הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 9643-09-18

בפני
כבוד ה שופטת בלהה יהלום

תובע

יוסף אברהם
ע"י ב"כ עו"ד י. פודים

נגד

נתבעים

  1. שמחה אברהם
  2. אליהו אברהם

ע"י ב"כ עו"ד צ. מנדל

פסק דין

לפני תביעה שעיקרה בקשת התובע לצו מניעה קבוע וצו עשה.

רקע

הצדדים להליך הינם קרובי משפחה. התובע הוא בנם של בעלי הזכויות במקרקעין; הנתבעת הינה אשת אחיו המנוח של התובע, דוד אברהם ז"ל והנתבע הוא בנה של הנתבעת ושל המנוח דוד אברהם ז"ל.

המדובר במבנה המצוי ברחוב הזית 11, במועצה המקומית מבשרת ציון, הידוע כגוש 30367 בחלקה 123. במבנה שתי קומות: הנתבעים מחזיקים בזכויות הדירה בקומת הקרקע והתובע מחזיק בזכויות הדירה בקומה הראשונה.

זכויות החזקה במקרקעין הועברו לידי הצדדים מהמנוח אברהם אליהו ז"ל (להלן: המוריש), אשר היה בעל זכויות חכירה במקרקעין הנדונים, מכוח הסכם חכירה מיום 15.01.1984 שנחתם בין רשות מקרקעי ישראל לבינו, כאשר תקופת החכירה היא מיום 01.04.1956 וכלה ביום 31.03.2005 (להלן: הסכם החכירה). בהתאם לנסח הרישום, המקרקעין הנדונים רשומים בפנקס הזכויות בבעלות קרן קיימת לישראל (שטר 446/1956), כשזכויות החכירה של המוריש אינן רשומות בפנקסי הרישום בלשכת רישום המקרקעין.

ביום 10.06.1984, נחתם בין המוריש לבין בנו דוד אברהם ז"ל (בעלה של הנתבעת ואביו של הנתבע), הסכם מכר דירה לפיו הזכויות בדירה בת 2 חדרים המצויה בקומת הקרקע, יועברו לבנו בתמורה לסך של 5,000,000 שקלים ישנים.

ביום 11.10.2010 הוצא צו קיום צוואה לעיזבון המוריש, אשר בוטל ביום 03.11.2010 ובמקומו חתם הרשם לענייני ירושה בירושלים על צו קיום צוואה – מתוקן, שמספרו 22079/1, המעניק תוקף לצוואת המוריש מיום 09.03.1981, בה הוריש את כל עזבונו לאשתו מלכה אברהם, ובין היתר, גם את המקרקעין הנדונים.

ביום 05.05.2014 הלכה לעולמה אשתו של המוריש, מלכה אברהם ז"ל (להלן: המורישה), וביום 21.08.2014 ניתן צו קיום צוואה שמספרו 32419/1, שנתן תוקף לצוואת המורישה, בה ציוותה כדלהלן:

"3. בנוגע לבית שברחוב הזית 11, שבמבשרת ציון, הידוע כחלקה 30367 בגוש 123, הכולל את קומת הקרקע בשטח של כ-160 מ"ר, ובה 4 חדרים (להלן: "קומת הקרקע") ואת הקומה הראשונה (להלן: "קומה א'"), אני מצווה כדלהלן:
מלוא הזכויות בקומת הקרקע יוקנו לנכדי, אברהם אליהו [בנו של התובע, ב"י].
אברהם אליהו יהיה רשאי לממש את זכויותיו במקרקעין, כאמור, רק בהתקיים מלוא התנאים המצטברים...
מלוא הזכויות בקומה א' יוקנו לבני, יוסף אברהם... [התובע בהליך דכאן, ב"י]
על אף הקניית הזכויות ליוסף אברהם בקומה א' הרי שזכות השימוש והמגורים בקומה א' תהא, ללא תמורה, לביתי, חנה אברהם..."

בעקבות צו קיום הצוואה, הגישו הנתבעים כאן, תביעה נגד בנו של התובע כאן (ששמו זהה לשמו של הנתבע – אליהו אברהם) לבית המשפט לענייני משפחה, למתן פסק דין הצהרתי (תיק תמ"ש 12691-06-13), בה עתרו להורות כי הדירה בקומת הקרקע שייכת להם (93% לנתבעת, ו-7% לנתבע).

בפסק הדין מיום 30.09.2015 קבע בית המשפט כדלהלן:
"סופם של דברים הוא, כי התביעה מתקבלת באופן בו הנני מצהיר, כי זכויות החכירה, השימוש והחזקה בדירה הנמצאת בקומת הקרקע של המבנה הבנוי על המגרש הידוע כמגרש 123 א' חלקה 123 בגוש 30367 הנמצא ברח' הזית 11, מבשרת ציון, שייכות לתובעים (93% לתובעת, ו-7% לתובע), לרבות כל תוספת בנייה, מרפסת ומחסן, אשר נבנו על ידי התובעים בקומת הקרקע בצמוד לדירה האמורה, או היו קיימים שם עת נכרת ההסכם."(להלן: פסק הדין)

אם כן, זכויות החכירה, השימוש והחזקה, בדירה הנמצאת בקומת הקרקע שייכים לנתבעים, וכעת הצדדים חלוקים באשר לזכויות בחצרים של המקרקעין.

להשלמת התמונה, יפורט כי בשנת 2013 הגישה רשות מקרקעי ישראל תביעה כספית נגד הצדדים (ת"א 38069-11-13) לתשלום דמי חכירה בגין המקרקעין, תוספת יחידת דיור וחריגה של 40 מ"ר מהסכם החכירה. רשות מקרקעי ישראל טענה כי תוקף חוזה החכירה פג ביום 31.03.2005 (להלן: תביעת רמ"י). במסגרת תביעת רמ"י הגיעו הצדדים להסכם פשרה עם הנתבעים בהליך דכאן, שקיבל תוקף של פסק דין חלקי ביום 16.12.2020 לפיו התחייבו הנתבעים לשלם לרמ"י סך של 65,629 ₪ ובתמורה לתשלום, תחתום רמ"י על הסכמה להיתר בניה לגבי החלק התחתון של המבנה. עוד הוסכם כי ככל שהנתבעים יבקשו לפצל את הנכס כך שהזכויות בקומת הקרקע יירשמו על שמם, הם יעשו זאת בהתאם להנחיות רמ"י  והפיצול יבוצע ללא תשלום נוסף, ובכפוף לתשלום תבצע רמ"י היוון ותנפיק חוזה חכירה מהוון לנתבעים.

בשנת 2018 הגישה הועדה המקומית לתכנון ובניה הראל כתב אישום מתוקן נגד הנתבעת (59211-08-18), בו הואשמה בשימוש לצורכי מגורים ללא היתר כדין במבנה בשטח של כ- 132 מ"ר בקומת הקרקע בה היא מתגוררת. הצדדים הגיעו להסדר טיעון במסגרתו הודתה הנתבעת בעובדות כתב האישום המתוקן, וביום 30.01.2019 גזר בית המשפט השלום בבית שמש על הנתבעת את העונשים הבאים (כל ההדגשות כאן ולהלן  שלי, ב"י):

"1. הנאשמת תחתום היום על התחייבות להימנע מעבירה לפי פרק י' בחוק התכנון והבניה, בתוך תקופה של 36 חודשים החל ממועד החתימה. ...
2. מאחר שאין מחלוקת שהעבירה אינה מסכנת את שלום הציבור או את בטיחותו, מצווה הנאשמת להתאים את הבניה המפורטת בכתב האישום ובתרשים המצורף לו לתוכניות ולהיתרי הבניה החלים באזור, לרבות בדרך של הריסתה. צו ההריסה ייכנס לתוקף ביום 30.01.20.
3. הערה אודות צו ההריסה תירשם בפנקסי המקרקעין."

תחילה, עתר התובע לצו מניעה זמני שיאסור על המשיבים לבצע עבודות בחצרים של המקרקעין, ולהימנע מלהפריע לו לעשות שימוש בחניה הצמודה להם. בדיון שהתקיים ביום 11.10.2018, קבעה השופטת בנקי, כי "לאור הודאת הנתבעת כי בוצעו על ידם לאחרונה עבודות של פריצת דלת ללא קבלת היתר, ניתן בזאת צו ארעי האוסר על הנתבעים לבצע כל עבודה נוספת במגרש שבמחלוקת לרבות בקירות המבנה..". עוד נקבע על ידה, כי לבית משפט השלום הסמכות העניינית לדון בתביעה.

ביום 28.11.2018 ניתנה החלטה נוספת, במסגרתה הצו הארעי הפך לצו מניעה זמני עד להכרעה בתיק העיקרי או החלטה אחת, ובו נאסר על הנתבעים לבצע כל עבודה במגרש שבמחלוקת לרבות בקירות המבנה, ולפנות את המכולה, ככל שטרם סולקה. במסגרת החלטה זו, קבע בית המשפט כדלהלן:

"8. על אף פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה לא השכילו הצדדים לפתור את המחלוקות בינהם, כפי שביהמ"ש צפה שם, ולכאורה נותרה בעינה המחלוקת למי שייכת יתרת המגרש שאינה כלולה בחלקים שהוגדרו בחזקת המשיבים... כפי שציינתי בדיון בפני הצדדים בדיון – לכאורה חלות על יתרת המגרש זו הוראות צוואת האם, ואולם עניין זה אינו מוכרע במסגרת הסעד הזמני.
9. כך או כך, אין למשיבים כל אפשרות לגיטימית לפרוץ קירותיו החיצוניים של המבנה ללא אישור וללא היתר בניה מתאים. הדברים תקפים על אחת כמה וכמה שעה שהמבקש ודאי מחזיק בזכויות הקומה הראשונה והמשיבים ודאי אינם מחזיקים בזכויות יתרת המגרש. ..."

טענות הצדדים
טענות התובע
לטענת התובע, בהתאם לפסק הדין, זכויותיהם של הנתבעים בדירה התקבעו בהתאם למצבה הבנוי במועד חתימת הסכם המכר בשנת 1984. המוריש היה הבעלים של כל הזכויות במקרקעין, הוא מכר את הדירה בקומת הקרקע שהוגדרה כ"דירה בת 2 חדרים, מטבח, הול ושירותים הנמצאת בקומת הקרקע של הבית" בלבד בלי שום זיקה לחצרים ואת כל יתר זכויותיו הוריש במלואן למורישה שהורישה הכל לתובע ; לנתבעים אין ולא היו מעולם זכויות כלשהם במגרש עצמו זולת בדירה שבקומת הקרקע ובפסק הדין אין זכר לזכויות בחצר מעבר לדירה עצמה.

לטענת התובע, הנתבעים החלו לבצע עבודות בניה שונות בחצרים, ללא היתר כדין וללא הסכמתו, תוך הסגת גבול לשטחו של התובע ופגיעה בזכויותיו הקנייניות. העבודות כללו: פריצת דלת בקיר החיצוני של הדירה בקומת הקרקע והתקנת דלת כניסה ויציאה לדירה; עקירת עץ בחצרים בסמוך לדלת האמורה, ועבודות בניה והכשרה לריצוף או יצירת רחבה שלא הושלמו לאור צו המניעה הזמני שניתן; הנחת עמודים בחצרים במטרה לגדר ולתחום את הגינה שסמוכה לדירה וליצור חיץ מגודר בינה לבין החצרים של בית התובע (ולאחר שניתן צו המניעה הזמני סילקו הנתבעים את העמודים); הנחת פסולת ומכולה בחניה השייכת לתובע במובחן מהחניה האחרת שקיימת ושייכת לנתבעים באופן המונע מהתובע או מי מטעמו את השימוש בחניה.

לטענת התובע, מדובר בפגיעה קשה, תוך ניסיון השתלטות על חלקים בחצרים של המקרקעין, ללא זכות שבדין, וכל מחאותיו וניסיונותיו של התובע למנוע את ביצוע העבודות נתקלו במסכת של עלילות שווא מצד הנתבעת, לרבות הזמנת משטרה ונקיטת הליכים להוצאת צו הגנה.

טענת הנתבעים
לטענת הנתבעים, הדירה נרכשה לפני 34 שנים ובמשך השנים הנתבעת ובעלה הרחיבו את הדירה המצויה בקומת הקרקע ועשו שימוש ייחודי בשטח הקרקע הסובב את הדירה בעוד המורישים המנוחים מתגוררים בקומה השנייה כשלכל אחד מהצדדים קיימת כניסה נפרדת. נטען כי בהסכם החכירה אין כל התייחסות למקרקעין אלא למבנה והתובע אינו בעל הזכות הבלעדית במקרקעין, ועובדה זו אף צוינה בסעיף 49 לפסק הדין, בו נקבע שככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות ביניהם לא יהיה מנוס מהליך משפטי נוסף, לשם הגדרת החלקים של כל אחד מהצדדים במבנה שעל המגרש, ותוצאת פסק הדין היא שהצדדים להליך הם שותפים במגרש. 

הנתבעים מכחישים כי ביצעו עבודות לא חוקיות, הסיגו גבול או פגעו בזכויות הקנייניות של התובע. לטענתם, מדובר בניקוי הגינה מעשבים וחידוש שביל הגישה על ידי פיזור חצץ על מנת למנוע צמיחת עשב שוטה; בניית דלת במקום חלון בקיר החיצוני של הדירה אינה מהווה פגיעה בזכויות קנייניות של התובע שכן אין מדובר ברכוש ששייך לו, הבנייה הסתיימה זה מכבר ואף הוגשה בקשה לקבלת היתר בנייה; לא בוצעה כל הכשרה של מרפסת; לא הוצבו עמודים אלא הונחו סורגים שהוחלפו לצדי הקיר במטרה לפנותם והתובע גרם לסילוק העובד כך שמנע את סילוקם; המכולה הוצבה באופן זמני, לשם סילוק אשפה שהצטברה בחצרי הנתבעים, היא אינה דורשת היתר, והיא הוצבה בחניה שממילא אינה בשימוש התובע אלא בשימוש השכן, ושימשה את בעלה של הנתבעת ז"ל מזה שנים להחניית רכב ההסעות שלו, וממילא, סולקה זה מכבר.

לטענתם, התובע, שהוא הבן הבכור במשפחה, הסתיר במשך שנים מהנתבעים את צוואת ההורים המנוחים, ו הן התגל ו רק בבקשה לקיום צוואת המנוחה, שבעקבותיה נאלצו להגיש תביעה לפסק דין הצהרתי בגין זכויותיהם בדירה שנרכשה כדין ובתמורה. הגשת התביעה דנן נועדה להמשיך ולנסות לנשל אותם מנכסיהם לאחר שהתובע לא הצליח בת ביעתו בבית משפט לענייני משפחה, כמו גם בניסיונותיו הקודמים להשתלט על נכס הנתבעים.

לטענת הנתבעים, במסגרת תביעת רמ"י טען התובע להגנתו כי אם, כטענת רמ"י, חוזה החכירה פג, אין עילת תביעה נגדו, אך לא טען לזכויות במקרקעין ובוודאי שלא למלוא הזכויות בהן. ככל שטען, בהליך אחר, כי הוא חסר כל זכויות בקרקע, הרי שאינו יכול לטעון כאן אחרת; כי משפסק בית המשפט לענייני משפחה כי הסכם המכר תקף, השתכללה הסכמת רמ"י לפיצול יחידות הדיור במגרש לשתי יחידות נפרדות וההצמדות לכל יחידה אמורה, בכפוף לתשלום; כי בהתאם לסעיף 3 להסכם המכר התחייב המוריש המנוח לרשום את העסקה ברשות מקרקעי ישראל ובלשכת רישום מקרקעין; כי הם אינם פולשים אלא משתמשים בחצרים כדין תוך ידיעה והסכמה של המורישים המנוחים, באופן המקים זיקת הנאה מכוח שנים, זכות שהשתכללה שכן בלעדי זכות זו אין קיום וניצול סביר של הדירה כאשר מדובר בשטח קרקע הסובב את הדירה כאשר דירת התובע היא בקומה שמעליה והנתבעים אלו שעשו שימוש ייחודי בחצר במשך שנים, ובית המשפט המוסמך לדון בזיקת ההנאה כאמור הוא בית משפט המחוזי ועל כן יש להורות על דחיית התביעה.

דיון והכרעה

הזכויות בחצרי המקרקעין

בפסק הדין הכריע בית המשפט לענייני משפחה בשאלת הבעלות בזכויות בדירה המצויה בקומת הקרקע (ובתוספות שנבנו לאחר הסכם המכר), בעוד שהותיר את שאלת אופן פיצול הקרקע ויתרת הזכויות בחצרים להסכמות הצדדים, כדלהלן:

"48... אין קושי להצהיר, כי זכויות החכירה, לרבות זכויות השימוש והחזקה, בדירה הנמצאת בקומת הקרקע המבנה הבנוי במגרש שייכות לתובעים בחלקים של 93% לתובעת ו-7% לתובע. דא עקא, שלא הובאה בפני בית המשפט ראיות באשר למהותה המדויקת של הדירה. הוכח, כי עת נמכרה הדירה לתובעת ולבעל, מכח ההסכם, היה שטח רצפתה 72 מ"ר והיא כלל מחסן בשטח 1.55 מ"ר ומרפסת בשטח 9.5 מ"ר. זאת ככתוב בחוות דעת השמאי. כן עלה מאותה חוות דעת כי באותה העת כלל הדירה שני חדרים, הול, מטבח אמבטיה ושירותים. כן הוכח, כי מאז נכרת ההסכם שופצה הדירה והורחבה על ידי הבעל והתובעת, אך לא הובאו כל ראיות, ולמעשה אף לא פורטה מהות אותו שיפוץ והרחבה... יחד עם האמור סבורתני כי כל תוספת בניה שנבנתה בצמוד לדירה, על ידי התובעת והבעל, במהלך השנים שלאחר כריתת ההסכם הינה חלק מהדירה.

49. דא עקא, כאמור, לא הובאו ראיות מספיקות מהן ניתן ללמוד באשר למהותה המדויקת של תוספת זו. יחד עם זאת לא נשמעה טענה מאת מי מהצדדים, כי בקומת הקרקע של המבנה הבנוי על המגרש נבנה דבר מה אחר, פרט לדירה ולצמוד לה, ולפיכך יש להסיק, כי הזכויות בכל הבנוי בקומת הקרקע של המבנה האמור שייכות לתובעים. לעניין זה אציין כי מהראיות עולה שתוספת הבניה נעשתה על ידי הסבא והסבתא והם לא מחו על כך כלל ועיקר ... יש לראותם אפוא כמי שהסכימו למצער מכללא, להוספת אותן תוספות לדירה, וכפועל יוצא מכך אף למתן הזכויות באותן תוספות בניה לתובעים, כחלק מזכויותיהם בדירה. ככל שלא יסכימו הצדדים על אופן פיצול המגרש ביניהם, לשם רישום בית משותף הרי, דומה שלא יהיה מנוס מהליך משפטי נוסף, לשם הגדרת חלקו של כל אחד מהצדדים במבנה שעל המגרש. זאת כאשר במועד החלוקה יעמדו הוראות פסק דין זה, קרי – כל שנבנה על ידי התובעים, לאחר כריתת ההסכם, בקומה התחתונה של המבנה, יהווה חלק מהדירה, והזכויות בו נתונות לתובעים. זאת כמובן ככל שניתן יהיה לקבל אישור תכנוני ואישור רמ"י לאותו בינוי."

בענייננו, אני מוצאת כי איש מהצדדים לא המציא ראיה המוכיחה כי הזכויות בחצרי המקרקעין שלו, שכן המוריש לא התייחס לכך בהסכם המכר והמורישה לא התייחסה לחצרים בצוואתה.

אשר לזכויות התובע- זה סבור כי הוא הבעלים של החצרים שהורשו לו על ידי אמו, כפי שאמר בעדותו:

"ש. מה שאתה ירשת מהוריך זה את הדירה בקומה שנייה?
ת. לא. ירשתי את הדירה עם כל השטחים מסביב."

                       (ע. 17 ש. 18-19)

ברם הצוואה לא עשתה הפרדה בגין הדירות השונות אלא התייחסה לכל המקרקעין כאל "בית": " בנוגע לבית שברחוב הזית 11...הכולל את קומת הקרקע בשטח של כ-160 מ"ר, ובה 4 חדרים (להלן: "קומת הקרקע") ואת הקומה הראשונה (להלן: קומה א') " ואין בה שום התייחסות לחצרים ככאלו.

אשר לזכויות הנתבעים, בסעיף 49 לפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה, כפי שצוטט על ידי לעיל, נקבע ב'רחל ביתך הקטנה', כי אופן חלוקת המגרש, לרבות מהותה המדויקת של הדירה והצמוד לה, יקבע בהליך משפטי נפרד, ככל שלא יוסכם אופן החלוקה על ידי מי מהצדדים. כשיש לזכור שבהליך אשר במסגרתו ניתן פסק הדין לא התבקש כל סעד על ידי הנתבעים באשר לחצרי המקרקעין.

בנסיבות אלו, עולה כי הן הנתבעים והן התובע לא הוכיחו את טענותיהם לזכויות בחצרי המקרקעין. יובהר, כי בית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון במהות הזכויות והגדרת הזכויות של כל אחד מהצדדים, לרבות בטענה לזיקת הנאה, ואין לראות בקביעות להלן משום הכרעות מכוח סמכות שבגררא. "סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום... כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב – כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי..." בה"פ (מחוזי חיפה) 119/08, שרה שוייצר נ. אילן רפאל [06.07.2008] . הצדדים בחרו שלא לנקוט בהליך שיבהיר את המעמד המשפטי של החצרים וימנע התדיינויות עתידיות. לא ניתן לכפות עליהם לנקוט בהליך כזה או אחר, אולם בהחלטותיו, על בית המשפט לקחת בחשבון גם משאביו שלו והזמן השיפוטי הנדרש בהליכים שניתן לחסוך.

האם ניתן להגדיר את הזכויות שנותרו כ"רכוש משותף"?
אציין כי כפי שיפורט על ידי להלן, ניתן להכריע בסעדים המבוקשים במסגרת תביעה זו גם מבלי להכריע בשאלת הבעלות בחצרי המקרקעין.

מהראיות בתיק עולה כי הזכויות במרשמי רשות מקרקעי ישראל רשומות כיום על שם המנוח בלבד. כמו כן, אין מחלוקת על כך שהקרקע אינה רשומה בפנקס הבתים המשותפים.

חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) מבחין בין בית שנרשם בפנקס הבתים המשותפים – שבעניינו חל פרק ו1 לחוק המקרקעין,  לבין בית שלא נרשם כבית משותף, עליו חל פרק ו'1 לחוק. בענייננו דירות הצדדים אינן רשומות כבית משותף, אולם אני מוצאת כי הן עומדות בהגדרת פרק ו1 לחוק "בתים שאינם רשומים כבתים משותפים".
סעיף 77א לחוק המקרקעין מגדיר, לצורך פרק זה, "בית" - "מבנה של קבע, שיש בו לפחות שתי דירות, ובכלל זה הקרקע שעליה נבנה, ואינו רשום כבית משותף"  (יהושע ויסמן דיני קניין: בעלות ושיתוף 527-522 (1997) (להלן: ויסמן)), ובהמשך בסעיף 77ב, מוחלים סעיפים שונים העוסקים בבית משותף גם על בית כהגדרתו הנ"ל.

בפסיקה נקבע כי תכליתו של פרק ו'1 לחוק המקרקעין להסדיר את ניהול הרכוש המשותף בבית שלא נרשם כבית משותף, מבלי לקבוע איזה רכוש ייחשב "רכוש משותף", כאמור בע"א 2050/17 אבנר גלבוע ואח' נ' איתן קונדה, (30.04.18) כי :

"פרק ו1 לחוק המקרקעין אינו מבקש להסדיר את הסוגיה הקניינית של זכויות דיירי הבית שאינו משותף ברכוש המשותף. תכליתו של פרק ו1 היא ניהולית בלבד. הוא קובע כיצד ינוהל הרכוש המשותף המיועד לשמש את כלל דיירי הבית שאינו משותף, אך אינו קובע איזה רכוש ייחשב לכזה ."

הפסיקה אף קבעה, כי עצם תחולתו של פרק ו'1 לחוק תלויה ב"מבחן הייעוד" כאמור בע"א 447/07 לאה הלברשטיין נ' הדס קולובסקי-גוברין (16.09.10) וכי:

"שאלת תחולתו של פרק ו1 לחוק המקרקעין תלויה ב"מבחן הייעוד" הנושא משמעות כפולה: האחת, כי מדובר בשטח אשר לפי מהותו מיועד לשימוש כל בעלי הדירות או מרביתם; השנייה, כי לבעלי הדירות או למרביתם ישנה זכות לעשות שימוש בשטח, אשר הוענקה להם מידי מי שבכוחו להעניקה."

עמידה בשתי המשמעויות במצטבר תהפוך חלק מהבית ל"רכוש משותף" אשר פרק ו1 לחוק יחול עליו,  וזאת רק לעניין הסוגייה הניהולית בלבד ולא באשר לסוגיה הקניינית,  כנאמר בע"א 698/85 יהודה בן צור נ' נעים ששון, מא(3) 144 (1987) כי:

"רק בהצטברן של שתי המשמעויות הופך אותו חלק מהבית ל"רכוש משותף" לעניין פרק ו1. שאם נתקיימה רק המשמעות הראשונה (המשמעות "הטכנית") ואף-על-פי-כן אין ל"בעלי" הדירות או למרביתם זכות על-פי הסכם ה"רכישה" להשתמש בחלק זה של הבניין (כגון שזכות השימוש במעלית קיימת בידי בעל דירה אחת), פשיטא, שאין לראות את הרכוש האמור כ"רכוש משותף"."

אני מוצאת כי בענייננו שני התנאים המצטברים מתקיימים. ואפרט.
אשר לתנאי הראשון, כעולה מעדותה של הנתבעת, נראה שהחצרים במהותם מיועדים לשימוש של כלל בעלי הדירות, ואף משמשים אותם בפועל, שכן הן הנתבעים והן התובע ו/או מי מטעמו עושים שימוש בחצרי המקרקעין, לשם מעבר כעדות הנתבעת:

"ש. מה מפריע לך שהתובע או מישהו מבני משפחתו עוברים מול דלת הכניסה שאת פתחת?
ת. לא מפריע לי, בכלל. הם עדיין עוברים ומסתובבים סביב הבית ואני לא אומרת כלום, הנה הילדים יעידו, יש לי גם מצלמות.
ש. על מה את מדברת?
ת. אני מדברת שכולם מסתובבים סביב הבית ואני לא אומרת כלום. הוא חתך את עץ הרימון והוא אומר שזה אני. אני לא נגעתי באף עץ ובאף כלום".    (ע. 27, ש. 25-32)

אשר לתנאי השני, לפיו לבעלי הדירות או למרביתם ישנה זכות לעשות שימוש בשטח, אשר הוענקה להם מידי מי שבכוחו להעניקה, הרי שגם תנאי זה מתקיים בענייננו. הבעלות במקרקעין שייכת לרשות מקרקעי ישראל, שהסכימה כי " בהתאם לחכירה רשומה בטאבו מיום 23.3.59 נמסר המגרש לחוכר כבר-רשות בלבד על מנת שיקים עליו יח' מגורים אחת בבית דו משפחתי ע"פ ת.ב.ע מ.י. 360 למטרת מגורים והמחכיר התחייב להחכיר את המגרש על כל הבנוי, המחובר, ושיחובר אליו חיבור קבע אם החוכר יקים על המגרש את הבניינים וימלא אחר יתר התאים בהתאם להוראות הסכם הפיתוח." (ר' ס' 9 לעיל).

מכאן, שחצרי המקרקעין הם חלק מהבית אשר יש להגדירו לשם ההליך דנן ועד להכרעה בזכויות הצדדים, החצרים הם כ"רכוש משותף" לעניין פרק ו1 לחוק המקרקעין, היינו לעניין הניהולי. יודגש כי קביעה זו אינה פוגעת בטענות הצדדים באשר לזכויותיהם בחצרי המקרקעין והדבר אינו מהווה מעשה בית דין באשר לטענותיהם ככל שיחפצו בכך בהליך אחר. 

משמעות קביעה זו, היא כי מבחינה ניהולית איש מהצדדים אינ ו יכול לעשות שימוש ייחודי בכל מה שאינו הדירות במקרקעין (כגון: גידור, תיחום וכד'), ללא קבלת הסכמת הצד השני, אלא אם מדובר בשימוש רגיל וסביר (כגון: מעבר לתוך בית, ניקוש עשבים וכד') כפי שיפורט להלן.
טענת הנתבעים לשותפות במקרקעין
הנתבעים טענו בסיכומיהם כי המשמעות האופרטיבית של פסק הדין הוא שהנתבעים הם שותפים לזכויות במגרש ביחד עם התובע (ס' 17 לסיכומיהם). אף אם אקבל את טענתם בעניין זה, הרי שגם אז אין הדבר מקנה להם את ביצוע העבודות ברכוש המשותף ללא הסכמת התובע.

באין הסכם שיתוף, חל סע' 27 לחוק המקרקעין, הקובע: "מקרקעין שהם של כמה בעלים, בעלותו של כל אחד מהם לפי חלקו מתפשטת בכל אתר ואתר שבמקרקעין ואין לשום שותף חלק מסוים בהם", וכן חלים דיני השיתוף הקבועים בסעיפים 30-36 לחוק המקרקעין. יצוין, שסעיף 29(ב) בחוק זה מורה במפורש כי באין הוראה אחרת בהסכם שיתוף, תהא להסדרים שבסעיפים הללו תחולה שיורית על יחסי השיתוף.
בפסיקה נקבע אבחנה בין שימוש סביר ורגיל לו זכאי בעל זכויות גם ללא הסכמת שותפיו, לבין שימוש שחורג מן הסביר והרגיל ואינו מותר אלא בהסכמת כל השותפים. בניה ברכוש משותף היא פעולה שחורגת מניהול ושימוש רגילים [ע"א 810/82 זול-בו בע"מ נ' זיידה, פ"ד לז(4) 737, 741 (1983); ע"א 403/73 בצלאל נ' סימנטוב, פ"ד כט(1) 41, 47 (1974)]. בכך אומצה הגישה כי "בניה מחייבת הסכמה של כל הבעלים המשותפים. סביר על כן כי כדי לסלק מבנה שבנוהו בלא הסכמת הבעלים המשותפים, די בדרישת אחד הבעלים המשותפים, ויהא חלקו בשיתוף קטן כאשר יהיה..." [ויסמן, עמ' 228-227].

האם העבודות שבוצעו על ידי הנתבעים בחצרי המקרקעין הן כדין?
הרכוש המשותף בבית הוגדר בפרק ו'1 לחוק המקרקעין כ" כל חלקי הבית חוץ מהדירות, ולרבות הקרקע, הגגות, הקירות החיצוניים, המסד, חדרי המדרגות, מעליות, מקלטים וכן מיתקני הסקה או מים וכיוצא באלה המיועדים לשמש את כל בעלי הדירות או מרביתם אפילו הם בתחומי דירה מסוימת". מדובר, אפוא, בהגדרה שיורית, הקובעת כי חלקי הבית המשותף שאינם דירות נכללים ב"רכוש המשותף".

סעיף 2(א) לתקנון המצוי, החל גם על בתים שטרם נרשמו כבתים משותפים (סעיף 77ג לחוק המקרקעין, לפרק ו'1), דוגמת בית זה, קובע כך:

"בעל דירה אינו רשאי לעשות בדירתו שינויים או תיקונים הפוגעים ברכוש המשותף או מסכנים או עשויים לסכן את קיומו או משנים או עשויים לשנות את ערכו, אלא אם קיבל תחילה הסכמת האסיפה הכללית של בעלי הדירות. לענין זה, "פגיעה ברכוש המשותף" - לרבות פגיעה בחזותו החיצונית התקינה והאחידה כפי שהיתה בעת גמר הבניה".

סעיף 12 (א) לתקנון המצוי קובע כי: "החלטות האסיפה הכללית יתקבלו ברוב דעות".

האמור לעיל מלמד כי כאשר מדובר בביצוע עבודות הפוגעות ברכוש המשותף, שאין בהן משום הצמדה של חלק מהרכוש המשותף לדירה פלונית, או מתן זכות שימוש ייחודי בו, די בהסכמת רוב בעלי הדירות באספה הכללית. שונים הם פני הדברים כשמדובר בנטילת חלק מהרכוש המשותף לשם שימושו הייחודי של בעל דירה מסוים או לשם הרחבת דירתו. במקרה של שימוש ייחודי נדרשת הסכמת כל בעלי הדירות בבית בהתאם לסעיף 62 (א) לחוק המקרקעין הקובע כי "אין לקבוע הצמדה של חלק מסוים מהרכוש המשותף לדירה פלונית אלא בהסכמת כל בעלי הדירות." הוא הדין לגבי נטילת זכות שימוש ייחודי ברכוש המשותף שאינה כרוכה בהצמדה של אותו שטח לדירה. ראו ע"א 2525/92 ראוכברגר נ' עיריית רמת גן, פ"ד מז (5) 850; ויסמן, עמ' 454-455.

יצוין כי בפסיקה נקבע, תוך הקשה מהוראת סעיף 31(א)(1) לחוק המקרקעין, החלה על בעלות משותפת במקרקעין ולפיה רשאי בעלים במשותף בהעדר החלטה אחרת: "להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובלבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר" -  כי שימוש ברכוש המשותף יחשב כמותר ובלבד שאין הוא מונע שימוש דומה מאחרים (ע"א 549/73 וינטרס נ' זמורה, פ"ד כח(1)645, 648 וכן, ראו ויסמן, בעמוד 489). עוד נקבע כי שימוש סביר יוכר רק בתנאי שאין הוא גורע מזכויותיהם של יתר בעלי הדירות (ראו ע"א 708/72 פרשקר נ' רוזנברג , פ"ד כח(2),817).

ההגדרה מהו שימוש סביר, לא נקבעה בחוק. בתי המשפט פירשו והגדירו מהו אותו שימוש, כך קבע כב' השופט ברנזון בבית המשפט העליון, בע"א 302/63 רייס נ' קופף, פ"ד יח(3)309, 315):

"המבחן הוא אפוא מבחן הסבירות מנקודת ראותם הכפולה של אדם ושכנו. הסבירות נבחנת לא רק מנקודת ההשקפה של נוחיות הנתבע אלא היא חייבת לקחת בחשבון באותה מידה את האינטרס של המחזיקים השכנים. לא די לשאול: האם עושה הנתבע שימוש ברכושו בדרך שיכולה להיות סבירה אלמלא היה לו שכן? השאלה היא: האם הוא משתמש בו באופן סביר בשים לב לעובדה שיש לו שכן?”

העבודות שנטען כי בוצעו על ידי הנתבעים הן: פריצת דלת בקיר החיצוני של הדירה בקומת הקרקע והתקנת דלת כניסה ויציאה לדירה; עקירת עץ בחצרים, בסמוך לדלת האמורה וביצוע עבודות בניה והכשרה לשם ריצוף או יצירת רחבה (שלא הושלמו לאור צו המניעה הזמני שניתן); הנחת עמודים בחצרים במטרה לגדר או לתחום את הגינה שסמוכה לדירה וליצור חיץ מגודר בינה לבין החצרים של בית התובע –שהוסרו זה מכבר; הנחת פסולת ומכולה בחניה השייכת לתובע במובחן מהחניה האחרת שקיימת ושייכת לנתבעים באופן המונע את השימוש בחניה. 
לאור זאת יש לבחון האם השימושים הנטענים שנעשו על ידי הנתבעים מהווים לשימוש רגיל וסביר או שמא שימוש ברכוש משותף הדורשים את הסכמת התובע.

פריצת דלת
אשר לפריצת דלת בקיר החיצוני של דירת הנתבעים, עותר התובע "לחייב את הנתבעים לסלק את דלת הכניסה ואת החלון שבתמונות ובתשריט ולהשיב את המצב לקדמותו, באופן שבמקומם יאטם הקיר החיצוני והפתחים שנותרו...." (סעיף 39 לסיכומיו).

הנתבעת מודה כי אכן נפרצה על ידה דלת ללא קבלת היתר בקירות המבנה (ע. 7, ש. 9-14; ע. 8, ש. 9-14; ע. 28, ש. 29-30). כמו כן הודתה הנתבעת כי הדלת נפרצה "לפני בערך שנתיים, אני לא יודעת תאריך.." וכי היא נועדה לאפשר כניסה ליחידה שנמצאת בצד ימין (ע. 27, ש. 12-16), היינו לאחר מתן פסק הדין הקובע את זכויותיה ומאשרר את השינויים שבוצעו בדירה בחלוף השנים ובהסכמת המנוחים (פסק הדין ניתן ביום 30.09.2015).

כמו כן, בהתאם לעדות הנתבעת, הנתבעים כעת מצויים בהליכים להוצאת היתר בנייה לכלל הבית, לרבות לפתיחת הדלת (ע.28, ש. 34-36; ע. 29, ש. 1-5; ס' 11 לתצהיר הנתבעת), כשלעניין זה התייחס בית המשפט בהחלטתו מיום 25.11.2020 (ע.30, ש. 29-35), לפיו מעיון בגזר הדין עולה שהנתבעת התחייבה להימנע מעבירה עתידית, וכן התחייבה להתאים את הבנייה לתוכניות ולהיתרי הבנייה החלים באזור לרבות בדרך של הריסה. לשם כך ניתן צו הריסה מיום 30.1.20 .
מעיון בתמונות שצירף התובע (ת/3) עולה כי הדלת מצויה בקירות החיצוניים לדירה, כך שמדובר ברכוש משותף הדורש את הסכמת התובע לכך, ואשר אין חולק כי לא ניתנה והבניה נעשתה ללא הסכמתו. וראו בעניין את ע"א 381/66 לוי נ' לינקביץ , כ (4) 557; ות"א (י-ם) 7501-09 יזדי נ' בורלא (13.01.2013) בהם נקבע כי קירות חיצוניים מהווים רכוש משותף.
על פתיחת דלת נוספת לדירה גם כן חל סעיף 2(א) לתקנון המצוי שצוטט על ידי לעיל, שכן, כפי שנקבע בע"א 515/65 רבובסקי נ' גלסברג, פ"ד כ(2) 290, 293 (1966): "כל מה שמזיק לרכוש המשותף או לדירות האחרות בבית, לרבות מה שעשוי לשנות את אופי הבית או לקלקל את דמותו הארכיטקטונית, או לשבש את שלמותו הסימטרית והאסתטית – כל אחד מאלה וכיוצא בו מהווה "פגיעה" כנ"ל, שלא לדבר על נזק ישיר לרכוש המשותף או לדירות האחרות המסכן או העשוי לסכן את קיומם או המביא או העשוי להביא לירידת ערכם". וכן קביעת בית המשפט בע"א 395/74, לוי נ' סמואל, פ"ד כט(2) 39, לפיה "מאחר ומדובר בקיר חיצוני שהוא רכוש משותף, לא היו המערערים רשאים לנהוג בו מנהג בעלים ולעשות בו כטוב בעיניהם."

לאור האמור, מוצאת אני להורות לנתבעים לאטום את דלת הכניסה שנפתחה ליחידת הדיור, ולהחזיר את מצב הקיר לקדמותו. האמור יבוצע בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

החניה
אני מוצאת כי החניות בבית הן חלק מן הרכוש המשותף והנתבעים עושים בהם שימוש רגיל וסביר. ואנמק.

ראשית, מהראיות שהובאו בפניי, לרבות פסק הדין, הצוואות, הסכם החכירה והסכם המכר, לא מצאתי עיגון לזכויות הצדדים בחניות. לא הובאה כל אסמכתא ו/או ראיה כי החניה היא בבעלותו הבלעדית והייחודית של התובע.

שנית, התובע בעדותו מאשר שהחניה כאמור אינה בשימושו אלא בשימוש השכן, המטפלת, והאחיות שלו שמגיעות לבית (ע. 5, ש. 25-30; ע.24, ש. 19). הנתבעת אף היא מאשרת כי החניה הייתה בשימוש בעלה המנוח לצורך העמדת רכב ההסעות שלו והשכנים (ע. 6, ש. 33-36). כלומר, הצדדים אינם עושים שימוש ייחודי בחניה ומדובר ברכוש המשותף לשני הצדדים.

בפסיקה נקבע כי כל בעל דירה רשאי להשתמש ברכוש המשותף ובלבד שהשימוש הוא רגיל וסביר לפי תנאי המקום והזמן ואינו מונע שימוש דומה מאחרים (ע"א 549/73 אנטוני נ' זמורה, פ"ד כ"ח (1) 645; ע"א 708/72 פרשקר נ' רוזנברג, פ"ד כח (2), 817). בבסיס עקרון זה עומד הצורך במציאת איזון בין הזכויות הקיימות של בעלי הדירות ברכוש המשותף לבין האינטרס הלגיטימי של כל בעל דירה יחיד לעשות שימוש רגיל ברכוש המשותף בצורה נאותה ובאורח סביר (א. אייזנשטיין "יסודות והלכות בדיני מקרקעין", חלק שלישי – בתים משותפים, תשס"א -2001, 102).

אין מחלוקת בין הצדדים כי הפסולת והמכולה פונו מהחניה (עדות התובע ע. 11, ש. 12). לאחר שעיינתי בחומר המונח לפניי ושקלתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי השימוש שנעשה בחניה על ידי הנתבעים מהווה שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף. הצבת מכולה, באופן זמני, בחניה שאינה מפריעה כלל לשימושו של התובע שכן היא אינה משמשת אותו כלל, והוא אינו אינו מתגורר בדירה אלא אחותו (ע. 5, ש. 9; ע. 19, ש. 24-25), וכאשר השימוש שנעשה בה הוא באופן זמני , אינה מהווה "פגיעה" ברכוש המשותף, ומהווה, בנסיבות העניין, שימוש רגיל וסביר ברכוש המשותף . איני מוצאת להיעתר לסעד לו עתר התובע.

עבודות בניה והכשרה של מרפסת והצבת עמודי ברזל לגידור ותיחום החצר
התובע עותר לחייב את הנתבעים לסלק את עבודות ההכנה וההכשרה שביצעו, ולאסור על הנתבעים לבצע "כל עבודה, גידור ושימוש ייחודי בחצרים של המבנה" (ס' 39 לסיכומיו).
לטענת התובע, הנתבעים עקרו עץ בחצרים, בסמוך לדלת שפתחו והחלו בעבודות הכשרה ומצעים לצורך ריצוף או יצירה של רחבה; הנתבעים הניחו עמודים בחצרים במטרה לגדר, או לתחום את הגינה שסמוכה לדירה ליצור חיץ מגודר בינה לבין החצרים שלו (ס' 18 לתצהיר התובע). הנתבעת מנגד, טוענת כי ערכו ניקיון בחצר שכלל ניקוש עשבים, החלפת סורגים ופיזור חצץ כדי למנוע צמיחת עשבים שוטים; לא נבנתה כל מרפסת; ולא הוצבו כל עמודים אלא הונחו סורגים לצידי הקיר במטרה לפנותם (ס' 10, 12-13 לתצהיר הנתבעת).

גם לאחר עיון בתמונות שהוגשו, אני מוצאת כי התובע לא הוכיח שאכן נעשות עבודות הכשרה לשם גידור, תיחום, בניית מרפסת והצבת עמודים. מעיון בתמונות המכולה עולה כי אין המדובר בפסולת בניה כטענת התובע אלא בפסולת של עשבים יבשים, ופסולת נוספת כגון בקבוקים, שקיות וכו' שנוקתה מהשטח (ת/2). בתמונות בהן ניתן לראות שטח אדמה שנוקה לא נראה כי המדובר בהכנה למרפסת או לתיחום וגידור כלשהו, וכל שעולה מהתמונות הללו שהמדובר באדמה שעובדה ונוקתה מעשבים ומעט פסולת בניה מפתיחת הדלת (ת/3). גם עיון בתמונה בה ניתן לראות כי הנתבעים פיזרו חצץ נקי ולבן מעלה כי לא בוצע כל ריצוף או הכנה למרפסת כלשהי (ת/4). כמו כן, איני מוצאת בתמונות שהוגשו כי הוצבו עמודים כלשהן אלא כי הונחו סורגים על גבי קירות הבית (ת/1), ונראה כי ממילא אלו הוסרו מהמעבר והונחו שם באופן זמני (עדות התובע עצמו, ע. 11, ש. 12-13: "הפסולת פונתה וגם המכולה. עמודי הברזל לא בדקתי, עבודות הבנייה והכשרה של המרפסת והדלת קיימים"; דברי ב"כ הנתבעים,  ע. 11, ש. 31-31: ".. ועמודי ברזל שהוא טוען זה הסורגים הישנים שהונחו בצד ומאז זרקו אותם..."). איני מוצאת שפעולות אלו שנעשו על ידי הנתבעים פגעו בזכות המעבר של התובע (ע. 21, ש. 11), ומדובר בשימוש סביר לחלוטין שנעשה בחצרי המקרקעין על ידי הנתבעים, ומשכך הסעד לו עתר התובע במסגרת טענות אלו – נדחה.

טענת הנתבעים לזיקת הנאה

לאור התוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך לדון בטענת הנתבעים בשימוש ייחודי בחצרי המקרקעין באופן שמדובר בזיקת הנאה. אולם למעלה מן הצורך אתייחס לכך לאור הרחבת התובע בסיכומיו בסוגיה זו, ולהתייחס לכך שבית המשפט דכאן נעדר סמכות להכריע האם מדובר בזיקת הנאה או לאו.

בהתאם להוראת סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 בדבר סמכותו העניינית של ערכאה זו, בית משפט השלום מוסמך לדון בתביעות במקרקעין בדבר חזקה ושימוש במקרקעין, חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, והוא לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין.

הצהרה על זכות זיקת הנאה או זיקת הנאה מכוח שנים הינה סעד הצהרתי הנכנס לגדרי סמכותו של בית המשפט המחוזי כ"תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין", שכן מדובר למעשה בתביעה למתן סעד הצהרתי לזכות במקרקעין שאינה נמנית עם תביעות של "חזקה או שימוש במקרקעין" (שבסמכות בית משפט השלום), שכן בפסיקה נקבע כי מדובר בגריעה מזכות הבעלות ולכן הסמכות לקבוע זיקת הנאה כלשהי מסורה לבית המשפט מחוזי (ר' ע"א 700/88 אסטרחן נ' בן חורין, פ"ד מה(3) 720), כשהנטייה היא לראות בזיקת ההנאה "זכות חפצא" ולא "זכות גברא", ואין לראות בה תביעה "לשימוש במקרקעין" (ר' ת"א 239/95 דור גל עזר נ' אבי גולדבליט, תשנ"ה (2) 163). ובע"א 6576/05 אסתר שמעון ואח' נ' רות רחמוס גבעון , נקבע:

"אכן, לא לבית משפט השלום כי אם לבית המשפט המחוזי נתונה סמכות השיפוט העניינית להצהיר על קיומה של זיקת הנאה. כידוע, בית משפט השלום מוסמך לדון ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן... אך בית משפט השלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" [סעיף 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984]. המערערים לא ביקשו סעד של אכיפת השימוש בזכות של זיקת הנאה. הסעד שביקשו הינו, כאמור, סעד הצהרתי בדבר עצם קיומה של זיקת הנאה. סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעה שכזו, נתונה לבית המשפט המחוזי..." (פסקה 8, ההדגשה שלי - ב.י).

סיכום

בכל הנוגע לבקשה לצו עשה, מתקבלת הבקשה לאיטום הדלת שפרצה הנתבעת, ואני מורה כי הנתבעת תעשה כן בתוך 30 יום . יתר רכיבי שהתבקשו בסעיף 10 לכתב התביעה- נדחו כמפורט לעיל.

בכתב התביעה עתר התובע למתן צו מניעה קבוע שיורה לנתבעים לסלק ידם מהחצרים שבמקרקעין, להשיב המצב לקדמותו, לסגור את פתח היציאה שקבעו בקיר החיצוני של דירתם, לסלק את כלל עבודות הבניה ולסלק כל פסולת, מכולה ומטלטלין שהציבו בחניה של התובע ולהמנע מכל הפרעה בשימוש בה ע"י התובע, או מי מטעמו" (ס' 13 לכתב התביעה). בסעיף 19 לתצהירו, עתר התובע להורות לנתבעים "להימנע מלגדר את החצרים והגינה. בנוסף אני מבקש שינתן צו מניעה קבוע שאוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בחניה שלי, מכל סוג שהוא." בסיכומיו עתר התובע בהקשר זה "להורות לנתבעים שאסורה עליהם כל עבודה, גידור ושימוש ייחודי בחצרים של המבנה, לרבות במקום המסומן באות ג' שבנספח ו'. והכל כמפורט בסעיף 18 שבתצהיר העדות הראשית של התובע" (ס' 39 לסיכומי התובע).
על פניו מדובר בהרחבת חזית אסורה, שכן תחילה צו המניעה הקבוע לו עתר התובע בכתב התביעה מתייחס רק לחניה, בעוד שבתצהירו ובסיכומיו עותר לצו מניעה קבוע על החניה וחצרי המקרקעין, אך מקום בו הנתבעים לא טענו להרחבת חזית איני נדרשת לכך. ברם, מושכלות יסוד הן שבית המשפט מוגבל לסעד שנתבע בכתב התביעה ופסיקת סעד אחר שלא נתבע מהווה חריגה מסמכות (בע"ם 7847/06 פלוני נ' פלוני (11.12.2006); ע"א 19/83 חברת שלמה כרמל בע"מ נ' בריח חברה לייצור בע"מ, פ"ד לט(4) 522, 530 (1985)), על כן ולאור קביעתי לעיל כי השימוש שנעשה בחניה הוא שימוש רגיל וסביר, והיות והתובע עתר למתן צו מניעה קבוע רק ביחס לחניה – התביעה בגין סעד זה נדחית. אוסיף, מעבר לצריך, כי ממילא כל עוד לא פונים הצדדים בהליך מתאים להסדרת זכויותיהם בחצרים ובכל מה שאינו הדירות עצמן במקרקעין, הרי שחל על המקרקעין פרק ו1 לחוק המקרקעין, ואיש מהם אינו רשאי לעשות שום פעולה שאינה מהווה "שימוש רגיל וסביר".

לאור התוצאה אני מורה כי הנתבעים תישא בהוצאות התובע ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של 7,500 ₪.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשפ"א, 09 יוני 2021, בהעדר הצדדים.