הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 42045-02-16

בפני
כבוד ה רשם הבכיר בנימין בן סימון

תובעת

הראל חברה לביטוח בע"מ

נגד

נתבעת

טלסולר הראל בע"מ

פסק דין

לפני בקשת הנתבעת, במסגרת הליך בסדר דין מהיר, לקבוע הוצאות משפט, לאחר שהתובעת משכה את תביעתה.

א. רקע

  1. התובעת, הראל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "התובעת") הייתה בתקופה הרלוונטית לתובענה, מבטחת דירה ותכולה של בית מגורים פרטי בהר אדר ( להלן: "הבית").
  2. הנתבעת, טלסולר הראל בע"מ ( להלן: "הנתבעת") היא חברה העוסקת באספקת סולר ללקוחות פרטיים ועסקיים.
  3. התובעת הגישה תביעה לבית משפט השלום בתל אביב. במסגרתה טענה, כי בתאריך 6.1.2015, ספק הסולר מטעם הנתבעת מילא סולר במיכל הסולר, אשר בחצר הבית. לפי הטענה, הספק לא פתח את שסתום הלחץ שבמיכל, גרם להתבקעות מיכל ואגב כך להצפת חצר הבית בסולר ( להלן: "ההצפה"). כתוצאה מהאמור נגרמו בבית נזקים כמפורט בחוות דעת השמאי שצורפה לכתב התביעה. לטענת התובעת, היא שילמה עקב אירוע ההצפה ובגין הנזקים למבוטח ולשמאי סך של 35,851 ₪.
  4. הנתבעת הגישה כתב הגנה, במסגרתו ביקשה לדחות את התביעה על הסף מפאת חוסר סמכות מקומית, או לחילופין להורות על העברת התובענה לבית משפט השלום בירושלים. הנתבעת ביקשה מבית המשפט המוסמך לדחות את התביעה כנגד הנתבעת. לכתב הגנתה צירפה הנתבעת חוות דעת מומחה ערוכה על ידי מהנדס מכונות וחומרים וחוות דעת שמאי.
  5. בתאריך 30.9.2016 ניתנה החלטה על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום במחוז ירושלים.
  6. בתאריך 20.6.2017 הגישה התובעת בקשה לדחיית התובענה כנגד הנתבעת, מהנימוק, כי נבצר ממנה לנהל את ההליך בתיק דנן בשל סיבות רפואיות מטעם העד היחיד מטעמה. התובעת ציינה בבקשתה, כי היא משאירה את שאלת ההוצאות לשיקול דעתו של בית המשפט.
  7. בתאריך 21.6.2017 ניתנה החלטה על ידי לדחות התביעה. כמו כן, קבעתי, כי התובעת תשלם הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ לנתבעת.
  8. הנתבעת הגישה בקשתה לביטול ההחלטה, ככל שנוגעת לפסיקת הוצאות לטובת הנתבעת. הנתבעת ביקשה לתת משקל ראוי לכך, כי לנתבעת לא ניתנה זכות תגובה לבקשה לדחיית התובענה ולפסיקת הוצאות בטרם מתן ההחלטה, כמו גם לעובדה, לטענתה, כי הבקשה למעשה הוגשה על ידי התובעת במחטף, תוך הסתרת עמדת הנתבעת לעניין ההוצאות הראויות בהליך.
  9. ביום 22.6.2017 ניתנה החלטה על ידי על דחיית בקשת הנתבעת.

10. הנתבעת הגישה ערעור על ההחלטה ( ע"א 13672-07-17). בית המשפט שלערעור ( כב' השופט ע' שחם) קיבל את עמדת הנתבעת, לפיה, כיוון שלא ניתנה לנתבעת הזדמנות להציג את טענותיה לעניין החיוב בהוצאות, נפל פגם בהליך. בית המשפט המחוזי סבר, כי במועד הגשת הבקשה לדחיית התביעה, היה על התובעת להציג לבית משפט קמא את עמדת הנתבעת בעניין ההוצאות. הערעור התקבל אפוא והתיק הוחזר לבית משפט זה, על מנת שיכריע בנושא ההוצאות לאחר קבלת טענות מסודרות מאת הצדדים. מכאן ההליך שבפני.

ב. טענות הנתבעת

1. לטענת הנתבעת, התובעת גררה את הנתבעת להליך נפל בזדון, תוך רשלנות, וכתוצאה מכך גרמה לה לנזקים ולחסרון כיס בשל הוצאות כלכליות שנדרשה להוציא בפועל בסך 22,230 ₪ בשל ההליך.

2. ההליך שננקט על ידי התובעת היה במסגרת סדר דין מהיר. על פי דין נדרשה הנתבעת לצרף תצהירים, חוות דעת מומחים ואת כל הראיות והמסמכים הנוגעים להגנתה כבר בתחילת ההליך במועד הגשת כתב ההגנה. כך, שהוצאותיה הריאליות התגבשו כבר בשלב מוקדם מאוד של ההליך המשפטי.

3. משלא טענה התובעת בבקשתה לנסיבות מיוחדות, שיש בהן כדי לשלול פסיקת הוצאות ריאליות, הרי שאין צידוק שהנתבעת שהתביעה נגדה נדחתה תישא בעצמה, אפילו מקצת ההוצאות שנאלצה להוציאן.

4. התובעת נהגה בצורה פזיזה. בפני בית המשפט הונח כתב תביעה "גנרי", נעדר כל תוכן וייחודיות כשהראיה היחידה שצורפה אליו היא רשומה פנימית, של התובעת ( דו"ח שמאי לצורך אומדן). אשר גם בה אין כל ראיה אמתית ומבוססת ביחס לנטען בכתב התביעה, לאחריות ולקשר כלשהו בין הנזקים הנטענים לבין הנתבעת.

5. לפי הטענה, התובעת ניסתה לבסס תביעתה על " ריק ראייתי" בניסיון חריג וקיצוני להטעות את בית המשפט תוך סילוף עובדות, אמירת חצאי אמיתות וצירוף מסמכים וחוות דעת לא רלבנטיים המתעלמים במזיד נתונים עובדתיים. וזאת כאשר כל מטרתה הייתה להלך אימים על הנתבעת, תוך ניסיון סחיטה והוצאות כספים שלא כדין באמצעות תביעה טורדנית וקנטרנית אשר הוגשה נגדה.

6. עוד טוענת הנתבעת, כי במסגרת הבקשה לדחיית התובענה ולפסיקת הוצאות הנתבעת, כפי שהוגשה על ידי התובעת, פעלה התובעת תוך ניסיון הטעייה, סילוף העובדות והסתרת מידע.
7. בנוסף, לטענתה, לא ניתן להתייחס לנימוקי הבקשה בדבר מצבו הרפואי של העד ולמסמכים הרפואיים שצורפו ברצינות. מדובר במסמכים לא קריאים, שצולמו בכוונת מכוון באופן חלקי. לטענתה, גם ממה שניתן לקרוא עולה, כי האירוע הרפואי המתואר אירע ביוני 2016 ולא ביוני 2017 כפי שהדגישה התובעת. אין הצדקה או סיבה לדחיית התובענה, לכל היותר נוצרה הצדקה, לדחיית מועד עדותו של העד.

8. לשיטתה, המניע האמיתי לבקשה הוא העובדה שהתובעת השכילה להבין, כי ההליך היה מלכתחילה שגוי ובלתי מוצדק ועתרה לבית המשפט בבקשה לדחיית התובענה ולפסיקת הוצאות הנתבעת.

9. לטענתה, עקרון יסוד הוא כי חובה על הצד שכנגד לשפות בעל דין בגין ההוצאות בהן נשא במסגרת ההליך. בעל דין שזכה במשפט לא ייצא בחסרון כיס מן ההתדיינות עם יריבו ומכאן שקיימת חובת שיפוי על מלוא ההוצאות שנאלצה הנתבעת להוציא בקשר עם ההליך.

10. לטענת הנתבעת, התנהלותה של התובעת אשר פעלה " בשיטת מצליח" בניסיון לחייב את הנתבעת בסכומי כסף שאינם מגיעים לה, לא הותירה בידיה כל ברירה והיא נזקקה לקבלת שירותים משפטיים וחוות דעת מומחים לצורך הגנה רצינית בתיק.

11. הנתבעת עמדה אל מול סיכון כספי לא מבוטל כנתבעת בהליך שלא היא יזמה. מדובר בהליך הנוגע לתחום המחייב ככלל צורך בידע מקצועי ייחודי בתחום הנדסת המכונות והחומרים וכן בתחום השמאות. על כן פנתה הנתבעת אל מהנדס מומחה בעל שם לצורך עריכת חוות דעת רצינית ומעמיקה בתחום הנדסת החומרים וכן שמאי לצורך הכנת חוות דעת שמאית.

12. הואיל והתובענה הוגשה בסדר דין מהיר, על פי דין נזקקה הנתבעת גם לחוות דעת מומחים כבר בשלב הגשת כתב הגנתה מועד בו התגבשו הוצאותיה הראליות כדלקמן:
א. ביום 8.5.16 נחתם הסכם שכ"ט בין הנתבעת לבאי כוחה ולפיו בעבור השירותים המשפטיים בהליך התחייבה לשלם סך של 11,700 ₪ כולל מע"מ. כתב ההגנה דרש לטענתה עשרות שעות עבודה וטרחה רבה בבירור העובדות, החומר והראיות.
ב. בעבור חוות הדעת של מהנדס שילמה הנתבעת סך של 7,020 ₪ כולל מע"מ.
ג. כמו כן נדרשה הנתבעת לחוות דעת שמאית בגינה שילמה סך של 3,510 ₪ כולל מע"מ.

13. על התובעת היה לדעת ולשקול את האפשרות, במסגרת החלטתה על הגשת התובענה, כי במידה ותפסיד בהליך המשפטי, תאלץ לשאת בהוצאות בהן תישא הנתבעת כדי לעמוד על זכויותיה.

14. הנתבעת צרפה אסמכתאות המעידות על שיעור הוצאות המשפט ועל תשלומן בפועל ובכך עמדה בנטל הנדרש להוכחת הוצאותיה.

15. לטענתה, הוצאותיה הריאליות בגין ההתגוננות בהליך כפי שהתחייב הינן הוצאות סבירות, מובנות ונדרשות בנסיבות העניין.

16. הנתבעת מבקשת הוצאות ריאליות אליהן נדרשה בפועל לצורך הגנתה בסך כולל של 22,230 ₪. כן מבקשת הנתבעת לפסוק הוצאות לדוגמא, משמעותיות במיוחד בגין נקיטת הליכי סרק או ניהול בלתי ראוי של הליכים משפטיים.

ג. טענות התובעת

1. לטענת התובעת, הבקשה שהגישה, לא הוגשה ולא הוצגה כבקשה בהסכמה.

2. כן טענה התובעת, כי טענות הנתבעת לפיהן מדובר בכתב תביעה "גנרי" וכיו"ב חסרות בסיס עובדתי ואינן אמירת אמת, כפי שמלמד עיון בכתב התביעה. טענות הנתבעת בדבר מצבו של עד התובעת, אף הן חסרות בסיס עובדתי ואינן אמת. מצבו הקשה של עד התובעת הינו בדיוק כפי שהוצג לבית המשפט ואינו מאפשר את ניהול התיק.

3. לטענת התובעת, הפעולות שביצעה הנתבעת בתיק הן: א. הגשת כתב הגנה, ב. הגשת בקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות.

4. לטענתה, לא ניתן לבסס ההוצאות " ריאליות" על בסיס עבודה שלא בוצעה. התובעת פעלה בתום לב מוחלט וחזרה בה מכתב התביעה, מיד עם היוודע לה מצבו של העד מטעמה.

5. לטענתה, למעט הנדרש בכתב ההגנה בסדר דין מהיר, בתיק דנן לא התנהלו הליכים מקדמיים, לא הוגשו תצהירים ולא התקיים דיון כלשהו.

6. מאידך, הנתבעת שילמה לב"כ שכר טרחה בסכום גלובלי של 11,700 ₪, עבור כל ההליכים בתיק, כאשר רק מקצתם התקיימו.

דיון

ד. מסגרת נורמטיבית

1. סוגיית הוצאות המשפט ושכר טרחת עורך דין, בסופו של כל הליך משפטי, מוסדרת בפרק ל"ד לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות") וכן בהלכה הפסוקה.

2. בהתאם לתקנה 511( א), לתקנות סדר הדין האזרחי, מוענק לבית המשפט או לרשם סמכות להחליט, בתום הדיון בכל הליך, "אם לחייב בעל דין בתשלום שכר טרחת עורך דין והוצאות המשפט ( להלן – הוצאות) לטובת בעל דין אחר, אם לאו."

3. בהתאם לתקנה 511( ב), משהחליט בית המשפט או הרשם לחייב בעל דין בהוצאות, רשאי הוא לקבוע את סכום ההוצאות לפי שיקול דעתו, וזאת בכפוף לאמור בתקנה 512, אשר מסדירה את סוגיית קביעת סכום ההוצאות.

4. תקנה 512 קובעת כדלקמן:
"(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לעניין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.
מיום 9.6.1990
תק' תש"ן-1990
ק"ת תש"ן מס' 5266 מיום 10.5.1990 עמ' 598
החלפת תקנת משנה 512(א)
הנוסח הקודם:
(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין, הן לענין הוצאות המשפט והן לענין שניהם, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום ההוצאות מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן- התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן יותר מהסכום האמור.

מיום 29.6.1996
תק' (מס' 2) תשנ"ו-1996
ק"ת תשנ"ו מס' 5756 מיום 30.5.1996 עמ' 932
(א) קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו בסכום כולל, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), התשל"ז-1977 (להלן – התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

מיום 26.10.1997
תק' (מס' 2) תשנ"ז-1997
ק"ת תשנ"ז מס' 5855 מיום 1.10.1997 עמ' 1262
(ב) בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.
...."
5. מערכת השיקולים לפסיקת ההוצאות, המפורטים בתקנה 512(ב) לתקנות, אינה רשימה סגורה (ראה דיון להלן בבג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות יבוא - משרד התעשיה, המסחר (30.6.05) (להלן: "עניין תנובה")).

6. בהתאם לתקנה 514 לתקנות, רשאי בית המשפט להטיל הוצאות על בעל דין, אשר האריך את הדיון שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת.

7. הקריטריונים לפסיקת הוצאות ושכר טרחת עו"ד נדונו בהרחבה בעניין תנובה. נקבע כי:

"כעניין שבעקרון, וכנקודת מוצא, יש לפסוק לבעל הדין שזכה בדינו הוצאות ריאליות, כלומר ההוצאות שהוציא בפועל או שהתחייב להוציא. יחד עם זאת, זוהי נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתיות והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין. שכר הטרחה וההוצאות שהוצאו בפועל הן אפוא נתון רלבנטי במסגרת פסיקת ההוצאות אולם לא נתון בלעדי ( השוו ע"א 9535/04 סיעת " ביאליק 10" נ' סיעת " יש עתיד לביאליק ( טרם פורסם). הוצאות המשפט אינן פרס או בונוס לצד הזוכה אלא החזר הוצאות נדרשות וראויות בהליך ( השוו Crains הנ"ל, בעמ' 488). לפיכך, אין בהכרח לשפות על כל הוצאה שהוצאה בפועל אם אין היא הכרחית לניהול ההליך וכל יסודה הוא בזהירות יתר של בעל הדין ( השוו Rechberger הנ"ל, בעמ' 71). ההוצאות צריכות להיות פרופורציונליות להליך עצמו ומהותו שכן בכך יש כדי למנוע הטלת עלות יתר על המפסיד להליך כמו גם עידוד ניהול הליך ראוי על ידי הזוכה ( השוו Lownds v Home Office, [2002] 1 W.L.R. 2450, הלורד Woolf). פסיקת ההוצאות ושכר הטרחה מבוססת היא אפוא על הפעלת שיקול דעת אובייקטיבי בכל מקרה על פי נסיבותיו." (עניין תנובה, סעיף 19).

8. כאמור, את ההוצאות הראליות יש להכפיף לדרישת היותן סבירות, הכרחיות ומידתיות לניהול ההליך, בהתחשב בכלל נסיבות העניין. מטרתה של הגבלה זו הינה:

"למנוע מצב בו ההוצאות שיוטלו יהיו גבוהות יתר על המידה תוך הרתעת יתר של בעלי הדין, יצירת חוסר שוויון, ייקור מיותר של ההליכים המשפטיים ופגיעה בזכות הגישה לערכאות." (עניין תנובה, סעיף 20).

9. במסגרת השיקולים אשר יילקחו בחשבון, בעת הבחינה האובייקטיבית של סבירות הוצאות המשפט הריאליות של בעל הדין שזכה, ניתן למנות את הפרמטרים הבאים: התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, התנהגות הצדדים להליך ואופן ניהול ההליך, היחס בין הסעד שנתבקש והסעד שנתקבל, וכן בין סעדים אלו לבין שכר הטרחה וההוצאות, מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו, חשיבות העניין עבור בעלי הדין ואף מבחינה ציבורית. רשימת השיקולים אינה סגורה ויש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו. (עניין תנובה, סעיף 24).

10. עוד נאמר בעניין שיקול הדעת כי " ניסיון לקבוע מסמרות בעניין זה לא יצלח, נוכח ריבוי המקרים והנסיבות שניתן להעלות על הדעת כמו גם אלו שמציאות החיים צופנת לה בחיק העתיד" (עניין תנובה, סעיף 24).

ה. משטר ההוצאות – משפט משווה

1. המשטרים הנוהגים בשיטות המשפט המערביות בעניין פסיקת הוצאות נבדלים זה מזה הן בשאלת זהותו של משלם ההוצאות, הן בסוגיית סוג ההוצאות שיש לשלם והן בעניין גובה ההוצאות. לפיכך מגוון המשטרים רחב מאוד. עם זאת, קיימים שני מודלים בסיסיים למשטר ההוצאות – האחד קרוי ה"כלל האמריקאי" והשני קרוי ה"כלל האנגלי" – הניצבים משני צדי המתרס, וכל יתר המשטרים מצויים על הרצף שביניהם. (יששכר רוזן-צבי, ההליך האזרחי, 146 (2015)).

2. במרבית המדינות, משטר ההוצאות קובע, כי בר ירת המחדל בהליכים אזרחיים היא שבעל דין המפסיד בתביעתו נושא בעלויות המשפט של יריבו ("loser pays rule", המכונה גם "הכלל האנגלי"). ברב בתי המשפט המדינתיים בארה"ב, הכלל המוצהר הוא שכל צד נושא בעלויותיו שלו, ללא קשר להכרעה בהליך (המכונה "הכלל האמריקני"). בהליכים מסוימים בארה"ב ובמדינות נוספות מתקיים כלל שלפיו נתבע-מפסיד משלם את הוצאותיו של תובע-זוכה אך לא להפך ("one-way cost shifting"). חישובי הכדאיות והליכי קבלת ההחלטות של הצדדים להליך תלויים גם ב"משטר ההוצאות" הנהוג במערכת המשפט (קרן וינשל ויפעת טרבולוס, פסיקת הוצאות משפט בהליכים אזרחיים, משפטים מו, תשע"ח, 765) (להלן: "מאמר בנושא הוצאות").

3. הכלל האנגלי מיושם באופן שונה מאוד בין המדינות, מבחינת סוגי העלויות שניתן לקבל עליהן החזר, האופן לחישוב ומרחב שיקול הדעת השיפוטי. המשותף בין המדינות הוא שנדיר שהצד הזוכה משופה באופן מלא על ההוצאות שהוציא (הוצאות ריאליות), וזאת בעיקר בנוגע להוצאות שכר טרחת עורך דין. לעומת אנגליה, במדינות עם מסורת של משפט קונטיננטאלי, כמו למשל בגרמניה, העלויות שניתן לקבל עליהן החזר מחושבות על בסיס תעריפים קבועים, הנקבעים בהתאם לקריטריון של סכום התביעה. (ראה: מאמר בנושא הוצאות).

4. פסק הדין בעניין תנובה עמד על המושג "הוצאות ריאליות סבירות" וכן הציג באופן מקיף את ההגיונות לכך ואת האיזון שיש בגישה זו בין קידום הצדק כלפי צד שזכה בדינו ושמירת קניינו, לבין קידום ניהול יעיל של הליכי אמת בבית המשפט. (ראה: מאמר בנושא הוצאות). ויודגש, כי משטר ההוצאות בישראל ייחודי בהשוואה למרבית משטרי ההוצאות בעולם בכך שמעניק את מלוא שיקול הדעת לבית המשפט בנוגע לפסיקת הוצאות, הן בעצם השאלה האם להטילן על אחד הצדדים והן בקביעת הסכומים של הוצאות אלו (מאמר בנושא הוצאות, 766).

5. ככלל, הלכת בית המשפט העליון היא שפסיקת הוצאות היא פררוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט, והתערבות ערכאת ערעור תיעשה במשורה, רק במקרים חריגים. בעניין זה נאמר כדלקמן:
"ככלל פסיקת הוצאות היא פרוגטיבה של הערכאה הדיונית, הרואה לנגד עיניה את מכלול נסיבותיו של התיק ואת ההתנהלות הצדדים במשפט, והתערבות ערכאת ערעור היא במשורה. סיכם את ההלכה בנושא זה השופט גרוניס (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם): "בתי משפט שלערעור מתייחסים במורת רוח לערעורים העוסקים אך ורק בסוגית ההוצאות שהשיתה (ובענייננו לא השיתה – א"ר) הערכאה הדיונית. לא אחת נקבע, כי רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בפסיקת הוצאות (ע"א 356/81 הרבסט נ' רינסקי, פ"ד לח(1) 167; ע"א 136/92 ביניש עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 131). עמדה זו של ערכאות הערעור נובעת מכך שלערכאה הדיונית ניתן שיקול דעת רחב, ואף רחב מאוד, בשאלה מה סכום ההוצאות ושכר הטרחה שיושת על בעל הדין שהפסיד בדינו ... העניין פשוט וברור: הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות. בין גורמים אלה יש למנות את אופיה של התביעה ומידת מורכבותה, הסעד המבוקש והיחס בינו לבין הסעד שנפסק, היקף העבודה שהושקעה על-ידי בעל הדין בהליך, ושכר הטרחה ששולם או שבעל הדין התחייב לשלמו"." (ראה רע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ, פורסם בנבו , ניתן ביום 17.8.05).

6. בגדרו של שיקול דעת זה, יכול משטר ההוצאות לשרת מגוון רחב של תכליות כהשבה, זכות הגישה לערכאות, הכוונת התנהגות הצדדים, צדק חלוקתי ושוויון כגון נסיבות בריאותיות או כלכליות של הצדדים, תוך איזון עדין ודינאמי ביניהן (מאמר בנושא הוצאות, 763, 767).

ו. מבט אמפירי – מגמות המאפיינות את חיוב ההוצאות בישראל

1. במחקר שערכו קרן וינשל ויפעת טרבולוס בעניין פסיקת הוצאות בהליכים אזרחיים נבחן אופן ההפעלה של שיקול הדעת והוצגה תמונה אמפירית של המגמות המאפיינות את פסיקת ההוצאות בכלל התיקים האזרחיים (מאמר פסיקת הוצאות לעיל ).

2. מהממצאים עולה, כי בתיקים שנמחקו בבית המשפט, כאשר התובע חדל מלפעול בעניינו, או נמנע מביצוע פעולה שהיה חייב לנקוט בה ("חוסר מעש") המהווים 7.3% מכלל התיקים, נפסקות הוצאות רק ב- 9.8% מהמקרים. בתיקים שנמחקו לבקשת התובע לאחר שהבין כי תביעתו חסרת סיכוי ("התובע משך את תביעתו"), המהווים 9.1% מכלל התיקים, נמצאה מגמה דומיננטית של אי-פסיקת הוצאות, והוצאות נפסקו רק ב- 10% מהמקרים (מאמר פסיקת הוצאות , 783).

3. עוד עולה מהממצאים, כי כלל פסיקת הוצאות המשפט בישראל תלוי באופן סגירת התיק. בתיקים המתנהלים עד תומם ומסתיימים בהכרעה שיפוטית מנומקת או בתיקים המסתיימים בפסק דין בהעדר הגנה, הכלל האנגלי מסתמן כדומיננטי, במיוחד כאשר מדובר בתובע הזוכה בתביעתו.

4. כך, בתיקים המסתיימים בפסק דין מנומק, המהווים כ – 18% מכלל התיקים האזרחיים, נפסקות הוצאות בשני שליש מהמקרים (66.4%). בתיקים המסתיימים בפסק דין בהיעדר הגנה, אחוזי פסיקת ההוצאות הינם 86.9%. לעומת זאת, בתיקים המסתיימים במחיקת התביעה בשל מחדל או בעקבות חזרה של התובע מתביעתו לאחר שהבין כי תביעתו חסרת סיכוי, הפרקטיקה השלטת היא הכלל האמריקאי לפיו כל צד נושא בעלויותיו (ב – 90% מתיקים אלו) (מאמר פסיקת הוצאות, 782-4).

ז. מן הכלל אל הפרט

1. בתביעה שלפני צורפו לכתב ההגנה הסכם שכר הטרחה, קבלות/חשבוניות שניתנו במועדים רלבנטיים בגין שכר טרחת עורך דין, חוות דעת מהנדס וחוות דעת השמאי, סה"כ: 22,230 ₪. זהו אפוא שיעור הוצאותיה בפועל של הנתבעת. אולם כאמור, כפי שנקבע בעניין תנובה ( סעיף 19) שיעור זה הינו נקודת מוצא. אין הוא נקודת סיום.

2. לאחר שעיינתי בכלל החומר המצוי בתיק ושקלתי את טענות הצדדים, את מכלול השיקולים שהובאו לעיל ואת מכלול נסיבות התיק דנן, איני סבור כי יש לפסוק לטובת הנתבעת את סכום ההוצאות המבוקש, אפילו נדרשה להוצאתן בפועל. להלן אנמק;

3. ראשית, אציין כי הנתבעת זכאית הייתה לבחור בייצוג משפטי הולם וסיוע מומחים בהתאם לשיקול דעתה ויכולתה הכלכלית. ברם, הייתה זו טעות מצידה להניח כי כל הוצאה שהוציאה תוחזר לה . כבר בראשית הדברים, יצוין, כי סכום שכר הטרחה וההוצאות להן עותרת הנתבעת מהווה 62% מסכום התביעה (35,851 ₪). לשאלה האם סכום הוצאות זה הוא מידתי וסביר, אני משיב בשלילה. מדובר בהליך בסדר דין מהיר בסכום מסוים, ועל כן ההוצאות צריכות להיות מידתיות ביחס לסכום התביעה עצמו. סבורני שהיחס בין הסכום הנתבע לסכום ההוצאות שהחליטה הנתבעת להוציא אינו סביר ואינו מידתי כלל ועיקר.
4. זאת ועוד, השכר המינימלי המומלץ מטעם לשכת עורכי הדין, בתביעה בסדר גודל כזה עומד על סך של 4,6 37 ₪. אכן יכולה הנתבעת לשכור שירותי עורך דין ולשלם לו לפי מיטב שיקול דעתה, ואולם אין היא צריכה לצפות שבמקרה כגון זה יורה בית המשפט להשיב את מלוא הסכום שסוכם בין הצדדים.
5. בענייננו, באשר ל הוצאות שכר טרחת עורך דין, נדרשת שימת לב לכך, כי למעט הגשת כתב ההגנה בסדר דין מהיר והגשת בקשה להעברת הדיון מחוסר סמכות, בתיק דנן לא התנהלו הליכים מקדמיים, לא הוגשו תצהירים, לא התקיים דיון כלשהו בתיק ולא הוגשו סיכומים. זאת , בעוד עיון בהסכם שכר הטרחה מעלה כי מדובר בהסכם שכר טרחה כולל, עבור כל ההליכים בתיק. בעניין זה ראוי להביא את דבריו של המלומד ג.קלינג, אתיקה בעריכת דין עמ' 212, לפיהם: "אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו". במקרה דנן, הופסק הטיפול בשלב מקדמי ביותר ועל בית המשפט הדן בעניין הפיצויים לקחת זאת בחשבון, גם אם בפועל גבה בא כוח הנתבעת את מלוא שכר הטרחה.
6. אשר על כן, הגעתי למסקנה, לפיה לא אוכל לקבל טענה כי הוצאות שכר טרחת עורך דין בגין ניהול ההליך (11,700 ₪ כולל מע"מ) הינו סביר, הכרחי או מידתי בנסיבות העניין ובהתחשב בשלב אליו הגיע התיק. בנסיבות המקרה, ו בשים לב להיקף העבודה שנראה כי היה צריך להשקיע בהכנת כתב ההגנה ובעניין הבקשה להעברת הדיון ולאחר שקילת מכלול השיקולים, אין לשיטתי, מקום לפסוק לטובת הנתבעת שכר טרחת עורך דין כפי שהעלתה בתביעתה.

7. אינני סבור גם, כי יש להיענות לדרישת הנתבעת , לפיה יש לחייב את מלוא העלות בגין חוות דעת שהוגשו על ידי מומחים מטעמה. להלן אנמק מסקנה זאת;

8. באשר לעלות חוות דעת מומחה, טענה הנתבעת, כי על מנת להזים את טענות התובעת כפי שבאו לידי ביטוי בחוות דעת השמאי מטעמה, פנתה היא למומחה שהינו מהנדס מכונות וחומרים, לקבלת חוות דעתו על מנת לאבחן את מנגנון הכשל במיכל הסולר ( להלן: "חוות דעת המהנדס"). בגין חוות דעת המהנדס שילמה הנתבעת סך של 7,020 ₪ כולל מע"מ. כמו כן נדרשה הנתבעת לטענתה לחוות דעת שמאית ( להלן: "חוות דעת שמאי") בגינה שילמה סך של 3,510 ₪ כולל מע"מ. סה"כ עלות שתי חוות הדעת הינה 10,530 ₪.

9. באשר לעלות שכרם של מומחים, הרי שאין תקרה לשכרם והם יכולים לנקוב בכל סכום שעולה על דעתם. אין זאת אומרת כי בעל דין חייב לשכור שירותיו של כל מומחה , שכן הוא יכול לברור מומחה מתוך מאגר של מומחים, ו בכל מקרה צריך להיות לבעל דין נהיר וברור שאין בית המשפט מחויב להשיב לבעל דין את מלוא ההוצאה שהוציא בגין מומחה.

10. בעניין המומחים , התנה לות הנתבעת מעוררת תמיהה. שכן, מחד גיסא, טוענת הנתבעת, כי התובעת גרמה ל"נזק ראייתי בכך שהעלימו את מיכל הסולר שהיה בחזקתם ובשליטתם הבלעדית – כלא היה, בטרם בוצעו בו הבדיקות הנדרשות ולא אפשרו למומחים מטעם הנתבעת ולביהמ"ש לבחון אותו או את שרידיו" ( סעיף 26 לכתב ההגנה). בעוד שמאידך גיסא, שכרה הנתבעת מומחה , אשר " ניתח למשעי את מנגנון הכשל של מיכל הסולר על המסקנות שבה, מדברת בעד עצמה ולא מותירה מקום לספק..." (סעיף 30 לכתב ההגנה). לא ברור כיצד אפשר לנתח ל"משעי" תכונות חומרים של מיכל על סמך תמונות בלבד .

11. כתיבת חוות דעת של מטלורג שלא על בסיס בדיקת המיכל עצמו מעוררת ספק רב באם מדובר בבדיקה חיונית וכן מעוררת ספק רב באם היה מוצדק לשלם למומחה סכום כה גבוה בגין הבדיקה. דומה ששעה שבעל דין מבקש להשית על הצד שכנגד הוצאות, מוטל עליו הנטל להוכיח כי סכום ההוצאה המדווחת אכן מידתי, נחוץ ורלוונטי לעניין התובענה. בענייננו הנתבעת לא הוכיחה מדוע מוצדק היה תשלום השכר הנקוב למומחה מטעמה.

12. לא זו אף זאת, הנתבעת לא הסתפקה בחוות דעת המהנדס וצירפה חוות נוספת, חוות דעת שמאי ושילמה לו סכום נוסף. סבורני, כי בתביעה מעין זו ובהינתן סכום התביעה, לא היה כל מקום לצרף חוות דעת של שני מומחים וניתן היה להסתפק בחוות דעת אחת, כפי שנהגה התובעת. לחילופין, ככל שסברה הנתבעת, כי יש צורך בשני מומחים בתחומים שונים, ניתן היה לפנות למומחה אחר בעל מומחיות בשני התחומים הנדרשים ובכך לצמצם עלויות. בעניין זה נאמר ברע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ, סעיף 20 (28.6.2009):
"ההוצאות הריאליות יוכפפו, כאמור, לאמות מידה של סבירות, מידתיות והכרחיות: כך לדוגמה, בעל דין שזכה בדינו לא יקבל שיפוי על הוצאות שהוציא בזימון עדים מרובים, הצגת חוות דעת מומחה, או עריכת כתבי בי-דין מפורטים לעילא ולעילא, מקום שם אלה לא היו דרושים, להערכת בית המשפט ( ראו: בג"ץ 5098/08 פלביאן נ' מדינת ישראל ( לא פורסם, [פורסם בנבו], 14.12.08))".
13. בעניין אחר; לא מצאתי כל ממש בטענת הנתבעת, כי ננקטו הליכי סרק על ידי התובעת. התובעת הגישה כתב תביעה בגין עוולה שנגרמה לכאורה למבוטח שלה. טענת הנתבעת לפיה מדובר בכתב תביעה חסר ייחוד, להידחות. כתב התביעה מפרט במידה הדרושה את עילת התובענה במידה סבירה שאינה נופלת ברמתה ובאיכותה מכתבי תביעה אחרים בתביעות מעין אלה.

14. ויודגש, אני סבור, כי התובעת חזרה בה מהתביעה עקב מצבו הבריאותי של עד מרכזי מטעמה ואחרת לא הייתה עושה כן. מהמסמכים הרפואיים עולה, כי העד מטעם התובעת היה מאושפז בתאריכים 12.6.2017-18.6.2017 עקב אירוע לבבי חריף שעבר . ההודעה והבקשה לדחיית התובענה כנגד הנתבעת הוגשה בתאריך 20.6.2017. לפי השקפתי, הצעד של נסיגה מתביעה אזרחית עקב מצב בריאותי של עד מרכזי, מתבקש במקרים מסוימים ובמקרה שהדבר מוצדק, מדובר בעניין אנושי אשר לעיתים מתחייב מכורח נסיבות שאין כל שליטה עליהם. סבורני כי נסיבה אקסוגנית זו שהיא בבחינת " כח עליון", היא בגדר שיקול אנושי של " לפנים משורת הדין" ומשכך יש ליתן לה משקל מכריע בנסיבות התיק דנן ( ראה: ע"א 119/05 אמין מחמוד חליפה ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות ואח', סעיף 48 (10.9.06)).

15. בית המשפט העליון התבטא מפורשות וכך גם נהג לא פעם, כי בנסיבות מסוימות יורה שלא לפסוק הוצאות בעניינים כגון דא. ברע"א 6568/05 רוני כץ נ' גניה כץ (17.8.05) נאמר מפורשות כדלקמן:

"לא אחת יארע שבתי המשפט, לרבות בית משפט זה, מחליטים שלא לפסוק הוצאות בשל נסיבותיהם הספציפיות של תיקים שלפניהם, לא רק כאשר התוצאה אינה חד משמעית לכיוון אחד, אלא גם בשל נסיבות הכרוכות בצדדים, ופעמים שכך גם לפנים משורת הדין. הדברים מסורים לשיקול הדעת ולתחושת הצדק של בית המשפט בדונו בתיק."

16. לאחר עיון במסמכים הרפואיים שצורפו לבקשת התובעת לדחיית התובענה, טענת הנתבעת כי המקרה אירע ביוני 2016 ולא ביוני 2017 נדחית. מהמסמכים עולה, כי ציון השנה 2016 במקום 2017 במסמך קופת חולים הינה טעות סופר. המסמך נושא תאריך 19.6.2017 ונכתב בו לאחר תיאור האירוע ב- 12/06/16 [12/06/17] "כעת בבית לאחר שהשתחרר אתמול" (דהיינו, 18.6.17). תאריכים אלו תואמים את תאריכי האשפוז של העד 12.6.2017-18.6.2017 כפי שעולה ממסמכי בית החולים. [הערה: ראה עמ' 5 ו – 6 במסמך ( החלטה 21.6.17) ].

17. יתר על כן, עיון בתגובת התובעת ( המשיבה) לכתב הערעור שצורף לתשובת התובעת תומך בכך כי מדובר בטעות הקלדה. המשיבה – התובעת אף צירפה כראיה מכתב מטעם רעייתו של המבוטח – העד, המעיד כי המקרה אירע בתאריך 12.6.17, כי נפלה טעות בתוכן הקלדת המכתב מטעם קופת חולים וכי הדיווח מתייחס לאירוע בתאריך 12.6.17 ולא כפי שנכתב בטעות 12.6.16.

18. ניסיונה של הנתבעת לקבוע מסקנות בדבר מצבו הבריאותי של העד וכושרו להעיד, נדחית מכל וכל.

ח. סוף דבר

1. לאור המקובץ, בהתחשב בנסיבות התיק, ובכלל השיקולים הקבועים בפסיקה לקביעת הוצאותיו של בעל דין שנדונו לעיל, תשלם התובעת לנתבעת סך של 3,000 ₪ הוצאות משפט. סכום זה כולל הוצאות משפט של ההליך הנוכחי.

2. הסכום ישולם תוך 30 יום, אחרת יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ח, 13 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.