הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"פ 12452-10-17

בפני
כב' ה שופט אילן סלע

נטלי תהילה ממן
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל עירוני

העותרת

נגד

מדינת ישראל
באמצעות משטרת ישראל – יחידת תביעות ירושלים,
ע"י עו"ד שרית דרור

המשיבה

החלטה

בפני עתירה לגילוי ראייה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים
1. העותרת הועמדה לדין יחד עם אחר , שהיה בזמנים הרלוונטיים בן זוגה, בחשד לביצוע עבירות סמים.

2. העותרת טענה להגנה מן הצדק, כמו גם לפגיעה ממשית באינטרס ההסתמכות שלה, כשהיא טוענת להפעלתה על ידי גורמי מודיעין במשטרה ומסירת מידע לידיהם, כשאלו התנערו ממנה והפרו את הבטחותיהם כלפיה.

3. העתירה מכוונת כנגד תעודת חיסיון שניתנה בקשר לראיות שונות, כשטענת העותרת היא כי המידע החסוי, יש בו כדי לבסס את גרסתה לפיה שיתפה פעולה עם גורמים משטרתיים, מכוחם ועל פי מצוותם פעלה, בכלל פעולות אלו גם המעשים בגינם הועמדה לדין בהליך זה.

4. ביום 3. 10.19 התקיים דיון בעתירה, ו הצדדים השמיעו את טיעוניהם. באותו מועד גם נ ערך דיון במעמד צד אחד, במסגרתו מסרו קצין המודיעין ורכז המודיעין לעיוני את המידע החסוי , והסבירו את חשיבות החיסיון של החומר שנחסה. במעמד זה הצגתי להם שאלות, וקיבלתי מהם מענה. בהמשך, שמעתי את הסניגור, גם כן במעמד צד אחד, שהציג את קו ההגנה שבכוונתו לנקוט, ואת החשיבות שיש במידע החסוי לצורך הוכחת הגנה זו.

דיון והכרעה
5. נקודת המוצא היא כי התביעה מחויבת בהעברת מלוא חומר החקירה לעיון הנאשם, על מנת לאפשר לו לנהל את הגנתו באופן היעיל ביותר ולשם שמירת האינטרס הציבורי של חקר האמת ועשיית צדק. הטלת חסיון על חומר חקירה הוא החריג לכלל, והוא ייתכן רק בשל חשש לפגיעה בעניין ציבורי חשוב (ראו: בש"פ 8914/15 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (פורסם בנבו, 13.07.16). לשם החלטה בעתירה לגילוי ראיה חסויה יש לבחון אם החומר החסוי נכלל בגדר העניינים שהוגדרו כחסויים על פי האמור בתעודת החיסיון. אם התשובה לשאלה זו חיובית, יש לעבור ולבחון את חשיבותן הלכאורית של הראיות החסויות להגנתו של העותר.

6. לאחר שעיינתי בחומר המבוקש ושמעתי את הסברי קצין המודיעין, שוכנעתי כי אכן היה מקום להטיל חסיון על החומר המבוקש מנימוקים המצדיקים זאת, לאמור קיומו של חשש מפגיעה בעניין ציבורי חשוב , ובחלקו אף חשש לפגיעה בשלומו של אדם ואף חשש לחיי אדם, אם יוסר החיסיון. גם נחה דעתי כי כל פירוט נוסף בנוגע למהות החומר החסוי עלול לחתור, בנסיבות העניין, תחת החיסיון עצמו.

מכאן אפוא, לשאלה האם יש להורות על חשיפת הראייה.

7. כאשר מדובר בראיה החיונית להגנתו של נאשם, יש להורות על העברתה לעיונו, גם במחיר הפגיעה באינטרס הציבורי. זאת, לא רק מקום בו מדובר בראיה המקעקעת לחלוטין את ראיות התביעה, אלא גם מקום בו יש בה כדי לטעת ספק סביר באשמתו של הנאשם. לעומת זאת, כאשר אין מדובר בראיה חיונית, יש לאזן בין מידת התועלת הצפויה לנאשם מגילויה לבין מידת הפגיעה באינטרס המוגן בשים לב למכלול הראיות הגלויות והחסויות ובקו ההגנה; אם הראשונה גוברת, אזי יש להורות על גילוי הראיה. המבחן לחיוניותה של הראיה החסויה להגנת העותר הוא - אם טמון בה "פוטנציאל מזכה". דהיינו, אם יש בכוחה, או אף בהצטרפותה לראיות אחרות, להקים ספק סביר באשמת העותר. בהקשר זה נפסק כי על בית המשפט שדן בעתירה לבחון את משקלן ואת מידת חשיבותן של הראיות החסויות להגנתו של העותר, וזאת "בעיניו של סניגור", המבקש לגלות כל בדל ראיה שיש בה, ואפילו בדוחק – כשלעצמה או עם ראיות אחרות – כדי לסייע לעותר (ראו: בש"פ 6103/14 וינברגר נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (פורסם בנבו, 30.09.14); בש"פ 6166/13 ג'בארה נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (פורסם בנבו, 24.12.13)).

8. לאחר שעיינתי בחומר החסוי ושמעתי את דברי קצין המודיעין, ולאחר שגם שמעתי את דברי הסניגור באשר ל"קו ההגנה" של העותרת - בשלו הוא צריך את החומר החסוי, אני סבור כי אין במידע המבוקש כדי לסייע בחשיפת האמת בתיק שלפני, לא ניתן לומר בשלב הזה כי בחשיפת הראייה יש "פוטנציאל מזכה", או פוטנציאל לתמיכה בטענות ההגנה מן הצדק וההסתמכות שלה, ולא ניתן לומר כי יש בחומר החסוי כדי להקים ספק סביר באשמת העותרת או לסייע בידה בטענת ההגנה שלה.

9. כאמור, ההכרעה בעתירה לחשיפת ראיות חסויות תלויה בתוצאות האיזון בין אינטרס הציבור המורה שלא לחשוף את הראיות החסויות כדי שלא לפגוע בעניין ציבורי חשוב מצד אחד, לבין צורכי ההגנה של הנאשם, כפי שעלו מטיעוני הסנגור, מצד שני. חשיבותו של המידע שחשיפתו מבוקשת נבחנת נוכח קו ההגנה וטענות ההגנה שהעלה הנאשם בחקירתו ו/או בתגובתו לכתב האישום ו/או במהלך פ רשת התביעה, לאורן של הראיות הגלויות (ראו: בש"פ 155/08 אבו טיר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.05.08)). בשלב ז ה, כאמור, לא ניתן לקבוע כי הראיות החסוי ות הן בעלות משמעות להגנת העותרת, ועל כן אין הצדקה לפגוע בעניין הציבורי עליו בא החיסיון להגן.

העתירה נדחית אפוא.

10. לצד זאת, מאחר ובמסגרת העיון בראיות החסויות, התוודעתי לראייה שיש בה כדי להשחיר את העותרת, ואף לשמש כראייה משמעותית שיש בה לסתור את "קו ההגנה" שפורט בפני על ידי הסניגור (הראיה שסומנה במסגרת התעודה א.ב.2) , ולראייה נוספת שגם בה יש כדי לפגוע בהגנת העותרת (ראיה שסומנה בתעודה א.ב.3) , ובשים לב לכך שההגנה לא תהיה חשופה לראייה זו ולא תוכל להגיב עליה, אני סבור כי איני יכול להמשיך ולדון בתיק זה. ואבהיר.

11. קיימים מקרים שונים, בעיקר בהליכים פליליים, בהם נחשף שופט, במהלך או לפני הדיון, לראיות או למידע שיכולים לגבש בקרבו דעה קדומה כלפי בעל דין. כך, מקום בו השופט שדן בהליך העיקרי דן גם בהליך המעצר של אותו בעל דין – במעצר לצורך חקירה או במעצר עד תום ההליכים. כך מקום בו נתן השופט החלטה במסגרת בקשה לצו להאזנת סתר בפרשה נשואת ההליך העיקרי, וכך, כבמקרה זה, מקום בו נחשף השופט לראיה חסויה במסגרת דיון בעתירה להסרת חיסיון.

12. אכן, הכלל הוא כי עתירה לגילוי ראיה חסויה תתברר לפני המותב הדן בהליך העיקרי. זה הכלל וברגיל אין לסטות ממנו. ההלכה היא, כי ברגיל אין בחשיפה לחומר ראיות ולמידע בלתי קביל, לבדה, כדי להקים עילת פסלות שכן, חזקה על השופט כי מקצועיותו תאפשר לו להתעלם מחומר זה ולהפריד בתודעתו בין החומר הקביל לבין זה שאינו קביל. כך במיוחד באותם מקרים, בהם חומר בלתי קביל זה אינו איתן במהותו וממילא אין להניח כי יותיר רושם בל יימחה על השופט (ראו: ע"פ 5113/19 זגורי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 7.08.19); ע"פ 4985/10 קסטרו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 11.07.10 ); ע"פ 1102/06 נביטסקי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 19.02.06); ד"ר יגאל מרזל, דיני פסלות שופט (התשס"ו-2006), בעמ' 299). רק במקרים נדירים במיוחד, בהם המידע המתקבל כה מקיף ויסודי עד שקיים החשש שגם שופט מקצועי לא יוכל להדחיקו, תקום עילה שתאפשר את פסילת בית משפט (ע"פ 2473/07 אבוטבול נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 10.04.07); מרזל, שם בעמ' 300).

13. יש אפוא, לבחון בכל מקרה ומקרה, האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים עקב החשיפה למידע. בין אותם מקרים חריגים, יש לציין את המקרים בהם מדובר במסה קריטית של חומר בלתי קביל, בכמותו, אך בעיקר באיכותו.

14. אני סבור כי מקרה זה בא בגדרי מקרים אלו. אין מדובר אך בחומר שיש לו השלכה על העותרת. אין מדובר בחומר גולמי, ואין מדובר בחומר שאילו היה מוגש הוא לא היה קביל. מדובר בחומר ממשי המתייחס ישירות לטענת ההגנה של העותרת ויש בו כדי לקעקע אותה . מדובר בחומר בעל עוצמה רבה וממשית . אך בעיקר, בשונה ממקרים אחרים דוגמת חומר אליו נחשף בית המשפט בהליכי מעצר או במתן היתר להאזנות סתר, במקרה זה, ההגנה כלל לא תוכל להתייחס לחומר זה. היא אינה יודע דבר אודותיו. איני סבור כי בנסיבות שכאלו, ניתן לומר כי לא קיים חשש של ממש כי לא ניתן יהיה לבחון את טענות ההגנה של העותרת באובייקטיביות, באופן שהרושם שנותר מההיחשפות לראיות אלו יימחה.

15. כאמור, הכלל הוא כי עתירה לגילוי ראיה חסויה תתברר לפני המותב הדן בהליך העיקרי. עם זאת, סעיף 45(ג) לפקודת הראיות קובע כי בית המשפט רשאי להעביר את הדיון בעתירה לשופט יחיד שאינו דן בתיק. בין המקרים שבהם יש להעביר את הדיון בעתירה לשופט אחר הם אותם מקרים בהם קיימת אפשרות ממשית להיחשפות לחומר בו יש פוטנציאל לפגיעה בהגנת הנאשם (ראו: תפ"ח (מחוזי-י-ם) 304/10 לוי נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 1.06.10)).

16. במקרה זה כאמור, נוכח עוצמתו של החומר אליו נחשפתי והפוטנציאל שיש בו לפגיעה בהגנת העותרת, היה ראוי מלכתחילה להעביר את הדיון בעתירה לשופט אחר. בית המשפט כמובן לא יכול היה לדעת כי כך פני הדברים בטרם נחשף לחומר, ואני סבור כי בנסיבות אלו, ראוי היה לציין זאת מראש בפני בית המשפט, כדי שתישקל האפשרות להעביר את הדיון בעתירה לשופט אחר. משהדבר לא נעשה, ונחשפתי בפועל לחומר שכזה, אני פוסל את עצמי מלדון בתיק זה.

התיק יועבר לכב' השופט ירון מינטקביץ על מנת שיקבע את המותב שידון בתיק.
הדיון הקבוע לפני ליום 6.11.19 מבוטל.

ניתנה היום, כ"ח תשרי תש"פ, 27 אוקטובר 2019, בהעדר הצדדים.