הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 16852-04-17

בפני
כבוד ה רשם הבכיר בנימין בן סימון

תובעים ונתבעים שכנגד

  1. אברהם סריג
  2. רויטל סריג

נגד

נתבע ותובע שכנגד
עו"ד יובל ג'משיד

פסק דין
א. רקע
1. בשנת 2007, אברהם ורויטל סריג (להלן: "התובעים") שכרו את שירותיו של עורך דין יובל ג'משיד (להלן: " הנתבע") על מנת שייצגם בעסקת נדל"ן שעניינה רכישת בית ברעות עם זכויות בנייה נוספות. שכר הטרחה של הנתבע עבור ייצוג התובעים בעסקה זו שולם.

2. לצורך מימוש זכויות הבנייה שרכשו, הגישו התובעים לרשות מקרקעי ישראל תכניות בנייה. עם הגשת התוכניות כאמור, נדרשו התובעים לשלם דמי היוון על סך 147,107 ₪.

3. על רקע דרישה זו, הגיש הנתבע, בשם התובעים, תביעה נגד רשות מקרקעי ישראל, תביעה בה זכו התובעים בת"א 11899-09 (שלום י-ם). כן זכו התובעים אף בערעור שהוגש על ידי מנהל מקרקעי ישראל בע"א 35711-09-13 (מחוזי י-ם). הנתבע ייצג את התובעים בשתי הערכאות.

4. סך כל התשלום ששולם על ידי רשות מקרקעי ישראל לתובעים עקב התביעה עמד על 189,265 ₪. סכום זה כלל גם הוצאות משפט שנפסקו לטובת התובעים על סך 30,000 ₪, 15,000 ₪ בכל ערכאה.

5. תשלום המדינה על סך 189,265 ₪ התקבל על ידי הנתבע באמצעות חשבון נאמנות.

6. הנתבע העביר את תשלום המדינה לתובעים, אך ניכה ממנו 45,000 ₪ על חשבון שכר טרחה בגין הטיפול בעניינם.

7. בשנת 2015, הגיש הנתבע, בדרך של המרצת פתיחה, תביעה למתן פסק דין הצהרתי (להלן : "ההליך למתן פסק דין הצהרתי" או "ההליך הקודם"). במסגרת אותה תביעה, התבקש בית המשפט לקבוע כי הסכום שהנתבע ניכה מתשלום המדינה, היינו 45,000 ₪, נוכה כדין ומהווה שכר טרחה ראוי בגין השירות המשפטי שנתן לתובעים. תביעה זו נידונה בה"פ 15227-09-15 (שלום י-ם) ונדחתה, כפי שיובהר להלן.

8. התובעים דרשו מהנתבע שיעביר להם את הסכום שניכה מתשלום המדינה על סך 45,000 ₪, ובנוסף גם סכום אחר שהמדינה העבירה להם, אף הוא דרך חשבון הנאמנות, על סך 5,000 ₪. תשלום נוסף זה התקבל על רקע תביעה ייצוגית שהוגשה נגד רשות מקרקעי ישראל.

9. דרישות התובעים מהנתבע לקבלת הכסף נענו בסירוב. על רקע זה, הוגשה התביעה בתיק דנן.

10. יצוין כי ביום 12.6.17, בית המשפט קיבל את התביעה בהיעדר הגנה. עקב כך, התובעים פתחו הליך ביצוע פסק הדין בהוצאה לפועל.

11. ביום 26.7.18, הגיש הנתבע בקשה לביטול פסק הדין. בקשה זו התקבלה על ידי בית המשפט. פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה בוטל, והנתבע השיב לתביעה על דרך הגשת כתב הגנה ותביעה שכנגד. התובעים הגיבו לתביעה שכנגד בהגשת כתב הגנה ובקשה לדחיית התביעה שכנגד על הסף.

ב. עמדת התובעים
1. לטענת התובעים, יש לפסוק לטובתם את הסכומים הבאים : 46,382 ₪ כנגד הסכום על סך 45,000 ₪ שהנתבע ניכה מתשלום המדינה שהועבר דרך חשבון הנאמנות (כולל ריבית והצמדה); 8,000 ₪ בגין הוצאות הכרוכות בפתיחת תיק הוצאה לפועל (בצירוף ריבית והצמדה); הוצאות ושכ"ט בגין התיק דנן.

2. יצוין כי סכום התביעה במקור עמד על 46,382 ₪, אולם במסגרת תשובת התובעים לכתב ההגנה של הנתבע, הם ביקשו לתקן את הסכום ולהעמידו על 54,352 ₪.

3. התובעים טוענים כי הסכום שהנתבע ניכה מתשלום המדינה על סך 45,000 ₪ נלקח מחשבון נאמנות שהיה על שמם, ללא הסכמתם , או ללא הסכם שכר טרחה ובניגוד לדין.

4. התובעים טוענים, כי לא מגיע לנתבע שכר טרחה בגין התביעה שהגיש בשמם נגד רשות מקרקעי ישראל . זאת מאחר שהצורך בהגשת התביעה נבע מהתרשלות הנתבע בדרך שבה הוא טיפל בעסקת נדל"ן שקדמה לכך.

5. בהסכם הרכישה של הבית ברעות, אשר נחתם בשנת 2007, צוין כי זכויות הבנייה בבית שולמו לרשות מקרקעי ישראל עד לגודל של 128 מטר.

6. אולם, טוענים התובעים, כי רק לאחר שהגישו תכניות בנייה על פי ידיעה שידרשו לשלם לרשות מקרקעי ישראל רק עבור יתרת הזכויות מעבר ל-128 מטר, התברר להם, כי בפועל שולמו לרשות מקרקעי ישראל עד 83 מטר בלבד.

7. לאור היעדר יכולת כלכלית לעמוד במלוא התשלום הנדרש לרשות מקרקעי ישראל עבור גודל הבית המתוכנן, טוענים התובעים, כי הם צמצמו את שטח הבנייה ושילמו לרשות מקרקעי ישראל עבור זכויות בנייה החל מהמטר ה- 83.

8. לטענת התובעים, עם קבלת התשובה של רשות מקרקעי ישראל על גודל השטח שעבורו שולמו זכויות בנייה, שסתרה את היקף הזכויות ששולמו כפי שהופיע בהסכם הרכישה, הנתבע הבטיח להם כי ידאג שיוחזר להם הכסף בגין ההפרש.

9. התובעים טוענים כי לאחר בירור מול המוכרים התברר להם כי היה זה מחובתו של הנתבע לבדוק את זכויות הבית והוא נמנע מלעשות זאת.

10. עוד טוענים התובעים כי התביעה נגד רשות מקרקעי ישראל הוגשה בשנת 2009 ורק בשנת 2013 קיבלו מהמדינה את החזר התשלום, מה שמנע מהם לתבוע את הנתבע בגין הנזק שמחדלו גרם להם, וזאת בשל תקופת התיישנות.

11. התובעים מפנים לתלונה שהגישו נגד הנתבע בוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין שהמליצה לו, כך לטענתם, להחזיר להם את הכסף ולהגיש תביעה מסודרת נגדם, באם סבור הוא שזכאי לשכר טרחה. התובעים טוענים, כי הטיפול בתלונה על ידי הוועדה הופסק בשל הטעייה של התובע , אשר מסר פרטים כוזבים באשר להליכים שנקט נגד הנתבעים לקבלת שכר טרחה.

12. התובעים מפנים גם לפסיקה של בית המשפט העליון ולחוק לשכת עורכי הדין מהם עולה, לשיטתם , האיסור שחל על עורכי הדין לנכות מכספים שקיבלו בעבור לקוחותיהם חובות , שלדעתם הלקוחות חייבים להם.

13. באשר לבקשת הנתבע לבטל את פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה, טוענים התובעים כי הבקשה נומקה בסיבות לא ברורות ולא הייתה הצדקה לביטול פסק הדין.

14. התובעים מבקשים לדחות על סף את התביעה שכנגד של הנתבע שכן, לשיטתם, תביעה זו עניינה פלוגתאות שכבר נידונו במסגרת תביעתו של הנתבע לפסק דין הצהרתי ולגביהן כבר ניתן פסק דין.
ג. עמדת הנתבע

  1. הנתבע מבקש לדחות את התביעה, לקבל את התביעה שכנגד, ולחייב את התובעים בהוצאות משפט ושכר טרחה בגין ההליך דנן.
  2. לטענת הנתבע, עניין התביעה, הינו ניסיון של התובעים להתחמק מתשלום שכר טרחה המגיע לו בגין ייצוג התובעים בתביעה נגד מנהל מקרקעי ישראל.
  3. הנתבע טוען כי התביעה לרשות מקרקעי ישראל בגין דרישת התשלום לדמי היוון הוגשה לבקשת התובעים, לאחר שסברו יחד עם הנתבע כי לא היה בסיס חוקי לדרישה זו.
  4. הנתבע מפנה להליכים שניהל עבור התובעים נגד רשות מקרקעי ישראל בערכאה ראשונה ובערכאת ערעור וטוען כי הייתה זכותו לנכות מתשלום המדינה שהתקבל שכר טרחה בגין עבודתו.
  5. הנתבע מציין כי חישב את שיעור שכר הטרחה על פי התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין בסוג זה של תיקים, שהוא 15% מהסכום הפסוק לטובת הלקוחות בתוספת מע"מ, היינו במקרה דנן 30,844 ₪ (15% מהסכום שנפסק בערכאה ראשונה ע"ס 174,264 ₪).
  6. הנתבע מציין כי המלצה זו של לשכת עורכי הדין מתייחסת לתעריף מינימלי ומשכך יכול היה לגבות שכר טרחה בשיעור גבוה יותר.
  7. עבור הטיפול בערעור, גבה הנתבע את הסכום שנפסק לטובת התובעים בגין הוצאות משפט על סך 15,000 ₪. סכום זה , לשיטת הנתבע , תואם גם את התעריף המומלץ של לשכת עורכי הדין בערעור אזרחי, שהוא 50% משכר טרחה שבערכאה ראשונה, וגם את קביעת בית המשפט בערעור באשר לשכר הראוי לעורך הדין בנסיבות העניין.
  8. הנתבע מבהיר, כי לא עלה בידו להגיב במועד לכתב ההגנה עקב טעמים בריאותיים וכלכליים ומצוקה שנקלעה אליה בשל מצבו האישי. הנתבע מפנה לאישורים שצירף לבקשה לביטול פסק הדין ולעדותו שמסר בישיבה מיום 11.2.12.
  9. הנתבע מפנה להסדר דיוני במסגרתו הסכים להפקיד את הסכום השנוי במחלוקת בסך 46,382 ₪ בקופת בית המשפט. הסדר זה יוצר לטענת הנתבע מצב משפטי חדש. לשיטתו, גם אם ייקבע כי הכסף עוכב על ידיו שלא כדין, אין בכך כדי להביא אוטומטית את השבת הכסף שמגיע לו לתובעים.
  10. באשר לפסק דין שניתן בתביעה למתן פסק דין הצהרתי, הנתבע טוען כי אינו יוצר השתק עילה מאחר שבמסגרתו ביקש סעד הצהרתי מכוח דיני היושר, בעוד שבהליך הנוכחי מבקש סעד כספי מכוח הדין.
  11. כמו כן, טוען הנתבע , כי אם נוצר בעקבות פסק הדין השתק פלוגתא, הרי שהשתק זה פועל ,לדעתו, דווקא כנגד התובעים, מאחר שבאותו עניין נדחתה טענת הרשלנות של התובעים שהיא הטענה עליה הם סומכים בהליך דנן וגם נקבע כי הנתבע זכאי לשכר ראוי בגין השירות שנתן להם.
  12. הנתבע טוען, כי נטל הראיה המוטל עליו בעניין השיעור הראוי לשכר טרחה שקבע בעניין התובעים יכול לבוא על סיפוקו בכך שקבע את שכר הטרחה על בסיס תעריף מינימלי, כפי שנקבע על ידי לשכת עורכי הדין, וגם בכך שהתבסס על שיעור שקבע בית משפט עצמו בערעור נגד רשות מקרקעי ישראל. משכך, מבקש הנתבע שלא לחייבו בהגשת חוות דעת מומחה בעניין זה.
  13. הנתבע שם דגש על האמור בסעיף 35 לפסק הדין ההצהרתי ובו נקבע כדלקמן:

" בראש ובראשונה ראוי להסיר מהדרך את הטענה בדבר רשלנותו כביכול של המבקש. על יסוד פסקי- הדין שניתנו בעניין זה נגד מנהל מקרקעי ישראל, אין לטעמי מקום לטענה שלפיה גבה מנהל מקרקעי ישראל מהמשיבים סכומי כסף בשל רשלנותו של המבקש, או כי המשיבים חתמו על הסכם הרכישה בשל רשלנותו. מעבר לרכיב זה לא נטענה רשלנות אחרת מצד המבקש, וממילא אף לא הוכחה. המשיבים לא הגישו תביעה בגין רשלנות כביכול, והטענות בעניין זה נטענו בעלמא."
14. דגש נוסף ששם הנתבע בפסק הדין ההצהרתי הינו על האמור בסעיף 32 לפסק הדין ובו נאמר:
" אף שיש לקבל את טענתו של המבקש שלפיה זכאי הוא לשכר טרחה ראוי בעד עבודתו בייצוג המשיבים, משלא הגיש את התובענה בפרק הזמן שהוקצב לכך בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, פגה זכות העיכבון שהייתה לו לעכב את הכספים בידיו, והיה עליו להחזיר את הסכום לידי המשיבים"
15. הנתבע טוען כי בקשת התובעים לדחייה על הסף של התביעה שכנגד חסרת בסיס, ומאחר שנמנעו מלהשיב לתביעה שכנגד דינה להתקבל.
16. במסגרת התביעה שכנגד שהגיש הנתבע הוא אומר מפורשות וגלויות:
"משהופקד הכסף בקופת בית המשפט אין עוד נפקות לטיעון הנתבעים שכנגד בעניין עיכוב הכספים בידי התובע שכנגד, שלא כדין כביכול, ולאזכור סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין וההתכתבות הקשורה עמו. השאלה האמתית במחלוקת שנותרה להכרעת בית המשפט הנכבד הנה למי באופן מהותי שייך הכס ף המופקד בקופת בית המשפט".

דיון והכרעה

ד. ההליך למתן פסק דין הצהרתי

  1. במסגרת ההליך למתן פסק דין הצהרתי, שהתקיים בפני סגנית הנשיא דאז יעל ייטב, ביקש הנתבע מבית המשפט ליתן צו הצהרתי לכך שהכסף שניכה מחשבון הנאמנות הינו שכר טרחה ראוי בגין השירותים המשפטיים שהעניק לתובעים.
  2. לאחר ניהול הליך הוכחות, בית המשפט נתן פסק דין (להלן: " פסק דין ההצהרתי") במסגרתו דחה את התביעה של התובע.
  3. במסגרת פסק הדין ההצהרתי נאמר שהסעד המבוקש היה כדלקמן:

"טענתו של המבקש, בקצירת האומר, הינה כי בסיום הטיפול המשפטי, ולאחר שזכה בשני ההליכים המשפטיים שהתנהלו בפני הערכאות, גבה מהכספים ששולמו למשיבים את שכר הטרחה הראוי בגין השירותים המשפטיים שנתן, ועל כן זכאי הוא לצו ההצהרתי שיצהיר כי שכר הטרחה שגבה הוא השכר הראוי. המשיבים טענו מנגד כי המבקש לא היה רשאי לגבות את שכר הטרחה בהעדר הסכמה מצדם בדבר שיעורו, וכי אין הוא זכאי לסעד ההצהרתי שתכליתו להכשיר את שכר הטרחה שגבה שלא כדין."
4. בית המשפט קבע כנקודת מוצא את סעיף 88 ל חוק לשכת עורכי-הדין תשכ"א-1961 הקובע את התנאים שבהם קמה זכותו של עורך דין לעכב כספי לקוח להבטחת שכר טרחתו. בהתאם להוראות הסעיף האמור, קבע בית המשפט, כי לא הייתה לנתבע הזכות לעכב את כספם של התובעים כפי שעשה.

5. יחד עם זאת, על יסוד פסקי הדין שניתנו נגד מנהל מקרקעי ישראל, בית המשפט דחה את טענת התובעים לפיה מנהל מקרקעי ישראל גבה מהם סכומי כסף בשל רשלנות של הנתבע, או כי חתמו על הסכם רכישה הבית וזכויות בנייה ברעות בשל רשלנותו (שם, סעיף 35).

6. כמו כן, בית המשפט אומנם קיבל את הטענת התובעים בדבר היעדר הסכם שכר טרחה בין הצדדים, לא בכתב ואף לא בעל פה, אולם קבע שהעדר הסכם כאמור אין משמעותו העדר זכאות לשכר טרחה ראוי. בעניין זה, בית המשפט התבסס על ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל בו נקבע כי בהעדר הסכם שכר טרחה בכתב או בעל פה, חל סעיף 46 ל חוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג -1973 הקובע ש" חיוב לתשלום בעד...שירות שלא הוסכם על שיעורו, יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה" (שם, סעיף 38).

7. עם זאת, הזכיר בית המשפט את ההלכה שנקבעה בע"א 136/92 ביניש-עדיאל עו"ד נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, כי יש להוכיח את השכר הראוי באמצעות חוו"ד מומחה אשר תפרט מהו השכר הראוי על סמך נסיונו המקצועי והנוהג הקיים (שם, סעיף 41). בהקשר הזה, בית בית המשפט דחה את ההנחה של הנתבע לפיה יש לאמץ את התעריף המומלץ על ידי לשכת עורכי הדין או את גובה ההוצאות שנפסקו כשיטה להערכת שיעור שכר הטרחה הראוי. בעניין זה, הפנה בית המשפט לע"א 3454/11 בלאל נ' אביטל בו נקבע כי הוצאות שפוסק בית המשפט נפסקות לטובת לקוח ולא לטובת עורך-דין(שם, סעיף 44).

8. יודגש שבפסק הדין ההצהרתי נאמר כי הסעד שהתבקש בית המשפט לקבוע הוא, כי שכר הטרחה הוא שכר הטרחה הראוי :
" הסעד שהתבקש בתובענה שבפני נוסח במבוא של כתב התביעה כהצהרה על "כי שכר הטרחה שגבה התובע בסך 45,000 ₪ הינו שכר הטרחה הראוי", ובסעיף 7 לכתב התביעה צוין כי נוכח הגשת התלונה ללשכת עורכי הדין "יש צורך לאשר את גביית שכר הטרחה שבוצעה כדין בהחלטה שיפוטית, ולפיכך מתבקש כב' ביהמ"ש לקבוע כי השכר שנגבה בפועל הוא השכר הראוי".
9. וכן נאמר בפסק הדין ההצהרתי , כי הסעד הנוסף שהתבקש הוא להצהיר באשר ל "כשרות" גביית שכר הטרחה . דהיינו , השאלה שעמדה לפני בית המשפט דאז, הינה האם הסכום בסך 45,000 ש"ח הוא שכר טרחה ראוי, וכן לדון בשאלה, האם בית המשפט יכול היה מבחינת הדין לעשות כן, ובלשונו :

" הסעד המתבקש אפוא אינו הצהרה על גובה שכר הטרחה הראוי בלבד, כי אם גם הצהרה באשר ל"כשרות" גביית שכר הטרחה, אשר נעשתה עוד בטרם הוגשה התובענה."
10. תשובת בית המשפט באותו עניין הייתה שהנתבע לא הוכיח, כי קיימת לו זכות להצהרה המבוקשת. כן קבע בית המשפט באופן קטגורי כי משלא הגיש את התובענה בפרק הזמן שהוקצב לכך בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, פגה זכות העיכבון שהייתה לו לעכב את הכספים בידיו, והיה עליו להחזיר את הסכום לידי התובעים:
"בענייננו אינני סבורה שעלה בידי המבקש להוכיח כי 'קיימת לו זכות להצהרה' המבוקשת, או כי מתקיים 'מצב המצדיק את מתן ההצהרה'. אף שיש לקבל את טענתו של המבקש שלפיה זכאי הוא לשכר טרחה ראוי בעד עבודתו בייצוג המשיבים, משלא הגיש את התובענה בפרק הזמן שהוקצב לכך בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, פגה זכות העיכבון שהייתה לו לעכב את הכספים בידיו, והיה עליו להחזיר את הסכום לידי המשיבים, ללא קשר לשאלה האם הוגשה על ידו תביעה בגין שכר הטרחה אם לאו."
11. כן קבע בית המשפט באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי:
"מעבר לדרוש, שכן די בטעם זה כדי לדחות את התביעה, אציין כי לטעמי לא עלה בידי המבקש להוכיח גם את הפן הנוסף בעתירתו לסעד הצהרתי, היינו כי קיימת לו זכות להצהרה על גובה הסכום שהתבקש, היינו על כך ש- 45,000 ₪ הם שכר הטרחה הראוי."
12. בית המשפט קיים דיון לגופו של עניין בשאלת כשרותו של הנתבע לגבות את שכר הטרחה וקבע לדוגמה, כי אין לו זכות לגבות שכר טרחה מכוח הסכם בעל פה, שכן לא נערך הסכם שכזה:

"אין בין הצדדים מחלוקת על כך שלא נערך ביניהם הסכם בכתב בדבר שכר הטרחה שלו יהיה המבקש זכאי. קיימת בין הצדדים מחלוקת באשר לקיומו של הסכם בעל- פה. המבקש הצהיר כי הוסכם בין הצדדים בעל- פה כי שכר הטרחה ישולם לו בהתאם לתוצאות ההליך. המשיבים כפרו בהסכמה שכזו, וטענו כי המבקש ייצגם בהליכים ללא תשלום, מתוך הכרתו בכך שהצורך בהליכים נוצר מלכתחילה בשל רשלנותו בבדיקת הזכויות עובר לחתימה על הסכם הרכישה.
"אשר לקיומו של הסכם בעל- פה, לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים לא מצאתי שעלה בידי המבקש להוכיח קיומו של הסכם בעל –פה, והעדפתי לעניין זה את טענת המשיבים שלפיה לא היה הסכם כלשהו בדבר שכר הטרחה, לא רק בכתב, אלא גם בעל- פה."
13. כן קבע בית המשפט כי "ניתן היה להתרשם כי רק בדיעבד, בסוף ההליכים המשפטיים, החליט המבקש עצמו על גובה שכר הטרחה בהתאם למפתח שנראה לו סביר בנסיבות העניין."
14. כפי שנקבע בפסיקה, האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה מוטלת על עורך הדין, ואולם העדרו של הסכם כאמור אין משמעותו העדר זכאות לשכר טרחה ראוי. אלא שבית המשפט דן בשאלה האם הנתבע ראוי לשכר טרחה והשיב בשלילה לשאלה זו, שכן לא הובאו על ידי הנתבע ראיות כלשהן באשר לקביעת השכר הראוי:
"בענייננו לא הובאו בפני ראיות כלשהן באשר לקביעת השכר הראוי. לא זו בלבד שלא הוגשה חוות דעת מקצועית, לא פורטו בפני העובדות הרלוונטיות, כגון שעות עבודה שהושקעו בטיפול בתיק, מספר דיונים משפטיים, וכיוצ"ב, ראיות שיש בהן כדי להוכיח את היקף העבודה. ההנחה שלפיה יש לאמץ את התעריף המינימאלי של לשכת עורכי הדין, או את גובה ההוצאות שנפסקו, אינה השיטה להערכת השכר הראוי, אלא אם כן הוסכם על כך בין הצדדים. עצם קיומם של פרמטרים אלו אינו מייתר את הסכמי שכר הטרחה, ובהעדר הסכם, אין הם מהווים ברירת מחדל שלפיה ייפסק שכר הטרחה על פיהם. "
15. בית המשפט קבע בסופו של דבר כי אין לאמץ את שכר המינימום:
"בנסיבות הקיימות, לא מצאתי שיש לאמץ את שכר המינימום, במיוחד בשים לב לעובדה שבית משפט השלום קבע הוצאות נמוכות יותר, או את ההוצאות שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי, כמפתח לשכר הטרחה הראוי. אשר על כן, אין מקום למתן הצו המבוקש גם בשל הטעם שלא עלה בידי המבקש להוכיח את גובה השכר הראוי."
16. במסגרת פסק הדין ההצהרתי נאמרה על ידי בית המשפט האמירה הבא ה:
" אף שיש לקבל את טענתו של המבקש שלפיה זכאי הוא לשכר טרחה ראוי בעד עבודתו בייצוג המשיבים". הנתבע נאחז במשפט זה ומבקש לראות בו אמירה כי הוא אכן זכאי לשכר טרחה.

17. ייאמר כי ההיפך הוא הנכון - מעבר למשפט זה , כל כולו של פסק הדין ההצהרתי היה ניתוח סדור, שמסקנתו החד משמעית היא שהנתבע אינו ראוי לשכר טרחה. יתר על כן, בהמשכה של האמירה לעיל, בית המשפט פסק, כי " משלא הגיש את התובענה בפרק הזמן שהוקצב לכך בסעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, פגה זכות עיכבון שהייתה לו לעכב את הכספים בידיו, והיה עליו להחזיר את הסכום לידי המשיבים, ללא קשר לשאלה האם הוגשה על ידו תביעה בגין שכר הטרחה אם לאו. "

18. הנה כי כן, בית משפט השלום במסגרת פסק הדין ההצהרתי הנחה את הנתבע להחזיר את הסכום הכסף שניכה ללא זכות ובניגוד לחוק וזה בחוסר תום לב בחר לעכב את הסכום עד ליום זה, מעל לשלוש שנים.

19. מעל לצורך ייאמר, כי כיוון שלא קבל הנתבע לחלוטין את תוצאת פסק הדין ההצהרתי, הדרך היחידה החוקית אשר הייתה פתוחה בפניו, לשנות את האמור בו, הייתה באמצעות הגשת ערעור לבית המשפט המחוזי , או הגשת בקשה לביטולו או הבהרתו לבית המשפ ט שנתנו. אך הוא כשל וחדל משלא עשה כן, הכלל בעניין זה הוא:
" כדי להסיר את המחסום הדיוני שמקים פסק דין לפני תביעה נוספת שהוא מבקש להגיש נגד הנתבע, יהיה על התובע להביא תחילה לביטולו של פסק הדין על ידי בית משפט מוסמך, בין בדרך של ערעור לפני ערכאה גבוהה יותר ובין בדרך של תובענה לביטול הפסק בבית המשפט שנתנו. לצורך מעשה בית דין, ייחשב פסק הדין סופי ומחייב גם כאשר הוא כפוף לערעור או הוגשה תובענה לביטולו, וכל עוד לא בוטל כדין, אין בעל הדין ״משתחרר״ מכבלי המניעות שיצר פסק הדין, אפילו הוא מוטעה" (ראו זלצמן, עמ' 34).

20. פרשה זו שבפני הגיעה לבית משפט זה כתביעה שהגישו הנתבעים אשר סכום הכסף שעיכב הנתבע אצלו לא הגיע אליהם. הנתבע המשיך לעכב את סכום הכסף אצלו בניגוד להוראה מפורשת שקיבל ולא פעל בהתאם למצופה ממנו כאמור לעיל. די בעניין זה כדי לקבל את התביעה שהגישו התובעים כנגדו. ואולם מעל לצורך, אמשיך לדון בשאר הטיעונים שהעלה הנתבע וזאת על מנת לסיים את העניין שבפני ולהביאו לידי גמר סופי ובהיר לכל.

ה. בקשת התובעים לדחייה על הסף של התביעה שכנגד מטעם הנתבע

  1. השאלה המצריכה הכרעה בתיק דנן הינה האם פסק הדין ההצהרתי יצר חסם בפני הנתבע להגשת התביעה שכנגד בשל השתק עילה ומעשה בית דין.
  2. על פי תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מוסמך בית המשפט לדחות על סף תביעה בשל מעשה בית דין.
  3. סילוק על הסף של תביעה, במיוחד על דרך של דחייה הינו סעד שתוצאותיו קשות עבור התובע במובן זה שיוצר מעשה בית דין וסותם את הגולל על עילת התביעה. בשל כך, נקבע בפסיקה שיש לעשות שימוש זהיר של הסמכות ורק במקרים קיצוניים (ראה למשל ע"א 7218/10 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות).
  4. ישנם מקרים שבהם מוגשת תביעה לפסק דין הצהרתי כהליך מקדמי לפני הגשת תביעה לסעד אופרטיבי.
  5. תכליתו של הסעד ההצהרתי הינה לתת בידי התובע תרופה פשוטה מהסעד המהותי, קרי הצהרה בלבד לקיומו של מצב משפטי בקשר לזכות הנטענת על ידי התובע. בקשה למתן סעד הצהרתי נועד ליצור מעשה בית דין בנושא ההצהרה ולמנוע מחלוקת עתידית באותה פלוגתא שהוכרעה (נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (1991), ע' 127).
  6. ככלל בית המשפט אינו נוהג למנוע הגשת תביעה לסעד אופרטיבי המהווה השתלשלות טבעית של פסק הדין ההצהרתי שניתן (ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ נ' סתוי; אורי גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מהדורה שתיים עשרה תשע"ו-2015, ע' 313).
  7. הכלל הוא כי במצב שבו נ יתנה הכרעה בבקשה לסעד הצהרתי, לאחר דיון בטענות הצדדים ובירור הראיות בנוגע לזכות הנטענת על ידי התובע, פסק הדין עלול לחסום בפני התובע את האפשרות לחזור ולהתדיין באותו עניין בשל השתק עילה (ראה למשל ע"א 822/77 בסה נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ).
  8. במצב שבו הבשילה עילת תביעה לסעד אופרטיבי ו התובע בחר לתבוע סעד של הצהרה, הגישה של הפסיקה מחמירה, זאת בשל האינטרס של מניעת כפל דיוני והחובה המוטלת על המתדיינים להקפיד על מיצוי זכויותיהם בדרך יעילה ככל האפשר. ביטוי לגישה זו ניתן למצוא בדבריו של כב' הנשיא שמגר בבע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ :

"תובע שביקש צו הצהרתי, אם כי בזמן הבקשה יכול היה לתבוע גם את הסעד המהותי אך נמנע לתבעו, ויחד עם זאת נמנע מלבקש את בית המשפט להרשות לו לפצל את תביעתו, אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת."
9. במקרה דנן, אין חולק שהנתבע הגיש את תביעתו לפסק דין הצהרתי בשעה שכבר הייתה מגובשת העילה הכספית בגינה הגיש את התביעה שכנגד.
10. הנתבע בחר, ושיקוליו עמו, להימנע מלהגיש, במסגרת ההליך הקודם, תביעה כספית נגד התובעים והעדיף על פניה הגשת תביעה לפסק דין הצהרתי בלבד.
11. הנתבע חדל שוב, כבר אז, כשהגיש את התביעה לסעד הצהרתי, משלא הגיש בקשה לפיצול תביעתו לסעד כספי. משלא עשה כן, הוא אינו רשאי להגיש תביעה נפרדת נוספת בגין הסעד המהותי, כל עוד לא השיג את ההסכמה הנדרשת. משכך, ברור הדבר כי בקשתו במסגרת התביעה שכנגד לדון בסעד המהותי שהינו קביעת שכר טרחתו דינה להידחות מניה וביה.

ו. נפקות קביעות בית המשפט בפסק הדין ההצהרתי להליך דנן

  1. מעיון בפסק הדין ההצהרתי עולה שבית המשפט קבע ממצאים בנוגע לנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים.
  2. נשאלת השאלה מה נפקות ממצאים אלה בהליך דנן, ובמילים אחרות האם יש בממצאי בית המשפט העולים מפסק הדין ההצהרתי כדי ליצור השתק עילה או השתק פלוגתא באופן המונע מהצדדים התדיינות נוספת לגביהם.
  3. בעניין ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה ואח' נ' סולל בונה בע"מ נקבע הכלל הבא :

"הכלל בדבר מעשה בית דין, ככל שהוא נוגע להשתק עילה, קובע כי אם תביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית משפט מוסמך – בית המשפט לא ייזקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם אם היא מבוססת על עילה זהה (ראו: ע"א 823/08 חזן נ' רשות המסים – פקיד שומה נתניה, פסקה 7 ([פורסם בנבו], 4.1.2009) (להלן: עניין חזן); נינה זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי 29-30 (1991) (להלן: זלצמן)). כאשר צד להליך מעלה טענה בדבר השתק עילה בשל עילות תביעה זהות, המבחן לו נזקק בית המשפט חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים. (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5) 166, 181 (2003) (להלן: עניין זיסר); עניין חזן, פסקה 7; אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 112-114 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן: גורן)). עוד נפסק כי מקום שהתובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות הנוגעות למעשה במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כנסמכות על עילות זהות (ראו: עניין זיסר, 181; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447, 453 (2004); עניין חזן, פסקה 7; גורן, 113)."
4. אין חולק, כי העילה המרכזית שנדונה בפסק הדין ההצהרתי היא עילה זהה לנושא הדיון שבפני כעת, והיא שכר הטרחה בסך של 45,000 ש"ח , אשר הנתבע טוען כי שייך לו בעוד שהתובעים טוענים כי מדובר בסכום השייך להם. אכן על-פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו ומדובר בשני הדיונים באותם אינטרסים ללא כל הבדל בניהם.

5. יתר על כן, אין הבדל בין התשתית העובדתית שהונחה בפסק הדין ההצהרתי לתשתית העובדתית הניצבת ביסוד ההליך שבפני.

6. לא זו אף זאת; התובע יכול היה לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות שנטענו בדיון שלפני ב מסגרת ההתדיינות הראשונה.

7. המסקנה היא ששתי התובענות נסמכות על עילות זהות ועל כן חל הכלל של מעשה בית דין.

8. ניתן גם לומר שהפלוגתא נשוא דיוננו נידונה כבר במסגרת פסק הדין ההצהרתי. כידוע, נקבע שהשתק פלוגתא לא יחול אלא בהתקיים ארבע תנאים (ראה למשל ע"א 9551/04 אספן בניה נ' מדינת ישראל):
א) קיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה;
ב) קביעתו של ממצא פוזיטיבי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע בהיעדר הוכחה;
ג) חיוניות ההכרעה לתוצאה הסופית של ההליך הראשון;
ד) זהות בין בעלי הדין.

9. הכלל בדבר השתק פלוגתא משמעותו מחסום דיוני בפני צד המבקש להתדיין פעם נוספת בעניין שבמחלוקת בין הצדדים וכבר הוכרע בפסק דין קודם, וזאת גם אם ההתדיינות הנוספת מבוססת על עילת תביעה שונה (ראה עניין אספת בניה).

10. אכן, לגופם של דברים מדובר באותה פלוגתא. ראשית, מדובר בקיומה של זהות עובדתית ומשפטית בין הפלוגתא שהוכרעה שהינה שכר הטרחה הנטען בסך של 45,000 ש"ח; כמו כן, בפסק הדין ההצהרתי נקבע ממצא פוזיטיבי לפיו הנתבע לא ראוי לשכר הטרחה המבוקש; מדובר בהכרעה חיונית לתוצאה הסופית של פסק הדין ההצהרתי; וכן מדובר בבעלי דין זהים.

11. המסקנה שנוצר בפני הנתבע והתובע שכנגד מחסום דיוני בפני צד המבקש להתדיין פעם נוספת בעניין שבמחלוקת בין הצדדים וכבר הוכרע בפסק דין קודם

ז. הפקדת סכום התביעה בקופת בית משפט

  1. הנתבע טוען כי ההסדר הדיוני בין הצדדים שעניינו הפקדת הכסף השנוי במחלוקת בקופת בית המשפט יצרו מציאות חדשה והסדר חדש.
  2. אין לקבל טענה זו של הנתבע. ההוראה להפקדת הסכום בקופת בית המשפט, הינה פועל יוצא מסירוב הנתבע להעביר את הכסף לתובעים, זאת גם לאחר מתן פסק הדין הקודם בו נקבע באופן ברור שעיכב את הכסף בניגוד לדין.
  3. למען הסר ספק, אדגיש שאין לראות בהוראה שניתנה על ידי חברי כב' הרשם הבכיר, כתוארו אז, ניר נחשון, להפקיד את סכום התביעה בקופת בית משפט כהסדר חדש. יש להניח שההוראה ניתנה לאור הבקשה לבטל את פסק הדין בהיעדר הגנה שניתן כנגד הנתבע וכחלק מהסכמת בית המשפט לבטל את פסק דין. כך, ולא דבר מעבר לזאת.

ח. למען הסר ספק, בית המשפט במסגרת פסק הדין ההצהרתי הכריע כי הנתבע אינו ראוי לקבל שכר טרחה

  1. ראשית, אני סבור שאין כל הבדל מהותי בין הנושא בהליך זה לנושא בהליך לפסק דין הצהרתי. בשתי התביעות מדובר בשאלה אחת והיא האם הנתבע ראוי לשכר טרחה האם לאו.
  2. שנית, בית המשפט במסגרת פסק הדין ההצהרתי קבע, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח כי קיימת לו זכות להצהרה המבוקשת, או כי מתקיים מצב המצדיק את מתן ההצהרה.
  3. שלישית, בית המשפט במסגרת פסק הדין ההצהרתי קבע, כי לא הובאו ראיות כלשהן באשר לקביעת השכר הראוי. לא זו בלבד שלא הוגשה חוות דעת מקצועית, לא פורטו בפני העובדות הרלוונטיות, כגון שעות עבודה שהושקעו בטיפול בתיק, מספר דיונים משפטיים, וכיו"ב, ראיות שיש בהן כדי להוכיח את היקף העבודה.
  4. רביעית, בית המשפט במסגרת פסק הדין ההצהרתי קבע, לא עלה בידי הנתבע להוכיח גם את הפן הנוסף בעתירתו לסעד הצהרתי, היינו כי קיימת לו זכות להצהרה על גובה הסכום שהתבקש, היינו על כך ש- 45,000 ₪ הם שכר הטרחה הראוי.
  5. חמישית, בית המשפט קיים דיון לגופו של עניין בשאלת כשרותו של הנתבע לגבות את שכר הטרחה וקבע, כי אין לו זכות לגבות שכר טרחה מכוח הסכם בעל פה, שכן לא נערך הסכם שכזה .
  6. שישית, כן קבע בית המשפט כי ניתן היה להתרשם כי רק בדיעבד, בסוף ההליכים המשפטיים, החליט המבקש עצמו על גובה שכר הטרחה בהתאם למפתח שנראה לו סביר בנסיבות העניין.
  7. שביעית, בית המשפט בעניין פסק הדין ההצהרתי, קבע בסופו של דבר כי אין לאמץ את שכר המינימום.
  8. עיון בכל המקובץ מוביל למסקנה כי בית המשפט בעניין הסעד הצהרתי קיים דיון מקיף בשאלה ההצהרתית והמעשית האם הנתבע ראוי לשכר הטרחה המבוקש על ידו והשיב על כך בשלילה מוחלטת. אי לכך הוא הנחה להעביר את הסכום לידי התובעים.
  9. לאחר עיון בפסק הדין ההצהרתי, אין לי אלא לקבוע שבמסגרת פסק הדין ההצהרתי קוים דיון הן לגבי הסעד ההצהרתי והן לגבי הסעד האופרטיבי והתוצאה היא אחת- הנתבע אינו ראוי לשכר הטרחה המבוקש על ידו. מקום שהנתבע לא פעל לבירור הקביעות, לדעתו שסותרות את התוצאה הסופית ומקנות לו זכות לשכר הטרחה, באמצעות הגשת ערעור, "נסחפה שדהו" והוחמצה השעה מבחינתו לעשות כן.
  10. מכל המקובץ, דין התביעה להתקבל ודין התביעה שכנגד להידחות. הסכום המופקד בבית המשפט יועבר ללא דיחוי לידי התובעים. הנתבע ישלם לתובעים גם הפרשי הצמדה וריבית סכום זה החל מיום מתן פסק הדין ההצהרתי ועד ליום התשלום בפועל. הנתבע ישלם לתובעים הוצאות משפט בסך של 5,000 ש"ח וכן שכר טרחת עורך דין בסך של 7,000 ש"ח. הסכומים ישולמו תוך 20 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"ו סיוון תש"פ, 18 יוני 2020, בהעדר הצדדים.