הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 7960-04-13

בפני
כבוד ה שופט, סגן הנשיא מרדכי בורשטין

תובעת

פרימיום קרדיט - מימון והשקעות נדל"ן בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד ג. תורג'מן

נגד

נתבע

1.יוחנן בוקשפן
ע"י ב"כ עו"ד א. חדידה
2.ישראל דוד דייטש- ניתן פסק דין
3.אברהם רוטשילד- ניתן פסק דין
4.חיה גרוס- ניתן פסק דין
5.ישעיהו זאב גרוס- ניתן פסק דין
6.REICH HERSCH BERL- ניתן פסק דין

פסק דין בעניין הנתבע 1

תביעה בסך 404,000 ש"ח שעניינה הסכם הלוואה שנחתם בין הצדדים.
מבוא
1. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר על סך של 404,000 ₪ בגין הלוואה שניתנה ובגין ערבות כנגד 6 נתבעים. חלק מהנתבעים לא התגוננו וניתן פסק דין בעניינם ובכלל זאת בעניין הנתבע 1.
התביעה נגד הנתבע 6 נמחקה מחוסר מעש.
לאחר שמיעת ראיות , ניתן פסק דין ביום 15.07.14 בעניינם של הנתבעים 2,4, ו5 ובו הם חויבו לשלם סך של 232,000 ₪. הסכום שיקף את הסכום שהועבר לידי הלווה בתוספת דמי פיצוי מוסכם, בהפחתת סך של 172,000 ₪ אשר התובעת הצהירה כי גבתה לאחר הגשת כתב התביעה.
על פסק הדין האמור לא הוגש ערעור.

2. כאמור לעיל, כנגד נתבע 1 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה. לאחר שטען לפגמים בהמצאת כתב התביעה, בוטל פסק הדין וניתנה לו רשות להתגונן. בהחלטה נקבע כי " אמנם פסק הדין שניתן נגד האחרים בעינו עומד, אך בענין זה יצוין כי הנתבעים האחרים לא טענו באשר לסכום התביעה ( סעיף 10 לפסק הדין מיום 15.07.14) ואילו לנתבע טענות שונות עם סיכויי הצלחה, בכללן סכומים ומצגים שהיו לאחר ההסכם, כמו גם טענות באשר לשיעור הריבית".
לאור הקביעות העובדתיות שנפסקו במסגרת פסק הדין כלפי נתבעים 2,4,5 צומצמה זכותו של נתבע 1 להתגונן אך ורק כנגד סכומים ששולמו לטענתו לאחר שנחתם הסכם ההלוואה וכן ביחס לטענות באשר לשיעור הריבית. משניתן פסק דין חלוט אודות הסכום אותו חייבים הערבים לתובעת, סך של 232,000 ₪ אין לדון בטענות נתבע 1 ביחס להתגבשות חוב זה אלא רק ביחס לטענות אודות סכומים ששולמו לטענתו מיום מתן פסק הדין, וביחס לשיעורי הריבית.

תמצית טענות הצדדים
3. הנתבע טען לאי חוקיות הסכם ההלוואה בשל הפרת סעיפים לחוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, התשנ"ג – 1993 (להלן: "החוק"). לטענתו, התובעת לא עמדה בחובת גילוי הפרטים הקבוע בסעיף 3 לחוק וכן לא עמדה בהוראות סעיפים 5 ו-8 לחוק המגבילים את העלות המרבית של האשראי בהלוואה ואת שיעור ריבית הפיגורים. נטען כי ההסכם הינו חוזה אחיד מקפח וכי הופרו הוראות תקנות הגנת הצרכן ופקודת מס הכנסה.
בנוסף נטען כי לתובעת הושבו סכומים שונים שנגבו מהנתבעים האחרים ולפיכך קיבלה את מלוא סכום ההלוואה ואף מעבר לכך.

4. התובעת טענה מנגד כי הלוואה בין חברות אינה נכנסת להגדרת הלוואה חוץ בנקאית ומשכך אינה נכנסת לתחולתו של החוק. כן נטען שבהתאם לפסק הדין שניתן בעניין נתבעים אחרים, ה סכם ההלוואה הוא חוקי ותקף.
כן נטען שלא הוכח שהושבו וששולמו לתובעת סכומים שונים.

דיון והכרעה
האם חל על החוזה החוק להלוואות חוץ בנקאיות
5. טרם בחינת טענות התובע באשר להפרת סעיפי החוק , יש לבחון האם ההלוואה מושא תיק זה נכנסת להגדרת הלוואה חוץ בנקאית אשר חלים עליה הוראות החוק.
סעיף 1 מגדיר " לווה" הזכאי להגנת החוק כיחיד המקבל הלוואה וכן תאגיד מסוג התאגידים שקבע שר המשפטים לפי סעיף 15 ג המקבל הלוואה.
הטעם לכך הוא :"בהגדרה " לווה" בחוק הקיים נכלל כל מי שאינו תאגיד, קרי לווה יחיד, מתוך תפיסה כי לתאגיד משאבים רבים יותר וכח מיקוח רב יותר אל מול המלווים הפרטיים ועל כן אין צורך להחיל לגביו את ההגנות הקבועות בחוק"(הצ"ח הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (תיקון מספר 3), התשע"ה-2015, 812).
דינו של ערב הולך אחר הלווה. הוראות סעיף 12 לחוק קובעת כי " כל טענה העומדת ללווה לפי חוק זה תעמוד גם לערב להלוואה", ומכלל ההן נלמד גם הלאו, מקום שהלווה איננו נכנס בגדר הלווים הזכאים להגנת החוק, כך גם דינו של הערב להלוואה זו.

6. בענייננו קיים הסכם ההלוואה בין התובעת לבין חברת א.ד.ג.ר אייל בע"מ וזאת לצורך מימון פרויקטים עסקיים. מטעמה של החברה התנהל הנתבע 6 שהציג עצמו כנציגה המוסמך והתחייב כי החברה האמורה תחתום על כל מסמך שיתאפשר ולכך העמיד ערבויות. הלווה קיבל מאת המלווה סך של 290 ,000 ₪ כחלק מההלוואה האמורה תוך התחייבות לרישום משכון על מספר דירות שבבעלות הערבים. הואיל והמלווה דרש מהלווה כתנאי למתן ההלוואה ערב שבבעלותו נכס מקרקעין שיתחייב כלפי המלווה בערבות לקיום חיוביו הסכים הנתבע 1 להעמיד כערבות להתחייבויותיו נכס מקרקעין שבבעלותו ( עמ' 4 לכתב הערבות).
נמצא כי ההלוואה ניתנה בין שתי חברות, שני תאגידים. לפי סעיף 14.4 להסכם הערבות, התחייבו הערבים כי עד 30 יום ממועד החתימה יביאו לחתימת הלווה על החוזה, דבר שבפועל לא התקיים ובשל כך בטלה ההלוואה והערבים נכנסו בנעלי הלווים ביחס לכספים שניתנו עד מועד זה.

7. אין מחלוקת כי לא התובעת היא שיזמה את עסקת ההלוואה אלא נתבעים 1,2 אשר פנו לתובעת לקבל מימון. הנתבע 1 היה נכון ליטול על עצמו סיכון כספי והיה היחיד אשר העמיד בטוחות מסוג מקרקעין שהיו ברשותו עבור ההלוואה (ע' 45 ש' 34) . הנתבע 1 היה דומיננטי ביחס לאחרים והוא היה זה שהציג את העסקה בפני מנהל התובעת מר ארליך (ע' 11) . הנתבע 1 היה דומיננטי גם בכך שפרט לאן יש להעביר את הסכומים שניתנו (ע' 12 ש' 3-7; ע' 41 ש' 22; ע' 42 ש' 12).
התובעת חתמה על ההסכם ונתנה הלוואה, כשהמצג שהוצג בפניה הוא עסקה עם חברה עסקית מבוססת.
בסופו של יום הופר התנאי שהערבים התחייבו לו והחברה לא חתמה על החוזה. עו"ד לוסקי, שייעץ לתובעת, העיד כי במקרה שכזה יש לראות את הערבים כלווים ממש. העובדה כי הלווים נכנסו בנעלי החברה אינה הופכת את ההלוואה להלוואה ליחידים, שכן יש לפרש את ההסכם גם על פי כוונתו המקורית ותכליתו ועל פי המצג שהוצג למלווה והוא הלוואה לצורך מימון פעולות עסקיות של תאגיד והכספים אף ניתנו עבור פעולות שהתבקשו בשם התאגיד.
לפיכך, הזכויות שעמדו ללווה לפי החוק הם אלו שיעמדו לערב, וככל שהטענה אינה עומדת ללווה, היא לא תעמוד גם לערב. (ראו והשוו: ע"א ( באר שבע) 20851-10-13 עצמת אריאל בע"מ נ' סלוקי שלמה ובניו (14.07.14)).

זאת ועוד, כפי שנפסק במקרה אחר, לא זה המקרה שבו החלת החוק תגרום עוול ללווה. שכן, לא מדובר בלווים תמימים שנטלו הלוואה צרכנית רגילה ונזקקים להגנת החוק בשל היותם בעמדת נחיתות מול המלווה, אלא מדובר באנשים שנכנסו לעסקה בעיניים מפוקחות ומתוך כוונה להפיק רווח נכבד ( ראו והשוו: תא"ק 15166-07-17 תום אחזקות בע"מ נ' נ.ב.ע. בע"מ (בכינוס נכסים) (06.02.18)).

8. המורם מכל האמור לעיל הוא שיש לדחות את טענות הנתבע ביחס להפרות סעיפים מכח החוק, מאחר שההסכם היה עם תאגיד וההלוואה ניתנה עבור תאגיד וממילא אין החוק חל על ההלוואה האמורה.

9. יש לדחות אף את טענות הנתבע כי סעיפי האשראי והריבית הינם תנאים מקפחים בחוזה אחיד, ובשל כך יש לבטלם.
עיון בתנאי החוזה מלמד על כך כי מדובר בהלוואה ספציפית, המותאמת לתנאי ההלוואה הנדונה ולתנאי ערבות ספציפיים המותאמים לערבים החתומים עליה, כפי שהעיד גם עו"ד של החברה כי " כתב הערבות הוא הנוסח היחיד ואין שני לו הפלטפורמה הזו של כתב הערבות ולא נעשה אחר עד היום, עד היום זה היחידי שנעשה. למעשה לרוב אם יש איזה השקעה או בטוחה זה נעשה מול בעלים של המקרקעין , כאן היה מקרה יוצא דופן שבו חמישה אנשים שמסתמכים למעשה..." (ע' 7 ש' 27- ע' 8 ש' 2).
בנוסף לא הוכח קיפוח ולא הורם הנטל בעניין זה. יוטעם ש הנתבע 1 נטל חלק מרכזי ופעיל בכל הקשור להוצאת חוזה ההלוואה אל הפועל ועו"ד לוסקי העיד על כך שהוסברה לערבים משמעות ההלוואה באופן מפורט ולעדותו בנדון ניתן משקל בפסק הדין (ראו סעיף 5 לפסק הדין מיום 15.07.14).
לנוכח העובדה שהערבים הפרו תנאי יסודי להתקיימות החוזה, בכך שלא עמדו בהתחייבותם להביא את החברה לחתימה על החוזה, אין לקבל טענות של הפרת חוקי הגנת הצרכן, מקום בו הם עצמם לא עמדו בהתחייבותם הבסיסית כלפי המלווה. אף טענות להפרת פקודת מס הכנסה, אין בהן כדי לפטור אותם מהתחייבותם החתומה.

טענות ביחס לסכומים שהושבו לתובע
10. הנתבע טען כי סכומים שונים שולמו לתובעת על ידי נתבעים שונים כמפורט להלן.
נטען כי התובעת העבירה לנתבע 2 סכום של 40,000 ₪ כהלוואה נפרדת.
כתימוכין לטענה זו לא הוצגה כל ראיה, נתבע 2 לא העיד ולא נחקר ביחס לתצהירו.
ארליך נחקר על כך:
"ש. חלק מהסכומים שהועברו בהלוואה לטענתך הועברו בנפרד לדיטש ולא קשורים להלוואה, מדברים על 40,000 ₪
ת. ההלוואה ניתנה לפי ההוראות של דיטש ובוקשפן החתימה של כל הערבים הייתה שהם ערבים אחד לשני וסכום ההלוואה כבר נחקר והודו ונפסק
ש. כלומר את השיק שנתן דיטש על סך 40,000 ₪ אתה לא מכיר לא קשור להלוואה ת. לא אמרתי שאני לא מכיר, ראיתי בנספח שלך. השיק הזה לא ניתן לי כחלק מהעסקה" (ע' 42 ש' 12-15)(הדגשה לא במקור- מ.ב.).
עדות מנהל התובעת לא נסתרה והנתבע לא הרים את הנטל להוכיח כי 40,000 ₪ ניתנו כסכום נפרד לכספי ההלוואה.

11. הנתבע טען שהתובעת קיבלה סך של 50,000 ש"ח ממר אלי ברי בערב סוכות.
בתצהירו טען הנתבע כי הובטח לו כי מר רייך הירש יגיע לארץ ויעביר סך של 50,000 ₪ אולם מתצהירו לא עלה כי מסר את הסכום המדובר למר ארליך.
וכך העיד ארליך בנדון:" ש. דיטש מעיד שנתן לך 50,000 ₪ לפני התביעה בחודש אוקטובר
ת. הזמנת אותו להעיד, זה מה שהוא אומר אבל הוא לא נתן לי" (ע' 44 ש' 25-26).
אמנם מר ברי העיד בתצהירו כי הסכום הנ"ל נמסר מהנתבע וממנו אך למרות טענותיו אלו לא הוגש כראיה צילום של השיק ואף לא הוגשה כראיה הקלטה שנטען שמוכיחה שמר ארליך קיבל את הכסף. כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת כנגדו כך שההימנעות מצירוף הראיות פועלת לחובתו של הנתבע.
מכאן שהנתבע לא הניח תשתית מספקת אף לתשלום האמור.

12. נטען גם ש התובעת קבלה סך של 20,000 ₪ ועוד 18,000 ₪ ממר ברי.
ביחס לסכומים אלו הוגשו תצהירים סותרים כאשר בתצהיר הראשון של מר ברי לא הוזכרו תשלומים כלל ורק בתצהיר השני טען העד טענה זו, שהיא מהותית ביחס לחוב הנטען, ולא הוגשו ראיות לביסוס תשלומים אלו. לטענת העד הוחתם על ידי מר ארליך על תצהיר שקרי, והוא חתם עליו מבלי שהבין את משמעותו.
משנשאל אודות שיק בסך 18,000 ₪ שניתן לטענת מר ברי במסגרת פשרה בתיק ההוצאה לפועל : " ש. אתה שילמת בעצמך ועשית העברה בעצמך?
ת. לא אני עשיתי העברה.
ש. אתה מדבר מתוך עדות שמועה?
ת. אני הייתי מעורב, עבר הרבה זמן אני לא זוכר איך עבר" (ע' 50 ש' 16-19).
אישור על העברה בנקאית לא הוגש.
במהלך עדותו של ברי לא הוצגו ראיות לסכומים אחרים ששולמו ועדים שנכחו לכאורה במעמד התשלום לא העידו ( ראו למשל: ע' 49 ש' 17). ברי אף אישר שניהל התנהלות כספית ענפה עם ארליך, ומכאן שאף אם שולם סכום כטענתו, לא הונחה תשתית שהדבר היה בגין החוב הנתבע.
לנוכח האמור נמצא שעד זה לא העיד עדות קוהרנטית וישירה על העברת הכספים הנטענים, לא גיבה טענותיו בכל מסמך, ולא הוכיח את העברת הכספים הנטענת.

13 . הנתבע הוסיף וטען כי התובעת קיבלה סך של 100,000 ₪ מבני הזוג גרוס, נתבעים 4-5 וכראיה ציין שתיק ההוצאה לפועל נגדם נסגר. בחקירתו סיפר גרוס כי " פרלמן אמר לי תביא לי 100,000 ₪ ואני אטפל בתיק הזה ולמחרת קיבלתי פתק חתום מארליך שמוציא אותי מכל התיק" (ע' 54 ש' 2-3 ). משנשאל היכן הדברים כתובים, השיב כי " לא רשום" ( ע' 54 ש' 15). לעצם ההוכחה לתשלום באמצעות הפתק שברשותו, העיד גרוס: " ש. יש לך את הפתק?
ת. כן, מגיש את המכתב.
ש. יש לך אישור על העברת הכסף?
ת. לא. לא אני העברתי את הכסף, חבר שלי יהודה אינגברט העביר את הכסף ובהמשך " הוא העביר את זה לפרלמן נראה לי ומפרלמן אין לי מושג למי זה הועבר. לפי הפתק זה לארליך...". ( ע' 54 ש' 3-13).
למותר לציין כי אף אחד מהאנשים שהוזכרו לא העידו על העברת הכסף לתובעת ואף הפתק שהוצג על ידי העד גרוס איננו מעיד כי ההפטר ניתן לו כנגד תשלום כל שהוא, כאשר כל העדים ואף הנתבע עצמו נסמכו על טענת העד שטען ששילם לתובעת את הסכום, אלא שאף עד זה העיד כי אינו יודע כיצד הכסף הועבר לידי התובעת.
נמצא שגם ביחס לסכום זה לא הרים הנתבע את נטל ההוכחה לתשלום של סכום זה ולא העיד את מי ששילם את הכסף הנטען לתובעת.
מכאן שיש לדחות גם הטענה האמורה.

14. גם הטענה כי התובעת קיבלה סך של 32,000 ₪ ממר פינקוס, לא הוכחה, לאחר שבעדותו של מר פינקוס לא הצליח העד להראות שהכסף הגיע ישירות ממנו לארליך, מנהל התובעת: " ש. תאשר שלי שלא העברתם את הכסף הזה למר ארליך.
ת. זה הגיע ישירות ממני לארליך? התשובה היא לא" (ע' 51 ש' 1-2).
ש. יש לך איזה שהוא מסמך שאתה מסרת את הכסף לאותו אופק?
ת. לא, אבל הראיה הברורה שיש לי לזה שיום אחרי שמסרתי את הכסף הלכתי אני עצמאית יחד עם אחותי הנכה לטאבו והוצאנו את מר רוטשילד ואת הערת האזהרה שהיתה על מר רוטשילד מהטאבו וזה לא קרה כי רוח באה ממרום...
ש. ...אפילו נסח טאבו לא צירפת להראות לנו את הפעולה
ת. רק תבקש, תקבל...
ש. את מועד השבת הכספים אנחנו לא יודעים ואם הושבו כמה ואיך?
ת. אלעזר אופק אני מכיר אותו לא פחות מ15 שנה...במקרה הזה הוא אמר לי מפורשות שהכסף עבר למר ישראל יוסקוביץ שהוא מכר קרוב של התובע...
(ע' 51 ש' 13-22).
מכאן שהתשלום הנטען לא הוכח באמצעות מסמך כל שהוא או בעדות ישירה של מי שביצע את התשלום ונסמך כולו על עדויות שמועה והערכות, כך שלא הורם נטל ההוכחה לביצוע התשלום.

15. הדיון באשר לטענות ביחס לסכומים אשר נטען כי נגבו במסגרת תיק ההוצאה לפועל אינו נצרך שכן סכום שמשולם במסגרת זו מופחת אוטומטית מהחוב הפסוק.

סוף דבר
16. לסיכום, טענותיו של הנתבע ביחס לחוב כפי שנפסק בפסק הדין מיום 15.07.14 נדחות. הטענות ביחס להפרת חוק להלוואות חוץ בנקאיות נדחו בשל היות ההלוואה עסקה בין חברות ולא הורם נטל ההוכחה ביחס לסכומים שנטען שהושבו לתובעת.
מכאן שדין התביעה להתקבל ועל כן מחייב הנתבע 1 לשלם לתובעת סך של 232,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל ממש.
ככל ששולמו כספים בתיק ההוצאה לפועל שנפתח כנגד הנתבעים האחרים , יופחתו סכומים אלה מהחוב הפסוק.
בנסיבות העניין ובהתחשב בשכ"ט והוצאות שנפסקו בפסק הדין מיום 15.07.14, מחייב הנתבע 1 לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 18,000 ₪ כולל מע"מ.

ניתן היום, כ"ה אייר תשע"ט, 30 מאי 2019, בהעדר הצדדים.