הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 23454-12-20

בפני
כבוד סגנית הנשיא דורית פיינשטיין

תובעים

אהרון הינמן

נגד

נתבעים

1.עמותת כ"ן - כח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל
2.משרד הפנים
3.משרד הפנים/המינהל לשלטון מקומי

פסק דין

לפני תביעה לפיצוי בסך 64,600 ₪ לפי סעיף 5 לחוק איסור הפליה במוצרים, בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים תשס"א-2000 (להלן: "חוק איסור הפליה במוצרים" או "החוק").
העובדות בתמצית
התובע, מר אהרון הינמן ( להלן: "הינמן"), הוא חבר מועצת גבעת זאב. בסביבות חודש אוקטובר 2020 ביקש הינמן להירשם לתכנית הכשרה לנשים חברות מועצות מקומיות שפרסם משרד הפנים ( נתבע 2 ו-3 להלן: "משרד הפנים") בשיתוף עם עמותת כ"ן – כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל ( להלן: "העמותה לקידום מנהיגות נשים" או "עמותת כוח נשים").
מכתב התביעה עולה שהפרסום של משרד הפנים כלל שלוש הצעות לחברי וחברות מועצה ברשויות המקומיות: הצעה להצטרף לאתר ייעודי לחברי מועצות מקומיות; הצעה להשתתף בשני קורסים מקוונים המיועדים לכלל חברי המועצות המקומיות; הצעה לנשים בלבד ( חברות מועצה) להצטרף לתכנית הכשרה ייעודית לנשים במסגרת מדרשה בשיתוף עם העמותה לקידום מנהיגות נשים.
מבין שלוש האפשרויות שהוצעו במייל ביקש הינמן להירשם דווקא להכשרה המיועדת לנשים בלבד. בקשתו של הינמן נדחתה ומכאן התביעה.
הינמן טוען שדחיית בקשתו נוגדת את הוראות חוק איסור הפליה במוצרים ומקימה לו זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק בסך 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי סעיף 5 לחוק.
לטענתו לא הוצע קורס אחר המספק חלופה ראויה לגברים לתכנית המדרשה, לא מבחינת התאריך ולא מבחינת התוכן של קידום מנהיגות נשים – תוכן שלטענתו קרוב לליבו וחשוב בעיניו.
למען שלמות התמונה העובדתית אציין שבתחילה הינמן ביקש רק למחות על עצם קיום הכשרה המיועדת לנשים בלבד, ואף ביקש שתבוטל ההכשרה לנשים בלבד וכלל לא ביקש להירשם להכשרה זו. רק לאחר שמחאתו לא הביאה לביטול ההכשרה לנשים החליט הינמן להירשם לתכנית זו ( כך על פי כתב התביעה, סעיפים 9-11).
הנתבעים ( עמותת כוח נשים ומשרד הפנים) טוענים מנגד שהפרסום המיועד לנשים בלבד ועצם קיום ההכשרה במתכונת נפרדת לנשים בלבד אינם עולים כדי הפליה פסולה שכן הם חוסים תחת החריגים הקבועים בסעיף 3( ד) לחוק איסור הפליה במוצרים.
חריגים אלו מחריגים באופן מפורש מהגדרת " הפליה" קיום אירועים נפרדים לנשים ולגברים בנסיבות מסוימות. כמו-כן מחריג הסעיף גם שירותים הניתנים על ידי ארגון שלא למטרת רווח לשם קידום הצרכים המיוחדים של הקבוצה שלמענה פועל אותו ארגון. כמו-כן נקבע בחוק שלא יראו כהפליה פעילות, שירות או מוצר המפלים לכאורה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר או השירות.
בנוסף מפנים הנתבעים גם לסעיף 1 ב(2) לחוק שיווי זכויות האישה תשי"א-1951 (להלן: "חוק שיווי זכויות האישה") הקובע העדפה מתקנת לנשים ומכשיר פעולות " מפלות" לכאורה שתכליתן תיקון הפליה קודמת או קידום שוויונן של נשים. מטרת ההדרכה הנפרדת היא לשפר את מעמדן של נשים בפוליטיקה הישראלית בכלל, ולאפשר קידום של נשים וגיוס נשים נוספות למועצות מקומיות. הנתבעים מדגישים כי כיום במועצות המקומיות נציגות הנשים היא 18% בלבד בעוד ששיעורן באוכלוסיה עולה על 50%. בעניין זה הנתבעים אף הפנו למחקרים המעידים על כך שנשים מתקשות בקידום עצמי, ואף מתקשות ללמוד כיצד לקדם את עצמן בכיתות מעורבות עם גברים.
בשולי הדברים ובאופן חלופי טענו הנתבעים שההכשרה הנדונה איננה עונה על הגדרת " שירות" או " מוצר" כהגדרת מושגים אלה בחוק איסור הפליה בשירותים ומוצרים ועל כן ממילא אין תחולה להוראות החוק העוסקות בהפליה במתן שירותים בענייננו.

דיון והכרעה
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הקשבתי רוב קשב לסיכומי שני הצדדים, שקלתי את טענתו של מר הינמן להפלייתו על רקע מגדרי, בחנתי את כנות הטענה, את האותנטיות שלה, את המוטיבציה של הינמן לטעון אותה ואת הרקע שקדם להגשת התביעה, אל מול טענת הנתבעים להבחנה עניינית על רקע שונות רלוונטית והעדפה מתקנת – הגעתי לכלל מסקנה שדין התביעה להידחות.
נדמה שהחריגים הקבועים בחוק נוצרו ונחקקו בדיוק בשביל מקרים מהסוג הזה הנדון כעת לפני. אני סבורה שכל שלושת החריגים הקבועים בסעיף 3( ד) לחוק מתקיימים במקרה שלפני, כפי שארחיב להלן.
לא מיותר לציין שהתרשמתי שהתביעה מיוסדת על אדני חוסר ניקיון כפיים, חוסר תום לב והתעקשות מציקה בעלמא. השתכנעתי שההכשרה הנדונה אינה מעניינת את מר הינמן – שעל פניו נראה שמעולם לא פעל לקידום מנהיגות נשים קודם לכן – ובקשתו להירשם להכשרה לנשים נעשתה " להכעיס", כאקט של מחאה, בהמשך לקול המחאה שהקים עוד קודם לכן, כאמור בכתב התביעה ומבלי שהיה לו עניין אמיתי בהכשרה עצמה.
בתא"מ ( ת"א) 43507-08-14 עומרי קיס נ' אפ.ויטה בע"מ (1.1.17) אמר כב' השופט עמית יריב, בהקשר זה של תביעה לפיצוי לפי חוק איסור הפליה, דברים היפים גם לענייננו:
"אני סבור שהפליה שמקורה בנטייה מינית, מגדר, צבע עור, לאום או כל טעם בלתי רלוונטי אחר היא התנהגות פסולה, נפסדת ומכוערת; אני סבור כי על בית המשפט לומר בקול רם וצלול, כי בהפליה כאמור יש לא רק דופי משפטי-חוקי, כי אם פסול מוסרי עמוק, היורד לשורשה של ההתנהגות האנושית הראויה: פסילתו של אדם על רקע שוני בלתי רלוונטי היא פגיעה עמוקה וחמורה במרקם החיים החברתיים, ועל המדינה – ובתי המשפט בכלל זה – מוטל להילחם בתופעה זו ככל יכולתם.
אולם מן האמור לא עולה, שיש לפטור את הטוען להפליה מן החובה להוכיח את טענתו בראיות טובות, אולי להיפך: דווקא בשל הפסול המוטמע המובנה באפליה, יש להיזהר בהטלת הדופי של הפליה באדם או בתאגיד – ועל כן יש מצווה (על) בית המשפט להקפיד בטרם הטלת אות קלון שיפוטי של הפליה, ועל בית המשפט לבחון באופן זהיר ומדוקדק, אם אכן הפליה הייתה כאן – או שמא התנהגות אחרת, מותרת".
בענייננו התרשמתי שלא הפליה הייתה כאן אלא פעילות מותרת למען קידום מנהיגות נשים שלא פוגעת בגברים בכלל ובתובע בפרט. כאשר גוף ידע מקצועי ושיטתי של שנים מעיד על חסר בייצוג נשי בפוליטיקה ועוסק בגורמים והמחסומים לכך, ואף מעיד כי נשים (וילדות) מפיקות יותר מלימוד בקבוצות שאינן כוללות גברים. אף כי התובע טען כי המחקרים אליהם הפנו הנתבעים אינם מבוססים, הרי שהוא לא טרח להציג מחקרים אחרים שסותרים טענות אלו, והסתפק בביקורת האישית שלו על מחקריים מדעים בתחומים שאין לו בהם כל ידע מקצועי. בנסיבות אלה אני מוצאת לדחות את התביעה תוך חיוב מר הינמן בהוצאות הנתבעים.
הוראות חוק איסור הפליה בשירותים ומוצרים
סעיף 3( א) לחוק קובע את הכלל בנוגע לאיסור הפליה וזו לשונו:
3. (א) מי שעיסוקו בהספקת מוצר או שירות ציבורי או בהפעלת מקום ציבורי, לא יפלה בהספקת המוצר או השירות הציבורי, במתן הכניסה למקום הציבורי או במתן שירות במקום הציבורי, מחמת גזע, דת או קבוצה דתית, לאום, ארץ מוצא, מין, נטיה מינית, השקפה, השתייכות מפלגתית, גיל, מעמד אישי, הורות או לבישת מדי כוחות הביטחון וההצלה או ענידת סמליהם.
סעיף 3( ד) קובע את החריגים לכלל:
(ד) אין רואים הפליה לפי סעיף זה –
(1) כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי;
(2) כאשר הדבר נעשה על ידי ארגון או מועדון, שאינו למטרת רווח, ונעשה לשם קידום צרכים מיוחדים של הקבוצה שאליה משתייכים החברים במועדון או בארגון, ובלבד שצרכים מיוחדים כאמור אינם נוגדים את מטרת החוק;
(3) בקיומן של מסגרות נפרדות לגברים או לנשים, כאשר אי הפרדה תמנע מחלק מן הציבור את הספקת המוצר או השירות הציבורי, את הכניסה למקום הציבורי, או את מתן השירות במקום הציבורי, ובלבד שההפרדה היא מוצדקת, בהתחשב, בין השאר, באופיו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי, במידת החיוניות שלו, בקיומה של חלופה סבירה לו, ובצורכי הציבור העלול להיפגע מן ההפרדה.
בדברי ההסבר לחוק נאמר על חריגים אלו כך:
"על אף האמור בסעיף 3, ייתכנו מצבים שבהם ההבחנה עשויה להיות מוצדקת מחמת אופיו של השירות, המוצר או המקום. דוגמה מובהקת להגנה טובה היא פעילות במקום ציבורי שנועדה לפנויים ופנויות, הסגורה בפני אנשים נשואים. כמו כן אפשר שההבחנה תהא נובעת מטעמים דתיים של קבוצה או משיקולי פרטיות, כגון קביעת שעות נפרדות לנשים ולגברים בבריכות שחיה או במועדוני כושר. פטור נוסף מן האיסור הכללי ניתן למועדונים או ארגונים, שאינם למטרת רווח, הפועלים לרווחת קבוצה מסוימת. חריג זה נועד לאפשר למשתייכים לקבוצה מסוימת ליהנות מהוי תרבותי או חברתי, המשותף לכלל החברים, או לקדם אינטרס של קבוצה מסוימת".
בבגץ 746/07 נעמי רגן נ' משרד התחבורה, פ''ד סד(2) 530 התייחס בית המשפט העליון להפרדה מגדרית ולשאלת ההפליה על רקע מגדר ואמר כך:
"גישה קיצונית אחת הגורסת כי כל הפרדה מגדרית, מכל סוג שהוא, הינה פסולה, היא גישה פשטנית ( ראו אלון הראל " מה הופך פרקטיקה חברתית לפרקטיקה פסולה? ההפרדה בין המינים בתחבורה הציבורית" צדק שלי, צדק שלך, צדק בין תרבויות 221, 225 ( ידידיה צ' שטרן, עורך, 2010) (להלן: הראל)). מאידך, ברור הוא שגישה קיצונית מנוגדת, הגורסת שיש להפריד בכל תחום שהוא בין גברים לנשים, הינה גישה פסולה לחלוטין. מציאות חיינו מורכבת יותר"
בעתמ (נצ') 23791-08-19‏ ‏ חה"כ משה ארבל נ' עיריית עפולה (14.8.19) אמר בית המשפט המחוזי כך:
"הדרת נשים שיש בה משום כפיית רצונו של אחר על האישה המודרת, היא הדרה פסולה המנוגדת לערכי השוויון והדמוקרטיה העומדים בלב שיטת המשפט. כן מובן מאליו כי המתחם הציבורי הוא "רכושו של הציבור" – לו נתונה הזכות לעשות שימוש באותו מתחם, בצורה חופשית. עם זאת, במרקם החברתי באוכלוסייה הישראלית, זכות זו אינה יכולה להיות זכות מוחלטת ויחידה, העומדת בפני עצמה אלא זכות גמישה, שבנסיבות מסוימות, צריכה להצטמצם על מנת לאפשר מרחב ציבורי מתאים לאוכלוסיות בעלות אורחות חיים מיוחדים, שאם לא כך – אותן אוכלוסיות לא תוכלנה לממש, בצורה הוגנת והולמת, את זכותן במרחב הציבורי. כך למשל, עניין ההפרדה המגדרית בקרב הציבור החרדי הוא עניין מהותי, שבלעדיו יימנע מאותו מגזר להשתתף באירועים שאינם מקיימים הפרדה כאמור, גם אם אותם אירועים נמצאים במתחם הציבורי.
... מלאכת הרשות הציבורית היא למצוא את נקודת האיזון הראויה וההולמת שתשרת את קיום זכויות אותו ציבור, ללא כפייה ומבלי לפגוע בצורה בלתי מידתית בזכויות הציבור הרחב להשתמש במתקני המרחב הציבורי".
אני סבורה שבענייננו מתקיימים כל שלושת החריגים הקבועים בחוק וכן מתקיים ההגיון העומד מאחורי חקיקת חריגים אלה כפי שהגיון זה הובע בדברי ההסבר לחוק. ודוק – אין כל צורך שיתקיימו כל שלושת החריגים ודי בכך שיתקיימו הנסיבות המתוארות באחד החריגים כדי שתידחה תביעה להפליה המבוססת על נסיבות אלה.
החריג הראשון – סעיף 3( ד)(1) – ההפרדה בין נשים לגברים מתחייבת מאופיו של השירות, מאופייה של ההכשרה וממטרתה להעצים נשים ולקדם מנהיגות נשים במגזר הציבורי. מקובל עלי שלשם השגת מטרה זו נדרשת – בין היתר – הכשרה ייעודית לנשים במיוחד בשים לב לאחוז הנמוך של חברות מועצה בכל הארץ בשלטון המקומי. הדבר לא סותר ולא שולל קיומן של הכשרות נפרדות לגברים באותו הנושא בדיוק, וגם קיומן של הכשרות מעורבות לגברים ולנשים גם יחד בנושא זה. מטבע הדברים האוריינטציה של כל הכשרה שכזו תהיה שונה ומוכוונת לקהל היעד אליו היא מופנית. כך למשל בעוד שהכשרה לנשים בנושא זה עשויה להתמקד בעידוד נשים להשתלב במנהיגות ציבורית ובפיתוח מיומנויות של מנהיגות בקרב נשים, הרי שהכשרה בנושא זה כשהיא מיועדת לגברים עשויה להתמקד בשינוי תפיסות ודעות קדומות בהקשרים אלה. קהל היעד מכתיב באופן טבעי ומתבקש את התוכן, גם כשהנושא והמטרה הם זהים.
על כן חל החריג הראשון שכן ההפרדה מתבקשת מאופיו של השירות;
החריג השני – סעיף 3( ד)(2) – ההפרדה בין נשים לגברים נעשית על ידי העמותה הפועלת שלא למטרת רווח ותכלית ההכשרה הייעודית לנשים נועדה לקדם את מטרותיה של העמותה כעמותה הפועלת לקידום מנהיגות נשים. אין לומר שמטרות אלה – של קידום מנהיגות נשים בישראל – נוגדות את מטרות החוק; בנסיבות אלה חל גם החריג השני הקבוע בחוק.
החריג השלישי – סעיף 3( ד)(3) – חריג זה עוסק באופן ספציפי בהפרדה מגדרית ומחריג אותה מגדרי " הפליה" פסולה אם אלמלא ההפרדה יימנע מחלק מהציבור ליהנות מהשירות ובכפוף לכך שההפרדה היא מוצדקת בנסיבות העניין ובקיומן של חלופות ראויות.
בחקירתו הסביר מר הינמן שהוא היה מוכן להשתתף בהכשרה לנשים השתתפות מרחוק ( ב"זום" או בוידאו), עם מצלמה סגורה ובלי מיקרופון, באופן שנוכחותו לא תורגש לכאורה. על כך נשאל מר הינמן: "איך לשיטתך קורס שכל מטרתו לחזק נשים איך הן יגיבו לזה שגבר שומע ורואה אותן?" ומר הינמן ענה: "לא נתתי דעתי על הדבר הזה" ( עמ' 3, ש' 29-30 לפרוטוקול).
בנסיבות העניין ההפרדה היא מוצדקת ונעשית על רקע שונות רלוונטית בין המינים ביחס לשירות המוצע ולמטרה אותה מבקשת העמותה לקדם. נראה שאף התובע מבין שישנו חשש שאם גבר כלשהו ישתתף בהכשרה לנשים הדבר עלול למנוע מחלק מציבור הנשים את ההשתתפות או שהן תרגשנה פחות בנוח להיפתח ולהיחשף לתכנים של הקורס בנוכחותו של גבר. יש לציין שאין מחלוקת שהוצעו למר הינמן חלופות והוא דחה אותן בין היתר בטענה שהן מתקיימות בתאריך שונה. מר הינמן לא הסביר מדוע דווקא התאריך הזה מכל ימות השנה הוא היחיד המתאים לו ובכל מקרה אין לומר שחלופה המוצעת בתאריך שונה איננה חלופה סבירה בנסיבות העניין. מה גם שאין מחלוקת שהתאריך שנקבע להכשרה לנשים לא נבחר על-ידי מר הינמן ואף לא נקבע בהתייעצות עמו. כמו-כן קיום ההכשרה לנשים אינו פוגע בצרכי ציבור הגברים המודרים ממנה. לא נטען שאין מענה לגברים המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם בנושא קידום מנהיגות נשים במרחב הציבורי. למען האמת לא רק שלא נטען שאין מענה שכזה, אלא שלמרבה הצער כלל לא הוכח צורך כזה בסביבתו של התובע. אדרבא, נדמה שדווקא גברים שהנושא של קידום מנהיגות נשים חשוב להם וקרוב לליבם לא יתנגדו לקיום הכשרה ייעודית לנשים אלא אדרבא, יעודדו הכשרות ופעילויות מסוג זה לצד לקיחת חלק בעצמם בפעילויות מקבילות לגברים.
נמצא אם כן שכל שלושת החריגים הקבועים בחוק מתקיימים בענייננו, אך כאמור אין צורך בקיומם של כל שלושת החריגים ודי בכך שאחד מהם מתקיים כדי שתקום הגנה מפני טענת הפליה בנסיבות אלו.
בנסיבות אלה יש לדחות את התביעה. דחיית התביעה בענייננו מבטאת את האיזון הראוי לטעמי בין הגישות הקיצוניות השונות אליהן התייחס בית המשפט בעניין נעמי רגן – אין כאן העדפה מוחלטת של הפרדה מגדרית כשם שאין כאן העדפה מוחלטת של פעילות מעורבת לשני המינים בכל מציאות שהיא. אני סבורה שקיום ההכשרה לנשים בענייננו מאזן כראוי בין זכותן של נשים לפעילות נפרדת המותאמת להן ולצרכיהן הייחודיים מחד, וזכותם של גברים שלא להיות מופלים לרעה על רקע מגדרי מאידך.
תום ליבו וניקיון כפיו של התובע
התביעה אמנם כבר הוכרעה אך אני מוצאת לנכון להקדיש תשומת לב מיוחדת להתנהגותו של התובע, מר הינמן, חוסר תום ליבו וחוסר ניקיון כפיו בהגשת התביעה בטענה להפליה.
התרשמתי שהתובע השתמש בהוראות החוק כ"קרדום לחפור" בו . והרי התובע מעיד על עצמו שבתחילה כלל לא ביקש להירשם להכשרה לנשים אלא ביקש דווקא שתבוטל הכשרה זו. רק משלא נענתה דרישתו לביטול ההכשרה החליט הוא לפתע להירשם ב"דווקא" להכשרה לנשים. גם לאחר שסורבה בקשתו להירשם להכשרה המיועדת לנשים לא ראיתי שהתובע אץ למצוא הכשרה חלופית מכיוון שהנושא כה חשוב קרוב לליבו. גם פתרונות אחרים שהוצעו לו על-ידי הגורמים הרלוונטיים בעמותה נדחו על ידו באמתלות שווא.
השתכנעתי שהתובע ביקש להירשם להכשרה המיועדת לנשים מבלי שהיה לו עניין אמיתי בהכשרה, ורק כדי לייצר לעצמו עילת תביעה. לא לשם כך נועד הפיצוי הסטטוטורי. למעשה התובע כלל לא נפגע מה"הפליה" הנטענת שכן בלאו הכי לא הייתה לו כוונה אמיתית וכנה להטריח עצמו ולהשקיע את זמנו בהכשרה לקידום מנהיגות נשים.
ברעא 10011/17 ‏ מי-טל הנדסה ושירותים בע"מ נ' חאלד סלמאן (19.8.19) עמד בית המשפט העליון על הקשר שבין הנזק הנגרם מהפליה לבין הפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק ( ההדגשות אינן במקור ונוספו על-ידי):
"בחוק איסור הפליה ביקש המחוקק ליצור מנגנון אפקטיבי למאבק בתופעות ההפליה בתחומים בהם הוא עוסק – בשיווק מוצרים, במתן שירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים... המחוקק ביקש להעניק לנפגעי הפליה דרך פשוטה, מהירה, זולה ויעילה לפיצוי, ללא הוכחת נזק, במטרה לעודד אותם להגיש תביעות מבלי לחשוש מקשיים - בעיקר קשיי כימות והוכחת הנזק, כמו גם עלויות משפטיות - הקיימים במסלולי תביעה רגילים, ובכך לקדם את המאבק בתופעת ההפליה כתופעה חברתית רווחת."
כך גם הוסבר ההיגיון העומד מאחורי קביעת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בדברי ההסבר לחוק:
"הוראת סעיף 6 יוצרת את העוולה האזרחית שבהפליה בניגוד להוראות החוק. מוצע לקבוע אפשרות לקבל פיצוי -מוגבל בסכום- בלא הוכחת נזק, בשל הקושי לכמת ולהוכיח את הנזק שבפגיעה הנגרמת לאדם שנמנעת ממנו כניסה למקום או הספקת מוצר או שירות. סעיפים דומים נחקקו באחרונה ב חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ובחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998".
למעשה חוק איסור הפליה, כמו חוקים דומים אחרים הקובעים פיצוי ללא הוכחת נזק, לא קובע נורמה חדשה או סטנדרט התנהגות חדש, אלא רק מקנה כלים יעילים להתמודד עם נורמות שהיו פסולות גם לפני שנחקק החוק. ממילא לא נקבע " מגזר" ניזוקים שלא קיים אלא רק ניתן בידי הניזוקים, מי שנפגע מהפליה באמת ובתמים, כלי יעיל להתמודד עם הפגיעה ולהטיב את נזקם.
דברים ברוח זו אמר בית המשפט העליון ברע"א 8821/09 פרוזאנסקי נ' חברת לילה טוב הפקות בע"מ (16.11.2011):
"יחודו של חוק איסור הפליה, אם כן, אינו ביצירת מושג חדש של שוויון החורג מתפישת השוויון הכללית החלה במשפט החוקתי. יחודו הינו בעיצוב הכלים האופרטיביים העומדים לרשותו של נפגע הפליה בבקשו סעד מבית המשפט".
צא ולמד – הפיצוי הסטטוטורי נועד לתת כלי אפקטיבי למי שנפגע מהפליה. לא די להוכיח את עצם קיומה של הפליה פסולה, אלא יש צורך להוכיח בנוסף שהתובע נפגע מאותה הפליה כאשר הפיצוי ללא הוכחת נזק פוטר את הניזוק מלהוכיח את גובה הנזק שנגרם לו ואת הביטוי הממשי שלו.
בענייננו גם לא הוכחה הפליה פסולה שכן מתקיימים החריגים הקבועים בחוק, אך גם לוּ הוכחה הפליה פסולה לא הוכח שמר הינמן נפגע מאותה הפליה. אדרבא, דווקא הוכח שהוא לא נפגע ממנה כלל שכן בין כך ובין כך לא הייתה לו כל כוונה כנה ואמתית להשתתף בהכשרה לנשים.
בנסיבות אלה נהג מר הינמן בחוסר תום לב גם בעצם הדרישה שלו להירשם להכשרה לנשים וגם בהגשת התביעה דנן.
בברע 305/80 רפאל שילה נ' שלמה רצקובסקי, פ''ד לה(3) 449 עמד בית המשפט על חובתו של בעל דין להתנהל בתום לב ובניקיון כפיים בניהול ההליך המשפטי ואף בעמידה על זכויות דיוניות:

"חובתו זו של בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו. המבחן לפעולתו זו אינו מבחן סובייקטיבי, ואינו מותנה בגישתו האינדיבידואלית של בעל הדין באשר לנכון ולראוי (בג"צ 59/80 [5] ; ע"א 701/79 [4] הנ"ל). המבחן הראוי הוא זה, הלוקח בחשבון את נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אך מעביר נסיבות אלה בכור ההיתוך של ההתנהגות ההגונה והסבירה... אי-קיומה של חובה זו עשוי להביא, בנסיבות מתאימות, לכך כי הפעולה המשפטית לא תשתכלל".
סיכום
התביעה נדחית.
הוכח שמתקיימים החריגים הקבועים בחוק שכן קיום ההכשרה לנשים בלבד נעשה לשם קידום מטרותיה של העמותה הפועלת ללא מטרת רווח וכן הדבר מתבקש מאופיו של השירות והתכלית לשמה פועלת העמותה (קידום מנהיגות נשים) כאשר הפגיעה האפשרית בציבור הגברים המודר מההכשרה היא זניחה ושולית (אם בכלל ישנו ציבור גברים הנפגע באמת ובתמים מהכשרה נפרדת זו). כמו-כן השתכנעתי שלגברים המעוניינים להעשיר את ידיעותיהם בנושא זה של קידום מנהיגות נשים ולפעול למען מטרה זו ישנן חלופות ראויות והן אף הוצעו לתובע שסירב להן.
לא השתכנעתי שקידום מנהיגות נשים בכלל וההכשרה הנדונה בפרט מעניינות את מר הינמן. כל עניינו של התובע הוא בניצול לרעה של הליכי המשפט ושל הפיצוי הסטטוטורי הקבוע בחוק לשם קידום ענייניו האישיים או הפוליטיים.
דווקא משום שהפליה היא תופעה חברתית פסולה שאין לתת לה יד, יש לנהוג ביד קשה עם תובעים העושים שימוש ציני ופסול בטענת ההפליה ובפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בחוק.

לפיכך התביעה נדחית והתובע ישא בשכר טרחת בא כוח הנתבעת 1 והנתבעים 2-3 בסך 15,000 שח כולל מע"מ בחלקים שווים.