הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 18073-07-13

לפני כבוד הרשמת בכירה אלישבע חן

התובע:

ועד מקומי מצפה יריחו

נגד

הנתבעים:
.1 יהונתן צדוק
.2 בתיה צדוק

פסק דין

בפני תביעה לתשלום חוב של הנתבעים לועד מקומי של יישוב.

טענות התובע

לטענת התובע – ועד מקומי מצפה יריחו – המנהל את העניינים המוניציפליים ביישוב מצפה יריחו (להלן: "היישוב"), חייבים הנתבעים בתשלום מיסי יישוב ותשלומים נוספים, בגין שירותים שניתנו להם בתקופה שמחודש מאי 2010 עד לחודש מאי 2013, לרבות, תשלומי מים, אגרת שמירה, אגרת ביוב, וכן תשלומים נוספים כגון: תשלום לחברת סלקום, לחוגים, לתנועת נוער ועוד.

לטענת התובע, הנתבעים המחזיקים בנכס ביישוב (להלן: "הנכס"), לא שילמו את מלוא התשלומים שעליהם לשלם ונותרו חייבים לתובע סכום של 39,600 ₪, כעולה מכרטיס החיוב שצורף לכתב התביעה (להלן: "כרטיס החיוב").

טענות הנתבעים

לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, אין לנתבעת סמכות לדרוש מהם כספים מה גם שלא נכרת הסכם בין הצדדים. כן נטען, כי הואיל והנתבעים נושאים בתשלום ארנונה למועצה האזורית מטה בנימין (להלן: "המועצה"), הרי שדרישת התובע לתשלומים נוספים, אינה אלא דרישה לתשלום כפול של ארנונה.

עוד נטען, כי מיסי יישוב נגבים בנפרד על ידי האגודה השיתופית מצפה יריחו והסמכות לגביית תשלומים נוספים, כגון מיסי יישוב, נתונה להחלטת אסיפת החברים של האגודה השיתופית.

כתב התביעה אינו מפורט דיו ואינו כולל חישוב אריתמטי ברור. כן לא פורט הבסיס העובדתי או המשפטי לדרישות לתשלום אגרת שמירה, מים, אגרת ביוב, ותשלומים נוספים ולא צורפו מסמכי התקשרות. עוד נטען, כי התובע אינו מוסמך לשמש כצינור גביה בעבור ספקי שירותים שונים.

לטענת הנתבעים הם שילמו לתובע סכומים ביתר, תוך הסתמכות על שטח נכס גדול, והם מנהלים הליך משפטי מול המועצה, לעניין גודל הנכס בו הם מתגוררים. עוד טענו, כי שילמו סכום של 6,500 ₪ לתובע, בגין חובות מים וביוב בתחילת שנת 2014, והעלו טענת קיזוז לפיה יש לקזז הסכומים ששולמו על ידם ביתר (אף שלא פורטו) מכל סכום שיש לשלם לתובע.

בתצהיר העדות הראשית שהגיש הנתבע נטען, כי אף שבהתאם להוראות סעיף 114 לתקנון המועצות האזוריות, תנאי להטלת מיסי ועד מקומי הוא אישור המועצה, הרי שלא הוצג כל אישור כאמור על ידי התובע.

טענת הנתבעים לחוסר סמכות לבית משפט זה לדון בתביעה ובקשתם להעברת הדיון לבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים נדחתה, בהתאם להחלטת כב' הרשמת הבכירה יהלום, מיום 5/7/15.

דיון והכרעה

העידו בפני מר יוסי רבי - מזכיר היישוב (להלן: "מר רבי") וכן הנתבע 1, מר יונתן צדוק (להלן: "מר צדוק" /"הנתבע" ).

תשלום מיסי יישוב (מיסי וועד מקומי)

מר רבי הסביר בעדותו, כי תפקידו של התובע – הועד המקומי, הוא לנהל השירותים המוניציפליים ביישוב ולעניין זה הוא משמש גם כזרועה הארוכה של המועצה ומספק שירותים שונים לתושבים. לדבריו, בשנת 2003 הורה משרד הפנים למועצה, לנהל את היישוב באמצעות הועד המקומי אשר מקבל האישורים להתנהלותו מהמועצה.

בעדותו ערך מר רבי הבחנה בין תשלום ארנונה לבין תשלום מיסי יישוב והסביר, כי דמי הארנונה משולמים למועצה והועד המקומי משמש למעשה רק צינור להעברתם מתושבי היישוב למועצה. עוד הוסיף, כי המקור הנורמטיבי לגביית מיסי יישוב, שאותם כינה בשם מיסי ועד מקומי (להלן: "מיסי ועד"), הוא בצו הנזכר בנספח א' לתצהירו. עיון בנספח א ' מעלה, כי מדובר במסמך שכותרתו "היטל מיסי ועד מקומי מצפה יריחו", ובו מפורטים שיעורי המיסים שהחליט הועד המקומי להטיל מתוקף סמכותו לפי סעיף 114 לתקנות המועצות האזוריות , שהותקן מכח צו המועצות האזוריות (יהודה ושומרון), מס' 783 תשל"ט 1979 ומכח שאר הסמכויות המוקנות לו על פי כל דין (לשון המסמך).

מר רבי העיד, כי אם לא מוגש צו כאמור, אין לועד המקומי אישור לגביית כספים והוסיף, כי המועצה לא מאשרת את תקציב היישוב אם לא מוגש הצו.

בתשובה לשאלת הנתבע באשר לשטח ביתם של הנתבעים, השיב מר רבי, כי המועצה עורכת מדידות של הנכס – מדידות הרלוונטיות הן לעניין תשלום הארנונה והן לצורך חיוב בתשלום מיסי ועד - ומעבירה ליישוב את נתוני המדידות אשר בהתאם להם נקבע החיוב בגין מיסי הוועד המקומי. לדבריו, חיוב הנתבעים בדמי ועד מקומי נעשה בגין שטח של 138 מ"ר, הגם שייתכן כי חלו שינויים במהלך השנים. כשנשאל לעניין תשלום הארנונה, הסביר מר רבי, כי הואיל והנתבעים משלמים הארנונה ישירות למועצה, התובע אינו משמש במקרה זה כצינור להעברת דמי הארנונה למועצה כפי שעולה גם מכרטיס החיוב שצורף לכתב התביעה, הנעדר דרישה לתשלום ארנונה.

הנתבע, מר צדוק, העיד כי לאורך שנים הוא משלם ארנונה למועצה באמצעות הוראת קבע ומשנשאל מדוע לא צירף אסמכתאות לתשלום, השיב כי לא מצא רלוונטיות לכך בקשר עם תביעה זו שהוגשה על ידי הועד המקומי ומשאינו יודע האם אכן משמש הועד המקומי כזרועה הארוכה של המועצה.

בעדותו בפני בית המשפט, הבחין הנתבע בין מיסי ישוב הקשורים ליישוב מצפה יריחו לבין מיסי ארנונה הנגבים על ידי המועצה המקומית מטה בנימין. כשנשאל בחקירתו, היכן העלה בכתב ההגנה טענה להעדר סמכות התובע לגביית מיסי ישוב הפנה לסעיפים 3 ו- 4 לכתב ההגנה, בהם נטען כי המועצה היא המוסמכת לגבות ארנונה.

הנתבע העיד, כי לאחר שנפתח כנגד הנתבעים תיק הוצאה לפועל על ידי התובע, משניתן פסק דין בהעדר הגנה, שילם לפני כשנתיים חוב עבר לתובע, בסכום של 42,000 ₪. לדבריו, שילם החוב מפאת כבודו של רב היישוב לאחר שנערכה פנייה אליו לבירור העניין שבמחלוקת , בדין תורה.
המסגרת הנורמטיבית

סעיף 114 (א) לתקנון המועצות האזוריות (יהודה והשומרון), תשל"ט – 1979 (להלן: "התקנון"), אשר נזכר בנספח א ' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, קובע כי :

"ועד מקומי רשאי, באישור המועצה ובכפוף להוראות התקנון או כל דין או תחיקת בטחון אחרת להטיל כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 65(א) ובכפוף להוראות סעיפים 67 ו- 67א לצורך ביצוע סמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן- מסי ועד מקומי);...

בסעיף 114(ד) נקבע כי: "הוטלו מסי ועד מקומי, כאמור בסעיף קטן (א), ייגבו מסי הועד המקומי בידי המועצה יחד עם הארנונה שהוטלה על ידה ויועברו לועד המקומי בניכוי הוצאות הגביה החלות עליו, אלא אם כן החליטה המועצה להסמיך את הועד המקומי לגבות את המסים האמורים כולם או חלקם.

סעיף 114(ה) קובע: "דיני גבייתם של מסי המועצה יחולו בשינויים המחוייבים לפי העניין על גבייתם של מסי ועד מקומי..."

הנה כי כן, כעולה מהוראות התקנון, בכפוף לאישור המועצה ולהוראות התקנון, קמה לועד מקומי סמכות להטיל מיסי ועד מקומי (מיסי יישוב) ומדובר במיסים שונים ואחרים, מהארנונה המשולמת למועצה. לפיכך, רכיב החוב בגין מיסי יישוב, המופיע בכרטיס החיוב שצורף לכתב התביעה, מתייחס למיסי ועד מקומי ולא לחוב ארנונה, וממילא אינו מהווה דרישה לתשלום כפל ארנונה (כפי שלמעשה אישר גם הנתבע בעדותו בפני בית המשפט).

עם זאת ולעניינה של תביעה זו, הרי שחרף הוראות סעיף 114 (א) לתקנון, לפיהן, הטלת מיסי ועד על ידי ועד מקומי, כפופה לאישור המועצה ולהוראות התקנון - לא הוצג כל אישור של המועצה בנוגע להטלת מיסי יישוב וגבייתם. גם במסמכים שצורפו כנספח א' לתצהיר העדות הראשית מטעם התובע, אשר נחתמו על ידי בעלי תפקיד בועד המקומי , אין כל אזכור לאישור המועצה.

לנוכח האמור ובהעדר אישור מועצה, הרי שלא מתקיים התנאי המקים זכות לוועד המקומי לגבות מיסי יישוב בקשר עם התקופה הרלוונטית לכתב התביעה וכפועל יוצא, לא קמה הזכות לתבוע הנתבעים בגין רכיב זה. לעניין זה, ראו גם פסק הדין בת"א (רמ') 4676/95 הועד המקומי כרמי יוסף נ' זמיר משה (פורסם בנבו), בו נדחתה תביעה לתשלום מיסי ועד הואיל ולא הוצג אישור המועצה לגביית הסכומים.

אוסיף, כי אין בידי לקבל טענת התובע להשתק של הנתבעים מלטעון כנגד החוב, לנוכח תשלום מיסי היישוב בגין שנים עברו, אשר קדמו לתקופה הרלוונטית לתביעה. לנתבעים הזכות להעלות טענותיהם כנגד החוב נשוא התביעה דנן, המתייחס לתקופה מוגדרת, מה גם, שלא התקיים בעבר דיון בטענות הנתבעים בקשר עם חוב זה וממילא לא נקבעו קביעות כלשהן.

בסיכומיו העלה ב"כ התובע טענה להחלת עקרון בטלות יחסית. בנסיבות שבפני איני רואה להחיל עקרונות המשפט המנהלי בקשר עם תביעה זו. יובהר, כי קביעתי לעיל, לפיה לא הוכיח התובע זכאותו לגביית מיסי ועד לתקופה הרלוונטית לתביעה, נסמכת על הראיות שהוצגו בפני בבחינת "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". משהגיש התובע תביעתו לבית משפט זה, עליו הנטל להוכיח תביעתו ובכלל זה להציג אסמכתאות כנדרש בקשר עם הטלת מיסי ועד מקומי. בנסיבות שבהן לא הוצג אישור המועצה המתחייב לצורך גביית מיסי ועד, לא הוכח רכיב זה של התביעה.

לנוכח האמור, משלא הוצג אישור המועצה להטלת מיסי ועד בהתייחס למועדים הרלוונטיים לתביעה, הרי שנשמט הבסיס שנקבע על פי דין לגביית מיסי היישוב ולא הוכח רכיב זה של התביעה.

תשלום בגין אספקת מים

באשר לחיוב בגין אספקת מים העיד מר רבי, כי רשות המים (מקורות) מספקת את המים ליישוב ומעבירה את החשבונות לועד המקומי שהינו ספק המים ביישוב, על פי הגדרות המועצה. תעריפי המים נקבעים בהתאם להוראות החוק ועל פי הנחיות המועצה. מר רבי הגיש חשבון מים מאת חברת מקורות בו מופיע הועד המקומי כצרכן ( סומן ת/1) וכן מסמך שכותרתו – "אסדרת מים" מאת המועצה האזורית מטה בנימין העוסק בעדכון תעריפי מים (סומן ת/2).

מר רבי הבהיר בעדותו, כי תשלום חשבונות המים אינו חלק ממיסי ועד מקומי והסביר כי הסכום לתשלום מורכב מהפרשות לקרן מים, מתשלום לחברת מקורות ומהוצאות ניהול משק המים.

באשר לטענת הנתבעים, כי חויבו בסכומים גבוהים בגין חשבונות המים הואיל ופינת החי של הישוב מוקמה לפני שנים בסמיכות לביתם, ציין מר רבי כי לא מצא אישור רשמי לקיומה של פינת חי ולחיובם של הנתבעים בגין צריכת מים גבוהה. בתשובה לשאלת הנתבע השיב, כי לו הייתה בידי הנתבע החלטה של היישוב להקים את פינת החי בחצרו, היה עליו להביא ההחלטה לדיון שהתקיים. עוד הוסיף, כי העובדה שהנתבעים שילמו מעת לעת את חשבונות המים מעידה כי הסכימו לחיוב.

הנתבע אישר בעדותו כי שילם לגב' בת שבע וינוגרד, מנהלת חשבונות ביישוב, סכום של 6,500 ₪, לאחר שהבהיר לה כי מדובר בתשלום בגין חשבון מים, אך לא זכר בגין איזו תקופה בוצע התשלום, הגם שהצהיר בכלליות, כי ברבות השנים שילמו הנתבעים תשלומי ארנונה כפולים ותשלומי מים המכסים מעל ומעבר את החוב (כלשונו).

עוד העיד הנתבע, כי הנתבעים אינם חייבים בתשלום מלוא חשבונות המים, מכיוון שפינת החי של היישוב מוקמה, לפני שנים, בחצר ביתם ולפיכך על היישוב להשתתף בהוצאות המים הגבוהות בגין פינת החי.

בסיכומים טען הנתבע, כי מהמסמכים שצורפו לעניין החיוב בחשבונות מים, עולה כי הזיכיון לעניין המים הינו של האגודה השיתופית ולא של הוועד המקומי. אלא שעיון במוצג ת/1, מעלה, כי חשבון המים מיועד לועד המקומי ואף מספר הזהות המופיע בחשבון המים - 501635767 - הוא מספר הזהות של הועד המקומי ואין המדובר במספר הזהות של האגודה השיתופית מצפה יריחו, המופיע ברשם האגודות השיתופיות והינו 570025544.

לאחר ששמעתי העדויות ובחנתי הראיות, הגעתי למסקנה כי התובע עמד בנטל להוכיח כי על הנתבעים לשאת בתשלום חוב המים, זאת בהתאם למסמכים שהציג התובע לרבות חשבון המים המופנה אל הועד המקומי עצמו ובהעדר כל אסמכתא מטעם הנתבעים לעניין תשלום ביתר של חשבונות מים בגין פינת חי והעדר חישוב נגדי לעניין גובה החיוב. אין בידי לקבל טענת הקיזוז שהעלו הנתבעים הואיל וזו נטענה באופן כללי, לא פורטה ולא הוכחה.

לפיכך, על הנתבעים לשאת בתשלום חשבונות המים בגין התקופה הרלוונטית לתביעה.

תשלום אגרת ביוב

באשר לחיוב בגין אגרת ביוב. מר רבי הציג בדיון חוק עזר למטה בנימין (אגרת ביוב), התשס"ה – 2005 , אשר כעולה מעדותו, לפיו נגבית אגרת הביוב (סומן ת/5).

מר רבי הבהיר, כי אגרת הביוב משולמת למועצה וכי הוועד המקומי משמש צינור בלבד להעברת תשלום אגרת הביוב למועצה. כן העיד, כי במקרה שתושב לא משלם אגרת ביוב, הרי שלא מועבר למועצה סכום כלשהו בגין אגרת ביוב. לדבריו, קיים קשר בין צריכת המים לחיוב בגין אגרת הביוב.

לנוכח עדותו של מר רבי אשר השווה בעדותו בין תשלום הארנונה לבין תשלום אגרת הביוב בכל הנוגע להיותו של התובע צינור להעברת הכספים בלבד ומשלא הוצג כל אישור של המועצה המסמיך את התובע לגבות בעבורה את אגרת הביוב, אני סבורה כי אין מקום לחייב את הנתבעים במסגרת תביעה זו בתשלום אגרת הביוב לתקופה הרלוונטית. ברי, כי אין באמור, כדי למנוע מהמועצה לפעול לגביית אגרת הביוב בהיותה מעניקת השירותים האמורים.

תשלום אגרת שמירה

בנוגע לחיוב בגין אגרת שמירה הציג מר רבי בדיון, צו בדבר הסדרת השמירה בישובים (להלן: "צו הסדרת השמירה") וכן מסמך פק"ל גמ"ר בקעה ועמקים (סומנו ת/3, ת/4). לדבריו, אגרת השמירה נגבית בהתאם להוראות צו הסדרת השמירה למרות שלא מופיע בו סכום. הוא הוסיף, כי החיוב כולל הוצאות שונות בגין תשלום לחברת האבטחה והתקנת מצלמות, אמצעי אבטחה וכו'. עוד הסביר, כי סכום ההוצאות הכולל ליישוב מחולק במספר המשפחות ביישוב וכך נקבע החיוב לכל משפחה.

במהלך הדיון הוצג חוק עזר למטה בנימין (שמירה בשכר מצפה יריחו), התשס"ג – 2003 ( ת/6), המסדיר תשלום אגרה שמירה לועד המקומי מצפה יריחו, הוא התובע.

לשאלת הנתבע, מדוע קיים צורך להסדיר שמירה ביישוב ואין די בפעולות הצבא בתחום הבטחון, השיב מר רבי, כי הנחיות הצבא המפורטות במוצגים ת/3 ו- ת/4 מחייבות בין היתר, הצבת מצלמות ושכירת שירותי שמירה, ולפיכך, נדרש תשלום אגרת השמירה.

הנתבע טען בעדותו, כי הצבא מגן על היישוב ולפיכך, אין צורך ברכישת אמצעי הגנה שונים להבטחת בטחון תושבי היישוב או בקיום שמירה בשכר.

לנוכח צו הסדרת השמירה שהוצג וכן חוק העזר לעניין השמירה אשר הותקן על ידי המועצה בהתאם להוראות התקנון, הרי שהוכח המקור הנורמטיבי לגביית תשלום אגרת שמירה על ידי התובע, הרשאי להפעיל בתחומי היישוב שירותי שמירה מלאים או חלקיים. לפיכך אני קובעת, כי על הנתבעים לשלם לתובע הסכומים בגין אגרת השמירה, בהתייחס לתקופה הרלוונטית לכתב התביעה.
תשלומים נוספים

בקשר לתשלומים לחברת סלקום, הסביר מר רבי, כי הנתבעים נמנים עם תושבים אחרים ביישוב שהתקשרו כקבוצה עם חברת סלקום, על מנת להפחית סכומי החיוב. התשלומים ל סלקום כמו גם לחוגים ולפעילויות אחרות, מפורטים בכרטיס החיוב וכן מפורטים בו הסכומים ששולמו על ידי הנתבעים בהוראת קבע בגין רכיבי תשלום אלה, אשר נגרעו מסכום החוב.

הנתבע אישר בעדותו כי חלק מסכומי החיוב בגין תשלומים נוספים כגון חוגים, שולמו על ידי הנתבעים באמצעות הוראת קבע כפי שעולה גם מכרטיס החיוב.

טענות הנתבע כי חלק מהסכומים לא שולמו מכיוון שהנתבעים התרעמו (כלשונו) על החיוב בתשלום, לא נתמכו באסמכתא כלשהי ואף שהנתבע העיד כי אינו יודע אם ילדיו השתתפו בחוגים שונים, הצהירה הנתבעת בדיון כי הם השתתפו בחוגים.

עיון בכרטיס החיוב מעלה , כי החל מחודש ינואר 2012 נגרעו מחובם של הנתבעים לתובע, סכומים ששולמו על ידם בקשר עם חוגים שבהם השתתפו ילדיהם, תשלום לחברת סלקום, וכו'.

הואיל והתשלומים הנוספים, אינם בגדר מס או היטל אלא מדובר בתשלומים לשירותים פרטניים שניתנו לנתבעים ולמשפחתם, כפי שהתברר בדיון, כגון: חוגים, פעילות של תנועת נוער וכיוב', ומשנשאו הנתבעים בתשלומים משנת 2012, הרי שעליהם לשאת גם בתשלום יתרת הסכומים בגין השירותים כאמור, כמפורט בכרטיס החיוב ובהעדר ראיה לסתור, בגין התקופה הרלוונטית לתביעה.

סוף דבר

התוצאה היא שהתביעה מתקבלת רק בחלקה, באופן שעל הנתבעים לשלם לתובע את סכום התביעה (העומד על 39,598.77 ₪ - בהתאם לכרטיס החיוב), בניכוי רכיבי מיסי ועד ואגרת ביוב, בקשר עם התקופה הרלוונטית לתביעה (העומדים ע"ס 16,004.84 ₪, ומורכבים מסכום של 10,072.39 ₪ בגין חישוב מיסים ומסכום של 5,932.45 ₪ בגין אגרת ביוב).

לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סכום של 23,594 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן ולנוכח התוצאה אליה הגעתי, יישאו הנתבעים, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע בסך 994 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,500 ₪ בלבד.

הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן, יישאו הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ח ניסן תשע"ז, 14 אפריל 2017, בהעדר הצדדים.