הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 42743-02-17

בפני כבוד הרשם הבכיר בנימין בן סימון

תובע אופיר כהן

נגד

נתבעת עירית ירושלים

פסק דין

1. בפני תביעת נזיקין בגין הוצאות משפט בסך של 20,000 ₪ וזאת עקב משפט תעבורה כנגד התובע, שסירב לשלם קנס בסך של 250 ₪ והעדיף ל קיים משפט, חלף הקנס . בטרם דיון ההוכחות, הודיעה העירייה , כי החליטה לחזור בה מהאישום. התובע זוכה ו ביכר לתבוע הוצאות באמצעות תביעת נזיקין ולא מכוח סעיף 80 לחוק העונשין. מכאן התביעה שבפני.

א. להלן העובדות הצריכות לעניין

1. ביום 24.3.15 רשם פקח מטעם העירייה דוח חניה מס' 3911251-5 על סך 250 ש"ח לרכב התובע מ.ר. 52-805-51 שחנה ברחוב מבוא המתמיד בירושלים, וזאת למרות שהיה לרכב תו חניה. התובע ביקש להישפט ולא לשלם את הקנס בסך של 250 ₪. כעולה מתצהיר שהגיש התובע עולה, כי הרכב החונה הוא רכב מסוג מאזדה מ.ר 50-817-32 הנושא תו נכה, על שם אביו של התובע הנקרא אברהם כהן.

2. בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים התנהל הליך בפני כב' השופט פאול שטרק בעניין ת.פ. 7557/2015 (להלן: "התיק הפלילי").

3. ביום 13.4.16 נערכה ישיבת הקראה בתיק. בית המשפט הקריא את כתב האישום בפני הנאשם. התובע השיב, כי מדובר בתו חניה של נכה השייך לאביו, אשר "היה ברכב בעת מתן הדו"ח" אין מחלוקת שהרכב חנה במקום המיוחס לו. לטענת התובע , חניית הרכב לא היוותה הפרעה ממשית לתנועה. התובע הפנה לתיק דומה , לדעתו, בעניין ת"פ 2048/14 ברחוב רבי עקיבא , בו זיכה בית המשפט את החונה במקום. כן נטען על ידי התובע, כי מדובר באכיפה בררנית , כיוון שבמקום צולמה משאית. בתום הישיבה הוחלט , כי תתקיים ישיבת הוכחות.

4. ביום 21.8.16 זומן התובע לישיבת הוכחות ליום 8.1.17 בפני כב' השופט פאול שטרק בבית המשפט לענינים מקומיים בירושלים.

5. בפתח הישיבה שתוכננה לשמיעת עדויות וסיכומים, חזרה בה העירייה מהאישום ובהתאם לס עיף 94 (א) לחוק סדר הדין הפלילי זוכה התובע. בא כוח המאשימה אמר לפרוטוקול , כי מחמת הספק בלבד הוא מודיע על חזרה מאישום, וזאת לפנים משורת הדין . שכן , התעורר ספק האם רכב התובע גרם הפרעה ממשית ופוטנציאלית ל תנועה במקום החנייה . התובע אמר בתגובה, כי הוא "מבין שבהגינותו חזר בו [חברו] מכתב האישום " לפי סעיף 94 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. כן הביע דעתו , כי "חבל שזה לא נעשה לפני כן. הרכב לא הווה הפרעה ממשית לתנועה ".

6. לטענת התובע, הובהר והוסכם עם בא כוח העירייה , כי התובע ימצה זכויותיו במישור האזרחי וכך הוא פועל בתיק זה. מכאן התביעה.

ב. טענות התובע

1. לטענת התובע, במסגרת ההליך בבית המשפט לעניינים מקומיים, שהתברר כמיותר , נגרם לו נזק ממוני רב ולא מחויב המציאות. שעות עבודה רבות של התובע ירדו לטמיון, וזאת על מנת להיערך לישיבות בבית המשפט, לרבות הכנת חקירה נגדית לפקח שרשם דוח מיותר , רשלני ופוגעני, והכנת טיעונים לישיבת הסיכומים.

2. בנוסף, חזר התובע על טענתו שאף נטענה במסגרת התיק הפלילי, לפיה באזור שבו ניתן הדוח, לא ניתנו דוחות למשאיות שעמדו בסמוך זמן ממושך, ובאופן מובהק הפריעו לתנועה . משכך , טען, מדובר באכיפה בררנית , במסגרת הגנה מן הצדק. חרף האמור, העירייה התעקשה לנהל את התיק וגרמה לתובע נזק ממוני רב.

3. התובע ציין, לדוגמה, כי במסגרת הוצאותיו , יש לקחת בחשבון , כי נזקק לצלם תיק שהתנהל בביהמ"ש בעניין ע"פ 2048/2014 מדינת ישראל נ' מנוחה בקרמן, בו זוכתה הנאשמת ע"י כב' השופט ד"ר אוהד גורדון . זאת, כאשר באותו מקרה, דובר ברחוב הסמוך למקום מתן הדוח דנן, בכביש דו סטרי, וכאשר היה לרכב תו חניה לנכה.

4. לטענת התובע, אין לתת משקל לנימוקי התביעה בזיכוי לפי סעיף 94 (א) לחוק סדר הדין הפלילי. מבלי לגרוע מהאמור, לא ניתן כל הסבר מדוע רק בפתח ישיבת ההוכחות והסיכומים נזכרה הנתבעת להיות נדיבה, כביכול , ולבחון את התיק על יסוד אות ן ראיות שהיו בפניה ולא השתנו במאומה. לא ברור כיצד , לפתע פתאום , התעורר ספק, לשיטתה, כאשר קודם לכן לא התעורר כל ספק. טענת הנתבעת, לפיה, עקיפת הרכב חייבה גלישה לנתיב הנגדי הינה טענה הרחוקה מהאמת.

5. אם הייתה טורחת באת כוח הנתבעת לעיין בתמונה שצילם הפקח, או אז, הייתה נוכחת לראות בעליל, כי הרכב העוקף מצוי בנתיב לכיוון חניית הרכב של התובע ולא בכיוון הנגדי. זאת בעוד, בנתיב הנגדי חסמה משאית את הנתיב, כשלמשאית זו לא ניתן דוח חניה, בניגוד לדין ותוך אכיפה בררנית.

6. אין בסעיף 80 לחוק העונשין כדי לחסום תובעים למצות זכויותיהם בפן האזרחי . ראה בעניין זה פסק דין של כב' השופט רובין בתא"מ (שלום י-ם) 32947-06-12 מיכל שרהגטוב נ' מדינת ישראל, (פורסם בנבו, 7.4.13 ) וכן פס"ד של כב' השופט ד"ר עמי קובו ת"א (שלום רמלה) 1942-08-15 אמיר יוסף אלאלוף נ' עיריית פתח תקווה ואח' (פורסם בנבו, ביום 7.12.16).

7. מתמונות שצולמו במקום עולה במובהק, כי רכב הנכה שחנה באזור לא הפריע לתנועה. בנוסף, הנתבעת שעה שאכפה אכיפה בררנית. באזור חנו לכאורה, משאיות שהפריעו באופן מובהק לתנועה , בניגוד לחוק.

8. התובע אף טען, כי הנתבעת הפרה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, תוך קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לבין הנזקים שגרמה, שעה שידעה, או היה עליה לדעת, כי הדו"ח שניתן ובגינו ביקש התובע להישפט חסר סבירות לחלוטין. כך עולה מתמונות הפקח שצילם באזור החניה ועדותו. אין ספק, כי הנתבעת התרשלה בכך שהמתינה עם הזיכוי לשלב ההוכחות והסיכומים ישיבת ההקראה 13.4.16 וישיבת ההוכחות 8.1.17 ובינתיים גרמה לנזק לתובע.

ג. טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, עסקינן בתביעת נזיקין, שהוגשה בחוסר הגינות מצד התובע, תוך ניצול לרעה של הליך זה והצגה מגמתית של הנסיבות בגינן בוטל דוח חניה שנרשם לחובתו. הנתבעת עשתה שימוש בסמכות המוקנית לה , על פי חוק , ליתן דוח חניה לתובע, ולאחר בחינת הראיות, טענות התובע ושמיעת המלצות בית המשפט לעניינים מקומיים אשר דן בתיק, התעורר בקרבה ספק קל ביחס למרכיב מסוים בדוח.

2. ספק בעיני הנתבעת, גם היום, אם מדובר בעניין שיש בו כדי לזכות את הנאשם. הנתבעת לפיכך, הפעילה את שיקול הדעת המוקנה לה והסכימה להמליץ על זיכוי , לפנים משורת הדין, על מנת לחסוך בזמנו היקר של ביהמ"ש והתובע זוכה בעקבות כך.

3. ככל שהתובע היה סבור, כי זכאי הוא להוצאות משפט בגין הזיכוי, הרי שהיה עליו לפנות לבית המשפט שזיכה אותו, בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין. התובע בחר שלא לעשות כן ולא בכדי, שכן היה ברור מנסיבות המקרה, כי אין כל סיכוי סביר שבית המשפט היה פוסק לו הוצאות, לפי סעיף זה. משכך, הודיע התובע לבית המשפט לעניינים מקומיים כי הוא ינסה את מזלו בתביעה אזרחית. התובע ציין זאת כאילו מדובר בהסכמה עם התביעה, ולכך לא היה כל שחר.

4. לפיכך, תחת פנייה לפי הוראות החוק הרלוונטי לקבלת הוצאות משפט בגין זיכוי בהליך פלילי, מנסה התובע לטעון בהליך אזרחי בעילה של רשלנות, שאין לו כל מקום או יסוד,
והוא מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט. בייחוד כשעסקינן בהליך פלילי , לו התווה המחוקק מנגנון נפרד וברור. בנסיבות אלה הנתבעת טוענת, כי יש לדחות על הסף את התביעה ולהשית על התובע את הוצאות הטיפול בה על ידי הנתבעת, שלא לצורך.

5. באשר לטענה לרשלנות בעצם רישום הדו"ח, טוענת הנתבעת שהדו"ח נרשם כדין וזאת לאחר שרכבו של התובע חנה בחניה אסורה בתחום נתיב נסיעה, תוך הפרעה ממשית לתנועה ואילוץ רכבים שעברו במקום לסטות לנתיב הנסיעה הנגדי וכל זאת בניגוד גמור לקבוע בחוק חניה לנכים תשנ"ד 1993 (להלן :"חוק חניה לנכים") ולפיכך לא הייתה כל רשלנות ברישום הדו"ח.

6. יובהר, כי חזרתו של התובע המוסמך מכתב האישום נעשתה מחמת הספק באשר "להפרעה הממשית" שנגרמה לתנועה ברוח חוק חניה לנכים ולפנים משורת הדין ועוד טרם דיון הוכחות. כך ג ם תועדו הדברים בפרוטוקול הדיון מיום 08.01.2017.

7. הנתבעת טוענת, כי אין בחזרה מן האישום כדי להוכיח רשלנות מצידה, וההיפך הוא הנכון. החזרה מהאישום מעידה על הפעלת שיקול דעת בריא, עצמאי, וחוקי, ואף מהווה התנהגות מקלה עם התובע, לפנים משורת הדין. פעולות אלה כולן מהוות חלק מסמכותה המנהלית והפלילית של הנתבעת והיא עשתה בה שימוש סביר, הוגן וראוי לחלוטין.

8. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי ככל שנגרמו לתובע נזקים, הרי שאין לו אלא להלין על עצמו וזאת לאור התנהלותו בחניית רכב בתחום נתיב נסיעה תוך הפרעה ממשית לתנועה ובניגוד לחוק חניה לנכים.

9. בכל מקרה , טוענת הנתבעת, כי סכום הנזקים הנתבעים מופקע ומופרך ואין לו כל מקום ואף כל ראיה. מבלי שצירף לכתב התביעה אסמכתא כלשהי שיש בה כדי להעיד על הפסד ימי עבודה, לרבות תלוש משכורת המוכיח את גובה שכרו. לא זאת בלבד, התובע דורש לא פחות מ - 3,000 ש"ח בגין הוצאות משפט וניהול התיק הפלילי וזאת מבלי שצורפה כל חשבונית המעידה על תשלום כאמור. התנהלות זו של התובע רק מעידה על חוסר תום ליבו ועל ניצול לרעה של הליכי המשפט ודרישת כספי ציבור שאינם מגיעים לתבוע.

10. בבתי משפט מקומיים מתנהלים אלפי תיקי חניה בשנה ובמקרים בהם קיים ספק קל להרשעה, ראוי כי התביעה העירונית תחזור מן האישום לפנים משורת הדין, כפי שנעשה במקרה דנן, ולא תכביד על בתי המשפט בניהול הליכים משפטיים ארוכים. לא פחות חשוב מכך, יודגש, כי אין בחזרה מאישום מכתב אישום כלשהו כדי להעיד, כי הוא הוגש מלכתחילה ברשלנות, או שלא כדין, או ללא יסוד. כל מסקנה שונה מכך מובילה לחתירה תחת תכלית הדין הפלילי כולו.

11. לגופו של עניין, בהתאם לרישומי הפקח וצילומי הרכב עולה באופן ברור ביותר, כי הרכב חנה בתחום חניה אסורה, בניגוד לתמרור 433 (המורה על איסור חניה או עצירה) וחסם חלק מנתיב נסיעה בכביש דו סטרי. כמו כן, מהתמונות שצולמו על ידי הפקח ניתן ללמוד בנקל כי מכונית מסוג "מיצובישי" כחולה שעברה במקום נאלצה לתמרן, לעקוף את רכבו של התובע ולסטות אל תחום נתיב הנסיעה הנגדי.

12. עוד יצוין, כי הפקח שערך את הדו"ח ציין ברישומיו כי נצפה ברכב תג נכה ועל אף זאת, ולאחר שהפעיל את שיקול דעתו, רשם את הדו"ח וזאת לאור ההפרעה הממשית בה הבחין
במו עיניו קודם לרישום הדו"ח.

13. כמו כן, הנתבעת טוענת, כי עצם הבסיס להגנתו של התובע בדבר חוקיות הדו"ח הינה כי הרכב נשא תג נכה השייך לאביו. בעניין זה יצוין, כי לא נסתר מעיני הנתבעת כי למסמכי התביעה תצהיר ממר אברהם כהן, אביו של התובע לפיו במועד רישום הדו"ח "הביא אותי הבן (הכוונה לתובע ש.ל) לאזור העיר לסידורים שונים". עם זאת, מלבד תצהיר כללי ולקוני זה לא צורפה לתביעה דנן כל הוכחה אמתית כי הרכב שימש את הנכה בעל התג במועד רישום הדו"ח. ויודגש, כי לא ברור לאיזה "סידורים שונים" כיוון מר כהן.

14. באשר לטענת התובע לאכיפה בררנית, טוענת הנתבעת , כי מדובר בטענה שאינה מן העניין ואין בה כדי לפגוע בחוקיות הדוח. התובע מפנה בכתב התביעה למשאית צהובה מסוג "דאף" (להלן: "המשאית") שחנתה במקביל לרכבו של התובע לה לא נרשם דוח חניה. בעניין זה יצוין, כי אין מחלוקת שמדובר במשאית אשר חנתה בצמוד לאתר בניה ולצורך פינוי פסולות בניין מאתר הבניה (כך ניתן ללמוד בקלות גם מהתמונות שצורפו לכתב התביעה).

ד. דיון

1. גרסת התובע:
" ש. מדובר ברכב הפרטי שלך
ת. [התובע] כן. דובר אז. היום יש לי רכב אחר
ש. אתה נוסע לבד באופן קבוע
ת. נכון. הייתי נוסע בה לבד באותה תקופה
ש. מי מחזיק באופן קבוע בתו הנכה, באופן קבוע הוא נמצא ברכב
ת. כן. אבא שלי אחרי אירוע מוחי קשה, יש לו סכרת ויתר לחץ דם ואני מסיע אותו ולוקח אותו לכל מיני מקומות. אני לוקח אותו ואני הבן הגדול שלו. אני מכבד את ההורים
ש. יוצא לך לנסוע ברכב לא רק למטרה לקחת את האב שלך
ת. כן
ש. וגם אז תו הנכה נמצא ברכב
ת. התו נמצא באופן קבוע כשאני לוקח את אבא שלי. ברגע שאבא שלי נמצא איתי וכאשר זה לשימושו של נכה. גם בתיק בעניינים מקומיים נשוא ההליך, היתה הסכמה שבמידה ואבא שלי יגיש תצהיר מתאים הם יסתפקו בתצהיר של אבא שלי וכך זה היה. אני מפנה את בית המשפט לפרוטוקול בעניינים מקומיים מיום 13/4 לשורת הצהרה של ב"כ המאשימה. יש פה לא רק השתק פלוגתא, למעשה זה מוסכם שבמידה ואבא שלי יגיש תצהיר אז לא יצטרך להגיע לעדות ויהיה מקובל על המאשימה כי אבא שלי ישתמש ברכב באותו זמן. אבא שלי הגיש תצהיר לבית המשפט לעניינים מקומיים. יש כאן השתק עילה/פלוגתא, האם אבא שלי השתמש ברכב באותה עת. לא ייתכן שפעם אחת יהיה מקובל ופה בהליך האזרחי זה לא מקובל. צירפתי את התצהיר של אבא שלי לכתב התביעה."

2. גרסת הפקח:
"ש. כלומר במחשבה לאחור, לא מדובר פה בהפרעה ממשית, אלא הפרעה מסויימת מבחינתך, כי המיצובישי יכול לנסוע בלי בעיה
ת. [הפקח] תפנה אותי לאיזה סעיף נתתי בדו"ח
ש. מפנה אותך
ת. אני אומר " רכב פרטי עם תו נכה, חונה בניגוד לתמרור 433 ובתוך נתיב נסיעה בכביש דו סטרי". הדו"ח ניתן על סעיף 10, אין עצירה ובמקביל להערות הפקח שרשמתי שם הוספתי שזה בתוך נתיב נסיעה. לפי הנחיה של המנהלים וזה עבר בדרגים של כל הפיקוח, במקום ניתן דוחות לכלל רכבים, בין אם זה תו נכה או אפילו רכב עם מספר לבן, סי.סי./די, כיוון שזה נתיב דו סטרי שמהנתיב הימני שבאים מרחוב מאיר שחם הנתיב רחב והוא נסגר ומצטמצם לנתיב יותר קטן. כמו כן, ההנחיה גורפת לכלל הרכבים במקום. רכב שחונה בנתיב הזה מקבל דו"ח על סעיף 10 ומצויין בהערות הפקח כי זה גם נתיב נסיעה. אם וכאשר אני רואה שיש פקק תנועה ויש רכב בניגוד שמנסה להגיע ולעבור/לעקוף, הסעיף הוא סעיף 14 הפרעה לתנועה
ש. אמרת שהיתה הנחיה שכזאת, איפה ההנחיה מסודרת בדרגים הגבוהים שהורו לכלל הפקחים לתת דוחות במקום, לא משנה למי, גם לרכבים של נכים
ת. יש הנחיה כזאת. לא יודע אם זה כתוב.
ש. חוק חניה לנכים גובר על כל הנחיה, החוק הוא מפורש, יש קושי רב במציאת מקומות חניה באזור
ת. נכון, יש קושי רב במציאת חניה. אנו מודעים לעניין הזה. אנו מנסים להתחשב ככל הניתן, כמובן במקביל לחוק נכים שלא נגרמת הפרעה לא לתנועה, לא להולכי רכב. אני נותן דוגמא, בדיוק בפינה של מאיר שחם יש שם מדרכה רחבה, לרוב יש שם בדרך כלל רכב נכה אחד שעומד שם ואנו מאפשרים לו, יש מעבר רציף."

ה. מסגרת נורמטיבית

1. התובע בחר לתבוע הוצאות משפט במסגרת תביעת נזיקין. בעניין 4584/10 מ"י נ' שובר (פורסם בנבו ותקדין, להלן: "עניין שובר") נאמר על ידי בית המשפט העליון , כי הדין מאפשר לתובע לבחור בין שני מסלולים: תביעה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, או תביעת רשלנות מכוח פקודת הנזיקין. נטל ההוכחה קל יותר במסלול מכוח סעיף 80: בין היתר, התובע איננו נדרש להוכיח את שיעור הנזק שנגרם לו, או התקיימותו של קשר סיבתי בין התרשלות לבין הנזק. ואולם, בד בבד, שיעור הפיצוי לו עשוי להיות זכאי התובע - גדול יותר במסלול השני: לפיצוי מכוח סעיף 80 ישנה תקרה מקסימאלית, על פי מספר ימי המעצר והיקף הוצאות ההגנה המשפטית.

2. לחלופין, נאמר בעניין שובר, כי התובע יכול לבחור במסל ול של תובענה מכוח פקודת הנזיקין. ברם , במקרה זה , נטל ההוכחה כבד יותר. עליו להוכיח - כמו בכל תביעת רשלנות - התקיימות כל יסודות העוולה: חובת זהירות מושגית וקונקרטית, התרשלות, קשר סיבתי ונזק. רק אם ישכנע את בית המשפט, במאזן הסתברויות כנדרש, יזכה בפיצוי. למעט כמה חריגים, המתווה הקל והיעיל - בשל העדר הצורך לנהל משפט - הוא במסלול של סעיף 80 לחוק העונשין.

3. סעיף 80 לחוק העונשין מורה כדלקמן:
"(א)משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב–1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

4. סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו , יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (דברי הנשיא ברק בע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל). בדברי ההסבר לחקיקתו של סעיף 80 נאמר על ידי כב' השופט מישאל חשין, כי "הסעיף [סעיף 80 לחוק העונשין – מ' ח'] מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר" ((ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל (להלן: "עניין דבש" )).

5. סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין השיקולים על-ידי התנאים שנקבעו בו: הנאשם זוכה או שבוטל האישום נגדו וכן מתקיימת אחת משתי עילות זכאות ש"לא היה יסוד להאשמה" או שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" – והכול לפי שיקול-דעתו של בית-המשפט (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל). שתי עילות הזכאות הן גמישות, ובית-המשפט עמד בהרחבה על מהותן ופרשנותן בפסק-הדין שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבית-המשפט העליון (עניין דבש).

6. אשר לעילת הזכאות הראשונה – "לא היה יסוד להאשמה" – הלכה פסוקה היא כי בית-המשפט יבדוק אם היה יסוד להאשמה לאור התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב-האישום. כך נאמר כי "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו" (עניין דבש).

7. אשר לעילת הזכאות השנייה – "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", הרי ש מן הפסיקה עולה רשימה של נסיבות שעל-פיהן יש שייפסקו הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה. במסגרת הקבוצה הראשונה ניתנו הדוגמאות הבאות: כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים; התביעה התרשלה בבדיקת טענת אליבי של הנאשם; היה זיכוי מוחלט מן האשמה בנסיבות מסוימות, להבדיל מזיכוי מחמת הספק; הוכח שהנאשם נפל קורבן לעלילה. לכך ניתן להוסיף גם מצב שבו היה הנאשם נתון במעצר במשך תקופה ממושכת, והתביעה הייתה יכולה לחזור בה מן האישום בשלב מוקדם יותר מן השלב שבו חזרה בה. הקבוצה השנייה עניינה הנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם, כמו לדוגמה כאשר נפגע התא המשפחתי של הנאשם; לנאשם נגרם נזק כלכלי, או נפגעה בריאותו.

8. במסגרת ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל (להלן: "ענין חגי יוסף") , הותוו על ידי בית המשפט העליון קווים מנחים לעניין הגשת תביעה לקבלת הוצאות משפט, לפי פקודת הנזיקין. נקודת המוצא היא עוולת הרשלנות. לקיום עוולת הרשלנות על-פי סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) נדרשת חובת זהירות מושגית של המזיק כלפי הניזוק; חובת זהירות קונקרטית המוטלת על המזיק כלפי הניזוק; מעשה או מחדל רשלני המהווה הפרה של חובת הזהירות; וקיומו של קשר סיבתי בין הפרת חובת הזהירות לבין הנזק שנגרם (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123 (1982) (להלן: "ענין ועקנין"); ע"א 9245/99 ויינברג נ' אריאן, פ"ד נח(4) 769, 800 (2004)).

9. משנקבע, כי קיימת על המזיק חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק, יש לבחון אם חובה זו הופרה על-ידי המזיק, והאם התרשל בדרך התנהגותו. שאלה זו גם היא נבחנת על-פי אמת-מידה של סבירות. השאלה היא האם המזיק סטה מרמת ההתנהגות הנדרשת באופן סביר על-פי נורמות התנהגות ראויות בחברה. (ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 47 ([פורסם בנבו], 25.5.2006) (להלן: ענין עיריית חיפה)).

10. לבסוף, נדרש קשר סיבתי בין המעשה או המחדל הרשלני לבין הנזק שנגרם (סעיף 64 לפקודת הנזיקין). במסגרת זו, נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי: האם היתה ההתרשלות בבחינת גורם-בלעדיו-אין להתרחשות הנזק, או שהנזק היה מתרחש גם אלמלא הופרה החובה, ואף אם היו ננקטים אמצעי זהירות מתאימים. כן נבחן קיומו של קשר סיבתי משפטי: האחריות תוטל מקום שאשמו של המזיק הוא הסיבה, או אחת הסיבות, לקרות הנזק, אך לא יראו באשמו גורם לנזק אם אשמו של אחר היה הגורם המכריע להתרחשותו.

11. בעניין חגי יוסף נאמר, כי רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה (סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982). התובע בהליך הפלילי מייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי (בש"פ 2602/96 זינגר (בן צבי) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 231, 237 (1996). כוחו וסמכויותיו של התובע הם נרחבים. הוא בעל מעמד בשלבי החקירה הפלילית של חשודים, בהנעת הליכי מעצר ושחרור, בהחלטה על הגשת אישום או סגירת תיק פלילי, ובניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו. סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מולידות חובת זהירות מושגית וקונקרטית על התובע במסגרת עוולת הרשלנות.

ו. מהכלל אל הפרט

1. החוק הספציפי למקרה שבפני הוא חוק חניית נכים. סעיף 2 לחוק קובע ארבעה תנאים מצטברים, אשר בהתקיימם רשאי נכה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו ברגיל. התנאים הם כדלקמן: ראשית, "בסמוך למקום האמור אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה" (סעיף 2(א)(1) ); שנית, כי "בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה" (סעיף 2(א)(2) ); שלישית, כי "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים" (סעיף 2(א)(3) ); וכי רביעית, "החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה" (סעיף 2(א)(4) ).

2. במסגרת רע"פ 5273/12 גיא ואח' נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, ניתן ביום 9.5.13) הוגדרה על ידי כב' השופט אליקים רובינשטיין הפרעה ממשית לתנועה. לפי דבריו: "המונח "הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) משמעו הפרעה לכל שימוש המותר במרחב הציבורי, וכי המדובר בהפרעה פוטנציאלית."

3. במסגרת תצהיר מטעם הפקח שרשם את הדוח נאמר, כי רכב התובע חנה ברחוב מבוא המתמיד בירושלים. הרכב חנה בתחום חניה אסורה בניגוד לתמרור 433 המורה על איסור חניה או עצירה ואשר חסם חלק מנתיב נסיעה בכביש דו סטרי. מהתמונות שצילם הפקח נטען, כי רכב מסוג מיצובישי בצבע כחול נאל ץ לתמרן ולעקוף את רכבו של התובע ולסטות לתחום נתיב הנסיעה הנגדי.

4. מעדותו של הפקח מהתמונות שהוצגו לבית המשפט ומעדות התובע מתקבלת התמונה הבאה: מדובר בקטע כביש שבו שלושה נתיבים. בצידו המערבי של הרחוב מול המקום שבו חנה רכב התובע היה בזמן הרלוונטי אתר בניה. העירייה התירה למשאיות המשרתות את אתר הבנייה לחנות ולפעול בנתיב התנועה מצפון לדרום ולמעשה לחסום את נתיב התנועה מצפון לדרום. מעדותו של הפקח עולה, כי המשאיות אשר חסמו את כל נתיב הנסיעה הנגדי חנו באישור , שכן חנו שם בהקשר לאתר בניה סמוך (עמ' 6, שור' 18-28 לפרו'). מנגד, היה נתיב כפול שבאחד מנתיביו, בסמוך למדרכה החנה התובע את רכבו (עמ' 4, שור' 26-34 לפרו') . לאחר שהנתיב הצפוני נחסם על ידי משאיות , הפך כל קטע הרחוב המזרחי לדו כיווני. המשמעות היא שרכב החונה באזור שבו חנה רכב התובע גורם לכלי הרכב הבאים מדרום לעקוף אותו ובכך מפריע לתנועה המגיעה מצפון. הפקח העיד כי ניתנה לו הוראה לאכוף חניה של כל רכב באזור שבו חנה רכב התובע (עמ' 7, שור' 24-29 לפרו').

5. במסגרת כתבי טענות הנתבעת הוסבר, כי נסיגת הנתבעת מ האישום נבעה מכך כי התעורר ספק בקרב התביעה באשר לתביעה זו. בעניין השיקולים שעל התביעה לשקול, נאמר בענין דבש, כי " שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב-האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי". אכן, בחינת תשתית הראיות מעלה, כי בצידו המערבי של הרחוב, מול המקום שבו חנה רכב התובע , היה בזמן הרלוונטי לתביעה אתר בניה. העירייה התירה למשאיות המשרתות את אתר הבנייה לחנות ולשרת את אתר הבנייה. בכך נחסם נתיב תנועה מצפון לדרום. חסימת הנתיב לצורכי בנייה נמצאת בסמכותה של העירייה ואין להטיל בה רבב בשל ענייין זה. החשוב הוא שנוצר נתיב כפול בקטע הרחוב המזרחי. הנה כי כן, מקום שרכב התובע בחר לחנות את רכבו באחד הנתיבים, בכך יצר הפרעה ממשית ופוטנציאלית לתנועה המגיעה מצפון ובכלל . בעניין זה, יש לקחת בחשבון כי "קנה המידה המשמש בבחינת קיומה של הפרעה ממשית הוא אובייקטיבי. אין ענינו במחשבתו הפרטית של נושא התו החונה, בידיעתו או בכוונתו. בדומה, אין האיסור על הפרעה ממשית מצמצם עצמו להפרעה, המתקיימת באורח נקודתי עם תחילתה של פעולת החניה. ענייננו בהפרעה, העלולה לקרות בכל אחד מן הרגעים שבהם נמשכת החניה, עד לסופה. זוהי, אפוא, הפרעה פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה. " (ראה חנ (ביש"א) 35454-07-13 עירית עפולה נ' איתן לויט).

6. בכל מקרה, לא ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה , או כי ברור היה שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או שלא הייתה תשתית ראיות ראויה במקרה דנן. יש לומר, כי תובע סביר אשר צריך היה לבחון באורח אובייקטיבי את הראיות שהי ו בפני התביעה , ולהחליט באם להגיש תביעה אם לאו - סביר להניח שהיה מגיע למסקנה כי יש בנמצא ראיות לכאורה לבסס הרשעה במקרה דנן . זאת ועוד, לא הוכח על ידי התובע כלל ועיקר כי התביעה חרגה ממבחן הסבירות, או שנהגה בחוסר זהירות. בעניין זה הכלל הוא ש מקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, "לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יֵצֵא נאשם זכאי בדינו. ככל גוף מינהלי חייבת התביעה לפעול בסבירות ובתום-לב, ואמת-המידה של הסבירות מאזנת בין השיקולים המושכים לצדדים" (ענין דבש).

7. קביעה של התביעה כי מדובר במקרה שיש בו ספק היא קביעה שיש בה היגיון ואומץ לב אזרחי. מקום שהחוק מותיר בידי אדם שיקול דעת כה רחב להחליט האם חניה שביצע מהווה הפרעה ממשית לתנועה הרי שההחלטה להעמיד לדין תהא בדרך כלל מלווה בספק רב ותוך רגישות מירבית לזכות הנגישות וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם להשתלב בכל מקום וגם בכביש, ככל שניתן הדבר. אשר על כן הנסיגה מהתביעה בשל ספק אינה צריכה לעמוד לרועץ לנתבעת. ההיפך הוא הנכון.

8. עניין ע"פ 1382/00, פ"ד נו(4) 714 בן ארויה נ' מדינת ישראל צריך ללמדנו רבות בעוסקנו במקרה דנן. בראש ובראשונה, ייאמר שהנסיבות בעניין בן ארויה חמורות יותר מאשר הנסיבות במקרה שלפני, מבחינת התובע. בעניין בן ארויה, מדובר באדם שהורשע בבית משפט לתעבורה, עקב נסיעה במהירות של 75 קמ"ש בדרך עירונית שהמהירות המותרת בה 50 קמ"ש. בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקבל ערעורו של בן ארויה על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה, והוא זוכה מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית. בקשתו להשבת הוצאות משפט לפי סעיף 80(א) ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 נדחתה בבית המשפט המחוזי והוא הגיש ערעור בעניין ההוצאות לבית המשפט העליון וזאת על פי סעיף 80 לחוק העונשין , שכידוע, הנטל ההוכחה הנדרש קטן יותר המהמקרה שבפני שהוא לפי דיני הנזיקין. בקשתו של בן ארויה להוצאות נדחתה והדחייה צריכה ללמד שמקל וחומר יש לדחות את התביעה שלפני. יחד עם זאת, לא מן המותר לדון בנימוקים לדחיית התביעה בעניין בן ארויה והמשליכים למקרה דנן;

9. ראשית, נאמר שבין השיקולים שיש לקחת בעניין פיצוי הוא הימנעות בית המשפט מהרתעת יתר של התביעה וכך נאמר:

" החלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" בסעיף 80(א) לחוק העונשין נועדה להרחיב את מסגרת המקרים שבהם יינתן פיצוי לנאשם שזוכה, והיא מקנה לבית- המשפט שיקול-דעת רחב לעניין פיצוי ושיפוי. עם זאת הרחבה זו אינה ללא מצרים, ועל בית-המשפט המפעיל את שיקול-דעתו לאזן בין מכלול השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין הפגיעה בו עקב האישום ובין האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים ראיות מספיקות לאישום בלא הרתעת-יתר של התביעה."

10. שנית, חשובים הם לענייננו, דברי בית המשפט העליון בעניין בן ארויה ולפיהם בעבירות קלות שעונשן קנס, הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו. כן נאמר, כי במקרה זה " אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה, כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה, והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית, כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו". ואולם, "לעומת זאת במקרים שבהם זוכה הנאשם זיכוי "טכני" מחמת היעדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו".

11. שלישית, בעניין בן ארויה נאמר כי "זיכוי "מוחלט" המשמש ככלל שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצויים או הוצאות, מושתת בעיקרו על קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר עבירה. לעומת זאת, זיכוי מחמת הספק , או זיכוי "טכני" בהיעדר קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר את העבירה, הם כשלעצמם אינם מצדיקים פיצוי נאשם או שיפויו. הבחנה זו מקובלת לא רק בשיטת המשפט שלנו, אלא גם בשיטות משפט אחרות . יצויין כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין בן ארויה היה מפורט מפסק הדין אשר זיכה את התובע בענייננו ובו נאמר, כי בן ארויה מזוכה כיוון שלא הובא בפני בית המשפט יומן המפעיל לגבי תקינות המכשיר וכן, כי לא הוכח היסוד השני של העבירה ולפיו המערער נהג במהירות העולה על המותר. על זיכוי זה נאמר בפסק הדין בעניין בן ארויה, כי "אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה המיוחסת לו".

12. מכל המקובץ דין התביעה להידחות. התובע לא צלח את המשוכות שמציבה בפניו תביעת נזיקין מעין זו. סבורני שהעירייה נהגה בסבירות רבה מקום שרשמה דוח תנועה לתובע בגין החניה שהחנה את רכבו. כפי שהוכח חניית התובע במקום ובנסיבות יכולה הייתה להיחשב כהפרעה ממשית ופוטנציאלית לתנועה. התנהלות התביעה לאור סירובו של התובע לשלם את הקנס נראית כהתנהלות סבירה וזהירה. גם ההחלטה לסגת מהתביעה נראית כהחלטה סבירה. יש לקחת בחשבון כי לאור כל הפרמטרים שהוצגו לרבות פסק דין בן אוריה המסקנה צריכה להיות כי אין מקום לשלם הוצאות לתובע. לא מן המותר לציין כי להקבלה לע"פ 2048/2014 מדינת ישראל נגד מנוחה בקרמן, שם זוכתה נאשמת בעלת תג נכה אשר חנתה בכביש דו סטרי, אין לה מקום, שכן מדובר ברחובות שונים ובנסיבות שונות לחלוטין. לא מן המותר לציין כי תביעת הנאשמת להוצאות נדחתה בנימוק לפיו זיכוי הנאשמת נעשה על סמן ניתוח עצם ההפרעה שנגרמה בחנייתה וקביעה כי הדבר אינו עולה כדי הסייג לזכות שהוענקה בסעיף 2 להוק חנית נכים. לא ניתן לקבוע שלא היה בסיס לאישום או כי נפל פגם בעצם ההעמדה לדין.

13. לאור האמור התביעה נדחית. בנסיבות, כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ג' אב תשע"ח, 15 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה