים בחשבון. כבוד השופטת אילני גם לא מצאה כי בפסק הדין של כבוד השופטת פרוקצ'יה, יש כדי להראות שהעירייה חבה כספים לנתבע. זאת, בין השאר, מאחר שפסק הדין של כב' השופטת פרוקצ'יה, אך מחק את התביעה של העירייה ולא נקבע בו כל ממצא פוזיטיבי ולפיו על העיריה להשיב לנתבע כספים.
הנטל להוכיח כי השומה, כפי שמופיעה בפנקסי העיריה, אינה נכונה, הינה על הטוען לכך. בנוסף, על הטוען לקיזוז להוכיח מה הם ההחזרים להם הוא זכאי. כאמור, במקרה הנדון, מלבד צירוף פסק הדין המוחק את תביעת העיריה וכן טענות נוספות שנטענו ללא תימוכין, לא עמד הנתבע בנטל.
כב' השופטת אילני קבעה בפסק הדין בעניין הנכס הראשון באופן ברור, כי העיריה הוכיחה שזיכתה את הנתבע במהלך השנים בזיכויים שהגיעו לו וכי סכום התביעה הינו לאחר ביצוע הקיזוזים (סעיף 21 לפסק הדין).
משנדונה טענת הקיזוז והוכרעה, מהווה הדבר השתק פלוגתא. כלל השתק הפלוגתא יונק את כוחו מעקרון סופיות הדיון. הפסיקה התוותה ארבעה תנאים להיווצרות השתק הפלוגתא. ראשית, כי "הפלוגתא העולה בכל אחת מההתדיינויות היא אכן אותה פלוגתא, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים". שנית, כי "קויים דיון בין הצדדים באותה פלוגתא במסגרת ההתדיינות הראשונה, ולצד שנגדו מועלית טענת השתק בהתדיינות השניה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא". שלישית, כי "ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה". רביעית, כי "ההכרעה הייתה חיונית לצורך פסק הדין שניתן בתובענה הראשונה" (ראו רע"א 682/07 לב לבייב נ' שמעון גילר (פורסם בנבו, 21.06.2007)).
במקרה דנן מתקיימים ארבעת התנאים לקיומו של השתק פלוגתא - קויים דיון בטענה זו והיא נדחתה בקביעה מפורשת ולפיה העיריה הוכיחה כי ביצעה את הזיכויים בחשבון הנתבע; טענה זו הייתה חיונית לצורך תוצאת פסק הדין, ולמעשה היוותה את עיקר המחלוקת.
משכך לא נותר לי אלא לדחות טענת קיזוז זו של הנתבע.
הטענה לקיזוז בשל היות הנתבע אמן ופסל
לטענת הנתבע, יש לקזז מסכום חוב הארנונה את ההנחה בארנונה המגיעה לאמנים ולבתי מלאכה. לדידו בשנת 2011 נחקק חוק בכנסת, לפיו יש לתת הנחה לאמנים. הנתבע אף האשים את התובעת בכך שלא פרסמה אודות מתן ההנחה לאמנים, וטען לחוסר תום לב מצידה בכך (עמוד 2 שורות 22-23 לפרוטוקול; עמוד 4, שורות 19-21 לפרוטוקול וכן עמוד 5 שורות 2-3 לפרוטוקול).
התובעת מנגד טענה, כי טענות אלו נוגעות לשאלת סיווג הנכס והסמכות נתונה למנהל הארנונה במסגרת הליך מינהלי ולא בהליך דנן (ר' עמוד 5 שורות 5-9 לפרוטוקול)
בכל הנוגע לתקיפת שומות ארנונה באשר לסיווג הנכס הנישום, קבע המחוקק דין ספציפי ב חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) התשל"ו – 1976, (להלן: " חוק הערר")
סעיף 3(א) לחוק הערר קובע כי מי שחויב בארנונה רשאי תוך 90 יום מקבלת הודעת התשלום להגיש השגה למנהל הארנונה בטענות שונות בהן סווג הנכס ( סעיף 3(א) (2) לחוק.
סעיף 3(א) (3) מאפשר אמנם העלאת טענה גם בהליך משפטי חרף אי מיצוי זכות ההשגה ברם זכות זו עומדת לנישום בטענת שאלת ההחזקה, להבדיל משאלת סווג הנכס (כפי שעולה בענייננו).
סעיף 6 (א) לחוק הערר מאפשר למי שרואה עצמו מקופח מהחלטת מנהל הארנונה לפנות בערר לועדת הערר תוך 30 יום מקבלת תשובת מנהל הארנונה, ובהתאם לסעיף 6(ב) מי שרואה עצמו מקופח מהחלטת ועדת הערר, רשאי לערער לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לענינים מנהליים.
ההלכה הפסוקה קבעה כי נישום המבקש להעלות טענות נגד חיובו בארנונה הנמנות בסעיף 3 לחוק הערר (לרבות טענות ביחס לסווג הנכס), מנוע מלהעלותן בכל הליך משפטי, זולת להליך אשר יועד לכך בחוק הערר (ראו ע"א 739/89 אהרון י.מיכקשוילי נ' עירית תל-אביב יפו פ"ד מה (3) 769; בג"צ 3585/94 אגודת בריכת מגדלי דוד המלך נ' עירית תל-אביב יפו [פורסם בנבו] תק-על כרך 94 (3) 1909; ע"א 1130/90 חברת מצות בישראל נ' עירית פתח תקווה פ"ד מו (4) 778.
יפים לעניין זה דבריו של בית המשפט ב-רע"א 2425/99 עירית נס ציונה נ' י.ח. ייזום והשקעות בע"מ [פורסם בנבו] נקבע:
"מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערעור על החבות במס, יש לילך בדרך אותה קבע, ואין להיעתר להליכים הבאים לעקוף הליכים אלה...".
הסמכות אם כן לדון בטענות אלו הינה לבית משפט לעניינים מנהליים. אין מחלוקת כי על שומות הארנונה נשוא התביעה לא הוגשה השגה, הנתבע אף העיד כי לא הגיש אחת כזו (עמוד 5 שורה 1 לפרוטוקול).
נוכח האמור, בית משפט זה נעדר סמכות לדון במקרה הנדון בשאלת סווג הנכס.
מעל לצורך אבהר, כי אף אם היתה נתונה הסמכות לבית משפט זה, הרי שהנתבע לא הוכיח כי אכן היה זכאי להנחה בשל היותו אמן. על אף שניתנו לנתבע הזדמנויות רבות להמציא אסמכתאות בגין הזכאות להנחה הנטענת, הנתבע לא פעל לעשות כן. לאחר דיון ההוכחות, הגיש הנתבע ביום 13.6.19 מסמך השלמת טיעונים. מסמך זה כלל בתוכו את נספח א'.
נספח זה אינו ראיה למתן ההנחה. מסמך זה הינו סוג של מודעה אשר לא מצוי בה כל סימון של רשות מקומית או ממשלתית והוא כולל בעיקרו מלל המודיע על מתן הנחה מטעם אגודת האמנים. אין במסמך המצורף להשלמת הטיעונים בכדי להרים את הנטל כי אכן קיימת הנחה כזו לאמנים, וכי בתקופה הרלוונטית לתביעה הנתבע אכן היה אומן שפעל מהנכס נשוא התביעה.
על כן ולאור האמור לעיל טענה זו של הנתבע נדחית.
הטענה לקיזוז בשל זכיית הנתבע בפרס הסוכה
לא מצאתי ממש בטענת הנתבע, ולפיה התובעת חבה לו סך של 66,500 ₪ בגין זכייתו בתחרות הקמת סוכה בכיכר ספרא. טענה זו של הנתבע נטענה בעלמא ולא צורפו להוכחתה ראיות.
משכך לא נותר לי אלא לדחות טענה זו של הנתבע.
הטענה לקיזוז בשל בדיקת התיק אצל הנתבעת
לא מצאתי ממש בטענת הנתבע כי פנה אל התובעת שלוש פעמים בכדי לבדוק חובותי ו. לא ברור כיצד מדוע ואיך נגבו ממנו סך של 45,000 ₪ בגין בדיקות אלה ש לטענתו ביצע.
משכך, אף טענה זו נדחית.
סוף דבר
לנוכח המפורט לעיל, אני מורה על השבת התיק להוצאה לפועל להמשך גביית החוב. בנוסף יישא הנתבע בהוצאות התובעת ובשכר טרחה בסך כולל של 7,337 ₪. לנוכח מצבו הרפואי והכלכלי של הנתבע, מוצע לצדדים לנסות ולהידבר ביניהם באשר לאפשרויות גביית החוב.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ג' תשרי תש"פ, 02 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.