הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 75311-10-18

בפני
כבוד ה שופטת מירית פורר

תובע
פלוני

נגד

נתבעת
עירית ירושלים

פסק דין

פתח דבר
התובע, יליד 16.1.64, נפגע לטענתו, מבליטת בטון במדרכה. בהכרעה בתובענה נדרשת בחינת נסיבות האירוע, בירור סוגיות האחריות והאשם התורם והערכת הנזק.

בחינת נסיבות האירוע
התובע הצהיר, על שארע לו בדרכו לביתו ממקום עבודתו, במאפיית ברמן, ביום 30.6.15 בשעות אחר הצהריים, בו חרג ממסלולו הרגיל, נסיעה באוטובוס קו 67 מהתחנה הסמוכה למאפיה. התובע היה בדרכו לתחנה רחוקה יותר, ברח' כנפי נשרים בירושלים. כשהלך על המדרכה ברחוב האופה, נ תקל בבליטת בטון שהותירה הנתבעת במדרכה, כנראה לאחר הסרת עמוד שהוצב שם, נפל ונחבל בידו הימנית ומרפקו התנפח ללא שיכל להזיזו (להלן: "האירוע "). לטענתו, לא היו עדי ראיה לנפילה ומכיון שלא נפגע ברגליו או בגבו, פנה לטיפול ראשוני במרפאת קופת החולים (סעיף 6 לתצהיר) ולא פונה באמבולנס מהמקום.
התובע צרף לתצהירו שלוש סדרות של תמונות ממקום הנפילה, שצילם בזמנים שונים. הראשונה צולמ ה כחודשיים לאחר האירוע (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 27) הסדרה השנייה צולמה באפריל 2019 והשלישית בשבוע הכנת תצהירו, בנובמבר 2019 (סעיף 5 לתצהירו).
התובע הצהיר, שלא הלך באזור הבליטה, בחלק המדרכה הסמוך לכביש ולא טען שכלל לא הלך במדרכה זו (עמ' 6 ש' 10, עמ' 11 ש' 5-6 ועמ' 11 ש' 8-9, 12-14). לטענתו, גרסתו לנסיבות נפילתו פציעתו הייתה מהימנה ועקבית והוא עמד בנטל להוכיח את נכונותה.
הנתבעת טענה, כי התובע הסביר בתצהירו, כי בדרך כלל היה עולה לאוטובוס שהסיעו מהעבודה הביתה בתחנה שברחוב בית הדפוס ו לעיתים הלך לתחנה מרוחקת יותר ברח' כנפי נשרים. ביום 30.6.15 בשעה 16:00 רגלו נתקלה ב"בליטה", הוא נפל וידו הימנית נחבטה בחוזקה בקרקע. המדרכה צמודה למפרץ חניה והמכוניות חונות כשחלקן הקדמי בולט לתוך המדרכה "באופן שאיננו מאפשר הליכה נוחה באזור המדרכה בו מצויה הבליטה".
לטענת הנתבעת, בעדות התובע כשל לוגי. אם הבליטה מוסתרת על ידי מכונית חונה, התובע לא יכל ללכת בקרבתה ולהיתקל בה, ואם לא היתה מוסתרת, יכל וצריך היה להבחין בה באור יום (עמ' 6 ש' 5-2). התובע העיד, שבדרך כלל הלך בצמוד לחנויות משום שהמכוניות חנו בניצב למדרכה, ובחלקן חזית המכונית אף עמדה מעל אבני השפה. לדבריו, בעת האירוע לא היו מכוניות במקום ולכן הלך בקרבת אבני השפה, ושם לטענתו, היה המפגע. התובע סימן בעיגול בתמונה את המפגע שגרם לנפילתו (עמ' 7 ש' 10). לטענת הנתבעת, בתמונה המדרכה נראית ללא מכשול, המפלס אחיד ותקין ולכן אף אם תתקבל גרסת התובע דין התובענה להידחות מכמה טעמים:
ראשית, גרסת התובע שביום 30.6.15 בשעה 16:00 לא היו מכוניות במקום ליד המדרכה, מה שאפשר לו ללכת בצדה החיצוני של המדרכה, סמוך לכביש, ולא בצדה הפנימי הסמוך לחנויות, אינה סבירה. מדובר בקיץ ובשעת עבודה, דווקא אז ישנן מכוניות רבות במקום של בעלי העסקים ולקוחותיהם, שטרם עזבו את אזור התעשייה. התובע לא העיד איש מבעלי החנויות להוכיח את טענתו שאין מכוניות במקום בשעה 16:00 בימי הקיץ.
שנית, בתמונה שסומנה א' התובע סימן בעיגול את מקום נפילתו וטען שנפל במקום המסומן, בו אין כל מפגע. המדרכה נראית תקינה, לעומת תלולית בטון על הכביש שבתמונות האחרות.
שלישית, התובע העיד שהלך לצלם את המקום לאחר חודשיים. אין להאמין שזכר וידע בדיוק, לאחר חודשיים, מהי הנקודה המסוימת שבה נפל, וסביר שכשחזר למקום, חודשיים אחרי נפילתו ברחוב, חיפש דבר מה להיתלות בו וצילם את הנקודה שסימן בעיגול בתמונה, אלא שבה אין כל מכשול של ממש.
רביעית, התובע סימן בעיגול את המפגע ואמר "ויש לפניו עוד מפגע" (ש' 10 עמ' 7) ו העיד שהיו שני מפגעים, שלא ציין בתצהירו, משום שנפגע רק מאחד מהם ושהשני "לא היה שייך לעניין" ולכן לא ציינו. הנתבעת טענה כי הסבריו דחוקים כי אם תתקבל גרסתו, שנפגע בנקודה בעיגול (בעמ' 7 ש' 18 ו22) כיצד זה שלאחר שעבר את "המפגע הראשון", נכשל דווקא במפגע השני? מדובר בעדות יחידה של בעל דין המותירה ספק, והתובע לא עמד בנטל להוכיח את גירסתו.
עוד טענה הנתבעת , כי מפקח בטיחות בעיריית ירושלים, מר דוד כהן, הצהיר שלא נמצאו במוקד העירוני או ביומן העבודה של צוות הבטיחות תלונה על מפגעים ברח' האופה ביום 30.6.15, או סמוך לכך. העד כהן יצא למקום ביום 3.12.18, לאחר המצאת כתב התביעה לעירייה, בהיעדר פניה קודמת של התובע, מר כהן הלך לרחוב האופה, שהינו רחוב קצר ולא ראה כל מפגע. העד הצהיר, שהעירייה קשובה לפניות הציבור ודואגת לתקן מפגעים ותקלות, ועובדיה אינם יכולים להימצא בכל מקום בעיר הגדולה 24 שעות ביממה.
קיומו של מפגע
יש לדחות את טענת הנתבעת שהתרחשות האירוע לא הוכחה. אשר לעדותו היחידה של התובע, בהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש] עדות בעל דין יחידה זקוקה ל"סיוע" - תמיכה חיצונית כלשהי שיש בה כדי לחזק את עדותו של בעל-הדין. קבלת עדות בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה. חריג לכלל זה קיים כשבית המשפט מגיע למסקנה לפיה יש ליתן אמון מלא בעדות בעל-דין, כשהטעמים למתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך (רע"א 33/07 רושקנסקי נ' תעבורה מיכל מלט בע"מ, לא פורסם, מיום 8.5.07).
לא מצאתי שחקירתו הנגדית של התובע, קעקעה את אמינותו. התובע הותיר רושם של אדם אמין וככל שהשתהה במתן תשובה, התרשמתי כי הדבר נבע מחלוף הזמן ומצבו בעת האירוע. ניתן למצוא תימוכין מתאימים לטענה לפיה נבעה הנפילה דווקא מהמפגע הנטען בתמונות שצירף לתצהירו, מהן עולה שרגל אדם הנתקל בו עשוי לגרום למעידתו .
יש לדחות את טענות הנתבעת, שאין מכשול של ממש ויש לאמץ את טענת העד דוד כהן, כי הלך ברחוב ולא ראה שום מפגע בתמונה שסומנה א3 כנספח לתצהיר התובע. בנספח השני מוצג ת/1, מדובר בצילום ממרחק של אזור המפגע וקשה לראות בבירור את המפגע. מתמונה נוספת עוקבת לה בתצהיר התובע, שצולמה בו ביום מהכיוון ההפוך וסומנה ת/4, ניתן לראות שמדובר באותן מכוניות שחונות סמוך למדרכה, ומאחר שצולמה קרוב יותר למפגע, ניתן להבחין בו בבירור.
עוד טענה הנתבעת שבתמונות האחרות נראית תלולית של בטון אך היא איננה על המדרכה, אלא על הכביש. בנספח א/2 לתצהיר התובע (סומן כמוצג ת/2) שלוש תמונות מהן עולה שהמפגע במדרכה על אבני הריצוף. בשתיים מהתמונות אף ניתן לראות בבירור את אבני שפת המדרכה והכביש בנספח ז' (מוצג ת/3). מהתמונות עולה, כי לא הרחק מתלולית הבטון שבה גדם העמוד ובה נתקל התובע, קיים גדם נוסף שטוח יותר.
יש לקבל את טענת התובע, כי בסיכומיו (סעיפים 19-26) נותחה עדות מר כהן ואולם הנתבעת לא השיבה לכשלי עדותו. מר דוד כהן, הצהיר בתשובות לשאלון (נספח ו') "הייתי במקום ולא ראיתי מפגע" (תשובות 6 7 ו-9) ובתשובה 3 ג' "ביום 3.12.18 בדקתי במקום והוא נראה תקין. לא מצאתי מפגע". כן הצהיר "הלכתי למקום ולא מצאתי שם כל מפגע" (סעיף 3) ו העיד "לא זוכר" שעומת עם התמונות המפגע שמסר התובע (עמ' 3 ש' 24). מאחר שבתצהיריו השונים לא התייחס לתמונות כלשהן יש להסיק כי התמונות לא הוצגו לו. וכשהוצגו בפניו תמונות המפגע, בעדותו, התקשה להכחיש כי מדובר במפגע (עמ' 4 ש' 15-18).
משכך, ניתן למצוא בתמונות שצרף התובע לתצהירו, תימוכין לטענה לפיה נבעה הנפילה דווקא מהבליטה, שרגל אדם הנתקל בה עשויה לגרום למעידתו וביסוס לטענה שאינו בבחינת מפגע זעיר שאינו מסכן את עוברי האורח במקום באופן שתומך בגרסתו. לא נמצאו סתירות ממשיות בדברי התובע בנוגע להליכתו באופן סביר, כאשר מדובר במפגע שאינו גלוי לחלוטין לעין ממבט מעל , אלא אם מסתכלים מגובה המדרכה.
לאור האמור, יש לקבוע שהתובע הוכיח את גרסתו לאופן התרחשות האירוע ואת טענתו לקיום מפגע מעבר למאזן ההסתברות.
דיון והכרעה בסוגיית האחריות
טענות התובע לרשלנות והפרת החובה החקוקה
מהתמונות עולה, שמדובר בברזל שהיה מקובע למדרכה באמצעות בטון, נוסר, תוך הותרת קימור של בטון, שבחלקו העליון בולטת טבעת המתכת שהיתה קצה הגדם של העמוד. מדובר במדרג מסוכן בגובה מספר סנטימטר ולכן אינו לגמרי בולט לעין מזווית ראיית הולך רגל.
נקבע, כי "צינור מנוסר וסביבו גוש בטון" שנוסר באופן שיצר "מכשול שאינו ניתן לזיהוי בראיה סבירה של הולך רגל שהולך לתומו .. מהווה מכשול של ממש ואדם עלול להיתקל" ו"על הנתבעת מוטלת חובה לדאוג לתקינות הכבישים והמדרכות. אין מדובר באי סדירות של מה בכך" (ת"א (שלום-י-ם) 2883/04 יואל בן יהודה נ' עיריית ירושלים לא פורסם, מיום 10.10.07).
התובע טען, שהנתבעת, רשות מקומית, הפרה את חובתה החקוקה מכוח סעיף 235 לפקודת העיריות לדאוג לתקינות המדרכה ולהסרת המכשול ו התרשלה לפי פקודת הנזיקין.
טענות הנתבעת
הנתבעת טענה, כי אפילו תתקבל עדות התובע כי נפל במקום המסומן בעיגול בתמונה א3, יש לדחות את התובענה, כי אין במקום כל פגם. אין לצפות שכבישים, מדרכות ומעברים ציבוריים, הנתונים לבלאי ולשחיקה, יהיו משטח חלק וממורק, החף מכל סדק, בלט וחסר. דין התובענה להידחות, בהעדר כל ראיה להתרשלות מצד הנתבעת או להפרת חובה על ידה. נטל הראיה רובץ על התובע ש לא הביא כל ראיה להתרשלות. העובדה שהתובע נפל, אפילו יוכח שהיתה במקום מהמורה כלשהי, אינה מהווה ראיה לכך שהנתבעת התרשלה או הפרה חובה שלא הרים את הנטל.
רשלנות הנתבעת
יש לקבוע, כי אין מדובר ב"בלאי טבעי" שלנתבעת חובה לתקנו במסגרת תחזוקה שוטפת עליה היא מצווה מכוח הוראות פקודת העיריות, אלא ברשלנות. הסרת עמוד שהיה מוצב על המדרכה, נעשתה באופן רשלני בהותרת תלולית בטון וגדם מתכת, שאינם אמורים להימצא על מדרכה, ומהווים סיכון בלתי סביר למי שרגלו נתקלת בהם. הגדם יצר הפרש גובה מועט מעל פני המדרכה שמסכן את בטיחות עוברי האורח במקום. מהתמונות עולה, שאין מדובר במכשול זעיר, מהמין שאינו מטיל אחריות (ע"א (מחוזי-י-ם) 97/4344 כהן נ' עירית רמת-גן, לא פורסם מיום 21.1. 98; ע"א 1391-08-07 (מחוזי-מרכז) כפיר נ' המועצה המקומית גני תקווה, לא פורסם מיום 30.12.07).
יש לאבחן את פסיקת הנתבעת "להבדיל מהמקרה שנדון בפרש תאיר אבו גוש, התובעת לא ירדה במדרגות, אלא נפלה תוך כדי הליכה בדרך מרכזית ובמדרכה רגילה" (ת"א (שלום-י-ם) 4542/02 פנחס יעל נ' עיריית ירושלים לא פורסם מיום 25.10.07, ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם לא פורסם מיום 30.3.95). "כאשר אדם יורד בגרם מדרגות ניתן וסביר לצפות ממנו כי יקפיד שבעתיים, שמא יחליק או ייפול גם ללא קשר למפגע. מה שאין כן לגבי מי שמהלך על מדרכה המרוצפת כסדרה, בין שהוא מהלך באמצעה או בצידה" (ת"א (שלום-ת"א) 49184/06 רחמים דברי נ' מועצה מקומית גני תקווה לא פורסם, מיום 3.12.08).
בהתאם לפסיקה אליה הפנה התובע, במקרה בו נתקלה הולכת רגל, שפסעה על המדרכה בסמוך לביתה, בחלק של עמוד שלא הוסר בשלמותו וחתיכה ממנו נותרה בולטת מעל פני שטח המדרכה וגם שם היו חלקי בטון סביב. "מדובר במפגע שנוצר עקב פעולה אקטיבית בתחומה של הנתבעת, ויש לצאת מתוך נקודת הנחה כי ידעה או היתה צריכה לדעת עליה. בנסיבות העניין, מצופה מהנתבעת לנהוג באחריות ולוודא כי הסרת העמוד מתבצעת באופן שאינו מותיר מפגע או סכנה להולכי רגל" (ת"א (שלום-פ"ת) 61559-12-15 פלונית נ' עיריית רחובות לא פורסם מיום 7.4.19).
לאור האמור, המעידה הייתה תולדה של התקלות במפגע שבלט מהמדרכה, בדרך בו עוברים עוברי אורח , שנוצר מהתרשלות תחזוקת הדרך ולכן אין מדובר בסיכון רגיל ו יש בכך לבסס את ההתרשלות המיוחסת לעירייה.
רשלנות תורמת
העירייה הפרה כלפי התובע חובות זהירות וגרמה להתממשות הסיכון הגלום במפגע. עם זאת, יש לברר את אשמו התורם של התובע. שני המבחנים שנקבעו לבחינת אשם תורם, הינם מבחן "האדם הסביר", האם אדם סביר היה נזהר יותר מהנפגע ומבחן "מידת האשמה המוסרית" שעיקרו הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק, זה מול זה, בכדי להעריך את מידתם ומשקלם (ע"א 2359/91 ברנשטיין נ' עטיה, פ"ד מט(3) 709).
הנתבעת טענה, כי אף אם יקבע כי התרשלה במילוי תפקידיה וחובותיה בנוגע להחזקה התקינה של המדרכה ברחוב האופה, מוטלת על התובע רשלנות רבתי, שלא נתן דעתו לנעשה לפניו, שכן אילו נהג כך לא היה נופל. מקום בו אין דופי של ממש במדרכת רחוב האופה, שיעור האשם התורם צריך להיות לטענתה 80%-90% ולפחות 60%.
לעומתה, טען התובע, כי הוכח שהנתבעת גילתה אדישות לקיום המפגע, שהתובע העיד שקיים עד היום. בחלוף יותר מחמש שנים מהאירוע נמנעת הנתבעת מלהכיר בחובתה לתקן את המפגע בכדי שלא יפגעו עוברי אורח נוספים. המפגע נותר עד עתה והאדישות והזלזול במפגע, שגרם נכות לתובע, מצביע על אשם מוסרי גבוה השולל קיום אשם תורם ולחילופין, מפחיתו למינימום.
התובע טען, כי בפסיקה הוטל אשם תורם על הולך רגל שנתקל במפגע בולט במיוחד או מוכר ואולם התובע הבהיר שמסלול הליכתו היומיומי ממקום עבודתו לא עבר ברחוב האופה (סעיף 4) והעיד כי הלך על מדרכה זו לעתים רחוקות פעם בשבועיים (עמ' 9 ש' 32-33). התובע הבהיר באמצעות צילומים, כי גם בביקוריו ברחוב האופה, לא פסע בעבר על גבי המפגע, בשל מיקומו בחלק הסמוך לכביש, בצמוד למפרץ החניה מכיון שכמעט תמיד חונים שם רכבים שחלקם הקדמי בולט לתוך שטח המדרכה באופן שאינו מאפשר הליכה נוחה באזור המפגע (סעיף 5 לתצהיר). בתמונות ניתן לראות שהמפגע מצוי בצמידות לקצה הקדמי של הרכב החונה בסמוך לו התומך ו מחזק את גרסתו, שלא היה ער לקיום המפגע מאחר שלא צעד בעבר בחלק זה של המדרכה.
לטענתו, המפגע אף אינו בולט במיוחד, שהולך רגל לתומו לא יכול שלא להבחין בו. עובדה זו מוכחת, לא רק ממראה העיניים עת בוחנים את התמונות שצולמו ממרחק, אלא אף לטענת הנתבעת (עמ' 7 ש' 23-24). הנתבעת אינה יכולה לאחוז בחבל משתי קצותיו. מחד, לטעון כי לתובע אשם כי היה צריך להבחין במכשול ומאידך, לטעון כי אינו נראה.
התובע הפנה למקרים דומים בהם נפסק "אני מקבל לעניין זה את עדותו של התובע כי אכן לא ראה קודם לכן את הצינור המנוסר וגוש הבטון סביבו... אינני סבור שאדם סביר ההולך לתומו באותו מקום אמור לצפות כי בדרכו יהיה מכשול בדמות צינור מנוסר וגוש בטון שמתבלט בפני הכביש. לפיכך לא ראיתי מקום להטיל אשם תורם כלשהו על התובע" (ת"א (שלום-י-ם) 2883/04 יואל בן יהודה נ' עיריית ירושלים לא פורסם, מיום 10.10.07) . נדחתה טענת האשם תורם למרות שהתובעת הכירה את הדרך ממקום עבודתה לביתה (ת"א (שלום-פ"ת) 61559-12-15 פלונית נ' עיריית רחובות לא פורסם מיום 7.4.19). אף שמדובר במפגע שהיה על הנתבעת להסירו, אין מדובר במפגע בולט שעובר אורח ההולך לתומו אמור להבחין בו בנקל ובנוסף התובע לא צעד בעבר בחלק המדרכה בו מצוי המפגע. לנוכח אלה ואשמה המוסרי של הנתבעת טען התובע שאין להטיל עליו אשם תורם ולחילופין מועט בשיעור 10%.
התובע אישר כי היא מהלך במקום מידי שבועיים ועל כן הלך בדרך מוכרת והיה עליו להבחין במפגע. מהתמונות עולה מפגע שאינו לגמרי בולט לעין ממבט על אלא ממבט ממפלס המדרכה ועם זאת, הבטון והברזל שנותר, מבדילים אותו מהמדרכה ושומה היה עליו לבחון את תנאי הדרך ומכיון שמדובר בשעת יום מוארת, יש לייחס לו אשם תורם בשיעור 25%.

הנזק
הנכות הרפואית
בחוות הדעת הרפואיות אובחן לתובע שבר בראש הרדיוס וידו הימנית הושמה בגבס. בהמשך אובחן קרע מלא של הרצועה הקולטרלית הרדיאלית וקרע חלקי או תלישה של הגיד האקסטנסורי המשותף. מומחה מטעם התובע, ד"ר זינגר גרשון, העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 20% לפי סעיף 35(1) לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז - 1956 (להלן: "התקנות") בגין רגישות בינונית במפרק מרפק לטרלי ביד ימין ממוקד במפרק רדיוקפיטלרי וכוח אחיזה חלש יותר ביד דומיננטית. מומחה מטעם הנתבעת, ד"ר שמואל וייס, העריך כי נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) לתקנות. בבדיקתו לא עלתה הגבלה בתנועתיות והיציבות נמצאה תקינה. הצדדים הסכימו כי עקב האירוע נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור 15% בגין שבר תוך מפרקי.

הנכות התפקודית וכושר השתכרות
ההלכה הפסוקה קובעת, כי ככלל, ראוי להבחין בין הנכות הרפואית, הפגיעה התפקודית והגריעה מההשתכרות או מכושר ההשתכרות. השפעת הנכות הרפואית על הפגיעה התפקודית אינה זהה בכל מקרה ומקרה ואף הפגיעה התפקודית (השונה מהנכות הרפואית), אינה מלמדת, בהכרח, על הגריעה מסכום ההשתכרות (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, לא פורסם, מיום 25.3.12). אמנם, בהעדר נתונים של ממש יאמוד בית המשפט דרך כלל את הגריעה מכושר ההשתכרות על פי שיעור הנכות התפקודית (ע"א 722/86 יונס נ' המאגר הישראלי, פ"ד מג(3) 875) שעניינה "מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית", המשקפת בנכויות מסוימות דרך כלל, גם את הפגיעה בכושר ההשתכרות. עם זאת, יש לדון כל מקרה לגופו ולשקול את טיב המגבלה יחד עם טיב עיסוקו של הנפגע והמאמצים הנדרשים ממנו.

הצדדים חלוקים בנוגע להיבטיה התפקודיים של הנכות שנותרה לתובע. התובע טען, כי הנכות שנגרמה הינה תפקודית באופן מובהק לכל אדם וגם מומחה הנתבעת הפנה לסעיף 35 לתקנות המל"ל, העוסק בנכויות בגין מגבלות על כושר הפעולה הכללי. לטענתו, לנכות אורתופדית בשיעור 15% השפעה ניכרת על אדם שפרנסתו מעבודת כפיים, שנפצע בגיל 51 ולכן מתקשה לרכוש מקצוע חלופי שיתאים למגבלות הפיזיות. לתובע אין השכלה או הכשרה עיונית. מיד לאחר השירות הצבאי החל לעבוד כמדריך חברתי (4 שנים) ואחר כך עבד 11 שנים בענף היהלומים, כעובד מקצועי שכיר ועצמאי. לאחר מכן עבד 7 שנים בחברת השמירה וב-8 השנים עובר לאירוע עבד במאפיית ברמן כלייש (עמ' 13 ש' 19, עמ' 14 ש' 10). בפועל, בחמש השנים שחלפו מאז האירוע, ניכר קושי ממשי של התובע לשמור על יציבות תעסוקתית.
התובע טען שעשה לאורך התקופה מאמצים ניכרים וכנים להקטין את נזקיו ולהיות מועסק, אך בנכותו ובהכשרתו המצומצמת, מצבו התעסוקתי אינו יציב ורוב הזמן הינו מובטל, דבר שלא קרה לו לפני האירוע. לאחר כחצי שנה של אי כושר מלא וחלקי , פוטר הת ובע והיה מובטל במשך 13 חודשים. משנת 2017 ועד יוני 2020 הצליח התובע להיות מועסק ברציפות עם הפסקות של 9 חודשים וחודשיים עקב צמצומים ופיטורים משתי משרות בהן הועסק. במחצית השנה האחרונה הוא שוב מובטל בשל צמצומים עקב הקורונה לאחר 3 חודשי חל"ת.
מאז האירוע ועד מועד שמיעת הראיות חלפו 65 חודשים, בהם הצליח להיות מועסק בעבודה לסירוגין כ-23 חודשים. בשאר התקופה היה בחופשת מחלה (6 חודשים) בחל"ת (3 חודשים) ובאבטלה (33 חודשים). לטענתו, אלמלא הפציעה היה צפוי להמשיך לעבוד במאפיית ברמן לאורך שנים, עבודה מסודרת ובשכר סביר כפי שהשתכר בשמונה השנים שקדמו לאירוע. אילו היה ממשיך לעבוד במאפיית ברמן משבר הקורונה לא היו משפיע עליו מכיון שמאפיה הינה עסק חיוני.
התובע טען, שהוכיח שסיבת פיטוריו היתה אבדן יכולתו להמשיך בעבודתו במאפייה כלייש, שדרישות התפקיד כללו הפעלה מאומצת ורציפה של הידיים בתפעול המיקסר הענקי שבקו ייצור הלחם, במשמרות של 10 שעות בהן עבד לבדו כאחראי למכונה (סע' 13-16 לתצהירו). לתובע נכות בשיעור 15% בידו הדומיננטית, טען שהרמת משקל מעל 3 ק"ג גורמת לכאבים ופוטר מהמאפיה בדצמבר 2015, זמן קצר אחרי שרופא תעסוקתי, אליו נשלח על ידה, קבע, שאינו כשיר לעבודה הכרוכה בהרמת משא הכבד מ-3 ק"ג (נספח ד2 לתצהירו). לטענתו, מנהלת משאבי אנוש בברמן התנגדה לחזרתו לאחר ששוחח עם המנכ"ל לאחר פציעתו (עמ' 16 ש' 28-עמ' 17 ש' 12). בנסיבות אלה, בגילו ובמומו, טען ששיעור הגריעה מכושר השתכרותו 30%, כפול משיעור הנכות הרפואית.
לעומתו, טענה הנתבעת, כי ההיסטוריה התעסוקתית של התובע מלמדת על חוסר יציבות מאז החל לעבוד, לאחר שירותו הצבאי. לטענתה, אין לקבל את טענת התובע, שהמשנה למנכ"ל של ברמן התקשר אליו וביקש ממנו לחזור, ואפילו המנכ"ל אמר שצודק (עמ' 17 ש' 8) אך מנהלת משאבי אנוש בברמן התנגדה לחזרתו, למרות שהמשנה למנכ"ל והמנכ"ל ממונים עליה. התובע עבד במאפייה 8 שנים והיה צריך לחזור לברמן, גם אם בהתחלה היה משתכר פחות, טענותיו לא הוכחו ואין לקבלן בהיעדר סיוע מעדי ה מאפיה. אין יודעים אם היה עובד טוב, שקיבל משימות קשות בקו הייצור, כטענתו, או שמא הממונים עליו לא היו מרוצים ממנו. התובע לא טרח לזמן עד כלשהו שיספר על עבודתו ועל יכולותיו וסגולותיו.
לטענתה, אין עדות ממי ממעסיקיו, ברמן והמעבידים שלאחר האירוע, "תבליני פרג" ורשת "זול טוב" והתובע סירב לפרט את סכום הפיצויים שקיבל מברמן. בסעיפים 28-29 לתצהירו טען שאיננו מסוגל להרים משקל של יותר מ-3 ק"ג, "שלא חזר להכין קוסקוס" ו"שלא חזר לשטוף את הבית עם מגב" ואולם אשתו, או מי מילדיו, לא באו לתמוך בו ובתלונותיו.
עוד טענה, כי אף אם לתובע יש נכות הוא לא פעל לקטין את הנזק, כפי שנדרש, בכך שסירב לחזור לברמן, למרות שהוצע לו לעשות כן. לטענת הנתבעת תוצאותיה של הנכות המתונה, הינן שכיום אינו עובד "בגלל הקורונה" (עמ' 18 ש' 3) ולא בשל הנכות במרפק.
הפסד שכר לעבר וגריעה מכושר השתכרות
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, חוות דעת המומחים ועדות התובע, השתכנעתי בדבר קושיו לבצע עבודות פיזיות מסוימות בהרמת משא עם כאבים (עמ' 20, ש' 1-2). אין לקבל את טענת הנתבעת שההיסטוריה התעסוקתית של התובע מלמדת על חוסר יציבות, מכיון שבשלושים שנות עבודה עד לאירוע , החליף רק ארבעה מקומות עבודה. התובע עבד במאפיית ברמן 8 שנים עד לאירוע ואלמלא פציעתו באירוע עשוי היה להמשיך לעבוד שם. מאז האירוע החליף עבודות שונות שאינן קבועות עם תקופות אבטלה ארוכות, דבר שמוכיח את הקושי התעסוקתי עקב האירוע.
הנתבעת טוענת, כי העובדה שהתובע לא הזמין את מנהלת כוח האדם במאפיית ברמן לעדות פועלת לרעתו. התובע הצהיר (סעיף 19) על נסיבות פיטוריו לנוכח המצב אליו נקלע והעיד כי בשל עויינות מנהלת כוח האדם, שמנעה החזרתו לעבודה, לא היה טעם לזמנה להעיד. עוד טען, כי הנתבעת לא הביאה לעדות את החוקר הפרטי שהפעילה, ולכן יש לקבל גרסתו לגבי נסיבות פיטוריו. אף שהנתבעת לא הגישה תצהיר של חוקר שהפעילה ולא הזמינה את מנהלת כוח האדם כעדה מטעמה, יכול היה התובע להזמין את המנכ"ל, שטען שביקש שישוב לעבוד , עם זאת לאור אישור הרופא התעסוקתי ומכת ב פיטוריו , לא ניתן להתעלם מכך ש פוטר עקב מצבו הרפואי.
הנתבעת טוענת, כי היה על התובע לחזור לעבודה בברמן לאחר פציעתו, לעבודה שאינה כרוכה במאמץ פיזי כמפריש חלה, מן משגיח כשרות, שעבורה השתכר 800 ש"ח לחודש (סעיף 17 לתצהירו). מכיון שהנתבעת לא הזמינה לעדות מי מהמאפייה ענין, יש לקבל את טענת התובע, שנהג בסבירות בהסכמתו להיות מפוטר מברמן כדי למצוא עבודה אחרת עם שכר משמעותי .
התובע טען, כי העובדה שנקלע לתקופות של אבטלה וקבלת דמי אבטלה, קשורה ישירות לפגיעתו באירוע. מכאן, שבתקופות אלה, ההפסדים שנגרמו לו , הם ההפרש בין השכר שהיה אמור להשתכר אלמלא האירוע לבין השכר שהרוויח ודמי האבטלה שקיבל.
בשנת 2015 מאז יום האירוע (30.6.15) התובע לא חזר לעבוד בברמן ובמהלך שנת 2015 לא הצליח לחזור למעגל העבודה. התובע טען, שזכאי לפיצוי מלא לתקופה זו, בת שישה חודשים. לאחר קביעת הרופא התעסוקתי בספטמבר, בתום שלושה חודשי אי הכושר, פוטר התובע ביום 20.12.15 ולכן חישובו לשנת 2015 : 46,356 ש"ח ולאחר שיערוך 49,059 ש"ח.
בשנת 2016 התובע לא הצליח למצוא עבודה, תיאר בסעיף 21 לתצהירו את המאמצים שעשה ובמקביל, הקטין את נזקו וקיבל דמי אבטלה. התובע לא נחקר על תקופה זו וטען, להפרש בין דמי אבטלה שקיבל (34,189 ש"ח) לתקופה המירבית של 175 ימים, כ מפורט בריכוז תשלומים שנתי (נספח ט"ז לתחשיב) לבין שכרו עובר לאירוע. לטענתו, הנכות הרפואית ושיעור הגריעה אינם נוגעים לתקופה בעבר שלגביה הוכח כי בפועל לא הצליח להשתכר חרף ניסיונותיו להקטין את נזקיו. לא ניתן לנכות את דמי האבטלה שקיבל מהפיצוי מבלי לפצות באופן מלא ולכן חישב לשנת 2016: 12 כפול 7,726 ש"ח בניכוי 34,189 ש"ח סה"כ 58,523 ש"ח ולאחר שיערוך 62,143 ש"ח.
בשנת 2017 מצא עבודה מחודש פברואר, כמנהל מחסן עד לפיטוריו במרץ 2018.
בשנת 2018 פוטר מהמחסן עקב סגירתו בסוף חודש מרץ (ס' 23 לתצהירו) פנה שוב לקבלת דמי אבטלה, כמפורט בנספחים ח' וט' לתצהירו. לטענתו, הפיטורים לא נובעים ישירות מנכותו, אך העובדה כי נאלץ לעבוד בעבודה בלתי יציבה זו , חלף העבודה במאפיית ברמן , קשורה לכך שלא הצליח למצוא עבודה חלופית ונזקק לדמי אבטלה. התובע הצהיר שעשה מאמצים לחיפוש עבודה, ובכללם בקונדיטוריה בברמן ללא הצלחה (ס' 24 לתצהיר, עמ' 16 לפרוטוקול). על אף ריחוק הזמן מהאירוע הפסד השכר בתקופה זו נובע מהפציעה ומהנכות בניכוי דמי האבטלה שקיבל ולכן חישב לשנת 2018: התובע השתכר עד פיטוריו, כולל פיצויי פיטורים (ינואר עד מרץ 17) 33,050 ש"ח, כעולה מתלוש מאי 2018 (נספח ז' 14) וכן קבל דמי אבטלה בסך 30,990 ש"ח (נספח ט') שיש להפחית מהשכר שהיה משתכר בברמן בשנה מלאה, סך 28,672 ש"ח ובשערוך 29,462 ש"ח הוא בשיעור 30% מהשכר שתואם את שיעור הגריעה הנטענת לעתיד.
בשנת 2019 היה התובע מובטל עד אמצע פברואר, אז החל לעבוד בחנות "פרג" (ס' 25-24 לתצהירו), פוטר באמצע יוני (נספח י"א) עקב סגירת החנות לשיפוצים והוחזר שוב בספטמבר 2019 (ס' 26). מדובר בהשפעה מאוחרת אך ברורה לפציעה ולנכות ולכן זכאי להפרש בין השכר שהשתכר בפועל לשכר שיכל להשתכר בברמן. החישוב לשנת 2019: כעולה מתלוש ב' של התצהיר המשלים, השכר המצטבר ב"פרג" בשנת 2019 היה 54,490 ש"ח, אילו היה עובד בברמן ה יה משתכר (12*7,726) 92,712 ש"ח ולכן ההפסד בסך 38,222 ש"ח ובשערוך 38,313 ש"ח.
בשנת 2020 עבד רק עד אמצע מרץ עד לסגירת החנות עקב משבר הקורונה (ס' 1 לתצהיר המשלים) לבסוף פוטר (נספח ד') והספיק להשתכר במצטבר 17,741 ש"ח (תלוש יוני 2020, נספח ד') ומאז מובטל. דמי האבטלה שקיבל עד חודש יולי (כולל) 18,049 ש"ח (נספח ה'). חישובו לשנת 2020: השכר בשנה זו 36,000 ש"ח כ60,000 ש"ח פחות משהיה משתכר במאפיית "ברמן", שאז לא היה צפוי להיפלט ממעגל העבודה עקב משבר הקורונה וטען לפיצוי בסך 50,000 ש"ח.
לאור האמור, לטענת התובע, סך הפסדי השכר מאז האירוע באמצע שנת 2015 ועד היום הוא 228,977 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף 12.5% בגין אבדן זכויות סוציאליות ובסה"כ 257,600 ש"ח.
לעומת חישובו המפורט של התובע, הנתבעת טענה, כי יש לחשב את שכר התובע לפי בסיס שכר 7,000 ש"ח (תלוש שכרו במאי 2015) במשך 3 חודשים בסך 21,000 ש"ח והפסד ממוצע של 5% מאוקטובר 2015 ועד לדצמבר 2020 למשך 63 חודשים בסך 22,000 ש"ח.
התובע טען, כי מאז פגיעתו באירוע, נבצר ממנו לחזור לעבודתו הקודמת או לכל עבודה אחרת הדורשת מאמץ פיזי קשה ולכן, בפועל נזקיו הממשיים מלאים ושיעור הפגיעה התפקודית גבוה מהנכות הרפואית. התובע אינו בעל השכלה או הכשרה עיונית, והקושי בעבודתו בעבודות כפיים בולט עוד יותר בשל מגבלתו ביד ימין. קשה עוד יותר לתבוע ממנו להסתגל למומו ולרכוש לעצמו תחום עיסוק חדש או הסבה בגילו, בן כ-51 ביום האירוע ולכן, לאור גילו המבוגר, העדר השכלתו והכשרתו ועיסוקו בעבודה פיזית, פגיעתו התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות הינה בשיעור 30% (ע"א 9297/10 קדח פדל נ' כלל ואח' לא פורסם, מיום 21.6.11).
ממכלול הראיות וטענות הצדדים עולה, שהימנעות התובע מהבאת ראיות שבהישג ידו בנוגע להפסקת עבודתו במאפיית ברמן כתומכ ת בגרסתו נזקפת לחובתו. למרות שטען שפוטר כתוצאה מנכותו עקב האירוע, התובע לא הציג את סכום פיצוי הפיטורים שקיבל מברמן ולא העיד מי ממעסיקיו, ברמן והמעבידים שלאחר האירוע, "תבליני פרג" ורשת "זול טוב". עם זאת, אין חולק שבעבודתו כלייש, התפרנס התובע מעבוד ה המצריכה מאמץ פיזי ומשכך לנכותו השפעה ניכרת יותר , כשהקושי העיקרי הוא בפעולה מאומצת בידיים בהפעלת מיקסר בקו ייצור .
כאמור, יש לדון כל מקרה לגופו, ולשקול את טיב המגבלה עם טיב עיסוק הנפגע והמאמצים הנדרשים ממנו. התובע לא חזר לעבודתו ולאחר תקופת אי הכושר, טען לירידה בשכרו ומצא עצמו נפלט משוק העבודה לאחר שהתקשה למצוא עבודה במומו לאור גילו, כ שיכולת הסתגלותו אינה כאדם צעיר. בשל אופי הנכות ולנוכח עברו התעסוקתי של התובע והנתונים שהוצגו בדבר רקעו, יש לקבוע כי לנכות נודעת השפעה תפקודית ולה השפעה גם על כושר ההשתכרות בגילו. הפסיקה הכירה בהגדלת שיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות לבעלי מקצועות בעבודות כפיים ככל שמבוגרים יותר (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792). עוד נפסק, כי נוכח מגמת ההאחדה בדיני הנזיקין, קיימת נטייה לזהות נכות רפואית עם הנכות התפקודית בהיעדר ראיות אחרות (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליהו, לא פורסם, מיום 31.1.08). נכות תפקודית משמעה מידת ההשפעה של הנכות הרפואית על התפקוד הכללי, והיא באה להצביע על מידת ההגבלה שיש בנכות הרפואית שנגרמה לתובע, בכל תחומי החיים. הנכות התפקודית נקבעת לפי מכלול הראיות והנסיבות. הנכות הרפואית משמשת נקודת מוצא, אך יש לבחון את השפעתה על הנפגע המסוים. בין השאר, יש לתת משקל להיקפה, אופייה ומיקומה של הפגיעה, ולהתייחס להשפעת הנכות על עיסוק הנפגע בהתחשב בגילו, השכלתו וכישוריו. משקל של ממש יינתן לראיות הנוגעות לשינויים שחלו בפועל בשכר הנפגע (ע"א 4919/09 עזאם נ' בר לא פורסם, מיום 14.6.11). במסגרת שיקולי נתתי משקל לעובדה כי אף שעיסוק התובע דרש עבודה פיזית המאמצת את ידו הפגועה הוא הביא ראיות לפיהן עשה מאמץ להשתלב בשוק העבודה ואולם לא זימן את מעסיקיו להעיד על הקושי בתיפקודו ולכן בעניין זה יש לקבוע כי התובע נמנע מהבאת ראיה הפועלת לחובתו. במכלול השיקולים שנפרסו יש לקבוע כי שיעור הנכות התפקודית הנוגעת לפגיעה בכושר השתכרותו הינו 15%.
את הפיצוי בגין הפסד שכר לעבר יש לחשב בהתאם לתשתית הראייתית, שכן לתובע נגרמה פגיעה אורתופדית כתוצאה מהאירוע, שגרמה לפגיעה בכושר השתכרותו והקושי למצוא עבודה חלופית הועצם בעת משבר מגפת הקורונה. יש לקבל את חישוב התובע להפסד שכרו בעבר בניכוי דמי האבטלה ו כן פיצוי בגין אבדן זכויות סוציאליות בסך 257,600 ש"ח.
עם זאת, את טענת הנתבעת לעניין ניכוי פיצויי הפיטורים ששולמו לתובע יש לקבל. שאלת ניכוי פיצויי פיטורים מוכרעת על פי הקשר הסיבתי שבין תשלום פיצויי הפיטורים לבין האירוע. במקרה בו אלמלא האירוע לא היה הנפגע זכאי לפיצויי פיטורים בעת עזיבת מקום העבודה, יש לנכותם מהפיצוי הפסוק (ע"א 414/72 החברה לבנין ולעבודות ציבוריות מיסודו של סולל בונה בע"מ נ' לוי, פ"ד כז(2) 430). מכיון שהתובע לא הניח את התשתית הראייתית בעניין, יש לזקוף זאת לחובתו ולהניח כי אלמלא האירוע לא היה מקבל פיצויי פיטורים, ועל כן יש לנכותם מסכום הפיצוי שנפסק (עא 450/05 אברהם לחמיש נ' מרים חזק לא פורסם מיום 31.7. 07). על התובע להמציא לנתבעת את האישור על סכום פיצויי הפיטורים שקיבל תוך 30 יום ממתן פסק הדין.
התובע טען,שעובר לאירוע השתכר התובע בממוצע 7,726 ש"ח לחודש. מאז עלה שכר המינימום בשיעור 16.5% ובנוסף, בתלושי השכר של "ברמן" (נספח ה' לתצהירו) קיים גם רכיב של "ת.ותק" ולכן צפויה הייתה עלייה נוספת בשכר עקב ותק של 5 שנים נוספות. בנסיבות אלה, בחלוף חמש שנים, טען לבסיס שכר לעתיד בסך 9,200 ש"ח. ואולם, התובע לא הוכיח ששכרו היה עולה כנטען שכן היה עליו להביא עדים לתמיכה בטענות עלייתו בשכר ואת הממונים עליו במשך השנים שיכלו להעיד על תפקודו בעבודה וב נוגע לעובדים אחרים שקודמו בעבודה ואת נתוני שכרם. בעניין זה אין די בעדות התובע ויש לקבוע כי התובע נמנע מהבאת ראיה הפועלת לחובתו.
באשר לגריעה מכושר השתכרות, על הנתבעת לפצותו בסך 135,000 ש"ח במעוגל בהתאם לחישוב אקטוארי המבוסס על הנכות התפקודית בשיעור 15%, מקדם ההיוון עד לגיל 67 - 103.38 ושכרו ערב האירוע 7,726 ש"ח. פיצוי זה, ה משקף גריעה של 15% מכושר השתכרותו, משקלל גם את הפסדי הפנסיה את שכרו ערב האירוע והחשש שהתממש במציאת עבודה במומו , המתגבר ביחס ישר לגילו ועלול להוות מכשול בעתיד. התובע נעדר השכלה פורמאלית, ויש בכך כדי לצמצם את קשת אפשרויות התעסוקה שתהא פתוחה בפניו לאחר שאיבד את מקום עבודתו.

נזק לא ממוני
התובע טען כי פגיעה במרפק ידו חשופה לסבל ועוגמת נפש תדירים ובשל טיב פגיעתו, טיפולו ונכותו הרפואית הזמנית והצמיתה יש לפסוק 70,000 ש"ח. לעומתו, טענה הנתבעת כי יש לפסוק בגין הנזק הלא ממוני 25,000 ש"ח. הערכת הפיצויים בגין ראש הנזק של כאב וסבל מעוררת קושי לכמת לפיצוי את שיעור הנזק (ע"א 7130/01 סולל בונה נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 17). בית המשפט שוקל את טיב הפגיעה, הפרעתה לחיים התקינים, הכאבים הכרוכים בה והמגבלה הנובעת ממנה. לתובע נגרמה נכות אורתופדית בשיעור 15% שלה השלכות על חייו. בהתחשב בשיעור הנכות הרפואית ובטיבה, אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל סך 55,000 ש"ח בגין הנזק הלא ממוני הכולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין. הפיצוי משקף בעיקרו את הכאבים שתכפו על התובע בסמוך לאחר האירוע והכאב והמגבלות הנובעים מהפגיעה.

עזרת הזולת
התובע הצהיר והעיד (ס' 8 לתצהירו) שבשבועות הארוכים בהם היה מרותק לביתו היה זקוק לעזרה רבה של בני משפחתו ברחצה, בלבוש, בחיתוך מזון והגשתו לעומת העבר בו היה שותף מלא לרעייתו בבישולים, קניות וניקיון הבית. התובע לא נחקר על כך וטען שיש לפסוק 5,000 ש"ח עבור עזרה בעבר. עוד טען, כי מקובל לפסוק פיצויים בגין עזרה במשק בית לעתיד למי שסובל מנכות אורתופדית משמעותית בידו הדומיננטית. התובע הצהיר כי, בניגוד למצב עד האירוע, בו היה שותף שווה לעבודות הבית, הוא לא חזר לנקות את הבית (ס' 29) והבהיר בעדותו (עמ' 20 ש' 14 ועמ' 21 ש' 8) שהקושי בהפעלת מגב אינ ו בנשיאת משקלו, והצהיר שאת הקניות, הדורשות נשיאת משקל, עושים ילדיו במקומו. משכך, עתר לפיצוי שעתיים עזרה בשכר לשבוע , לפי 55 ש"ח לשעת עבודה לתוחלת חייו (בן 56) 27 שנים מקדם היוון 221.78, סך 97,500 ש"ח.
לטענת הנתבעת, הנכות לא מצריכה עזרה בבית שכן לא מדובר בנכות שמגבילה באופן ממשי או מפריעה בביצוע עבודות משק הבית. התובע לא הביא כל עדות לעזרה שניתנה לו לכאורה על-ידי בני משפחתו, ובהתחשב באופי הפגיעה, אין אלא להניח כי עזרה כזו לא ניתנה משום שלא נזקק לה. הפיצוי לעבר הינו נזק מיוחד שיש להוכיחו בצורה מפורטת ומדויקת, ומשלא הוצגו אסמכתאות, אין לפסוק פיצוי. גם אם ניתנה עזרה מבני משפחה בעבר או שתינתן בעתיד, אין לפסוק פיצוי כל עוד עזרה זו אינה חורגת מהחובה המוסרית בין בני משפחה.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, החלטתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 3,000 ש"ח לעזרת הזולת לעבר בתקופת הגבס וה טיפול הרפואי, בהתחשב בתקופת אי הכושר, תיאור המצב הרפואי המשליך באופן חלקי על כושר תפקודו הכללי, טיב הנכות הרפואית וההנחה כי לאחר האירוע, נזקק בתקופת אי הכושר והנכות הזמנית, לעזרה מוגברת מעבר לחובתה המוסרית של משפחתו. הסכום כולל הפרשי הצמדה וריבית עד ליום מתן פסק-הדין.
בבוא בית המשפט לפסוק פיצוי בגין הצורך בעזרה בעתיד עליו לבחון את טיב הנכות, מצבו הכללי של הנפגע ואת גילו. הנכות גורמת להפרעה קלה בתפקוד ומשכך אינה מונעת מהתובע לבצע את מרבית הפעולות הנדרשות ממנו בחיי היום יום. אף שכיום באפשרות התובע לבצע את פעולות היומיום הרגילות ללא קושי משמעותי (למעט פעולות המצריכות מאמץ פיזי חריג) יש להניח כי השפעת הנכות בעתיד תקשה על התפקוד ותכביד עליו ביחס לאדם שלא סבל מפגיעה דומה וקיים חשש שיזדקק לעזרה מוגברת מסוימת בשל מצבו הרפואי. בנסיבות אלה יש לפסוק סכום על דרך האומדן 32,000 ש"ח לעתיד כנגזרת גבוהה של תחשיב אקטוארי לפי שעת עזרה שבועית.

הוצאות רפואיות ונלוות
האירוע הוכר כתאונת עבודה התובע זכאי להחזרת הוצאותיו הרפואיות מהמל"ל. התובע טען בסיכומיו רק לנזק מיוחד, שכידוע טעון הוכחה, והגיש אסמכתאות וה נתבעת לא טענה ביחס לכך. התובע הצהיר (ס' 12) על הנסיבות בהן נאלץ לשלם מכיסו, במסגרת שר"פ, על זריקות שקיבל משנת 2017 להקטנת נזקיו, שכן ברפואה הציבורית היה עליו להמתין ארבעה חודשים בין תור לתור. בנוסף, הצהיר (בס' 6 לתצהיר המשלים) על פנייתו לקבלת החזר בגין הוצאה זו מביטוח לאומי דרך קופת חולים. גם פנייה למחלקת פניות הציבור של קופ"ח לא הועילה ובקשתו נדחתה (נספח ח' לתצהיר המשלים). ההפניה לקבלת הזריקה הייתה של הרופא המטפל ולכן יש הצדקה לפצותו בגין הוצאות רפואיות בעבר בסך 2,200 ש"ח (נספח ד'1 לתצהיר) .
ניכויי תגמולי המל"ל
התובע טען, כי רק אם תקבע זכאות לפיצוי בגין הפסדי שכר באותה תקופה יש לנכות את דמי האבטלה שקיבל מהמל"ל (והכלולים בסכום של 88,000 ש"ח שבנספח ט' לתצהירו למרות שהסכום שם שונה ובהתאם לפירוט שהגיש ביום 30.7.19 דמי הפגיעה ומענק הנכות בסך 70,159 ש"ח ובשערוך 75,000 ש"ח). הנתבעת לא התייחסה לטענה זו ודין טענת התובע להתקבל לאחר שנקבע, שתקופות האבטלה הן תוצאה עקיפה של האירוע, נוכו דמי האבטלה מהפסדי השכר.
משכך יש להפחית מסכום הפיצוי, את דמי הפגיעה וקצבת הנכות ששולמו לתובע, מכיון שדמי האבטלה נוכו בפיצוי בגין הפסדי שכר עבור אותה תקופה ולאחר שיופחתו פיצויי הפיטורין.
סוף דבר
מהאמור עולה, כי דין התביעה להתקבל ועל הנתבעת לשלם לתובע את סכום הפיצוי שנקבע בניכוי פיצויי הפיטורין, ניכוי אשם תורם בשיעור 25%, וניכוי תגמולי המל"ל מנכות בעבודה בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 20% בתוספת מע"מ כדין והוצאות המשפט, בתוך 30 יום מיום שיומצא לה אישור על סכום פיצויי הפיטורים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ' שבט תשפ"א, 02 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.