הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 9721-01-21

בפני
כבוד ה שופטת מירית פורר

מבקש

פאדי שיבר

נגד

משיבה
חב' אשרף עבדאלר חמאן למסחר כללי בע"מ

החלטה

לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין לפינוי המושכר עד להכרעה בתובענה לביטול פסק הדין בתאח (שלום-י-ם) 21700-05-20 מיום 29.7.20.

מדובר בתביעה לפינוי מושכר, שהוגדר בכתב התביעה וכלל נכס בשכונת ואדי גוז ונכס בשכונת אל סוואנה. בדיון הגיעו הצדדים להסכמה, לה ניתן תוקף של פסק דין, לפיה יפונה המושכר, מבלי להתייחס להגדרתו, על אף שהדברים היו במחלוקת בכתבי הטענות. משנפסק, שהמושכר יפונה, פסק הדין חל על המושכר שהוגדר בכתב התביעה.

המבקש הגיש ערעור על החלטת רשמת ההוצאה לפועל, שדחתה את טענתו, לפיה פסק הדין שניתן לפינוי מתייחס רק לנכס בואדי גוז ולא לנכס נוסף בשכונת אל סוואנה ונקבע (רער"צ (שלום-י-ם) 5977-11-20 שבר נ' אשרף עבד אל רחמן למסחר כללי בע"מ מיום 28.12.20):
"בכתב התביעה המושכר כולל את שני הנכסים. לפיכך לטעמי צדקה כב' הרשמת כאשר סברה שאין צורך בשאלת הבהרה, הדברים ברורים על פניהם, מדובר בתביעה לפינוי מושכר כאשר המושכר מוגדר לגמרי בכתב התביעה, מדובר בהסכמה לפינוי המושכר מבלי שנטענה כל טענה לגבי מהות המושכר, ולמעשה הציטוט מפר' הדיון הוא כדלקלן:
"ב"כ הנתבע: יש הסכמה שנפנה את המושכר בתוך 10 ימים ללא צו להוצאות.
הנתבע: אני מתחייב לפנות את המושכר תוך 10 ימים.
פסק דין
בהסכמת הנתבע אני מורה על פינוי המושכר בתוך 10 ימים מהיום.
אין בפסק דין זה כדי לפגוע בטענותיהם ההדדיות של הצדדים.
הנתבע ישלם לתובע שכ"ט בסך 5000 ₪ כולל מע"מ".

עיננו הרואות, כי אין כל שאלה מה הוא המושכר. ברור שכאשר ניתן פס"ד לפינוי מושכר, הוא מתייחס למושכר כהגדרתו בכתב התביעה, שאם לא כן בית המשפט היה מגדיר את המושכר אחרת, לפיכך צדקה כב' הרשמת שלא היה צורך בשאלת הבהרה. מדובר במושכר מוגדר היטב, שכולל שני נכסים."

חרף דחיית הערעור, הורה בית המשפט כי לא ינקטו הליכים לפינוי המושכר שטרם פונה למשך 10 ימים על מנת לאפשר למערער להגיש תובענה מתאימה ובמסגרתה לבקש את המשך עיכוב הליכי פינוי החלק שלטענתו סבר שאינו כלול בפסק הדין.

לאחר שעיינתי במכלול טענות הצדדים שעלו בדיון שנערך בפני, בכתבי הטענות ובסיכומיהם, החלטתי כי דין הבקשה להידחות, מהטעמים שאפרט.

בבוא בית המשפט לשקול מתן סעד זמני עליו לבחון, בין היתר, את מהות הסעד הנעתר, סיכויי הצדדים להוכיח את טענותיהם – דהינו, קיום זכות לכאורית של המבקש לקבל את הסעדים המבוקשים על ידו, מאזן הנוחות, ניקיון כפיו ותום ליבו של המבקש, ובכללם פרטי הבקשה ומועד הגשתה. כל אחד מן השיקולים נבחן בפני עצמו וההחלטה נובעת ממכלול הרכיבים שבחן בית המשפט בהסתמך על הבקשה וטענות הצדדים בדיון.

בדיקת קיומו של התנאי הבסיסי למתן הצו הזמני, שהינה סיכויי ההליך, הינה לכאורית בלבד, אינה משקפת עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית (ע"א 6994/00 בנק מרכנתיל דיסקונט נ. אמר פד"י נו(1) 529), וכוחה של החלטה בעניין זה יפה לשאלת הסעד הזמני בלבד.

בשלב זה על בית המשפט לבחון קיומה של זכות לכאורית, הגם שאין כאמור להסיק ממנה, משום הכרעה לגופה של הטענה בתביעה העיקרית. הפסיקה קבעה, כי מבקש הסעד הזמני נדרש להראות "שהתביעה אינה טרדנית, וקיימת שאלה רצינית שיש לדון בה" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 616). נקבע שיש לבחון האם סיכוייו של המבקש לזכות בהליך העיקרי עדיפים על סיכויי יריבו (רע"א 706/09 קופת חולים מאוחדת נ' המרכז הכירורגי ירושלים מיום 10.03.09).

ההלכה הפסוקה קובעת, כי בשלב זה אין צורך לפסוק באורח סופי בדבר צדקת מי מהצדדים וכי די בטיעוני המבקש כדי להעלות שאלות ממשיות הראויות לדיון והכרעה. הערכת סיכויי התביעה נעשית באורח לכאורי בלבד, בשים לב לחומר הראיות שהניחו הצדדים בפני בית המשפט ואינה אמורה לשקף עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית.

בענייננו, חלוקים הצדדים בדבר קיומה של הזכות הלכאורית.

הפסיקה קובעת אפשרות לבטל פסק-דין מכוח שתי עילות, אם פסק-הדין היה נגוע במרמה או אם התגלו ראיות חדשות שלא ניתן היה להשיגן בעיצומו של ההליך ושיש בכוחן "לשנות את פני ההכרעה מיסודה" (עא 5010/06 מרק בן איבגי נ' ד.ר נופרים ואלי חן בע"מ מיום 16.11.2010).

אף שלטענת המבקש, סבר שהוא מגיע להסכמה אחרת מזו שנשרשמה בפרוטוקול הדיון, ועל כן הגיש כתב תביעה בו עותר לבטל את ההסכמה, ניצב בפני המבקש מחסום בדמות פסק הדין שניתן בנוגע למושכר. כאמור, "המושכר" מוגדר היטב בכתב התביעה והוא כולל את שני הנכסים, לפיכך פסק הדין ניתן לגבי שני הנכסים. בנוסף, טען המבקש בדיון, כי אין לו כל זכות בנכס ביחס אליו עותר לביטול פסק הדין, משכך לא הניח תשתית לזכות לכאורית לזכוותו להמשיך להחזיק בנכס וממילא גם אין בה להוות תשתית לביטול פסק הדין החלוט. פסק-הדין ניתן ביום 29.7.20 במעמד הצדדים ולמבקש הומצאה האזהרה על פתיחת תיק הפינוי בהוצאה לפועל ביום 17.8.20, בטרם חלפו 30 יום ממתן פסק הדין, ומשכך יכל המבקש לעתור לביטולו.

בנוסף, ההלכה הפסוקה קובעת, כי נתבע אינו רשאי לטעון כלפי מי שהעניק לו את זכות החזקה כי אינו בעל הזכויות בה לאחר שתקופת ההסכם הסתיימה ו/או נטענת כלפיו טענה לסילוק יד (רע"א 5518/98 יצחק יוסף נ' אביגדור עוקשי ואח', פ"ד נה(3) 294). אף שהמבקש טען, כי הסכם השכירות מזויף, לא הגיש חוות דעת מומחה בעניין לתמוך בטענתו ועל כן בהתאם להסכם השכירות ממילא תמה תקופת השכירות. מעבר לכך, מהתכתובות שהוצגו בדיון, עולה שמנהל המשיבה, נתן למבקש הרשאה להשתמש בקרקע. משכך, אף שאין בית המשפט מכריע עובדתית בטענות הצדדים בשלב זה, יש בכך כדי להשפיע על שאלת מתן הסעד הזמני כשהמבקש לא הצליח להוכיח את זכותו לכאורה כשמדובר בפסק דין חלוט.

אין מחלוקת כי על המבקש הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, דהיינו שאי הנוחות או הנזק שעשוי להיגרם לו, אם לא יינתן הצו, גדול מאי הנוחות העלול להיגרם למשיבה במתן הצו. בין היתר יש גם לבחון מהי אותה "אי נוחות" והאם מדובר בנזק שהינו בלתי הפיך, או בנזק שניתן לרפאו בקלות יחסית על דרך של פיצוי כספי. מכיון שניתן פסק דין לפינוי המבקש מהמושכר, לא ניתן בהליך עוקף זה לשמש לכאורה כערכאת ערעור על פסק-הדין.

זאת ועוד, בין שני התנאים סיכויי התביעה ומאזן הנוחות, מתנהל מערך של "כלים שלובים" ויחסי גומלין. ככל שהזכות לכאורה הינה טובה יותר, ידרש המבקש פחות שמאזן הנוחות ייטה לכיוונו; ולהיפך, ככל שהזכות לכאורה או סיכויי התביעה נמוכים יותר, כך יהיה על המבקש להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לכיוונו. מדובר במקרקעין בהם הניח המבקש ציוד ואינו טוען שלו זכות במקרקעין ולכן, אין מדובר בנזק בלתי הפיך, או בנזק שלא ניתן לפיצוי כספי.

הלכה פסוקה, כי על העותר לסעד זמני שהינו סעד מן היושר, לעמוד בדרישות של תום לב, ניקיון כפיים וגילוי מלוא העובדות הנוגעות לעניין: "מי שפונה לבית המשפט בבקשה לסעד זמני חייב לגלות את כל העובדות העשויות להיות רלוונטיות לבקשתו, ובמקרה של ספק עליו להשאיר את שאלת הרלוונטיות להחלטת בית המשפט ולא לקבוע בעצמו תוך שיקול האינטרס הצר שלו, מה יש לגלות לבית המשפט" (רע"א 4196/93 שפר בר ניהול ושירותים (1991) בע"מ נ' שפע מסעדות יצור ושיווק ארוחות מוכנות (1984), פ"ד נז(5) 165, רע"א 8113/00 דפנה שפר נ. תרבות לעם (1995), פד"י מה(4) 433). נקבע, כי המבחן לעמידה בדרישות תום הלב וחובת הגילוי, אינו סובייקטיבי והפרת חובת הגילוי עשויה להוות שיקול מרכזי בבחינת הבקשה לסעד זמני.

במקרה שלפני, לא עמד המבקש גם בתנאי הסף למתן הסעד הזמני ככל שהדבר נוגע לשיהוי ולנקיון כפיים, מכיון שלא פינה את הנכס במועד שנקבע על ידי בית המשפט בפסק הדין ולא עתר לביטולו או הגיש ערעור, וכן נוכח העובדה כי לא כל העובדות הנוגעות לבקשה, הונחו בפני בית המשפט ובכללן, לא ציין המבקש את העדר זכויותיו בנכס, פרט מהותי שהיה על המבקש להציג בבקשה. בבקשה לסעד מן היושר, ציפיית בית המשפט להצגת מלוא התמונה העובדתית והגשת הבקשה באופן התואם את דחיפות הסעד המבוקש, מקבלת משנה תוקף.

שיקולי היושר נוטים באופן ברור נגד המבקש. מכאן, ותוך מתן שימת לב לסוגיות הנוספות שנידונו לעיל, אין להיענות לבקשה.

ממכלול הטעמים האמורים לעיל דין הבקשה להידחות. בהתאם מבוטל הצו הארעי.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום של 10,000 ש"ח שישולמו מתוך הערבויות שהופקדו.

המזכירות תעביר את התובענה לקביעה בפני מותב ותשלח את ההחלטה לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, ה' אדר תשפ"א, 17 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.