הדפסה

בית משפט השלום בירושלים תא"מ 15179-05-17

בפני
כבוד ה רשם הבכיר בנימין בן סימון

תובעת

יוד מר חניונים בע"מ

נגד

נתבע
ישי שהין נאקי

פסק דין

א. כללי

1. התובעת זכתה במכרז שפורסם מטעם מדינת ישראל למתן שירותי אחסנת רכבים אשר ניתן לגביהם צו איסור שימוש על ידי בית המשפט או המשטרה.

2. הנתבע הוא מי שעל שמו רשום הרכב שמספרו 27-378-88 מסוג סובארו. לפי טענת התובעת, רשומה המתנהלת במשטרת ישראל מעידה על בעלות הנתבע ברכב זה.

3. תפקידה של התובעת הוא לשמור על הרכב כפי שהיה בעת קליטתו. במקרים בהם התובעת גוררת את הרכב למגרש אחסנה היא רשאית לגבות תשלום בגין הגרירה, מבעליו של הרכב.

4. סעיף 6.1.1 למפרט שירותי אחסנה לרכב (המצורף כנספח לכתב התביעה) קובע: כי "הספק יהא רשאי לדרוש ולקבל מבעל הרכב שנגרר או מבא כוחו תשלום עבור אחסנת הרכב וגרירתו ככל שתהיה כזו".

5. לטענת התובעת, הרכב הושבת על ידי המשטרה ביום 11.6.1 4 וזאת למשך 30 יום. הרכב הגיע למגרשה של התובעת ביום 11.6.14 על ידי גרירתו ממקום הימצאו למגרשה של התובעת וזאת באמצעות התובעת עצמה, בהוראת המשטרה.

6. התובעת המשיכה וטענה, כי "ניסיונות התובעת לפנות לנתבע לשם שחרור הרכב בתום תקופת ההשבתה בכפוף לתשלום הוצאות הגירה והאחסנה עלו בתוהו".

7. התובעת טוענת, כי רכב הנתבע אוחסן במגרש של התובעת 1376 ימים. אי לכך הנתבע חייב לתובעת בגין גרירת רכבו ואחסנתו במגרש התובעת סך של 74,034 ש"ח בגין אחסנה ו סך של 668 ש"ח בגין גרירת הרכב. ואולם, "לפנים משורת הדין" טענה התובעת, כי תעמיד את תביעתה על סך של 20,645 ש"ח.

8. הנתבע השיב, כי הגדרת הגרוטאה כרכב היא מופרכת. הרכב בעבר היה רשום על שם הנתבע, אך בשנת 2007 נמכר לאדם אחר בשם אבי רשבי, לצורך פירוק ו. לאחר קבלת מכתב אתראה פנה הנתבע לאבי רשבי וזה אמר לו, כי הרכב נמכר לסוחר חלפים בעזריה.

9. לפי טענת הנתבע, לא ברור מצבו של הרכב שנמסר למגרש האחסנה, ואין להוציא מכלל אפשרות כי מדובר בשילוב של מספר גרוטאות. כמו כן, נטען , כי פרטי הנהג שנתפס נוהג ברכב על ידי המשטרה ידועים למשטרה ועל התובעת היה מוטל לתבוע את הנהג.

10. לפי הטענה – הנתבע לא קיבל הודעה אי פעם על איסור השימוש ברכב, מהמשטרה או מהתובעת. דומה שהתובעת "מצאה לה מכרה זהב", ולו התנהלה בתום לב , לא הייתה ממתינה כשלוש שנים עד לפנייה לנתבע ו דורשת ממנו סכום של עשרות אלפי ש"ח בגין רכב , שהינו כאבן שאין לה הופכין. על התובעת היה לפנות תוך ימים לנתבע מאז אוחסן ולהודיע לו כי הרכב נמצא בידה ועליו לשלם את מחיר אחסנתו.

11. לחילופין, התובעת אכן צריכה הייתה להקטין את נזקיה ולפנות את המגרש מהרכב חסר הערך שבו מדובר. כן נטען, כי המסמך המעיד על גרירת הרכב אינו קריא וזאת בכוונה להקשות על הנתבע.

12. בפני התקיים דיון הוכחות והוגשו סיכומים.

13. לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהוצגו בפני בית המשפט, אני סבור כי דין התביעה להידחות , שכן התובעת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה. להלן אנמק החלטתי זאת;

ב. העובדות שהתבררו בפני בית המשפט

1. כאמור, התובעת טענה , כי ביום 11.6.14 הושבת הרכב על ידי המשטרה למשך 30 יום וניתן בגינו צו איסור שימוש. בתגובה טען הנתבע כי הרכב נמכר לפירוק בשנת 2007 ובשנת 2014 הורד סופית מן הכביש.

2. ברישומי התובעת עולה כי הרכב "הורד מו הכביש מהסיבה: תקנות התעבורה בתאריך 31.5.10 " וכן נכתב ברישומים כי "יש לבדוק אשור החזרת הרכב לכביש".

3. על פי התקנות חלה חובה על המשטרה להודיע על תפיסת הרכב. הודעה כזו הנתבע לא קיבל. אכן, הבדיקה מעלה, כי הודעה לנתבע לא נמסרה לבעל הרכב בזמן שהוכרז על איסור שימוש ברכב. כמו כן, התובעת לא הראתה שמסרה הודעה על אחסון הרכב , אלא בשנת 2016.

4. יודגש, כי הרכב נתפ ש על ידי המשטרה כשברכב נהג אדם בשם נעאמנה מחמוד , אשר הוזמן לדין בבית משפט צבאי. בתיאור הנסיבות המיוחדות ש ל המקרה, על ידי המשטרה, נאמר בדו"ח המשטרה , כי הנהג נתפ ש עת נסע על כביש 356 מכיוון בית חגי והובהר כי " הרכב הורד מהכביש עפ"י מסוף לפירוק". כמו כן הובהר כי אין לנהג רישיון נהיגה.

5. דברי הנהג שהושמעו בפני השוטר שרשם את הדו"ח מגלים את העובדות הבאות:
" תעשה לי טובה לא תיראה אותי פה יותר האוטו של אבא שלי (מוציא לי את התמונות של החתונה שלו ומראה לי) אני התחתנתי עכשיו תעשה לי טובה".

ג. דיון והכרעה

1. סעיף 57א(א)(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע, כי היה לשוטר יסוד להניח כי נהג עבר לעיניו עבירה מן העבירות המפורטות בתוספת השביעית, רשאי הוא לדרוש מהנהג להילוות אליו אל קצין משטרה או ליטול ממנו את רישיון הרכב, והוראות סעיף 47(ג), (ד) ו-(ו) יחולו, בשינויים המחויבים; היה לקצין משטרה יסוד להניח כי יוגש כתב אישום נגד הנהג, רשאי הוא למסור לו הודעת איסור שימוש ברכב שבו נעברה העבירה לתקופה של 30 ימים. הרכב יאוחסן במגרש שנבחר לכך.

2. הדרכים למסירת הודעת איסור השימוש ברכב קבועות בתקנות התעבורה (איסור שימוש ברכב), תשנ"ט – 1999 והן בין השאר, במסירה לידו ובאין למוצאו – במקום מגוריו או במקום עסקו, לידי בן משפחתו הגר עמו ונראה שמלאו לו שמונה עשרה שנים; בתאגיד ובחבר-בני-אדם – במסירה במשרדו הרשום ברשיון הרכב או לידי אדם המורשה בדין לייצגו; במשלוח מברק למענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב; במשלוח לפקסימילה של תאגיד או של חבר-בני-האדם הרשום ברשיון הרכב. כן נאמר כי אם לא ניתן לשלוח את העתק הודעת איסור שימוש לבעל הרכב באחת הדרכים המנויות בתקנת משנה (א), יישלח העתק ההודעה האמורה בדואר רשום עם אישור מסירה לפי מענו של בעל הרכב הרשום ברישיון הרכב; כתאריך ההמצאה יראו את תאריך אישור המסירה.

3. בעניין ת"א (ת"א), פ"מ תשנ"ג(2) 60 150/92 מחסני ערובה ישראליים בע"מ נ' אסתר מיראקור נאמר כי "עול הראיה, כי ההמצאה נעשתה כדין הוא על בעל הדין, הטוען כך." בענייננו, טענה התובעת , כי המשטרה היא זו שצריכה הייתה לבצע את ההודעה, אך התובעת חדלה משלא הראתה כל ראיה, כי בענייננו, המשטרה נהגה כך.

4. יתר על כן, התובעת מטבע הדברים וכפי שעולה מההסכם המצורף, כגון הסכם אחסנת כלי רכב במחוז ש"י, הינה תאגיד שזכה במכרז מטעם המשטרה. הדעת נותנת , כי משלא נמסרה הודעה מהמשטרה לנתבע אודות איסור השימוש , צריכה הייתה התובעת להפציר במשטרה לבצע המצאה, או לחילופין ליטול יוזמה ולשגר הודעה שכזו לנתבע בטרם יצבור חוב. בכל מקרה, התובעת אינה יכולה לצאת ידי חובתה באמירה שתפקיד ההמצאה מוטל על המשטרה.

5. אני סבור כי חובת התובעת להודיע לנתבע כי רכבו נגרר על ידי התובעת ומאוחסן במגרש השייך לה, נובעת מטעמים של חובת תום לב וכן מהעיקרון של הקטנת הנזק.

6. אני סבור, כי מצב בו בעל מגרש האחסנה מניח לרכב שבהתאם להגדרת המשטרה "הורד מן הכביש" לרבוץ במגרש האחסנה כשלוש שנים ולצבור חוב המגיע כדי 74,034 ש"ח, ולאחר צבירת החוב , לאתר את בעל הרכב ולהודיע ו כי הרכב צבר חוב בסכום עתק, גובל בחוסר תום לב. ויודגש , כי חוסר תום הלב מקבל ביטוי קיצוני שעה שהתובעת שולחת מכתב לנתבע ואומרת לו כי היא מציעה לו "לפנים משורת הדין" לשלם לה רק 25,000 ש"ח עבור הרכב וזאת במקום תשלום של מלוא הסכום הנאמד בכ-74,000 ש"ח.

7. חוסר תום הלב בעניין זה, נובע מסעיף 61(ב) לחוק החוזים אשר מורה אותנו כך: "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה", ובלשונו של כב' השופט מ' חשין בעניין ע "א 8972/00 ארזה שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ , נז(4) 817:

"הוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים מדמה עצמה לתחנת-אוטובוסים המשלחת אוטובוסים אל כל רחבי הארץ. כמוה כתחנת-אוטובוסים כן היא הוראת סעיף 61(ב) לחוק, המשלחת את הוראת סעיף 39 (כמותה את הוראת סעיף 12, ובעצם את כל הוראות חוק החוזים), אל כל תפוצות משפט ישראל. כהוראת סעיף 61(ב) לחוק החוזים, שתלה עצמה הוראת סעיף 39 בצופן הגנטי של כל הפעולות המשפטיות שאינן בבחינת חוזה ושל כל החיובים שאינם נובעים מחוזה "ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים".

8. טעם שני להודיע לנתבע , כי רכבו מאוחסן במגרש נובע מחובתה של התובעת להקטין את נזקה. חובת הניזוק להקטין את נזקו היא אחד הנדבכים של תורת הפיצויים וביחד עם ניכוי האשם התורם היא נותנת ביטוי להתחשבות באינטרסים של המזיק בקביעת הפיצוי לניזוק. בעוד שהאשם התורם מפחית מסכום הפיצויים את אותם הפיצויים הבאים בגין נזק שהמזיק גרם אך נגרם באשמו המלא או החלקי של הניזוק עצמו (סעיף 68 לפקודת הנזיקין), חובת הקטנת הנזק, שנקבעה בפסיקה (להבדיל מזו שחלה בדיני החוזים מכוח סעיף 14(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970), מטילה על הניזוק את הנטל לנקוט בכל הצעדים הסבירים כדי להקטין את הנזק שנגרם לו על ידי מעשי הנזיקין, וככל שלא עשה כן יש להפחית או לבטל את חיוב המזיק בתשלום פיצויים (ר' ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, פ"ד סא(3) 603 (2006); ע"א 252/86 יצחק גולדפרב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(4) 45, 51 (1991); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל מחלקת עבודות ציבוריות, פ"ד נט(6) 1, 11 (2005)).

9. אני סבור שהתובעת פעלה בניגוד לחובה להקטנת הנזק ובכך העצימה את נזקה שעה שיכולה הייתה להימנע ממנו לחלוטין. הדרך לעשות כן הייתה באמצעות הודעה לנתבע כי רכב הרשום על שמו מאוחסן במגרש השייך לה וכי הוא זה שיישא בעלויות, אם לא יוכיח אחרת . אלא שהתובעת נמנעה מלהודיע לנתבע במשך מספר שנים ואז מצאה לנכון למסור לו הודעה.

10. ההוכחה הטובה ביותר כי התובעת יכולה הייתה להודיע לנתבע כי רכב הרשום על שמו מאוחסן במגרש, הינה, כי ביום 21.12.16 איתרה את כתובתו של הנתבע באמצעות משרד חקירות ואז החלה בהליכים כנגדו. אילו הייתה הנתבעת פועלת באותו אופן, שלוש שנים מוקדם יותר, הייתה חוסכת את כל ההוצאות שנגרמו לה בעטיה של האחסנה. במחדל חמור זה של התובעת , לא הנתבע הוא שצריך לשאת.

11. שאלה נוספת הניצבת בפני בית משפט זה הינה האם הוכח שהנתבע הוא בעל הרכב. שכן, הוראות תקנות האחסנה בעניין זה ברורות: האחריות לשאת בהוצאות הגרירה והאחסנה מוטלות על בעל הרכב. לאחר העיון בראיות ובהוראות הדין, אני סבור שלא הוכח, כי הנתבע הוא הבעלים של הרכב. להלן אפרט מסקנה זו;

12. ההגדרה בסעיף 1 לפקודת התעבורה של בעל רכב היא:
" "בעל" – אחד מאלה:
(1) הבעל הרשום ברשיון הרכב;
(2) לענין רכב שיש עליו הסכם שכירות או הסכם של מקח-אגב-שכירות או הסכם מכר – האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם;"

13. ודוק – בעניין הרכב דנן, התובע הציג הסכם מכר (להלן: "הסכם המכר") . בהתאם להסכם המכר מיום 15.1.2007 שצורף כנספח א' לכתב ההגנה, נאמר שהרכב נמכר על ידי הנתבע לאדם בשם אברהם רשבי בסכום של 2,000 ש"ח . וכן נאמר ש"כל קנסות או דוחות שיגיעו החל מתאריך 15.1.07 יחולו על קונה הרכב", הוא אברהם רשבי. התובעת לא יכולה לבטל חשיבותו של הסכם זה, למרות שחפצה בכך.

14. בעניין הסכם המכר מדובר בראיה שהחובה להפריכה מוטלת על התובעת ולא על הנתבע. בעניין ע"א (מחוזי ת"א) 1845/06 מובארק מוחסן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] שבו דן המותב בערעור על פסק דין שהתקבל בסדר דין מהיר, נאמר, כי כאשר מוצגים המסמכים, אין מקום להציגם על ידי העדים ואז המסמכים המוגשים הם בבחינת ראיה, ללא צורך בתחקור מגיש הראיה:

"להבדיל מסדר דין רגיל תצהיר האימות של התובע כולל את עדותו וכן את כל המסמכים הנדרשים להוכחת התביעה בדיון מהיר. אין מקום להציגם על ידי העדים, ומשצורפו לכתב התביעה והוגשו הם התקבלו. צד שמבקש להתנגד למסמכים אלו, או מבקש לחקור מי מנותני המסמכים, עליו לציין זאת מפורשות בפני בית המשפט בתחילת הדיון. כאמור, כתב הגנה הינו בגדר כתב טענות ולא בגדר הזמנת עד. משהוגשה חוות דעתו של השמאי היא התקבלה אלא אם כן נדרש השמאי לחקירה בסמוך או בעת הדיון ולא היה שם. במקרה כזה, יכול היה הצד המבקש לחקור, לעתור לביטול חוות הדעת מטעם זה. אולם במקרה הנדון, לא כך היה. ב"כ המערערים לא טען דבר והחשה, ולאחר מכן בשלב הסיכומים העלה טענותיו. לכן צדק כב' השופט קמא ואנו רואות איתו עין בעין. כך גם היתה לטעמנו כוונת מתקין התקנות המייחדות סדר דין מהיר מסדר דין רגיל."

15. הנה כי כן, לו רצתה התובעת להתכחש לראיה, הייתה צריכה לזמן את אברהם רשבי ולחוקרו בבית המשפט. משהוגשה הראיה, הנתבע יכול להסתמך עליה והיא בבחינת ראיה שלא הופרכה. באוחזו בראיה זו, הנתבע יכול לטעון כי בעל הרכב האמתי הוא האדם המחזיק ברכב מכוח ההסכם, ולא הוא.

16. גישת הנתבע, לפיה הוא איננו הבעלים האמיתי של הרכב נתמכת בכלל לפיו הבעלות הרכב עוברת במסירת הממכר ולאו דווקא ברישום הרכב במשרד הרישוי. בהתאם לרע"א 5379/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464 [1997] :

" מכירת רכב היא מכר של מיטלטלין אשר על-פי סעיף 33 לחוק המכר, תשכ"ח-1968 הבעלות בהם עוברת במסירת הממכר ואינה טעונה רישום כלשהו. עם זאת, קיימת חובת רישום בעלות ושינוי בעלות בכלי רכב מכוח החוק. כיצד מתיישבים שניים אלה ומה משמעותו המשפטית של הרישום? לכאורה, רישום זה הוא בעל ערך דקלרטיבי שלא כרישום מקרקעין בלשכת רישום המקרקעין שהוא קונסטיטוטיבי (ראה להשוואה תקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969)."

17. טענתה של התובעת כי כאשר זהותו של נהג לא ידועה, חזקה שמי שנהג ברכב הוא הבעלים או אדם מורשה מטעמו (להלן: "חזקת הבעלים וההרשאה") – אינה הולמת למקרה דנן .
18. חזקת הבעלים וההרשאה היא כלל ראייתי אשר מקורו בדיני הנזיקין בדין האנגלי. חזקה זו אומצה לתוך הפסיקה הישראלית בעניין ע"א 20/64 הפניקס הישראלי נ' מדינת ישראל . דא עקא, כלל זה ניתן ליישום מקום שזהותו של הנהג אינה ידועה. ואולם, במסגרת אותו עניין נאמר, כי "בתי המשפט באנגליה פיתחו כללי ראיות במקרים כגון אלה ...משהוכיח התובע שהייתה רשלנות בנהיגת מכונית ושהנתבע היה בעל המכונית מותר להסיק שהנהג הרשלן היה בעל המכונית עצמו או עובדו או מרשו, אלא אם הוכחו עובדות הסותרות הנחה זו".
19. בענייננו הוכחו עובדות הסותרת הנחה זו לפחות לכאורה . במקרה דנן , תפשה המשטרה, נהג שנהג ברכב דנן, שאינו קשור לנתבע בשם נעאמנה מחמוד. לא זו אף זאת, הנהג הצביע על אביו כבעל הרכב: "תעשה לי טובה לא תיראה אותי פה יותר האוטו של אבא שלי ". מידע זה היה זמין בתיק המשטרה ועל כן יש להניח שהיה זמין אף בידי התובעת. במצב דברים זה לא יכולה התובעת לעצום את עיניה לנוכח עובדה זו והדעת הינה שצריכה הייתה לראות בנהג הרכב בפועל ובאביו, כבעלי הרכב.

20. סיבה נוספת לדחות את טענות התובעת בהיבט של הקטנת הנזק הינה האפשרות שעמדה בפניה לגרוט את הרכב מיד לאחר שנוכחה כי בעלי הרכב אינם מתעניינים בו – והיא חדלה מעשות כן. לעניין זה ייאמר, כי מהרישומים שהיו אצל המשטרה והיו בידיעת התובעת עולה, כי מדובר ברכב " שהורד מן הכביש מהסיבה: תקנות תעבורה בתאריך 31.5.10". יודגש כי המשטרה ציינה בדוח מטעמה, כי מדובר ברכב שהורד מהכביש ויועד לפירוק.

21. באותו הקשר, ייאמר שיש ממש בטענת הנתבע ולפיה מדובר בגרוטאה. סעיף 1 לחוק שמירת הניקיון מגדיר "גרוטות רכב" כ "רכב שיצא מכלל שימוש מחמת שהתיישן, שפורק או שנקבע כרכב באובדן גמור, וכן שלד של רכב או חלקים ממנו". חוק שמירת הניקיון אינו מגדיר איזה הוא רכב "שהתיישן". בתקנה 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 מוגדר "רכב מיושן": "רכב, למעט טרקטור, גרור או אוטובוס, שבמועד חידוש רשיונו מלאו תשע עשרה שנים משנת ייצורו". במקרה דנן, שנת הייצור של הרכב היא 1988. מכאן, שבעת שנגרר ביום 11.6.14, חלפו 26 שנים משנת ייצורו, ועל כן יש להגדירו כ"רכב מיושן", כמשמעותו בתקנות התעבורה. כלומר- כיוון שבמקרה דנן הרכב התיישן וחלפו 26 שנים מאז יוצר – ניתן להגדירו כגרוטאה.

22. הוכחה כי מדובר ברכב שניתן לגריטה ניתן לראות בהודאת התובעת כי גרטה את הרכב, בזמן לא ידוע. יכולתה של התובעת לגרוט את הרכב עולה ממסמך שנקרא "נספח להסכם מכרז 56/2011 אחסנת כל רכב במחוז ש"י..", אותו צירפה לכתב התביעה. בהתאם למסמך, עולה, כי נ יתן ל"השמיד כלי רכב" בהתאם לדין. במסגרת סעיף 1ג נאמר, כי "ההשמדה תתאפשר רק ביחס לכ"ר [כלי רכב] שהורדו מן הכביש בגין אובדן גמור או לפירוק שהוצא לגביהם צו השמדה". משמע, את כלי הרכב, נשוא התביעה, ניתן היה לגרוט מיד לאחר שאוחסן ובכך למנוע לחלוטין את הנזק הנ טען.

23. למרות כל האמור עד כה, אין הנתבע יכול לרחוץ בניקיון כפיו ולהעמיד פני תם. זאת בהינתן, כי הנתבע לא פעל בהתאם לחובתו כבעל הרכב להודיע לרשות הרישוי על כל שינוי החל בפרטי רישיון הרכב (לרבות בזהות בעל הרכב), מכוח תקנה 13 לתקנות התעבורה. בעניין זה נאמנים עלי דבריו של כב' השופט עמית יריב בעניין ה"פ 20198-09-13 חייט נ' חייט ואח':
" אף כי הרישום במרשם כלי הרכב הוא הצהרתי בלבד, אני סבור כי לנוכח הוראות תקנות התעבורה, המחייבות עדכון שוטף של הבעלות ברכב במרשם כלי הרכב, יש לייחס לרישום זה ערך ראייתי ניכר, אשר יציב רף ראייתי גבוה למבקש לסתור את האמור במרשם. גם מדיניות שיפוטית ראויה מצדיקה, לטעמי, קביעת רף כאמור, שכן יהיה בכך כדי לעודד עמידה בדרישות התקנות, ושמירת עדכניותו של המרשם – לטובת כלל הנזקקים לו והמבקשים להסתמך עליו."
24. הנה כי כן, דין התביעה להידחות. ואולם, בהינתן האמור לעיל ובמיוחד בעניין ה"פ 20198-09-13 חייט נ' חייט ואח', אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו. אבהיר – למרות כל מחדליה של התובעת , הנתבע חדל משלא פעל לפי דרישת התקנות וזאת באמצעות הודעה למשרד הרישוי. לו היה עושה כן, כי אז היה חוסך לעצמו ואף לתובעת כל תלאותיו של הליך זה.

ניתנה היום, י"ט תשרי תשפ"א, 07 אוקטובר 2020, בהעדר הצדדים.