הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 7931-02-15

בפני
כבוד ה שופטת מרים קסלסי

התובע

אבי וולדה
ע"י ב"כ עוה"ד עמוס תיבי ואח'

נגד

הנתבעת

הכנסייה האתיופית האורתודוקסית בישראל
ע"י ב"כ עוה"ד ליאור פרי ו/או גיל יאסו

פסק דין
מבוא
התובע דייר מוגן בדירה בת שני חדרים המצויה בתחום מגורי הנזירות בכנסיה האתיופית בירושלים. המבנה כולו הוא בן למעלה מ-80 שנים.
הכנסיה התכחשה לזכותו של התובע, אולם ביום 28.6.06 נקבע כי הוא דייר מוגן נגזר (ת.א. 13447/02), ערעור למחוזי נדחה בהסכמה (ע"א 9471/06) .

4 שנים לאחר מכן יזמה הכנסיה תביעה נוספת ב ה התבקש בין היתר שיוצהר כי אין לדייר כל זכות. לאחר שהתקיימו מספר דיונים על פני שלוש שנים, ניאותה הכנסיה למחוק תביעתה, אולם ב"כ הדייר עמד על דחיית התביעה ולא מחיקתה, וכנראה דרש גם הוצאות משפט, אם כי ב"כ הכנסיה טען שלא כך הוסכם. מכל מקום , משאיחר ב"כ הכנסיה להגיע לדיון, וב"כ הדייר עתר לחיוב בהוצאות, כב' השופט שמעוני דחה את התביעה וחייב את הכנסיה ב-20,000 ₪. בקשה לביטול פסק הדין נדחתה, לרבות לענין ההוצאות. כב' הש' שמעוני נימק כי הנתבע שילם שכ"ט בסך 40,000 ₪. ההוצאות שנפסקו לא שולמו עד היום. ב"כ הכנסיה סבור שמדובר בפסק דין שהתקבל במרמה, על אף שטענותיו נדחו ומסרב להורות לכנסיה לשלם הסכום. תיק הוצאה לפועל שנפתח לא הועיל באשר הכנסיה לא בדיוק אישיות משפטית נפרדת, וחשבונותיה כנראה מתנהלים בשם אחר, או על שם בעל תפקיד בה.
החלטותי מחודש פברואר העוסקות בזיהוי הנתבעת והטלת ערובה להבטחת הוצאות משפט ובהגשת תצהיר רו"ח המנהל את נכסי וכספי הכנסיה בו תובהר האישיות המשפטית שעל התובע לתבוע לא קוימו על ידי הנתבעת.

הצדדים ניסו להגיע לפשרה כוללת ביניהם אולם ניסיונם לא צלח. תביעה נוספת של הכנסיה תלויה ועומדת נגד התובע שבפניי (ת.א. 38246-03-17).

השתלשלות האירועים נשוא התביעה שבפניי
בחודש ינואר 2015 גג האסבסט שמותקן מעל השירותים והמטבחון נשבר ומי הגשמים חדרו לדירה. לטענת התובע ביקש מהנתבעת שתתקן אולם נציגיה סירבו. התובע החליף את גג האסבסט בגג עשוי פח גלי ("פנלית"). נציגי הכנסיה דרשו ממנו שיפרק הגג, הוא סירב, או אז החל סכסוך אלים שחייב הזמנת המשטרה מספר פעמים והוצאת צווים למניעת הטרדה מאיימת. באחד הימים בהם התובע עזב את דירתו החלו נציגי הכנסיה לפרק בעצמם את הגג. שוב הוזמנה משטרה, אך ללא הועיל. ביום שלפני חתונתו, ב-21.1.15 נהרס הגג ונטען כי נגרם נזק לתכולת הדירה.

סעדים זמניים
התובע ביקש צו מניעה זמני. בדיון הראשון הסכימה הכנסיה לתקן וטענה כי לא התבקשה קודם לכן, בדיון השני התברר שלא תיקנה, אולם טענה שיש להשאיר המצב על כנו, דהיינו ללא גג, כשהכיסוי הוא יריעת ברזנט כטענתם או ניילון כטענת הדייר.

כב' השופטת קרן אזולאי נענתה לבקשה ונימקה כך:

"מטבע הדברים שאלת החובה של המשיבה כבעלת הנכס לבצע תיקונים במושכר תידון בתביעה העיקרית. כך גם שאלת הפיצוי הכספי בגין הנזקים שנגרמו למבקש בעקבות הצורך להתקין בעצמו את הגג והריסתו – ככל שיוכח – על ידי נציגי המשיבה. יש להניח שבדיון בתביעה העיקרית תידון גם טענת המשיבה לפיה מדובר בבנייה בלתי חוקית. אציין כעת כי הטענה הובאה ללא כל תימוכין, וטענתו של המבקש לפיה מדובר בבנייה ישנה ביותר לא זכתה לכל התייחסות על ידי המשיבה, וממילא לא נסתרה על ידה. בנסיבות אלה, ברי כי המבקש הצביע על כך שמתעוררת בעניין זה שאלה הראויה לבירור. "
הכנסיה טענה כי הגג כעת מכוסה בברזנט ויש להשאיר המצב כפי שהוא. הדייר טען כי הקירוי הזמני נעשה ביריעות ניילון והוא אינו מספק.

ביהמ"ש קבע: "גם אם נכונה אני להניח כי כיום ישנו קירוי של יריעות ניילון או ברזנט, אין בכך כדי להוות קירוי מספק למגורים סבירים בדירה. זאת במיוחד בימי החורף הקרים בירושלים. יצוין בהקשר זה כי טענות המשיבה לעניין קיומו של קירוי ברזנט נטענו בעלמא. אף שניתנו למשיבה מספר הזדמנויות להגיב לגוף הבקשה, לא נעשה כל ניסיון להוכיח כי מדובר בקירוי מספק שאינו מחייב התקנת גג מחומר אחר. המשיבה אף לא הבהירה באף אחת מתגובותיה, בכתב או בעל פה, מה הנזק שייגרם לה אילו יתאפשר למבקש להתקין גג מבנייה קלה, שניתן יהיה להסירו ככל שבית המשפט ידחה את התביעה העיקרית. כל שטענה המשיבה הוא כי הבניה הנטענת היא, לכאורה, בלתי חוקית, וכי למבקש אפשרות דיור חלופית. שתי טענות אלה אינן מצדיקות דחיית הבקשה לסעד זמני. שאלת חוקיותה של הבנייה אינה ברורה כלל ועיקר בשלב זה של ההליכים. זאת, נוכח טענת המבקש לפיה בנייה זו נזכרה בכל כתבי הטענות בהליכים הקודמים בין הצדדים ( ובכלל זה בכתבי טענות שהוגשו על ידי המשיבה עצמה), ובהתחשב בכך שהיא מוזכרת עוד בהסכם השכירות של אביו. כך גם לעניין טענת הדירה החלופית. כאמור, המבקש לא הכחיש את זכויותיו בדירה זו, אך טען – וטענה זו לא נסתרה – כי הדירה מושכרת לצדדים שלישיים. ממילא, ברי כי כל עוד המבקש הוא דייר מוגן בדירה, עומדת לו זכותו להתגורר בה בתנאי מגורים סבירים. כאמור, הטענות ההדדיות של הצדדים בהקשרים אלה יתבררו בתביעה העיקרית, ולא מצאתי כי מתן סעד זמני שהוא הפיך מטיבו יגרום למשיבה נזק, ולמצער נזק העולה על נזקו של המבקש אילו תידחה הבקשה למתן סעד זמני."
"בנסיבות אלה, אני נעתרת לבקשה למתן סעד זמני האוסר על המשיבה או מי מטעמה למנוע או להפריע למבקש להתקין גגון מבנייה קלה מעל השירותים והמטבחון בדירתו ברחוב אתיופיה 10 בירושלים".
ביהמ"ש חייב את הכנסיה בהוצאות משפט בהליך הסעד הזמני בסך 4,000 ₪, אולם לטענת התובע גם סכום זה לא שולם עד היום.

התביעה שלפניי
בתביעה שלפניי מבקש התובע צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע להפריע לתובע להשתמש בדירה ו/או לבצע בה תיקונים לרבות תיקון של הגג, ככל שייגרמו ממנו נזילות. בכתב התביעה ובתצהיר עדות ראשית התבקש גם צו המניעה המתייחס לבנייה בחצר שבין דירתו לבין הבנין הסמוך, אולם משלא הובאו כל ראיות בענין זה וסעד זה לא התבקש בסיכומי התובע, יש לראותו כמי ש וויתר על כך.

כמו כן מבוקש פיצוי כספי בסך 50,000 ₪ המורכב מהוצאות תיקון הגג, נזק לרכוש בתוך הדירה כתוצאה מהנזילות ומהרס הגג על ידי הנזירים וכן עוגמת נפש.

בסיכומי התובע התבקש בית המשפט לחייב בהוצאות שישקפו את ההוצאות הריאליות שנגרמו לתובע ואת מורת רוחו של בית המשפט מאופן ניהול ההליך על ידי הנתבעת ואי ציות להחלטות בית המשפט.

טענות הצדדים
התובע חזר וטען כי החלפת גג אסבסט בגג פנלית אינו דורש היתר בניה וכי התוספת למבנה נעשתה בהסכמת הכנסיה לפני עשרות שנים, עת התגורר בדירה אביו.
לגבי הנזקים צורפו קבלות חלקיות ונטען כי רוב העבודות בוצעו ללא קבלות.

הכנסיה חזרה על הטענה כי התובע או מי מטעמו בנה תוספת לא חוקית למבנה, ולכן זכותה של הכנסיה לסרב לבנות גג לתוספת הלא חוקית. משבנה התובע את הגג, לא הוכיח כי מגיע לו שיפוי מבעל הבית.
לגבי תביעתו הכספית, נטען כי היא נעדרת ביסוס ראייתי, ולגבי הטענה לחיוב אישי נטען להרחבת חזית והעדר כל בסיס משפטי לכך.
בסיכומי הכנסיה נטען לראשונה כי התובע לא משלם דמי שכירות למעלה מעשר שנים. מעבר לעובדה שמדובר בהרחבת חזית, אין היא מעניינה של התביעה שבפניי.
עוד יצוין כי הכנסיה חוזרת וטוענת נגד זכויותיו של התובע בדירה, ועל כך שיש באפשרותו להתגורר במקום אחר (דירה שירש יחד עם אחיו מאמו, מאוחר לדיירותו המוגנת) , גם לטענות אלו אין בכוונתי להתייחס, בשל מעשה בית דין. אציין כי העובדה שלדייר מוגן זכויות במקרקעין אחרים אינה מצדיקה שלילת זכויותיו בדירה המוגנת. העדר מקום מגורים אחר שהוא אחד התנאים להיווצרות זכות הדיירות המוגנת הנגזרת, נבחן בעת פטירת הדייר המוגן.

הראיות
בפניי העיד התובע, שעדותו היתה מהימנה בעיניי. כמו כן הוצגו קבלות, אחת מהן על סך 5,000 ₪ כתובה בערבית, שהתובע לא ידע להסביר את פשרה, קבלה נוספת על סך 527 ₪ צורפה בטעות וכן קבלות רכישה בסך כולל של 630 ₪, של טוסטר אובן, קומקום חשמלי ומכונת אספרסו, שנטען כי ניזוקו בעת שאחד או כמה מנציגי הכנסיה עלה על הגג ונפל לתוך המטבח, כשקיר הגבס קרס.

הכנסיה בחרה שלא להעיד איש מהנזירים שהיו מעורבים בסכסוך מול התובע, או שאמונים על תחזוקת נכסי הכנסיה, תחת זאת בחרו להביא תצהיר של בא כוחם, עו"ד יאסו, שאינו יכול להעיד על דבר מידיעה אישית, ועל כן אין לתצהירו כל משקל. על הימנעות מהבאת עדים רלוונטיים והחזקה כי יש בכך כדי לפעול לחובת הצד שנמנע ראו ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חב' לסחר וציוד בניה בע"מ ( פסקה 26 והאסמכתאות שם, [פורסם בנבו](2008)) וכן בספרו של יעקב קדמי, על הראיות , חלק רביעי, עמ' 1889-1891, מהד' 2009 וכך נכתב שם:
'אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו, וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד' ... 'כלל נקוט בידי בתי-המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית-המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה שהיא בהישג ידו ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה היתה פועלת נגדו... הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר, נגד מי שנמנע מהצגתה'
אני חייבת לציין כי עורך דין שמעיד עבור מרשו אמור היה להתפטר מייצוג, על פי סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986, מה שלא נעשה במקרה זה וגם לא במקרים קודמים. זו אינה הפעם הראשונה שעו"ד יאסו מצהיר במקום מי מנזירי או בעלי תפקידים רלוונטיים בכנסיה האתיופית בירושלים, ונדמה כי יש בכך כוונת מכוון.

זאת ועוד, כל הנושא הנוגע למעורבות הנזירים וגרימת נזקים לתובע, כמפורט בתצהירו (ס' 14-22) , לא הועמד לחקירה נגדית. ידוע הכלל הראייתי לפיו "היריב חייב במסגרת החקירה שכנגד, לחקור את העד במישרין ובמפורש בקשר לכל נושא שיש לגביו מחלוקת: ראשית – על מנת לחדד את השנוי במחלוקת ולהעמיד את העד על כך שאין נותנים אמון בדבריו באותה נקודה; שנית – על מנת לאפשר לעד לבחון עמדתו מחדש, לחזקה ולסטות ממנה; ושלישית – והוא עיקר – על מנת לאפשר לבית המשפט להתרשם מן הצורה שבה העד 'מגן' על עמדתו".

"אשר על כן, כאשר לא מציגים לעד שאלות בחקירה שכנגד בקשר לנושא מסוים, ההנחה היא – בהעדר הסבר סביר אחר – כי אין חולקים על דברי העד באותו נושא; ואפילו מוסברת אי ההתייחסות – יש לה משקל לטובת גרסת העד, באשר באותה נקודה לא היתה לעד הזדמנות להגן על עמדתו". (דברי המלומד קדמי המצוטטים בעשרות פסקי דין כמו למשל ב ע"א(נצ') 16180-04-13 אמסלם ואח' נ' יואל ואח' (20.2.14)).

הכרעה
מעדות התובע הנתמכת בתמונות, ואשר כאמור, מצאתי אותה מהימנה, עולה כי התובע זכאי היה שתיוותר מעל ראשו קורת גג, כפי שהיתה בעשרות השנים האחרונות, וכי שעה שזו נפגמה מחמת השנים או הגשמים, רשאי היה להחליפה בשווה ערך. אין מחלוקת כי הכנסייה סירבה לתקן, על אף שזו חובתה כבעלים של הנכס המוגן. משתיקן התובע במקומה, זכאי הוא לשיפוי בגין מחצית הוצאות התיקון (כאמור בחוק הגנת הדייר {נוסח משולב] התשל"ב-1972, פרק ה' סעיפים 64 ו-68 ד' וכן התוספת שהותקנה מכוחו).
אלא מאי, התובע לא הוכיח כדבעי מה היה שווי התיקון ואין בידי כל נתון שיסייע לצורך ביצוע אומדן, התובע לא זימן להעיד את מי שביצע עבורו את העבודה, לא ברור טיבה של החשבונית שצירף ולכן במצב דברים זה נדחית תביעתו על סך 25,000 ₪. בכל הנוגע להרס מוצרי החשמל שהיו במטבח, אני מאמינה לתובע ומחייבת את הנתבעת בסך של 630 ₪, בגין שלושת המוצרים החשמליים שניזוקו.

בענין עוגמת הנפש, הרי שבהתחשב באופיו המתמשך של הסכסוך, בעירוב המשטרה שהוכח באמצעות התלונה שהוגשה, במועד שבו האירוע קרה - יום לפני חתונתו, בימי החורף הקרים והגשומים , אני מוצאת כי סך של 10,000 ₪ יכול להוות סכום סביר. ניתן להשוות בענין זה לעקרונות ולסכומים הנפסקים לבעלי דירות שהתגלו ליקויים בהן, ואשר הקבלן לא ניצל ההזדמנות לתקנם בעצמו. לא תמיד גובה הנזק המוכח הוא הרכיב שממנו ייגזר הנזק הלא ממוני.

אשר על כן אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 10,630 ₪.
כמו כן אני מחייבת את הנתבעת בהוצאות משפט בסך כולל של 10,000 ₪. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט חשוון תשע"ט, 28 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.