הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 8140-07-14

לפני
כבוד ה שופט מוחמד חאג' יחיא

התובעים

פלוני ואח' (בעניינם ניתן תוקף של פסק דין להסדר פשרה)
ע"י ב"כ עו"ד גיל הראל

נגד

הנתבעים

  1. עבד נגיב
  2. איילון חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עו"ד מיכל רוזנברג

3. קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונת דרכים
ע"י ב"כ עו"ד טל כץ ועו"ד מריאנה פולוטובסקי

הצד השלישי ישראל בנעט
ע"י ב"כ עו"ד עז אלדד, עו"ד עמית שגב ועו"ד אלי שורקי

פסק דין

כללי

מר דוד ס' ז"ל ( להלן: "המנוח") קיפח את חייו ביום 12.5.2014, זאת לאחר שנפגע בגופו, בכביש עירוני בירושלים, מרכב שהיה נהוג על-ידי הנתבע 1 ( להלן: "הנתבע") ביום 10.4.2014 ( להלן: "התאונה"). זמן קצר לפני התרחשות התאונה, נסע המנוח עם חברו - הצד השלישי ( להלן: "ישראל") באמצעות קטנוע ( להלן: "הקטנוע" או " הרכב"), אשר עקב תקלה במנוע, נאלץ ישראל להחנות אותו בשול הכביש ושם העמידו. בזמן שעמד המנוח בשול, נפגע כאמור מרכב הנתבע.

הנתבעת 2 ( להלן: "איילון") היא המבטחת של רכב הנתבע. בשל טענת החבות שהעלתה, צורפה גם הנתבעת 3 ( להלן: "קרנית") כנתבעת נוספת בהליך, אשר בתורה הגישה הודעת צד שלישי נגד נהג הקטנוע, הוא ישראל.

אין מחלוקת בין הנתבעים לבין הצד השלישי כי הקטנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה תקף בעת התרחשות התאונה. מחומר הראיות עולה כי התאונה התרחשה בזמן שבו הן ישראל הן המנוח עמדו בשול הכביש. ואולם, קיימות מספר מחלוקות עובדתיות, בין השאר, בשאלה היכן עמד המנוח לפני שנפגע, זאת ביחס למיקום ישראל והקטנוע, וגם בשאלה האם המנוח חבש קסדה עת נפגע.

ביום 22.12.2016 הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו ניתן תוקף של פסק דין חלקי ביחס לגובה הפיצוי שישולם לתובעים ( עיזבונו של המנוח). עוד סוכם כי בשלב הביניים יישאו איילון וקרנית בסכום הפיצוי בחלקים שווים, ולאחר שיוכרע בשאלה על מי מוטלת חובת הפיצוי, יישא " הצד המפסיד" לטובת " הצד הזוכה" בחלקו בפיצוי שבו נשא.

תמצית טענות הצדדים

למעשה, אין מחלוקת כי מדובר בתאונת דרכים כמשמעותה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ( להלן: "חוק הפיצויים" או " החוק"). המחלוקת המשפטית שנותרה בהליך, זאת לאחר שהתייתר הצורך לדון בשאלת אומדן הנזק - היא שאלת החבות, ודוק: מי נושא באחריות לפצות את התובעים, איילון או קרנית ועקב כך ישראל.

איילון טוענת בין השאר, כי יש לראות במנוח " כמשתמש" בקטנוע וכי אז החבות מוטלת בנסיבות אלו ( בהעדר ביטוח חובה) על קרנית. עוד טוענת איילון כי גרסת ישראל, בפרט ביחס לנסיבות פגיעת המנוח, רוויית סתירות ואין לתת בה אמון.

קרנית וישראל טוענים מנגד, כי יש לראות במנוח בנסיבות העניין כנפגע מחוץ לרכב, היינו כהולך רגל, ולכן החבות מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע היא איילון [ סעיף 2( א) בחוק הפיצויים].

ראיות הצדדים

מטעם איילון לא הוגשו ראיות זולת מוצג נ/1 ( רשומה מוסדית של קרנית, מיום 6.2.2018, שמאשרת כי במועד קרות התאונה הקטנוע לא היה מבוטח בביטוח חובה). מטעם קרנית הוגשו תיק מוצגים מיום 24.2.2017 ( מוצג נ/5) שכלל בין השאר מסמכים מתיק המשטרה ומסמכים מהתיק הפלילי-תעבורתי שהתנהל בעניינו של הנתבע, וכן הוגש מוצג נ/6, תעודת עובד ציבור מטעם משרד התחבורה, מיום 10.5.2017 ( לפיה הקטנוע היה בבעלות ישראל במועד התאונה). מטעם ישראל, הוגש תצהיר עדות ראשית והוא העיד במשפט.

הנתבע - שלא העיד במשפט - הורשע ביום 8.9.2016 לפי הודאתו במיוחס לו בכתב האישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום לתעבורה בירושלים [ גמ"ר 6351-10-15 מדינת ישראל נ' נג'יב]. בין השאר, הוא הודה והורשע בביצוע עבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית, לפי סעיף 304 בחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיף 64 בפקודת התעבורה [ נוסח חדש], התשכ"א-1961.

לשלמות התמונה יצוין, כי בהחלטתי מיום 18.5.2018, שניתנה לאחר דיון ההוכחות, נעתרתי לבקשת איילון להגיש רשומה מוסדית של קרנית ( מיום 14.2.2018) וממנה עולה כי הקטנוע היה מבוטח בחברת " הפול" רק מיום 20.3.2014 ועד יום 26.3.2014.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי במכלול החומר הקיים בתיק, לאחר ששמעתי את עדות ישראל והתרשמתי ממנה, וכן לאחר שנתתי את דעתי למכלול טענות הצדדים ביחס לפלוגתה המרכזית שמונחת לפניי, הגעתי לכלל דעה כי חבות הפיצויים מוטלת על איילון, וכי התביעה נגד קרנית, ובהתאם לכך ההודעה לצד שלישי נגד ישראל - דינן להידחות.

אנמק.

נסיבות התאונה

להתרחשות התאונה לא היו עדים, זולת ישראל והמנוח שנפגע קשות ולא היה ניתן לגבות את הודעתו . כפי שעולה מהתיק הפלילי בעניינו של הנתבע, התאונה נגרמה לאחר שנרדם תוך כדי נהיגה. בכל מקרה, הנתבע לא העיד במשפט.

להלן יובאו חלקים רלבנטיים בגרסת ישראל במשטרה, שנגבתה בבית החולים כשעתיים לאחר התאונה ( להלן: "ההודעה במשטרה"):

"... הקטנוע נכבה מיד אחרי ההשתלבות של מחלף יקותיאל אדם. עצרתי את האופנוע בשול צמוד לגדר ואני ודוד ירדנו מהאופנוע. אני הייתי עם הגב לכביש. דוד היה לידי כשאני מנסה להניע את האופנוע. האופנוע היה חונה עם רגליות ודוד היה לידי. האופנוע היה חונה לפני הגדר בטון שבאמצע השול הימני. אני הייתי עסוק בהנעת האופנוע עם הרגלית ושנינו אני ודוד ליד האופנוע אני לא זוכר אם דוד היה מימיני או משמאלי. תוך כדי ניסיון להניע את האופנוע פתאום הרגשתי בצורה מהירה מאוד שמשהו משפשף אותי ואז ראיתי שרכב פרטי יונדאי שהגיע מכיוון מרכז העיר לכיוון נווה יעקב בנסיעה מהירה מאוד פוגע בדוד ולוקח אותו על הרכב עולה על הגדר בטון בקצה שלו במגלש ונוסע על הגדר כמה מטרים ויורד מהגדר בתוך השול ונעצר צמוד לגדר אבן ודוד נופל ליד דופן ימין של הרכב הזה צמוד לגדר מקופל ל-2 כלומר בין הרכב לגדר אבן. אני רצתי לכיוון של דוד. דוד צעק אי אי אי וביקש מים ולא יכולתי להתקרב אליו והראש שלו היה מתחת לרכב. הנהג של הרכב שהיה יונדאי ירד מהרכב הוא היה לבד אמרתי לו שצריך להזיז את הרכב כי דוד מתחתיו ואז הוא היה בהלם ואז אני נכנסתי לרכב והוצאתי לניוטרל מהילוך D ודחפנו את הרכב לאחור עם סיבוב ההגה ימינה ואז שחררתי אותו מתחת לרכב.
...
ש.ת האופנוע שלי לא היה מעורב בתאונה.
ש.ת לא נפגעתי.
...
ש.ת אני ודוד היינו בשול כדוד נפגע והיינו לפני הגדר בטון.
...
ש.ת אני זוכר את השפשוף במעיל שלי מאחור אולי מהמראה של היונדאי לפני הפגיעה בדוד.
ש.ת אני ודוד היינו עם קסדות כשירדנו מהאופנוע אחרי הפגיעה דוד היה ליד היונדאי צמוד אליה מצד ימין והראש שלו מתחתיה. הקסדה של דוד היתה ליד האופנוע וגם הפלאפון שלו על הרצפה אני הרמתי אותם ולקחתי את הפלאפון ואת הקסדות הכנסתי לתא מטען של האופנוע שלי אחרי שמד"א הגיעו ואז באתי עם דוד לכאן.
ש.ת בזמן התאונה דוד דיבר בטלפון כנראה לא בטוח.
ש.ת הטלפון היה מפורק ליד האופנוע וגם הקסדה שלו אני הורדתי את הקסדה אחרי הפגיעה בדוד.
..."
(ההדגשות אינן במקור)

בתצהיר עדות ראשית של ישראל, מיום 9.5.2017 ( להלן: "התצהיר"), הוא העיד בין השאר, כלהלן:

"...
2. ביום 10.4.14 נסענו המנוח ואני מרחוב הלל בירושלים לכיוון נווה יעקב.
...
4. נסענו שנינו על הקטנוע שלי, כשאני הנהג.
5. בשלב מסוים, כשהיינו על קטע כביש שמוביל לנווה יעקב..., כבה המנוע של הקטנוע.
6. עם המומנט של הנסיעה, סטיתי עם הקטנוע לשולי הכביש, ועצרתי שם לבדוק מה קרה.
7. אני רוצה להדגיש, במקום היתה גדר ברזל מימין לשוליים, ואני עצרתי את הקטנוע צמוד לאותה גדר, ובמרחק של כמטר וחצי - שניים מימין לשול הימני של הכביש, כפי שהחוק מאפשר.
8. ירדנו מהקטנוע.
9. אני ניסיתי לבדוק למה כבה המנוע, וניסיתי להניע אותו שוב ושוב, אולם ללא הצלחה. ניסיתי לבדוק אם יש נזילה של משהו, אם חסר דלק, אולם לא הצלחתי להבין למה כבה המנוע.
10. בינתיים, בזמן זה, דוד כבר הוריד את הקסדה, הניח אותה ליד הקטנוע, ושוחח בטלפון, במרחק של מטרים בודדים מהקטנוע.
11. לפתע, הרגשתי משהו חלף משמאלי במהירות, משפשף לי את חלק הגוף השמאלי, ולחרדתי, רכב שסטה מהכביש פשוט המשיך בנסיעה ללא שום סימן של עצירה, האטה צפירה אל כל דבר אחר, המשיך ופגע במנוח, גרר אותו יחד איתו למשך כמה עשרות מטרים, עד שנעצר בתוך גדר.
12. רצתי למקום, וראיתי את שהמנוח לכוד כשחלק מתחת לרכב, וחלק אחר מחוץ על הגדר.
...
20. הפלאפון של דוד היה זרוק שבור על הרצפה סמוך למקום הפגיעה, הרמתי אותו, ואת הקסדה שהיתה מונחת ליד הקטנוע, הכנסתי אותם לתא מטען, ועליתי על האמבולנס עם המנוח לבית החולים.
...
24. עוד התברר לי בדיעבד ( בבית החולים) כי בזמן התאונה המנוח דיבר עם אחיו"
(ההדגשות אינן במקור)

מהתמונה הכוללת שעולה מדברי ישראל כפי שנאמרו כשעתיים לאחר התאונה - וחזר עליהם בתצהירו כשלוש שנים לאחר מכן, וגם בעדותו במשפט - עולים ארבעה נתונים מרכזיים, שהם עקביים, כלהלן:
הקטנוע חנה בשול הדרך לאחר שמנועו כבה תוך כדי נסיעה ( שורות 21-20, עמוד 8);
הן ישראל ( הנהג) הן המנוח ( הנוסע) ירדו מהקטנוע לפני שהתרחשה התאונה ( שורות 26-22, עמוד 8);
רק ישראל ניסה לברר מה מקור התקלה ורק הוא ניסה להניע את המנוע של הקטנוע ( שורות 31-27, עמוד 8);
אף שישראל והמנוח עמדו בסמיכות, רק המנוח נפגע מפגיעת הרכב של הנתבע. הקטנוע לא נפגע. ישראל הרגיש שפשוף בלבד ( שורות 3-1, עמוד 9);

לדידי, השאלה היכן עמד המנוח ביחס לקטנוע וישראל, ובפרט, מה המרחק בין מקום עמידתו לבין הקטנוע - חסרת משמעות בנסיבות העניין, וגם כפי שיובהר בהמשך בהיבט המשפטי. ראשית: המנוח לא נטל כל חלק בבדיקת התקלה ובניסיונות להניע את הקטנוע; שנית: רק המנוח נפגע, ללמדך שהוא היה במרחק מספיק מהקטנוע וגם מישראל למעבר של הרכב הפוגע, כך שרק הוא נפגע והם לא.

על כן, טענות איילון שעותרות להצביע על סתירה לכאורה בגרסת ישראל בנדון, לא מצאתי לקבלן. גרסתו בהודעה במשטרה לפיה המנוח עמד " לידו" עת ניסה להתניע את הקטנוע ( כאשר באופן טבעי מדובר במושג יחסי), אינה סותרת בהכרח את דבריו בתצהירו לפיהם עמד במרחק של " מטרים בודדים" מהקטנוע ( סעיף 10) או מעדותו במשפט והסימון על-גבי מוצג נ/3 ( שורות 17-7, עמוד 11).

זאת ועוד, גם ביחס לשאלה אם בעת פגיעתו חבש המנוח קסדה - לטעמי, שאלה זו בנסיבות העניין, חסרת משמעות, שכן כאמור, המנוח כבר " ירד" מהקטנוע, ובעיקר, לא עסק בניסיונות לתקנו או להתניע את המנוע שלו. בכל מקרה, גם בנדון דנן לא מצאתי סתירה של ממש בגרסאות ישראל במשטרה ובתצהיר. כפי שניתן היה להבין מהודעתו ומתצהירו, המנוח שוחח בטלפון עת נפגע ( ראו גם העדות במשפט: שורות 2-1, עמוד 10). מכאן, יש לתהות כיצד ניתן לעשות כן בשעה שחובשים קסדה על הראש.

העובדה לפיה בגרסתו במשטרה ישראל היה בספק אם המנוח שוחח בטלפון, עת אמר " כנראה לא בטוח" (שורה 41), אך בתצהירו שניתן כשלוש שנים לאחר מכן הוא היה החלטי ( סעיף 10) ואף העיד בהתבסס על דברים ששמע בבית החולים בשלב מאוחר יותר לפיהם המנוח שוחח עם אחיו ( סעיף 24) - לא מצאתי בזאת " סתירה" שמקעקעת את אמינות העד. אזכיר, גרסת ישראל במשטרה, נגבתה כשעתיים לאחר התאונה הקשה. היא נגבתה בבית החולים. לפיכך, יש ממש בתיאור של העד את מצב הדברים נכון לאותה עת ( שורות 8-5, עמוד 8):

"...צריך להבין התאונה קרתה בזמן הצהריים, הגעתי עם המנוח לבית החולים, כולי בטראומות, כולי בתאונה, פחד, לא יודע איך להסביר את זה, עדיין עכשיו נכנסת לי הטראומה, זה עדות שהבאתי כמה שעות אחרי התאונה, כל פרט ופרט, קודם כל היה מגובה עם הרבה מאוד טראומות מהתאונה עצמה, זה פגיעה מאוד קשה בנפש..."
(ההדגשות אינן במקור)

בכל מקרה, גם אם אניח כי קיימת סתירה בדברי ישראל ביחס לשאלה דלעיל האם המנוח חבש קסדה עת נפגע - ואיני קובע כי קיימת סתירה כזו שכן לו כך היה, יש להניח כי הקסדה היתה נשארת על ראש המנוח עת נפגע או שהייתה מתרסקת ( שורות 34-31, עמוד 11) - לא מצאתי כי יש בפער זה כדי לפגוע בגרעין הגרסה, שהיה עקבי ומהימן.

אשר לסתירה לעניין הביטוח של הקטנוע, לדברי ישראל הוא " תמיד" היה עושה ביטוח לקטנוע ( שורה 29, עמוד 5). ברם, נמצא לפי הרשומה המוסדית של קרנית מיום 14.2.2018, כי הקטנוע בוטח רק פעם אחת לתקופה קצרה ( ימים בודדים). ובכן, קיימת סתירה בגרסה. ישראל הסביר בדיון כי היו תקופות שלא ביטח את האופנוע כאשר לא נהג בו, שכן לדבריו " אופנוע זה עונתי, בחורף פחות נוהגים על אופנוע, בקיץ נוסעים יותר" (שורות 2-1, עמוד 13).

על אף האמור, לא מצאתי בסתירה זו הצדקה שלא לקבל את ליבת גרסתו שהותירה רושם אמין.

ראשית: ישראל לא הסתיר ולא הכחיש בעדותו כי ביום התאונה הוא נסע בקטנוע כשלא היה לו ביטוח בתוקף ( שורות 29-28, עמוד 5; שורות 8-7, עמוד 13);

שנית: סוגיית הביטוחים של הקטנוע שקדמו ליום התאונה, אינה סוגיה מרכזית שבליבת המחלוקות המתבררות בהליך. על כן, לא מצאתי כי בנסיבות העניין חלה " חזקת השקר" כפי שהוגדרה בפסק הדין בעניין ע"א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון, מיום 1.5.2019, לפיה חזקה כי מי שמשקר ביודעין בדבר אחד, משקר בכל עדותו. חזקה זו היא בשיקול דעת וניתנת לסתירה. כפי שצוין בפסק הדין האמור ( בחוות דעתו של כבוד השופט א' שטיין) - בין השאר ( סעיף 30):

"...חזקה זו מטפלת, בראש ובראשונה, בבעל דין שמוסר עדות שקר ביודעין כדי לנצח במשפט; והכוונה כאן היא לעדות שקר בעניין מהותי ומרכזי לליבת המחלוקת, ולא רק ב"תיבול" בשקרים של עדות שרובה אמת לאמיתה..."
(ההדגשה אינה במקור)

התשתית המשפטית ויישומה

לפי סעיף 1 בחוק הפיצויים, תאונת דרכים הוגדרה בין השאר, כמאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה. שימוש כאמור, כפי שהוגדר בחוק, הוא בין היתר, נסיעה ברכב, כניסה לתוכו או ירידה ממנו, החנייתו, דחיפתו או גרירתו, וגם " טיפול-דרך או תיקון-דרך ברכב, שנעשה בידי המשתמש בו או בידי אדם אחר שלא במסגרת עבודתו...".

בפסק הדין המנחה בעניין רע"א 5099/08 חסן נביל נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, מיום 4.2.2009, ובעקבותיו פסק הדין בעניין רע"א 372/10 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' רבו ספנייב, מיום 16.6.2010 [ ראו גם: רע"א 3014/15 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, מיום 10.11.2015], נקבעו מבחני עזר לשם האבחנה בין טיפול או תיקון דרך, לבין טיפול או תיקון בית, כאשר מבחנים אלה מתבססים על עקרונות מרכזיים: המבחן " הגיאוגרפי", מבחן " הזמן" ומבחן " המהות".

לפי ארבעת המבחנים-התנאים שהותוו בפסיקה בנושא זה: ראשית: מדובר בתיקון שהתרחש בדרך, לאמור - החל מן העלייה לרכב בתחילת הנסיעה ועד לירידה ממנו בסיומה; שנית: התיקון נדרש עקב אירוע פתאומי, במובן זה שמדובר בתיקון פתע או בלתי צפוי שנתעורר הצורך בו במהלך הנסיעה ולשם המשכה; שלישית: לא מדובר בתקלה מורכבת שמצריכה טיפול על-ידי איש מקצוע; רביעית: התיקון חייב להתבצע ברכב עצמו או באחד מרכיביו [ לדיון ויישום מבחנים אלה ראו גם: ע"א 3392/09 אליסן דהן נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, מיום 24.11.2010)].

במקרה לפנינו, ברי לכל בר-בי-רב כי החניית הקטנוע בשול הכביש עקב זאת שמנועו כבה וכי קם הצורך לברר את מקור התקלה - מדובר בתיקון דרך. אמנם בדיעבד התברר כי ככל הנראה מדובר בתקלה רצינית שמצריכה זימון גרר, אך עצם החניה והניסיון של ישראל לברר את מקור התקלה, לרבות הניסיונות להתניע את הרכב - מדובר בתיקון דרך.

לא צריכה להיות מחלוקת כי במועד פגיעתו, המנוח כבר אינו נוסע בקטנוע, שכן הנסיעה הגיעה אל קצה עם החניה בשול הדרך. מכאן, בנסיבות ההליך שלפניי, השימוש ברכב הוא במובן של תיקון דרך, כלשון החוק.

איילון טוענת כזכור, כי יש לראות במנוח כמשתמש בקטנוע, ולכן על המבטחת של הקטנוע ( לענייננו - קרנית) לשאת בפיצוי התובעים.

לאחר שנתתי את דעתי למצב המשפטי בהינתן התמונה הראייתית שעולה בהליך, אין בידי לקבל עמדה זו של איילון. לדידי, בעת פגיעתו, לא היה ניתן לראות במנוח כמשתמש בקטנוע, אלא הוא נפגע בהיותו הולך רגל, ולכן חובת הפיצוי מוטלת על מבטחת הרכב הפוגע, היא איילון.

כפי שעולה מהתמונה הראייתית הכוללת, עת חנה הקטנוע בשול, המנוח ירד ממנו ועמד במרחק מסוים ( אמנם לא מדובר במרחק גדול אך הספיק למעבר של הרכב הפוגע ופגיעה בו ולא בקטנוע), וככל הנראה עסק בענייניו הפרטיים ( התעסק או שוחח בטלפון הנייד שלו), במילים אחרות, הוא לא נטל כל חלק בניסיון לבדוק את מקור התקלה בקטנוע, או להתניע אותו וכו'. כאמור, גרסת ישראל בנדון דנן הותירה רושם מהימן, שכן ליבת גרסתו היתה עקבית והדברים נרשמו מפיו כשעתיים לאחר התאונה הקשה. בנוסף, לא הונחה לפני בית המשפט תשתית ראייתית שסותרת גרסה זו.

בפסק הדין בעניין ע"א 554/89 ‏ ‎ ‎מדינת ישראל‎ ‎נ' עיסא אלראהב, פ''ד מה(2) 338, 343 (1991), נקבע בין השאר, כלהלן:

"עצירת הרכב הצבאי על אם הדרך על-מנת לבדוק תקלה שאירעה בו הייתה בגדר " שימוש" בו. שימוש כזה טומן בחובו, מטבע הדברים, סכנת פגיעה מרכב אחר החולף בדרך. נוהג ברכב, היורד לשוליים ויוצא מן הרכב על-מנת לבודקו, לתקנו וכיוצא בכך, חושף עצמו לסכנות האורבות בדרך כלל למי שמצוי בדרך או בקירבתה, ובתוכן סכנת הפגיעה מרכב חולף. כל עוד הימצאותו של הנהג מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש, כי אז פגיעה בו תיחשב כנגרמת עקב השימוש. המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק לפגיעה עקב השימוש. הימצאותו של ויקטור בכביש נגרמה בעטייה של התקלה ועקב התפרצות המים הרותחים לעברו. בנסיבות אלה, הפגיעה מרכב חולף, כפי שאירעה בענייננו, הייתה בהחלט בתחום הסיכון שהשימוש ברכב יצר"
(ההדגשה אינה במקור)

בפסק הדין ע"א 3956/97 חברת הביטוח הלאומית בע"מ נ' מוחמד סולימאן, פ''ד נו(6) 821, 824-823 (2002), נקבע בין השאר, כלהלן:

"שינוי קל בנסיבות התנהגותו של הנפגע עשוי להשפיע על התוצאה המשפטית. מכאן תובן גם ההתמקדות של בעלי-הדין בפרטי מעשיו וכוונותיו של הנפגע בעת הפגיעה. האם התכוון להתניע את הרכב לשם בדיקת התיקון, או שמא עמד סתם מחוץ לכלי הרכב מתוך ציפייה כי התיקון ייגמר בעזרת אנשים אחרים ? ושוב, השאלה המשפטית היא אם היה הנפגע, בעת הפגיעה, בבחינת נוהג-משתמש ברכבו או בבחינת נפגע מחוץ לכלי רכבו, וביתר דיוק: האם עמידתו מחוץ לכלי הרכב הייתה חלק מתיקון דרך, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, או שמא עמידתו זו הייתה מנותקת מן התיקון, ובכך מכל שימוש ברכב מנועי ? "
(ההדגשה אינה במקור)

בפסק הדין בעניין ע"א 1675/06 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, מיום 31.10.2007 - שבו דובר על נפגעת אשר עמדה בשול הכביש לצד הרכב שבו היא נסעה ולצד רכב נוסף שהיה לו תקר בגלגל, אך איתרע מזלה ונפגעה מרכב ( שלישי) חולף - קבע בית המשפט העליון ( מפי המשנה לנשיאה ( כתוארו אז), כבוד השופט א' ריבלין), בין השאר, כהאי לישנא:

"מי שנהג ברכב ויצא לבדוק תקלה ברכבו, ואז נפגע על-ידי רכב אחר, עשוי להיחשב כנוהג העושה שימוש ברכבו, ובלבד ש"הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו ולמעשה מהווה אותו השימוש". הפסיקה עמדה על הצורך בקיומה של זיקה סיבתית בין השימוש ברכב לבין נזק-הגוף שנגרם ( ראו רע"א 4620/04 דלק חברת דלק הישראלית בע"מ נ' איילון חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2004(3) 2254). הדברים יפים אף לגבי הנפגע-הנוסע ( ראו גם יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים 281-280 ( מהדורה שלישית, תשס"ה)). אדם שהוסע ברכב ויצא ממנו, עד כדי ניתוק מגע פיסי, עשוי עדיין להיחשב כ"נוסע" לעניין סעיף 3( א) לחוק הפיצויים, כך שתישלל האפשרות לתבוע את נהגו של הרכב האחר ( ומבטחו), והאחריות תיפול כולה על הנוהג של הרכב שבו נסע ( ומבטחו). אולם כמו לגבי הנוהג, כך גם לגבי הנוסע, נדרש כי הימצאותו של הלה מחוץ לרכב קשורה בטבורה לשימוש בו. קו הגבול במקרים מסוג זה עשוי להיות דק ומטושטש"
(ההדגשות אינן במקור)

על-יסוד ההלכה הפסוקה דלעיל, ולענייננו, די בכך שהוכח כי המנוח לא נקט בכל פעולה אקטיבית לבירור התקלה, לתיקון הקטנוע או כל ניסיון מצדו להתניע אותו, כדי לקבוע שאינו משתמש בקטנוע. למעשה, המנוח " עמד סתם" בשול ליד חברו והקטנוע, "מתוך ציפייה כי התיקון ייגמר בעזרת אנשים אחרים" - קרי: על-ידי ישראל או זולתו. אזכיר בנדון, כי הדברים המצוטטים בהקשר דנן מתוך פסק הדין בעניין סולימאן לעיל, נאמרו ביחס לנפגע שהיה הנהג, ולכן מקל וחומר, שהם יפים גם ביחס לנפגע שהיה הנוסע.

זאת ועוד, יפים כאן, בשינויים המחויבים, דברי כבוד השופט ריבלין בפסק הדין בעניין אררט לעיל, בקובעו בין השאר:

"אשר לנוסע, ובענייננו, הימצאותה של סוהא מחוץ לרכב האאודי בזמן התאונה לא היתה קשורה לשימוש בו, ונזכור כי ברכב האאודי לא נעשה כל תיקון-דרך. רכב האאודי נעצר בשוליים על-מנת שנהגו, פדל, יוכל לסייע בהחלפת גלגל ברכב אחר ( הסובארו). סוהא יצאה מן הרכב, התרחקה ממנו, ובמשך שעה עמדה ליד רכב הסובארו והחליפה דברים עם אבתיסאם. כך נותק לו הקשר בין הימצאותה מחוץ לרכב האאודי לבין השימוש בו. שונים היו פני הדברים אילו עסק פדל בתיקון רכב האאודי - בו נסעה - והיא היתה מסייעת בידו; אך לא כך היה במקרה זה. בנסיבות אלה, אין לראות בסוהא כמי שנפגעה כנוסעת ברכב האאודי, ועל כן, אין החבות מוטלת על הפניקס מכוח סעיף 3( א) לחוק הפיצויים"
(ההדגשה אינה במקור)

יוצא אם כן, על מנת להיכנס לגדר משתמש ( במובן של תיקון דרך) בדומה למקרה שלפנינו, יש להיווכח כי אותו אדם שנפגע - בין אם הוא היה הנהג או הנוסע עד עצירת הרכב והחנייתו - כי נקט בפעולה אקטיבית של טיפול או תיקון דרך, שכן כזכור, נדרש כי שהייתו מחוץ לרכב " קשורה בטבורה לשימוש בו"; כך למשל: האם הוא פעל בעצמו לבדוק את מקור התקלה; ניסה להתניע את הרכב; פעל בעצמו לתקן את הטעון תיקון, לסייע לאחר בביצוע התיקון וכו', או שמא הוא רק הזעיק עזרה או שרק המתין בצד מתוך ציפייה שהתקלה תטופל על-ידי אחרים.

לדידי, כל פרשנות אחרת שתרחיב את ההגדרה של משתמש גם על מי שעמד מחוץ וליד הרכב התקול והחונה (בין אם היה הנהג עד עצירת הרכב ובין אם היה הנוסע כאמור ) מבלי שזה ינקוט בכל פעולה או ייטול כל חלק בפעולות תיקון או טיפול הדרך - פרשנות כזו אינה עולה בקנה אחד עם הפסיקה המצוינת לעיל, ולדידי, היא מרחיבה את פרשנות לשון החוק בניגוד למשמעותו הפשוטה [ להרחבה לעניין מגמת הצמצום הרווחת בפרשנות הגדרת השימוש ברכב מנועי לפי חוק הפיצויים, ראו פסק הדין שניתן לאחרונה בעניין רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני, מיום 12.5.2019].

בעניין רע"א 10875/08 אורן שרון נ' דניאל קארו, מיום 19.4.2009, דובר על נוסע, אשר הרכב שנסע בו חנה בשולי הכביש עקב תאונה, יצא מהרכב כדי להזעיק עזרה באמצעות הטלפון, אך איתרע מזלו והוא נפגע מרכב חולף תוך שהוא פוסע הלוך ושוב על שולי הכביש. בית המשפט העליון קבע כי אין לראות בנפגע כמי שנפגע במסגרת השימוש " תיקון דרך". אחריות הפיצוי הוטלה על המבטחת של הרכב הפוגע. באותו מקרה, נקבע ( מפי כבוד השופט ריבלין) בין השאר ( שם בפסקה 7), כי " לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה - היא כשלעצמה - שימוש".

אם לא די בכל האמור, מסקנתי המשפטית דלעיל מבוססת גם על פסיקת בית המשפט העליון בעניין רע"א 883/11 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' אבראהים מוחמד, מיום 22.5.2011. באותו מקרה, דובר על נפגע ( נהג משאית) שנמצא על הכביש ליד משאיתו אש חנתה בשוליים עקב תקלה, כשהוא פצוע. מתברר כי לפני פגיעתו, הנהג ירד מהמשאית על מנת להניח משולש אזהרה סמוך לה, ותוך כדי פועלו כאמור, הוא נפגע. בית המשפט העליון ( מפי כבוד השופט ריבלין) קבע בין השאר, כי הנחת משולש כאמור אינה פעולה של תיקון או טיפול, אף שהיא באה בעקבות התקלה ברכב ומתחייבת לפי דין. "הנחת משולש הזהרה לא מקדמת פתרונה של תקלה או בעיה ברכב ואף אין בכוחה לעשות כן באופן פוטנציאלי, ומשכך אין היא פעולת טיפול או תיקון" (פסקה 7). על כן, נקבע באותו מקרה, כי אותו נהג נפגע כהולך רגל.

על-יסוד האמור, לענייננו ובבחינת מקל וחומר, ברי כי נפגע אשר לא נקט בכל פעולה ולא נטל כל חלק בטיפול או בתיקון הדרך, אין מקום לראות בו כמשתמש ברכב התקול, אלא הוא נפגע כהולך רגל וחובת הפיצוי מוטלת על הרכב הפוגע.

לפני סוף אעיר כי לא מצאתי להתבסס על פסק הדין אליו הפנתה איילון [ ת.א. (המחוזי - מרכז) 17291-03-15 מדינת ישראל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, מיום 20.8.2018]. באותו מקרה, הנפגעת עצרה את רכבה באזור אי-תנועה משורטט בין נתיבי נסיעה עקב התחממות יתר של מנוע הרכב. היא יצאה מהרכב ובזמן ששהתה מחוצה לו, איתרע מזלה עת רכב חולף פגע ברכבה, דחף אותו כלפיה ופגע בה קשות. בית המשפט קבע כי יש לראות בנפגעת כמשתמשת ברכב שלה בעת פגיעתה.

סבורני כי פסק הדין האמור אין בו לסייע לאיילון במקרה לפנינו, שכן במובחן מהמקרה לפנינו שבו לא נטל המנוח כל חלק בטיפול או בתיקון הקטנוע, באותו מקרה שנדון בפסק הדין, בית המשפט קבע כמסקנה במישור העובדתי ( סעיף 14), כי " הנפגעת עסקה בנסיון לתקן את תקלת ההתחממות ברכבה עת ארעה התאונה". כעולה מהראיות שהוצגו באותו מקרה ביחס לזירת האירוע, נראה שהנפגעת שם פתחה את מכסה המנוע וגחנה, ככל הנראה, לעבר חלקו הקדמי של הרכב על מנת לבדוק אם יש דליפת מים וצורך בהוספת מים.

סיכום

חובת הפיצוי של התובעים במלוא נזקם ( מושא פסק הדין החלקי מיום 22.12.2016), מוטלת על איילון. לשם כך, תישא איילון, תוך 30 יום, בהתאם להתחייבותה כלפי קרנית לפי הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין חלקי, כאשר לסכום שישולם יתווספו הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום לתובעים ועד מועד מתן פסק דין זה.

התביעה נגד קרנית, וההודעה לצד שלישי נגד ישראל - נדחות.

בהתחשב בתוצאת ההליך מצד אחד, ומצד שני, בהתחשב בכך שחלק נכבד מההליך התייתר הדיון בו ( שאלת הנזק), תישא איילון בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין, עבור קרנית בסך כולל 12 ,000 ₪, ובהוצאות הצד השלישי (שמיוצג על-פי מינוי לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב-1972), בסך כולל 3,000 ₪.

הסכומים האמורים ישולמו לקרנית והצד השלישי בהתאמה, תוך 30 יום, שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים באמצעות דואר רשום.

ניתן היום, י"א סיוון תשע"ט, 14 יוני 2019, בהעדר הצדדים.