הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 7379-05-12

לפני
כבוד ה שופטת קרן אזולאי

תובעת

ארגון רבני צהר
באמצעות ב"כ עו"ד י' אברהם

נגד

נתבעת
יתדות ת.ש.מ.ו. הוצאה לאור ופרסומים בע"מ
באמצעות ב"כ עו"ד א' אבני

פסק דין

1. האם פרסומים שפרסמה הנתבעת מהווים לשון הרע? זו השאלה המתעוררת בשתי התביעות שלפניי.

2. התובעת, ארגון רבני צהר, היא, לפי האמור בכתב התביעה, עמותה שהוקמה על ידי קבוצת רבנים אורתודוקסים במטרה להיות שותפה לעיצוב דמותה היהודית של מדינת ישראל מתוך הידברות וחיפוש אחר מרכיבי זהות משותפים ( להלן: התובעת). הנתבעת, חברת יתדות ת.ש.מ.ו הוצאה לאור ופרסומים בע"מ, היא חברה המוציאה לאור עיתון יומי הידוע בשם " יתד נאמן" ומוסף שבועי בשם " יתד השבוע" (להלן: הנתבעת). התביעות עוסקות בפרסומים בעיתונים של הנתבעת.

3. התביעה הראשונה הוגשה על יסוד פרסום הנושא כותרת " מאיפה הכסף?" ועניינו, כפי שמעידה הכותרת, בשאלת המימון לקמפיין שניהלה התובעת. לאחר שהוגשה התביעה הראשונה ניהלו הצדדים הליך גישור ממושך. תוך כדי ניהול ההליך הוגשה התביעה השנייה, בעקבות פרסום שבוצע במוסף השבועי של הנתבעת, ואשר חלקים ממנו עלו, לטענת התובעת, לכדי לשון הרע כלפי התובעת. עם הגשת התביעה השנייה הופסקו הליכי הגישור בין הצדדים, ובהסכמת הצדדים, שתי התובענות אוחדו.

4. על אף שהליכי הגישור הופסקו, בעקבות דיון בתובענות הסכימו בעלי הדין לפנות שוב להליך גישור. במשך תקופה ממושכת נוהלו הליכי גישור ונעשה ניסיון לסיים את ההליכים בהסכמה. גם כשהליכי הגישור לא צלחו נעשו ניסיונות בין כותלי בית המשפט למציאת מנגנון מוסכם לסיום ההליכים בהסכמה, אולם גם ניסיונות אלה לא נשאו פרי. לאחר שהוגשו תצהירי העדות הראשית הגיעו בעלי הדין להסכמה דיונית לפיה לא יתקיימו חקירות, יוגשו סיכומי הצדדים ופסק הדין יינתן על יסוד הסיכומים.

הפרסומים

5. הפרסום הראשון התפרסם ביום 23.3.2012. בפרסום נכתב כך:

"מאיפה הכסף?

כמו רבים מאזרחי מדינת ישראל, הופתעו קוראי ' יתד נאמן' שהזדמנו במהלך השנה האחרונה למרכזי הערים בישראל מהקמפיין האדיר שהתגלה לנגד עיניהם. במסע יח"צני חסר תקדים בהיקפו יצא ' ארגון רבני צהר' בפרסומים מרהיבים ומושכים את העין לשתף את הציבור במה שהם מכנים ' חתונות צהר'. חתונות אלה נערכות על ידי ' רבני' צהר שהולכים לקראת הציבור ומוותרים על ' החומרות' אותן מנהיגים הרבנים החרדים ' הקשוחים'. הקמפיין מזמין את הציבור הכללי במדינת ישראל לערוך את חופותיו על ידי ' רבנים' מטעמם ולזנוח את הרבנים הוותיקים.

לאלו מבין הקוראים שתמהו מהיכן הסכומים העצומים הללו שהצטברו בקופתה של צהר ומבוזבזים בקמפיין הראוותני הזה, ובכלל, לאיזה גוף פילנתרופי יש עניין להחליש את מסדרי הקידושין מטעם הרבנות? ובכן את התשובות לתמיהות הללו תוכלו למצוא בשורות הבאות.

המילים שלפניכם נאמרו בראיון תקשורתי בארה"ב ע"י הגב' רחל ליאל, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל ב-24 בדצמבר 2011 ונחשפים לראשונה ב'יתד נאמן': 'האסטרטגיה החדשה שלנו היא אם אתה לא יכול לנצח אותם הצטרף אליהם. אם אני מנסה לחשוב על איך פעלנו בעבר, בעבר תמכנו בקמפיינים ובמאבקים רבים שבהם הציבור החילוני נלחם נגד הדתי. אולי אני עושה הכללה, אבל זה היה הרעיון. מאבקים כגון הפרדת הדת מהמדינה וזה היה מודל הדור הישן ואני אומרת דור ישן מכיוון שזה היה מוצלח חלקית, והרגשנו בקרן החדשה לישראל שמבחינה אסטרטגית עלינו להתקדם במאבק וזאת ע"י שימוש בקולות הבאים מתוך הקהילות עצמן, וזה בדיוק הדבר שאליו התכוונתי. ארגונים שמגיעים מתוך החברה הדתית הלאומית בישראל. אלו אנשים המכירים את הנפשות הפועלות, שמבינים את התרבות והשפה והם יכולים לבוא עם הרעיונות שלהם ואנשים יקשיבו להם. זה שהחילונים לא יכולים להגיד, אבל הם ( הארגונים בציונות הדתית) יכולים' סוף ציטוט.

נראה כי לא צריך להיות בעל דימיון מפותח במיוחד כדי להבין לאלו ' ארגונים מתוך החברה הדתית לאומית בישראל' התכוונה מנכ"לית ' הקרן החדשה לישראל', אותה קרן שמממנת את גדולי האויבים של העם היהודי. אותה קרן שמגינה על המרצחים והמחבלים ומוציאה דיבתם של יהודים רעה בעיני העולם.

אז ברוח הימים הללו כששאלת ' איפה הכסף' נשאלת כמעט בכל הזדמנות, כדאי להזכיר לציבור גם ' מאיפה הכסף' של ' ארגון רבני צהר'".

הפרסום השני כולל ראיון עם הרב אברהם שרמן. מדובר בראיון ארוך המשתרע על פני כעמוד וחצי. התובעת הפנתה בכתב התביעה לחלקים מסוימים מאותו ראיון שיש בהם, לטענתה, משום לשון הרע כלפי התובעת. בשל אורכו של הראיון הוא לא יובא כאן במלואו, אלא יצוטטו אותם חלקים אליהם הפנתה התובעת בתביעתה. ההתייחסות ליתר החלקים תיעשה במסגרת ניתוח עוולת לשון הרע. תחילה התייחסה התובעת לפתיח של הכתבה, שם נכתב כך:

"המאבק התמידי נגד כל אותם מרשיעי ברית המבקשים לעקור את יסודות התורה וההלכה מעם ישראל, לא התחיל היום. הוא כבר נמשך שנים רבות. מאז הקמת המדינה והרבה לפניה. כמי שעוסק מאז הקמת ' יתד נאמן' בנושאים אלו, והכל עפ"י הדרכתם האישית והצמודה על כל צעד ושעל של מרנן ורבנן גדולי ישראל...אוכל להעיד בעדות אישית עד כמה היו עוסקים וטרודים עניינים אלו, את חרדתם הנוראה ואת דאגתם הגדולה לשמירת כרם בית ישראל מכל אותם זמורות רעים המבקשים לכלות את יסוד השורש של עם ישראל.

...

ועל כולנה, הרצון להשתלט על עולם הרבנות והדיינות בישראל, והדברים כבר גלויים ומפורסמים לעיני כל, הקמפיין המאסיבי והנמרץ שמנהל ארגון ' רבני צהר' כדי להביא לבחירתו של יו"ר האירגון, דוד סתיו משוהם, כרה"ר לישראל. עכשיו כבר לא מדובר על הכרזת בחירות, ולא על קמפיינים פוליטיים. עכשיו זה עומד על השולחן באופן המעשי ביותר. עכשיו כבר רוצים להשתלט מבפנים על כל מערכות הרבנות והדיינות, ולהנהיג בהתאם לכל אותם ' הלכות' חדשות שהם פוסקים על פיהם מזה שנים רבות.

ובהמשך, במסגרת הראיון, הפנתה התובעת לקטעים הבאים:

"מראיין: מה הפגם בארגון הזה וברבניו?
הגר"א שרמן: .... הם רוצים שגם החילוניים יבואו אליהם, בלי ללכת לרבנים אורתודוקסים, כדי שזה יהיה ' ברוח ידידותית'. כדי שהדת תותאם להם.

המטרה שלהם היא ברורה ופשוטה, לחתן בארץ גם נכרים...

מראיין: אם לדעתם יש אפשרות הלכתית לנהוג כפי שהם נוהגים, אז מה הבעיה במה שהוא עושים?
הגר"א שרמן: ... אבל אצל ' רבני צהר' הם כותבים רשמית בקובץ שלהם, שאם באים בני זוג חילונים ומבקשים מזה שמסדר חופה ורוצים שיכבד עד שאינו שומר תו"מ ומחלל שבת בפרהסיא שהוא עד פסול מעיקרא הדין. אבל לדעתם לאשר את הבקשה, מכיון שאם הרב יאמר להם שצריך עדים כשרים ' זה ישניא את ההלכה' (עפ"ל) ולכן הם קובעים שיש לקבל עד שאיננו שומר מצוות ולסדר קידושין לכתחילה עם עדים פסולים.

מראיין: האם גם זה שמבקש להיות הרה"ר לישראל, נוהג באותה דרך?
הגר"א שרמן: מי שמבקש להיות הרה"ר לישראל, הוא זה שעומד ביסוד תפיסת ארגון ' רבני צהר' שיש לסדר ' הלכה ידידותית'... הם מוותרים על הכל. זה יסוד השקפת עולמם של ' רבני צוהר' שהיו"ר שלהם מבקש לעצב את עולם הרבנות, ובכך לעקור יסודי התורה ולגרום מכשלות רבים.

...

עוד נושא שמאפיין את ' רבני צהר' הוא, שרבים מהם שותפים לרצון לפגיעה בעולם התורה".

6. התובעת טענה כי הפרסומים האמורים מהווים לשון הרע. ביחס לפרסום הראשון טענה התובעת כי מתוכן הפרסום עולה כי הנתבעת יודעת מה המקור הכספי למימון פעילות התובעת, תוך שהפרסום יוצר קשר בין " קרן שמגינה על המרצחים והמחבלים" ובין התובעת. התובעת טענה עוד כי לצורך המחשת הקשר הנטען, לצד הפרסום האמור הופיע הלוגו ( סמליל) של התובעת כשהוא משולב בלוגו של הקרן החדשה לישראל – באופן שנועד ליצור את הרושם כאילו התובעת היא עמותה הקשורה לקרן החדשה לישראל ומהווה חלק ממנה. התובעת טענה כי מדובר בפרסום שקרי, הואיל והיא עצמה לא נתמכת על ידי הקרן החדשה ולא נתמכה על ידה מעולם. התובעת ציינה כי הנתבעת או מי מטעמה לא פנו אליה טרם הפרסום לשם בירור העובדות הרלוונטיות; וכשהתובעת פנתה לנתבעת בבקשה לפרסם הודעת תיקון, פנייתה לא נענתה. התובעת טענה כי הפרסום מהווה לשון הרע הואיל והוא נועד לגרום להשפלת התובעת ולעשייתה מטרה לשנאה ולבוז. עוד טענה התובעת כי הפרסום לא נעשה בתום לב, וממילא, הסירוב לפרסם הודעת תיקון שולל מהנתבעת את הגנת תום הלב. התובעת טענה עוד כי הצגתה כמי שחברה למאמץ להילחם בציבור הדתי פגעה בתדמיתה וביכולתה לגייס כספים. התובעת העריכה את הנזק שנגרם לה בסך של 300,000 ש"ח. לחלופין טענה התובעת כי זכאית לפיצוי לפי הוראות סעיף 7 א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק). התובעת טענה כי הלוגו שלה הוא יצירה כהגדרתה בחוק זכות יוצרים, ועל כן, השימוש שנעשה בלוגו במסגרת הכתבה מהווה הפרה של זכויות יוצרים, לרבות הזכות המוסרית, ובגינו זכאית התובעת לפיצוי בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף לסעדים הכספיים ביקשה התובעת שבית המשפט יחייב את הנתבעת לפרסם הודעת תיקון.

7. ביחס לפרסום השני טענה התובעת כי מדובר בראיון שכביכול מבוסס על עובדות שנכתבו בקובץ רשמי של התובעת. אלא שלטענת התובעת, פרסום כאמור ( כאילו התובעת מאשרת מלכתחילה קבלת עדים פסולים לצורך עריכת קידושין) לא היה ולא נברא, ולמעשה, בפרסומי התובעת נכתב ההפך. התובעת הפנתה לפרסומים רשמיים שלה ( אותם צירפה לכתב התביעה), מהם עולה כי רבני התובעת כפופים לכללי הרבנות הראשית וכי הם מונחים להדגיש בפני בני הזוג כי העדים צריכים להיות שומרי תורה ומצוות ולא קרובים ביניהם או של בני הזוג. התובעת ציינה כי בדומה לפרסום הראשון, הנתבעת לא פעלה לבירור המצב העובדתי טרם פרסום הריאיון; וגם במקרה זה הנתבעת לא פרסמה הודעה תיקון אף שהתבקשה לעשות כן. התובעת הוסיפה כי אף שהדברים נאמרו מפיו של המרואיין, חלה על הנתבעת חובה לבדוק את אמיתות הדברים, וזאת במיוחד הואיל ולשיטת התובעת מדובר בראיון " יזום" על רקע בחירות שהתקיימו באותה עת, ועל מנת ליתן " ביסוס" לטענות הנתבעת כלפי התובעת. ביחס לפרסום זה נתבע פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח, ובצירוף הצמדתו למדד, או לחלופין בסך של 50,000 ש"ח ובצירוף ההצמדה למדד. כמו כן התבקש בית המשפט להורות לנתבעת לפרסם הודעת תיקון.

8. בכתבי ההגנה הנתבעת לא הכחישה את הפרסומים האמורים, אולם טענה שהם אינם מהווים לשון הרע. ביחס לפרסום הראשון טענה הנתבעת כי הציטוטים מתוך המאמר שאוזכרו בכתב התביעה הופנו כלפי הקרן החדשה לישראל ולא כלפי התובעת. לטענת הנתבעת, התביעה מבוססת על פרשנות של התובעת לפרסום, אשר מוציאה את הדברים מהקשרם הביקורתי. הנתבעת הוסיפה כי השאלה " מאיפה הכסף" נשאלה על רקע האקלים התרבותי הפוליטי במדינה, והיא עניין של סגנון ולשון ביקורתית. לטענת הנתבעת, לא קיים חשש אמיתי שקורא סביר לא יבחין בין עובדה לדעה. הנתבעת טענה כי מדובר בהבעת דעה לגיטימית במסגרת חופש הביטוי, שחוסה תחת הגנת תום הלב ואשר נעשתה מתוך חובה עיתונאית המורכבת מהחובה להעלות דעות שונות לשיח הציבורי. הנתבעת ציינה כי עומדות לה ההגנות הקבועות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע, ועיקרן החובה העיתונאית, החברתית והמוסרית להביא עניינים לידיעת הציבור ולהביע דעה ביקורתית. כמו כן נטען כי מדובר בפרסום ביחס להתנהלות התובעת, שנושאת בתפקיד ציבורי מעורר עניין ציבורי רב; וכי ככלל, מותר לעיתונאי להסיק את האמת גם מעדויות שמיעה וראיות נסיבתיות ואין מניעה שהוכחת האמת בפרסום תוסק מראיות כגון אלה. הנתבעת הוסיפה כי הפרסום בוצע בעיתון מגדרי המגן על ציבור מגדרי מסוים וכי הסגנון הפובליציסטי בעיתון הוא חריף ונוקב וזה ייחודו. גם תפקידו של מאמר זה היה, לפי הטענה, "לשגר חיצים" אשר לא חרגו מגבולות המותר.

ביחס לפרסום השני טענה הנתבעת כי הכתבה פורסמה כלשונה ללא פירושים ותוספות מצד הנתבעת. הנתבעת ציינה כי הרב אברהם שרמן הוא מגדולי הדור, מגדולי הפוסקים של היהדות האורתודוקסית ואב בית הדין הרבני הגדול. לטענתה, העיתון נוהג לפרסם ראיונות עם רבנים ודיינים, ואף במקרה זה דבריו הובאו כלשונם, כשהוא מסביר את גישתו להבדלים בין שיטות שונים ומגזרים שונים ביחס להלכה. עניין זה, לפי הטענה, אינו מצריך קבלת תגובה של התובעת. הנתבעת טענה כי הפרסום לא נועד לפגוע בתובעת וגם אם יש בו אמירות ביקורתיות הן אמירות לגיטימיות שלא מהוות לשון הרע. הנתבעת הוסיפה כי מדובר בהבעת דעה בתום לב, וכי אין חשש אמיתי שהקורא הסביר לא יבחין בין עובדה לבין דעה שנאמרה בתום לב כחלק מהעבודה העיתונאית. הנתבעת הוסיפה כי בעלון רשמי הלכתי של רבני התובעת נכתב במפורש כי ניתן להכשיר בדיעבד עדים בלתי כשרים שאינם שומרי מצוות במקרה שבו העדים שבחרו בעלי השמחה אינם שומרי מצוות ואם ייפסלו " תהיה קפידא ותרעומת ושנאת ההלכה"; ועל כן, נקבע בעלון הרשמי כי בדיעבד אפשר להכשיר עדים כאלה. על כן, הנתבעת טענה כי עומדת לה הגנת אמת דיברתי על פי סעיף 14 לחוק. הנתבעת הדגישה כי גם אם עובדה כלשהי לא הוכחה, הרי שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש. הנתבעת טענה עוד כי מדובר בראיון שיש לציבור עניין בו, וכי הוא חוסה תחת חופש הביטוי ותרומה לשיח הציבורי. הנתבעת ציינה כי גם אם סגנון המאמר הוא ביקורי, הוא אינו גס ובוטה וחוסה תחת הגנת הבעת הדעה. על כן, ובשים לב לסביבת ההתייחסות בה נאמרו הדברים, טענה הנתבעת כי עומדות לה ההגנות המפורטות בסעיפים 13, 14 ו-15 לחוק איסור לשון הרע.

דיון והכרעה

9. חוק איסור לשון הרע מבטא את האיזון שבין הזכות לשם טוב, מצד אחד, והזכות לחופש ביטוי, מצד שני. שתי הזכויות נגזרות מהזכות לכבוד האדם ( ראו, למשל, ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פסקה 28 לפסק דינו של כב' הנשיא א' ברק (21.4.2002)). לא אחת ישנו מתח בין הזכויות, ונקודת האיזון ביניהן נקבעת " כפרי הערכה ערכית-עקרונית, תוך יישום הערכה מושגית זו על נסיבותיו המיוחדות של המקרה" (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר, פסקה 1 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (12.11.2006); להלן: עניין בן גביר). לסקירה נרחבת על נקודת האיזון שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי ראו ע"א 6903/12 Canwest Global Communications Corp. נ' עזור, פסקאות 12-9 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות המובאות שם; להלן: עניין עזור).

ככלל, בחינת השאלה אם פרסום מהווה לשון הרע נעשית בארבעה שלבים. ראשית, יש לבחון אם התקיים יסוד הפרסום הקבוע בסעיף 2 לחוק. שנית, יש לבחון האם הפרסום מהווה לשון הרע. שלישית, וככל שנמצא שהפרסום מהווה לשון הרע יש לבחון את תחולתן של ההגנות הנזכרות בחוק. רביעית, וככל שנמצא כי אין תחולה להגנות שבחוק, יש לקבוע מהו הסעד המתאים בנסיבות העניין ( ראו, עניין עזור, בפסקה 19 לפסק הדין; ראו גם ע"א 751/10 פלוני נ' דיין, פסקה 6 לפסק דינו של כב' השופט י' עמית (8.2.2012)). יוער תחילה כי בעניין שלפניי לא הייתה מחלוקת על כך שמתקיים יסוד הפרסום. המחלוקת התרכזה בשאלת היותם של הפרסומים לשון הרע, ובשאלת תחולת ההגנות על הפרסומים. אבחן שאלות אלה כסדרן. תחילה אבחן את השאלה אם שני הפרסומים מהווים לשון הרע. לאחר מכן ייבחנו ההגנות ביחס לכל אחד מהפרסומים.

האם הפרסומים מהווים לשון הרע?

10. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע את מהותה של לשון הרע כך:

לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;

על פי סעיף 1 לחוק, "אדם" הוא יחיד או תאגיד.

ככלל, לשון הרע נבחנת מהפרסום עצמו, על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים שבהן נעשה שימוש ועל רקע הקשר הדברים. המבחן להערכה אם הדיבור מהווה לשון הרע הוא מבחן אובייקטיבי הבוחן כיצד אדם סביר יתייחס לדיבור שבמחלוקת. פרשנות זו אינה תלויה באופן הסובייקטיבי שבו הובן הפרסום על ידי הנפגע וגם לא בכוונת המפרסם. לבסוף, סעיף 1 קובע שלשון הרע הוא דבר " שפרסומו עלול" לגרום לתוצאות המנויות בסעיף 1 לחוק. כלומר, אין הכרח להוכיח שהתוצאות האמורות אכן קרו, אלא די בכך שהן עלולות לקרות ( ראו, עניין בן גביר, בפסקה 6 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה והאסמכתאות שם).

11. אפתח תחילה בבחינת השאלה אם הפרסום הראשון מהווה לשון הרע. הנתבעת טענה כי הפרסום הראשון לא עלול להשפיל את התובעת, לבזות אותה או לעשותה מטרה לשנאה, הואיל ולשיטתה האמירות בפרסום כוונו כנגד הקרן החדשה לישראל ולא כנגד התובעת, ואין באמירות אלה כדי לדבוק בתובעת. הנתבעת טענה עוד כי הלוגו של התובעת הובא בצורתו המקורית, והקרבה בינו לבין הלוגו של הקרן החדשה נבעה אך משיקולים טכניים של הצורך להכניס את הכתבה כולה לעמוד אחד. הנתבעת סברה שהביטוי " איפה הכסף" הוא ביטוי שגור, והוא חלק מביקורת לגיטימית על הפעילות הציבורית של התובעת. הנתבעת סברה עוד כי הפרסום הוא מאמר ביקורת שמטרתו להעלות שאלות התורמות לשיח הציבורי במסגרת חופש הביטוי. בעניין זה, נטען כי שאלות בנוגע למימון של פעולות התובעת הן בעלות חשיבות ברמה הכללית ובציבור החרדי בפרט, והעובדה שהתובעת היא גוף שיש לו השפעה על הציבור משמעה שעליה להיות מוכנה לשאת בביקורת ובהבעת עמדה על התנהלותה. הנתבעת הוסיפה כי בנסיבות המקרה יש לבחון את הכתבה דרך משקפיו של קורא חרדי אשר אוחז בגישה הלכתית שונה מזו של התובעת. בנסיבות אלה, נטען כי קריאת הכתבה לא שינתה אצל הקורא החרדי הסביר את תפיסתו לגבי התובעת ופועלה.

12. אין בידי לקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. חשוב להבהיר כי הכתבה לא התמקדה בקרן החדשה לישראל, אלא בתובעת ובקשר הנטען שבינה לבין הקרן החדשה לישראל. יוער כבר בראשית הדברים שהקישור בין שני הגופים, בפני עצמו, אין בו משום לשון הרע. לשון הרע נוצרת מהתיאור של הקרן החדשה לישראל במסגרת הכתבה – תיאור שמטבע הדברים לא נדון ולא התברר בתביעה הנוכחית – כ"קרן שמממנת את גדולי האויבים של העם היהודי. אותה קרן שמגינה על המרצחים והמחבלים ומוציאה דיבתם של יהודים רעה בעיני העולם". כלומר, מקורה של לשון הרע הוא בזיהוי של התובעת כמי שממומנת מכספי ארגון המגן על מרצחים ומחבלים ומוציא דיבתם של יהודים רעה. הקישור בין שני הגופים נעשה בדרך של תיאור הקמפיין שמנהלת התובעת לצד ציטוט דבריה של מנכ"לית הקרן החדשה לישראל המתארת את המימון של ארגונים מקרב הקהילות עצמן. קישור זה נועד ליצור אצל הקורא את המסקנה המתבקשת שהמימון של פעילות התובעת מבוצע על ידי עמותה " המגינה על המרצחים והמחבלים". אמת, בכתבה לא נכתב, ברחל בתך הקטנה, כי מקור המימון של התובעת הוא הקרן החדשה לישראל. יחד עם זאת, אין הכרח באמירה מפורשת כזו. הקישור שבוצע בכתבה – שלצידו גם הלוגו של שני הגופים – די בו כדי להביא למסקנה המתבקשת לפיה כספי הקמפיין של התובעת מקורם בקרן החדשה לישראל. אין המדובר בפרשנות סבוכה או מורכבת להבנה. מדובר בקישור ברור וישיר שנוצר בכתבה. כך, למשל, לאחר סקירת הקמפיין של התובעת, מציעה הכתבה לקורא לתהות מהיכן הסכומים למימון הקמפיין האמור, וממשיכה ומציעה כי " את התשובות לתמיהות הללו תוכלו למצוא בשורות הבאות", שבהן מובא הציטוט של מנכ"לית הקרן החדשה לישראל. כלומר, הכתבה לא מסתפקת בהצגת השאלה, אלא גם מציגה את הפתרון. די באלה כדי שהאמירות המיוחסות לקרן החדשה יקרינו גם על התובעת.

כפי שנקבע בעבר, על מנת לקבוע אם בדיבור מסוים יש משום לשון הרע בית המשפט מפרש את הפרסום על פי המובן הטבעי והרגיל של המילים. אלא שלעיתים " לשון הרע אינה נובעת מן המשמעות הפשוטה של מילותיו, אלא דווקא מן הנרמז או המשתמע ' מבין השורות' של הפרסום לפי הבנת האדם הסביר" (ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2) 607, 617 (2002)). עניין זה מקבל ביטוי גם בהוראת סעיף 3 לחוק איסור לשון הרע, שם נקבע במפורש שלשון הרע יכולה להיות משתמעת מן הפרסום או מנסיבות חיצוניות, או משילוב של השתיים. בנסיבות העניין הנוכחי, מתואר הקמפיין של התובעת לצד אפיקי המימון של הקרן החדשה. תיאור זה נועד כדי ליצור אצל הקורא את הרושם שהתובעת ממומנת על ידי גוף אשר " מוציא[] דיבתם של יהודים רעה בעיני העולם". קישור זה בא לידי ביטוי גם בהצמדת הלוגו של שני הגופים זה לצד זה, באופן שגם מבחינה ויזואלית יוצר את הקשר בין השניים. לגישתי, בשים לב לקישור שנעשה בין שני הגופים, בעיני הקורא הסביר העובדה המוצגת בכתבה, ולפיה התובעת ממומנת בידי גוף שמממן " את גדולי האויבים של העם היהודי", מגן " על המרצחים והמחבלים" ו"מוציא[] דיבתם של יהודים רעה בעיני העולם" נועדה לעשות את התובעת מטרה לבוז או ללעג ולבזות אותה, ועל כן היא מהווה לשון הרע.

הפרסום השני

13. התובעת טענה כי בכתבה שפורסמה ישנן שלוש טענות כוזבות: הראשונה, הטענה כי התובעת פועלת מתוך מטרה לקדם נישואי תערובת של יהודים ונוכרים; השנייה, הטענה כי התובעת ורבניה פועלים מתוך רצון לפגוע בעולם התורה; והשלישית, הטענה כי התובעת פרסמה באופן רשמי עמדה לפיה אפשר לסדר קידושין מלכתחילה עם עדים פסולים. התובעת טענה כי שתי הטענות הראשונות עולות כדי לשון הרע הואיל ומטרתן להציג את התובעת ואת רבניה כצבועים המתיימרים לפעול בשם ההלכה, אך למעשה פועלים בניגוד לה. ביחס לטענה השלישית טענה התובעת כי מדובר בטענה שאינה אמת. התובעת ציינה כי חידושיה בתחום עריכת חופה וקידושין אינם קשורים לשאלות הלכתיות אלא לאופן ניהול טקס הנישואין, והיא צירפה לתצהיריה פרסומים רשמיים שבהם בא הדבר לידי ביטוי. התובעת התייחסה למאמר אליו הפנתה הנתבעת, אשר פורסם בביטאון של התובעת, ועליו, לכאורה, התבססו הדברים שנכתבו בפרסום. לטענת התובעת, אין לראות בדברים המתפרסמים בביטאון כמשקפים את עמדתה הרשמית, וממילא, המאמר התייחס להכשרת עדים פסולים בדיעבד ולא לכתחילה.

הנתבעת הכחישה שהפרסום השני מהווה לשון הרע. בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו של העורך הראשי של העיתון במועד הפרסום נכתב כי הנתבעת מעולם לא שמה לה למטרה לרדוף, להשמיץ או לבזות את התובעת. לטענתה, הפרסום הוא ראיון עם אב בית הדין הרבני הגדול, אשר הביע עמדה בתום לב בעניין פועלה של התובעת ומועמדות יושב הראש שלה לתפקיד הרב הראשי לישראל. לטענת הנתבעת, מדובר בהבעת דעה לגיטימית שאין בה משום לשון הרע. הנתבעת הוסיפה כי בניגוד לנטען על ידי התובעת, הנתבעת לא " בחרה" את הראיון עם הרב שרמן כדי שיבסס את טענות הנתבעת כפי שפורטו בתחילת הכתבה, אלא היה זה הרב שיזם וביקש להתראיין כדי להביע את עמדתו בנושא הבחירות לתפקיד הרב הראשי לישראל. הנתבעת סברה כי לא הייתה סיבה לצנזר את דבריו, הן לאור תפקידו הן לאור מעמדו בעיני ציבור הקוראים של העיתון. לשיטת הנתבעת, מדובר בפרסום החוסה תחת חופש הביטוי, ואין מטרתו לפגוע בתובעת, אלא להעלות שאלות ביקורתיות התורמות לשיח הציבורי. הנתבעת הוסיפה כי באותו ראיון הושמעה ביקורת גם כלפי גורמים אחרים ( ובכללם חברי כנסת ושרים), ועל כן, אין המדובר במתקפה אישית כנגד התובעת. הנתבעת הוסיפה כי יש לבחון את השאלה אם הפרסום מהווה לשון הרע גם על רקע סביבת הקוראים הרלוונטית; האקלים הפוליטי באותה עת ולאור מערכת היחסים הכללית בין התובעת לבין המגזר החרדי. בהתחשב בכל אלה, נטען כי דברי הביקורת שהושמעו הם לגיטימיים ואין בהם משום לשון הרע.

14. הפרסום השני מדגיש את המתח שבין הזכות לשם טוב לבין חופש הביטוי. שתי הזכויות האמורות " ניצבות שוות-מעמד במידרג זכויות האדם" (ראו, עניין בן גביר, בפסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה וההפניות שם). מן העבר האחד עומדת זכותה של התובעת לשם טוב, ומן העבר האחר עומדת זכותה של הנתבעת לחופש ביטוי, הבאה לידי ביטוי ביכולתה לפרסם מאמרים וכתבות שיש בהן כדי להעלות נושאים לדיון ציבורי, גם אם לעיתים נוקב וביקורתי.

עיון בפרסום מעלה כי מדובר בכתבה ארוכה, שכאמור, מתפרשת על פני כעמוד וחצי. האמירות אליהן הפנתה התובעת שזורות בכתבה ( וחלקן לא באופן רציף, כך שבין ביטוי לביטוי יש חלקים נוספים בכתבה שלא התייחסו לתובעת או שהתייחסו אליה, אך היא לא ראתה בהן לשון הרע). הכתבה בכללותה מתייחסת גם לגופים אחרים וגם לאנשים אחרים (מפלגות, חברי כנסת), והיא כוללת דברי ביקורת שמושמעים גם כלפי אחרים. למעשה, הכתבה כוללת גם התייחסויות נוספות לתובעת – ובכללן גם התייחסויות ביקורתיות – אולם התובעת לא תבעה בגינן. עיון בכתבה כמכלול מעלה כי הכתבה עוסקת גם בתובעת, אך לא רק בתובעת. בניגוד לפרסום הראשון, אין המדובר בכתבה המכוונת כלפי התובעת בלבד, אלא היא מציגה תפיסת עולם כוללת לגבי הדין האישי ולגבי גיורים. בכתבה יש התייחסויות להתבטאויות של אישים וגופים שונים, ובכללן מפלגות וחברי כנסת, וכן להצעות חוק בסוגיות של גיור והמעמד האישי.

חלק מהביטויים שהופנו בכתבה כלפי התובעת הם קשים וביקורתיים. כך, למשל, ההתייחסות הכללית בפתח הכתבה ל"זמורות רעים המבקשים לכלות את היסוד והשורש של עם ישראל" (שנאמרה באופן כללי, ולא בהתייחסות ספציפית כלפי התובעת). גם הטענה שהתובעת ורבניה מנסים לפגוע בעולם התורה היא ביטוי שוודאי אינו נעים לאוזן. יחד עם זאת, מרבית ההתייחסויות המופיעות בכתבה צריכות להיקרא על רקע מכלול הדברים. הביטויים אליהם הפנתה התובעת שזורים בתוך הכתבה. חלקם הם משפט שהוצא מתוך הקשר שלם, או משפט שצוטט כשבהמשכו פסקה נוספת. בקריאת הכתבה כולה מתקבל הרושם של ביקורת המושמעת כלפי התובעת וכלפי אחרים, אך לא במובן זה שכל אחד ואחד מן הביטויים מהווה לשון הרע. האדם הסביר שקורא את הראיון בכללותו מבין שישנה מחלוקת עניינית, מהותית, אידיאולוגית, בין הרב שרמן לבין התובעת. האמירות המופנות כלפי התובעת ( וגם כלפי אחרים) נקראות על רקע מחלוקת עניינית זו, ועל כן, לא בכולן יש משום לשון הרע ( ויש להניח כי אף אם היו נחשבות לשון הרע, אפשר שהייתה הצדקה להחיל בעניינן את הגנת הבעת הדעה).

15. יוצא דופן בעניין זה הוא הביטוי המייחס לתובעת שימוש בעדים פסולים לכתחילה. בניגוד לאמירות אחרות – שברור מתוכנן שהן כוללות מחלוקת על בחירת הדרך – האמירות בעניין זה מוצגות כעובדות ברורות שלא שנויות במחלוקת ועומדות ביסוד חילוקי הדעות בין הצדדים. כך, בראיון מצוין כי התובעת כותבת " רשמית בקובץ שלהם" שאם מגיע זוג חילוני ומבקש לכבד עד פסול, בקשתו תאושר, שאחרת הדבר ישניא עליהם את ההלכה. לכן, נכתב בראיון, "הם קובעים שיש לקבל עד שאיננו שומר מצוות ולסדר קידושין לכתחילה עם עדים פסולים". עבור התובעת, שלשיטתה רבניה עורכים חתונות על פי ההלכה, מדובר בלשון הרע. עניין זה יוצר אצל הקורא את הרושם שהתובעת " מתפשרת" בעניינים הלכתיים. הלכה למעשה, הקורא מקבל את הרושם שמדובר בעובדה שפורסמה על ידי התובעת בעצמה בקובץ רשמי מטעמה. אמירות כאלה עלולות היו לעשות את התובעת מטרה לבוז ולעג ואף לפגוע בעבודתה – במיוחד בהתחשב בעובדה שהכתבה פורסמה בצל בחירות שהתנהלו לתפקיד הרב הראשי לישראל.

על רקע מסקנה זו ייבחנו כעת טענות ההגנה ביחס לאמירה זו בלבד ולא ליתר האמירות שנכללו בכתבה. במאמר מוסגר יוער כי דומה שגם סיכומי הצדדים ביחס לפרסום זה התרכזו – בעיקרם – באמירה זו.

ההגנות

16. טענות ההגנה המרכזיות שהנתבעת התייחסה אליהן ( ביחס לשני הפרסומים) הם הגנת " אמת דיברתי" הקבועה בסעיף 14 לחוק, והגנת הבעת הדעה, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק. כמו כן טענה הנתבעת שעומדת לה ההגנה הקבועה בסעיף 15(2) לחוק, ולפיה חלה חובה עיתונאית, חברתית ומוסרית להביא את המידע לידיעת הציבור. כל אחת מן ההגנות תוצג תחילה, ולאחריה אבחן את יישום הפרסומים ביחס לכל הגנה.

הגנת אמת הפרסום

17. הגנת אמת הפרסום, הקבועה בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, דורשת התקיימות שני תנאים מצטברים לתחולת ההגנה: התנאי הראשון, שהדבר שפורסם היה אמת. עניין זה נבדק בדרך של השוואה בין המובן הרגיל של הפרסום לבין האמת העובדתית. הנטל להוכיח שהפרסום אמיתי מוטל על המפרסם, ובענייננו, הנתבעת. התנאי השני הוא שהיה בפרסום עניין ציבורי. במסגרת תנאי זה בוחן בית המשפט אם יש אינטרס חברתי להגן על הפרסום הפוגעני, למשל, כיוון שיש בו כדי לתרום תרומה ציבורית כלשהי, כדוגמת תרומה לשיח הדמוקרטי או למחלוקת ציבורית קיימת. בעוד התנאי הראשון בוחן באופן אובייקטיבי את הקשר שבין הפרסום לבין האמת, התנאי השני מעורר שאלה נורמטיבית שיש לה היבט ערכי ( ראו, עניין בן גביר, בפסקה 20 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה).

שתי הערות בעניין הגנת אמת הפרסום. ראשית, במסגרת המבחן האובייקטיבי בוחן בית המשפט אם הפרסום היה אמת ללא תלות בהבנת המפרסם. כלומר, ההגנה לא תחול על פרסום שגוי, גם אם המפרסם האמין בתום לב באמיתותו, וגם אם טעה טעות סבירה ביחס לאמיתות הדברים ( אורי שנהר דיני לשון הרע 216 (1997); להלן: שנהר). שנית, הגנת אמת הפרסום מבחינה בין ביטוי אמיתי לביטוי שקרי. ההגנה ניתנת לביטוי אמיתי שיש בו עניין לציבור גם אם יש בו פוטנציאל לפגיעה באדם או בתאגיד ( ראו, שנהר, בעמ' 228-227). לעומתו, ביטוי שקרי אינו זוכה להגנת אמת הפרסום גם אם יש בו עניין ציבורי ( ראו, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה (04.08.2008)).

תחולת הגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום הראשון

18. הנתבעת טענה אמנם שעומדת לה הגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום הראשון, אולם, הטענה הועלתה בקצרה בשולי סיכומי הנתבעת ולא נתמכה בדבר. כך, הנתבעת לא הבהירה מדוע לשיטתה מדובר בטענת אמת וממילא, לא הניחה תשתית כלשהי לביסוס היסוד הראשון של ההגנה. במיוחד הדברים אמורים שעה שהתובעת הבהירה – בכתבי הטענות, בתצהירים ובסיכומים – שהיא אינה ממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל וטענה זו לא הוכחשה על ידי הנתבעת.

הנתבעת טענה כי אפשר להסיק מסקנה גם מראיות נסיבתיות, ועל כן, היא יכולה לחסות תחת הגנה זו. אין לקבל את הטענה האמורה. כפי שהובהר לעיל, אמת הפרסום נבחנת על רקע האמת העובדתית ולא על פי הבנת המפרסם. לכן, בהיעדר ראיות לסתור את טענת התובעת לפיה מעולם לא מומנה על ידי הקרן החדשה לישראל, לא עלה בידי הנתבעת להוכיח את התנאי הראשון של ההגנה, כלומר, שהדבר שפורסם היה אמת. אוסיף עוד בהקשר זה שאין המדובר בפרט לוואי בכתבה שאין בו פגיעה של ממש, כאמור בסיפה של סעיף 14 ( והשוו גם, שנהר, בעמ' 221). זוהי מטרת הכתבה וזהו המידע המרכזי שהובא במסגרתה. על כן, אין הנתבעת נהנית מהגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום הראשון.

תחולת הגנת אמת הפרסום ביחס לפרסום השני

19. הנתבעת טענה כי הפרסום לפיו התובעת מאשרת בקובץ רשמי שניתן לאפשר מלכתחילה קידושין עם עדים פסולים חוסה אף הוא תחת הגנת אמת הפרסום. לתמיכה בטענה זו צירפה הנתבעת עותק ממאמר שנכתב על ידי הרב אברהם וסרמן ופורסם בכתב העת צהר. לטענת הנתבעת, מהמאמר עולה שניתן להכשיר עדים פסולים, ועל כן, אין לומר כי הטענה שהובאה בכתבה היא טענה שקרית. הנתבעת טענה שכתב העת הוא כתב עת רשמי של התובעת ובאישורה, ונראה כי הוא אינו מקבל לשורותיו פרסומים ומאמרי דעה הסותרים את השקפת עולמה ההלכתית של התובעת. הנתבעת הוסיפה כי ככל שמדובר בדעת מיעוט של כותב המאמר או שמדובר בעמדה שאינה מקובלת על התובעת, אזי לכל היותר ניתן לייחס לנתבעת טעות בתום לב. הנתבעת טענה כי העמדה המובאת במאמר – לפיה כביכול ניתן לאשר עדים פסולים בדיעבד ולא מלכתחילה – ניתנת לפרשנויות שונות, ואף אם הרב שרמן או הנתבעת פירשו אותה באופן שאינו עולה בקנה אחד עם פרשנות התובעת, אין בכך כדי להעיד על חוסר תום לב מצד הנתבעת. ממילא, נטען כי גם אם פרט כלשהו באמירתו של הרב שרמן אינו נכון, אין בכך כדי לשלול את אמיתות הפרסום בכללותו. הדברים אמורים במיוחד, לפי הטענה, בשים לב לעמדתה ההלכתית של הנתבעת, לפיה לא ניתן להכשיר עדים מסוג זה, בין מלכתחילה ובין בדיעבד.

התובעת טענה מנגד כי מדובר בטענה עובדתית שקרית וכי אין בנמצא קובץ רשמי כלשהו שבו נכתב שניתן מלכתחילה לקבל עדים שאינם שומרי מצוות. התובעת הפנתה לפרסומים רשמיים שלה מהם עולה כי רבני התובעת כפופים לכללי ההלכה ולהוראות הרבנות הראשית, לרבות בדבר הצורך בעדים שומרי שבת ולא קרובים ביניהם ולא קרובים של בני הזוג. ביחס למאמר שהציגה הנתבעת טענה התובעת כי מדובר בכתב עת שהוא במה לבירורים רעיוניים ולא בפרסום שמהווה הנחיה רשמית של התובעת. על כן, נטען כי אין לראות בפרסום בביטאון ככזה המשקף את עמדתה הרשמית של התובעת. התובעת הוסיפה כי כותב המאמר אמנם היה חבר עמותה בעבר, אולם לא היה לו כל תפקיד רשמי בעמותה והוא אף פרש מחברות בארגון. התובעת הוסיפה כי ממילא גם במאמר לא נכתב שניתן לקבל עדים פסולים מלכתחילה, אלא נכתב שם שניתן להכשיר עדים אלה בדיעבד. לטענת התובעת, ההבחנה בין פעולה לכתחילה לבין אישור בדיעבד היא הבחנה ידועה בעולם ההלכתי, ועל כן, אין להניח שלנתבעת לא הייתה ברורה הבחנה זו.

20. אפתח תחילה בשאלת התקיימות התנאי הראשון, שעניינו היות הפרסום אמת. הפרסום מתייחס לכך שהתובעת מפרסמת במקור רשמי שלה כי רבניה " קובעים שיש לקבל עד שאיננו שומר מצוות ולסדר קדושין לכתחילה עם עדים פסולים". הרכיב המרכזי בעניין זה מתייחס לטענה לפיה לכתחילה מאפשרים רבני התובעת קידושין עם עדים פסולים.

כפי שצוין לעיל, כדי לעמוד בתנאי הראשון של הגנת אמת הפרסום נדרש להראות כי מדובר בפרסום שהוא נכון מבחינה עובדתית. הפרסום השני כולל שתי טענות מרכזיות. הראשונה, הטענה כי הדבר התפרסם במקור רשמי של התובעת. השנייה, הטענה לגופה, לעניין הנכונות לערוך קידושין עם עדים פסולים. לא מצאתי כי הרכיב הראשון של הפרסום אינו אמת. התובעת לא הכחישה את העובדה שכתב העת הוא פרסום רשמי שלה, אלא טענה שאין לראות באמור בו משום הנחיה מחייבת שלה, אלא במה להעלאת רעיונות כלליים. גם בהנחה שהביטאון אכן משמש אך במה להעלאת רעיונות כלליים, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין היות הביטאון פרסום רשמי של התובעת. ספק אם למתבונן מבחוץ ברורה ההבחנה אותה יוצרת התובעת, ובעיקר, ספק אם הבחנה זו משפיעה על ניתוח האמירה לפיה מדובר בפרסום רשמי.

21. שונים הדברים ביחס לרכיב השני של הפרסום, במסגרתו נטען כי רבני התובעת " קובעים שיש לקבל עד שאיננו שומר מצוות ולסדר קדושין לכתחילה עם עדים פסולים". התובעת ציינה כי טענה זו אינה נכונה מבחינה עובדתית ואף צירפה פרסומים רשמיים שבהם נכתבו התנאים לעדים לקידושין. ספק אם אין די בכך כדי לקבוע שהפרסום לא שיקף את האמת העובדתית. בעניין זה חשוב להבהיר שאף אם הנתבעת האמינה בתום לב באמיתות הפרסום שבוצע על ידה, אין הדבר מעלה או מוריד לעניין הגנת אמת הפרסום. זאת, כיוון שכפי שהובהר לעיל, הגנת אמת הפרסום לא תחול על פרסום שגוי, גם אם המפרסם האמין באמיתותו, וגם אם טעה טעות סבירה ביחס לאמיתות הדברים ( שנהר, בעמ' 216). בנסיבות אלה, אף בהנחה שמדובר בפרשנות בתום לב של המאמר, אין בכך די כדי לחסות תחת הגנת אמת הפרסום.

גם לגופם של דברים, ובהנחה שהנתבעת הסתמכה על האמור במאמר, ספק אם אופן הצגת הדברים בפרסום משקף במלואו את האמור במאמר. עיון במאמר – שצורף על ידי הנתבעת – מעלה כי הוא כולל סקירה של פוסקים שונים בעניין של פסילת עדים. בסיכום המאמר נכתב כך:

"1. מימי בעלי התוספות... כבר התעוררה שאלת כשרותם של עדי גיטין וקידושין, שלכאורה נפסלים בנוכחותם של הקרובים. מספר פתרונות נאמר לזה, והידוע שבהם – ייחוד של שני עדים מסוימים דוקא. לכן, מובן שהטוב ביותר הוא שהרב מביא עמו עד כשר נוסף, ומייחד את עצמו ואת האיש הנוסף שעמו בלבד להיות עדי הקידושין.
2. לא תמיד הפתרון הנ"ל אפשרי, ובימינו קורה הרבה שקשה להשיג בחופה עדים כשרים, או שבעלי השמחה מעוניינים דוקא בעדים שבחרו, והם אינם שומרי מצוות, ואם נפסול אותם – תהיה קפידא ותרעומת ושנאת ההלכה. ויש גם מקרים שאומרים לרב שהעדים שומרי מצוות, ואח"כ מתברר שאינם כן. לכן בדיעבד, כשאין מוצא, לענ"ד אפשר להכשיר עדים כאלה, אלא לא יאמר הרב שמייחד דוקא אותם להיות עדי הקידושין! ועדיף – אם אפשר – שיאמר בשקט לעד כשר שמצא, שיתבונן ויהיה עד על הקידושין.
3. גם אם בטעות ייחד את העדים – לא נפסלו הקידושין בדיעבד, וזאת עפ"י דעת גדולי זמננו, כמובא לעיל מה'שרידי אש' והרב הרצוג."

יוער תחילה כי הפרשנות המלאה של הדברים המוצגים במאמר לא התבררה בתביעה שלפניי. משהצדדים בחרו לוותר על חקירות נגדיות, לא ניתן היה לברר לא את הפרשנות שהצדדים נותנים לאמור במאמר וגם לא את הבנתם את האמור בו. יחד עם זאת, בחינת הדברים מעלה ספק אם העמדה המוצגת במאמר היא נחרצת כפי שהוצגה בפרסום. בנסיבות אלה, דומה כי לכל הפחות ניתן לקבוע כי המאמר מציג דרכים שונות להתמודדות עם מצבים שבהם מבקשים בני זוג שהעדים יהיו עדים פסולים; וגם אם אפשר שניתן לקרוא למאמר פרשנות המאפשרת עריכת קידושין עם עדים פסולים, ספק רב אם ניתן לקרוא למאמר עמדה נחרצת כפי שהוצגה בראיון, ולפיה " יש לקבל" עד פסול ולסדר קידושין לכתחילה עם עדים פסולים.

22. כדי ליהנות מהגנת אמת הפרסום, "הפרסום נדרש לשקף אמת ' שלמה'. כלומר, שלא ייעדרו ממנו פרטים המשנים את הרושם הכללי המתקבל מהפרסום, וכן שלא ייכללו בו פרטים משמעותיים שאינם נכונים" (ראו, דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, פסקה 28 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס, (18.9.2014); להלן: עניין דיין). הלשון הנחרצת שבה נעשה שימוש בפרסום אינה משקפת את המורכבות העולה מן המאמר ואת הפתרונות המוצעים על ידי מחבר המאמר. הפרסום גם אינו תואם את האמור בכתבה שלפיו לעניות דעתו של הכותב ניתן להכשיר את העדים בדיעבד. במובן זה, גם אם ניתן לפרש את המאמר בדרכים שונות, אין מדובר בדרך בלעדית כפי שהדבר מוצג בכתבה. למעשה, הייתה זו הנתבעת שטענה בסיכומיה שהמאמר ניתן לפרשנויות שונות. עמדה זו אינה מתיישבת עם האופן שהדברים השתקפו בכתבה. על כן, והואיל ושאלת אמיתות הפרסום נבחנת באופן אובייקטיבי וללא תלות בהבנת המפרסם, גם אם שגה בתום לב ביחס לאמיתות הדברים, לא ניתן לומר כי מדובר בטענה שחוסה תחת הגנת אמת הפרסום.

23. נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לבחון את התקיימות התנאי השני, שעניינו קיומו של עניין ציבורי. התוצאה, איפוא, היא שהנתבעת אינה חוסה תחת הגנת אמת הפרסום ביחס לשני הפרסומים שבוצעו.

הגנת הבעת הדעה

24. סעיף 15(4) לחוק איסור לשון הרע קובע את התנאים להגנת הבעת הדעה כדלקמן:

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
...
(4) הפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לענין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;

כדי ליהנות מהגנת הבעת הדעה יש לעמוד בשלושה תנאים מצטברים. ראשית, יש להראות כי הפרסום מהווה הבעת דעה. שנית, הבעת הדעה צריכה להתייחס לעניין ציבורי הנוגע להתנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי. שלישית, הפרסום נעשה בתום לב. יוער תחילה כי דומה שלא הייתה מחלוקת בין בעלי הדין ביחס להתקיימות התנאי השני – היינו העובדה ששני הפרסומים מתייחסים להתנהלות התובעת כגוף שפועל בזירה הציבורית. משכך, ההתייחסות להלן תהא לשני התנאים האחרים: היות הפרסום בגדר הבעת דעה, אשר נעשתה בתום לב.

25. השאלה מתי ביטוי מהווה הבעת דעה אינה פשוטה להכרעה. זוהי " סוגיה עובדתית משפטית מעורבת" הנבחנת " על-פי השכל הישר וכללי ההיגיון" לאחר עיון בפרסום בשלמותו ( ע"א 259/89 הוצאת מודיעין בע"מ נ' ספירו, פ"ד מו(3) 48, 55 (1992); להלן: עניין ספירו). בהקשר זה נקבע בעבר כי יש לבחון את הכתבה בכללותה ולהביא בחשבון גם את ההקשר הענייני שבו נכתבו הדברים ( ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן, פ"ד נו(3) 245, 263 (18.2.2002)). עוד נקבע, כי נדרש שיובן שהפרסום אינו אלא הבעת דעה ( ראו, שנהר, בעמ' 310-309), וכי במקרה שבו ישנו קושי לסווג את העובדות מהבעת הדעה, יש ליתן משקל לשיקולי מדיניות, ובהם, למשל, האם מדובר בעניין מרכזי בכתבה אם לאו והאם מדובר בדמות ציבורית או בעניין ציבורי ( שם, בעמ' 266-265).

הגנת הבעת הדעה עשויה להתייחס לעובדות המפורטות בפרסום ולצידן להבעת הדעה ביחס לעובדות ( עניין ספירו, בעמ' 54). בעוד שלגבי החלק של הבעת הדעה לא נדרש שהפרסום יהיה אמת, הרי בכל האמור בתיאור העובדתי הנכלל בפרסום " חייב המפרסם לדבוק באמת, ואינו יכול לכלול עובדות לא אמיתיות". ככל שהעובדות שביסוד הכתבה אינן אמת, "אין מקום להחלת ההגנה הקבועה בסעיף 15(4)" ( שם, וראו גם ההפניות באותו עמוד). הרציונל בהבחנה זו נובע מהאיזון שבין חופש הביטוי והבעת הדעה לבין הפגיעה בשם הטוב. ככל שמדובר בהבעת דעה, יש להניח שגם הקורא או השומע מתייחסים לדברים בעירבון מוגבל. לעומת זאת, כאשר הפרסום מוצג כאמת עובדתית, הנטייה היא לקבל את הדברים כהווייתם. על כן – ובמיוחד כאשר מדובר בטענות עובדתיות שאינן אמת – אין הצדקה להרחיב את חופש הביטוי באצטלה של הבעת דעה ( ראו, עניין בן גביר, פסקה 13 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל וההפניות שם).

26. הדרישה השנייה, דרישת תום הלב, חלה על כל סעיפי המשנה של סעיף 15 לחוק. דרישת תום הלב מערבת יסודות אובייקטיביים וסובייקטיביים. לאורך השנים עמדה הפסיקה על מספר שיקולים להערכה אם הפרסום נעשה בתום לב, ובהם: האם הפרסום נעשה בכוונת זדון; האם הפרסום נסב על דמויות ציבוריות ועל סוגיות פוליטיות או אקטואליות שלציבור יש עניין בהן; האם לשון הפרסום, הנוסח, ההיקף, או הסגנון מעידים על כך שמדובר בפרסום מידתי ( במיוחד על רקע העניין שבו עוסק הפרסום); האם ננקטו אמצעים לבירור אמיתות הדעה; והאם המסקנה המפורטת במסגרת הבעת הדעה היא סבירה בשים לב לעובדות המפורטות בפרסום ( ראו, עניין בן גביר, בפסקה 32 לפסק דינו של כב' השופט א' ריבלין, והאסמכתאות הנזכרות שם).

הנטל להוכחת תום לב מוטל על המפרסם ( שנהר, 256). סעיף 16 לחוק קובע חזקות לעניין קיומו או היעדרו של תום לב. מדובר בחזקות ניתנות לסתירה, ועל כן, אם יוכיח מפרסם שעשה את הפרסום באחת הנסיבות הקבועות בסעיף 16( א), יעבור הנטל לתובע לסתור את החזקה ולהוכיח שהפרסום לא בוצע בתום לב. בדומה, יכול תובע להוכיח שהפרסום בוצע בנסיבות השוללות את ההגנה, כאמור בסעיף 16( ב), והנטל להוכיח שהפרסום בוצע בתום לב יועבר לנתבע. סעיף 16 קובע כדלקמן:

16. (א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב.
(ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:
(1) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא האמין באמיתותו;
(2) הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא;
(3) הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15.

חזקות תום הלב המפורטות בסעיף 16 כוללות יסוד חיובי ויסוד שלילי. היסוד החיובי בא לידי ביטוי בבחינה כי הפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות. היסוד השלילי בוחן אם המפרסם התכוון לפגוע במידה גדולה יותר משהיה נחוץ להגנת הערכים המוגנים. שאלה זו נבדקת, בין היתר, על רקע הקשר שבין אופי הפרסום להיקף הפגיעה שנגרמה. ככלל, אמונה כנה באמיתות הפרסום מהווה אינדיקציה לקיומו של תום לב ולהפך; אולם אין די באמונה באמיתות הפרסום כדי לבסס בהכרח את קיומו של תום הלב ( שנהר, בעמ' 262-261). בדומה, מניעי הפרסום עשויים להעיד על תום לב או על היעדרו, וכך גם ילמדו על תום הלב רכיבים התנהגותיים עובדתיים, כדוגמת התנהגותו של המפרסם קודם לפרסום והיקפו של הפרסום. למשל, הימנעות מבדיקת אמיתות הפרסום טרם פרסומו עשויה להקים חזקה שהפרסום נעשה בחוסר תום לב. גם תוכן הפרסום יהווה אינדיקציה לתום לב או שלילתו. פרסום שאינו פוגע מעבר לסביר ובלשון מתונה עשויים להעיד על תום לב, ולעומת זאת, פרסום שכולל פרטים לא מדויקים או השמטה מכוונת של פרטים חשובים עשוי להעיד על חוסר תום לב ( שנהר, בעמ' 264). בהקשר של תום לב בהבעת דעה תיבחן גם מידת הקשר ההגיוני שבין הדעה שהובעה לבין הנתונים שעליהם היא מסתמכת.

תחולת הגנת הבעת הדעה ביחס לפרסום הראשון

27. טענת ההגנה המרכזית שהנתבעת התייחסה אליה היא כי הפרסום הראשון מהווה הבעת דעה שנעשתה בתום לב בהתאם לסעיף 15(4) לחוק. הנתבעת טענה כי הפרסום נעשה תוך נקיטת הזהירות המתחייבת מכללי הנתבעת, ומתוך חובה עיתונאית להעלות לשיח הציבורי דעות שונות. הנתבעת הוסיפה כי בהתאם להלכה הפסוקה, מותר לעיתונאי להסיק את האמת גם מראיות נסיבתיות.

28. הפרסום הראשון כלל עובדה מרכזית אחת – עובדת מימונה של התובעת בידי הקרן החדשה לישראל. זוהי עובדה ולא הבעת דעה. עובדה זו אינה אמת. הנתבעת אף לא טענה אחרת בסיכומיה, אלא טענה באופן כללי שניתן להסיק את המסקנה מתוך ראיות נסיבתיות. ניתן להניח שהכוונה הייתה לדברי מנכ"לית הקרן החדשה, שצוטטו בכתבה. אלא שבדברי המנכ"לית שהובאו בכתבה אין התייחסות מפורשת לתובעת, ועל כן, לא הובהר מה בראיות הנסיבתיות הוביל למסקנה זו. כפי שצוין בהרחבה לעיל, הכתבה אינה כוללת אמירה ברורה ומפורשת שהתובעת ממומנת על ידי הקרן החדשה לישראל, אולם הדבר משתמע באופן מתבקש מהכתבה ואינו מנוסח בדרך של הבעת דעה הנלמדת מתוך ראיות נסיבתיות. עניין זה בולט על רקע העובדה שיש בכתבה גם רכיבים שהם בגדר הבעת דעה. למשל, עצם העלאת השאלה לעניין מקורות המימון של הקמפיין של התובעת מהווה הבעת דעה, אולם הטענה לפיה: "...את התשובות לתמיהות הללו תוכלו למצוא בשורות הבאות" מלמדת על ההתייחסות לעובדה, שהיא המימון על ידי הקרן החדשה. בעניין זה ספק אם ניתן לומר שמדובר בהבעת דעה, ודומה כי יש בדברים אלה ציון של עובדה שהסתברה כשגויה. בנסיבות אלה, ספק אם ניתן לחסות תחת הגנת הבעת הדעה שעה שהעובדות שעליהן מתבססת הדעה אינן אמת.

29. מכל מקום, לא ראיתי צורך להכריע בעניין זה ולוּ משום שלגישתי לא מתקיים התנאי השני, שעניינו דרישת תום הלב. זאת, משני נימוקים מרכזיים. ראשית, התובעת פנתה לנתבעת סמוך לאחר פרסום הכתבה וביקשה שתפורסם הודעת תיקון. הנתבעת לא עשתה כן ( ולמעשה, כלל לא הגיבה למכתב התובעת). בהתאם לסעיף 17 א לחוק, די בכך שאמצעי תקשורת שפרסם לשון הרע לא פרסם תיקון או הכחשה לבקשת נפגע מלשון הרע, כדי לשלול מעורך אמצעי התקשורת, למי שהחליט בפועל על הפרסום או לאחראי על אותו אמצעי תקשורת, את הגנת תום הלב ( ראו, שנהר, 258-257). הנתבעת טענה בסיכומיה כי על רקע שינויים ארגוניים רחבים שהתקיימו בנתבעת ובצוות הנהלת העיתון קיים קושי לברר אם הפנייה הנטענת של התובעת התקבלה במשרדי הנתבעת. משכך, נטען כי אין בעניין זה לבדו כדי לשלול את הגנת תום הלב של הנתבעת.

טענה זו של הנתבעת נטענה לראשונה בסיכומים. היא לא נטענה בכתבי הטענות או בתצהירים. עניין זה מעורר קושי משמעותי וספק אם אין בו משום הרחבת חזית. ממילא, הנתבעת לא פירטה האם ביצעה בירור פנימי לצורך בדיקה אם המכתב האמור התקבל במשרדיה. ככל שבוצע בירור כאמור, כלל לא פורט מה בוצע במסגרתו. לכל הפחות דומה כי היה על הנתבעת לתמוך טענה זו בתצהיר מטעמה, שיבהיר מדוע התעורר קושי לברר את הפרטים האמורים. בהיעדר פרטים כלשהם על הבירור או על הקושי לבצעו, לא ברור על מה נסמכת טענת הנתבעת בעניין זה. בנסיבות אלה, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענת התובעת לפיה נשלחה אליה דרישה לפרסום תיקון והיא נמנעה מכך. יש להוסיף עוד בהקשר זה כי גם לאחר קבלת כתב התביעה לא פעלה הנתבעת לפרסום הודעת תיקון, אף שהטענה בדבר משלוח המכתב האמור נזכרה עוד בכתב התביעה.

30. שנית, סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע כי חזקה על נתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם, בין היתר, הנתבע לא נקט אמצעים סבירים להיווכח אם הוא אמת טרם הפרסום. טענת התובעת לפיה מעולם לא קיבלה מימון מהקרן החדשה לא נסתרה על ידי הנתבעת. בנוסף, לא הוכח שהנתבעת נקטה אמצעים כלשהם לבירור טענה זו. כך, בפרסום לא נכתב מי העיתונאי שכתב את הכתבה ( והדבר גם לא הובהר בתצהירי העדות הראשית). על כן, לא ניתן היה לברר באמצעותו את האמצעים שננקטו. גם עורך העיתון, שהגיש תצהיר מטעם הנתבעת, לא טען בתצהירו שננקטו אמצעים לברר אם יש אמת בפרסום. בכלל זאת, הנתבעת לא פנתה לתובעת לבירור מקורות המימון שלה, ולא נטען בתצהירי הנתבעת כי נקטה אמצעי אחר לבירור האם התובעת זוכה למימון מהקרן החדשה, לרבות פנייה לקרן החדשה או לרשם העמותות. בנסיבות אלה, ובהיעדר ראיות לסתור, אין אלא לקבוע שהנתבעת בחרה לפרסם את הכתבה מבלי שאמיתות הדברים נבדקה טרם הפרסום. המסקנה, על כן, היא שלא עומדת לנתבעת הגנת הבעת הדעה ביחס לפרסום הראשון.

תחולת הגנת הבעת הדעה על הפרסום השני

31. כפי שצוין בראשית הדברים, הגנת הבעת הדעה מובחנת מהגנת אמת הפרסום בכך שלא נדרש בהכרח שהפרסום יהיה אמת, ובלבד שמדובר בהבעת דעה. יחד עם זאת, ככל שמדובר בציון עובדה – שלצידה הבעת דעה – נדרש כי העובדה המפורטת תהיה אמת ( ד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' הוצאת עיתון " הארץ" בע"מ, פ"ד לב(3) 337, 352 (1978); להלן: עניין חברת החשמל). כלומר, בבחינת הקשר שבין הגנת אמת הפרסום לבין הגנת הבעת הדעה, "התחליף" לדרישת האמת בהגנת אמת הפרסום הוא כי הפרסום יובן כהבעת דעה ולא כהצגה של עובדות אובייקטיביות ( ראו, שנהר, בעמ' 308). בעניין חברת החשמל קבע בית המשפט כי הבעת דעה יכולה להתייחס לעניינים של " טעם וריח", וכן לכלול תיאור של מצב עובדתי, ובלבד שזה ינוסח כדעה. עוד נקבע כי פרסום ייחשב כהבעת דעה אם כך יבין את הפרסום האדם הסביר שקורא את הפרסום בכללותו.

32. בעניין שלפניי, בחינת הכתבה בכללותה מעלה כי יש בה עירוב של אמירות שהן בגדר הבעת דעה לצד אמירות עובדתיות המתייחסות למצב נתון וקיים. בכל האמור בהתייחסות לעריכת קידושין עם עדים פסולים נקט המאמר לשון ברורה וקטיגורית ממנה עולה כי הטענה אינה בגדר הבעת דעתו של המרואיין כי אם נתונים שנכתבו במקור רשמי של התובעת ( השוו, עניין חברת החשמל, בעמ' 345). ככלל, כדי להיחשב הבעת דעה על הלשון להעיד על כך שמדובר בביקורת או בהבעת דעה ולא בציון של פרט עובדתי. בנסיבות שבהן מובהר לקורא המאמר כי הדברים נכתבו במקור רשמי של התובעת, ספק אם כלל ניתן להעלות טענה לתחולתה של הגנת הבעת הדעה, שהרי הדברים לכאורה אינם משקפים את עמדתו של המרואיין אלא את עמדתה המפורשת של התובעת. דומה כי די בכך כדי לדחות את הטענה לפיה חלה על הדברים הגנת הבעת הדעה.

33. מעבר לאמור, הגנת הבעת הדעה מותנית בכך שלצידה יציין המפרסם את העובדות שעליהן היא מסתמכת ( גם אם לא בהכרח את כולן; ראו, ע"א 723/74 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ"ד לא(2) 281, 321 (1977)). כמו כן נדרש המפרסם להראות שניתן היה להסיק את אותה מסקנה באופן סביר מעובדות האמת שעליהן היא מסתמכת ( ראו, שנהר, בעמ' 318). בעניין הנוכחי, כפי שנבחן לעיל, לא הוצגה בפרסום העמדה המלאה שהובעה במאמר. ככל שזו הייתה מוצגת, ולאחריה הייתה מובעת ביקורת על התובעת בשל עמדה זו ( ובפרט על רקע דברי הנתבעת לפיה לשיטתה לא ניתן להכשיר עדים פסולים בין לכתחילה ובין בדיעבד), אפשר שהדבר היה מוגן במסגרת הגנת הבעת הדעה ( השוו, עניין חברת החשמל, בעמ' 350). אלא שבפועל, הדברים לא הוצגו כך. כפי שצוין לעיל, הנתבעת טענה בסיכומיה כי האמור במאמר נתון לפרשנויות שונות. משזו עמדתה, מדוע הוצג העניין בפרסום כאילו מדובר בסוגיה עובדתית שאין עליה עוררין?

במכלול נסיבות העניין, לפיכך, סבורתני כי הצגת הדברים בפרסום לא הייתה מן הסוג של הבעת דעה, אלא של ציון עובדה. ממילא, גם אם הייתה זו הבעת עמדה, לא הוצגו לקורא העובדות המלאות עליהן היא מבוססת. על כן, לא מתקיים התנאי הראשון של הגנת הבעת הדעה. משזו המסקנה אליה הגעתי מתייתר הצורך לבדוק את התקיימות יתר התנאים.

הגנת העיתונאות האחראית

34. הנתבעת הוסיפה כי הפרסומים עוסקים בנושאים שיש חובה עיתונאית חברתית ומוסרית להביאם לידיעת הציבור, כאמור בסעיף 15(2) לחוק, והם בגדר הבעת דעה בתום לב. הנתבעת הוסיפה בהקשר זה כי היא פעלה בהתאם לסטנדרט העיתונאות האחראית, ועל כן, הפרסומים חוסים תחת הגנה זו.

שאלת החובה לפרסם בהקשרם של גופי תקשורת והעיתונות נדונה בהרחבה בעניין דיין. בית המשפט העליון עמד על חשיבותו של חופש הביטוי כהיבט חיוני בחיים הדמוקרטיים. גם בעניין שלפניי נכונה אני להניח כי הנתבעת, כהוצאה לאור של עיתון, סברה שמוטלת עליה חובה חוקית להביא לידיעת הציבור את עניין מימון התובעת ותפיסתה ההלכתית בענייני עריכת נישואין. השאלה היא האם הפרסומים בוצעו בתום לב, ובהקשר ספציפי יותר – כפי שעמדה עליו הנתבעת – בהתאם לסטנדרט של עיתונאות אחראית. הקריטריונים לבחינה אם אמצעי תקשורת פעל בהתאם לסטנדרט העיתונאות האחראית הותוו בפסק הדין בע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך, בפסקאות 30-29 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן (8.2.2012). שם נקבע כי יש לבחון שתי קבוצות מרכזיות של קריטריונים: התנהלות המפרסם ובעיקר הפעולות שביצע טרם הפרסום, והשנייה, אופי הפרסום עצמו. במישור התנהלות המפרסם, יש לבחון אם המפרסם הסתמך על מקורות מהימנים, ובכלל זאת, אם הוא ביקש את התייחסותו של מי שעלול להיפגע מהפרסום. בפסק הדין נקבע כי הפנייה למי שעלול להיפגע מהפרסום אינה נובעת רק מענייני הגינות, אלא מן העובדה "... [ ש]ברגיל, בידיו של הנפגע יהיה המידע הטוב ביותר ביחס לדברים המיוחסים לו" (שם, פסקה 29 לפסק דינו של כב' השופט ע' פוגלמן). עוד נקבע כי יש לבחון את אמונת המפרסם באמיתות הדברים ואם שוכנע כי הפרסום משקף את האמת כהווייתה. ביחס לפרסום עצמו נקבע כי יש לבחון אם מדובר בפרסום סביר ומידתי שאינו נוקט לשון חורצת דין ביחס לענייניים שאינם ודאיים; אם בוצעה הצגה הוגנת ומאוזנת של עובדות הפרסום, וזאת, בין היתר, על רקע הידיעות שעמדו לפני העיתונאי, ואם פרסום החלק הפוגעני היה הכרחי להשגת תכלית הפרסום. קריטריונים אלה אושררו גם בדיון הנוסף באותו עניין, שם נקבע עוד, מפי הנשיא א' גרוניס, כי חובתו של מפרסם לאמת את העובדות טרם הפרסום היא חלק מהאמצעים הסבירים שמצופה ממפרסם לנקוט טרם הפרסום, כמו גם לפרסם תיקון או הכחשה לבקשת הנפגע ( עניין דיין, בפסקה 76 לפסק דינו של כב' הנשיא א' גרוניס). לבסוף נקבע כי פנייה מוקדמת של המפרסם לנפגע מן הפרסום ומתן הזדמנות סבירה להגיב לפרסום היא " אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית" (שם, שם).

35. טענות הנתבעת בעניין תחולתה של הגנת העיתונאות האחראית היו כלליות ולא מפורטות. הנתבעת טענה בסיכומיה כי פעלה " תוך נקיטת זהירות המחויבת על פי כללי הארגון", אולם היא לא פירטה מהם אותם אמצעי זהירות בהם נקטה. כך למשל, הנתבעת לא הפנתה לנהלי עבודה פנימיים לפיהם היא פועלת לשם אימות המידע המפורסם, ולא הבהירה מדוע לא פנתה לתובעת לשם קבלת תגובתה לפרסום. בכל האמור בפרסום הראשון, כלל לא נטען שננקטו פעולות כלשהן לביסוס אמיתות המידע שפורסם. משהכתבה לא כללה את שמו של העיתונאי שכתב אותה, הדבר אף לא הובהר בתצהירים ולא היה גורם שהצהיר על המהלכים שננקטו לבדיקת המידע. בכל האמור בפרסום השני, הנתבעת טענה שלא ראתה צורך לפנות לתובעת לצורך אימות המידע על רקע המאמר שפורסם והואיל והאמינה בתום לב בנכונות הדברים שנכתבו בכתבה. גם בהנחה שכך היה, הנתבעת לא הבהירה מדוע לא פנתה לתובעת לשם מתן הזדמנות להגיב לפרסום. כפי שצוין לעיל, זו נחשבת " אחת האינדיקציות החשובות" במילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית. בנוסף לכך, הנתבעת לא הבהירה מדוע לא פרסמה תיקון או הכחשה לאחר שהתבקשה במפורש לעשות כן. טענות הנתבעת בעניין זה לא היו משכנעות. כפי שנזכר לעיל, ביחס לפרסום הראשון טענה התובעת שהיא איננה יכולה לברר אם קיבלה את הדרישה לפרסום תיקון. ביחס לפרסום השני הנתבעת לא הכחישה את העובדה שקיבלה דרישה מפורשת לפרסום תיקון או הכחשה, אלא טענה כי הבקשה הועברה אליה בזמן שהצדדים היו בהליך גישור והיא העבירה את תגובתה לתובעת באותו מועד. הנתבעת טענה כי הואיל והליכי הגישור חסויים, לא יכולה הייתה להביא עמדתה לפני בית המשפט. טענה זו מוקשית. שעה שהדברים הועמדו במפורש בכתב התביעה, לא הונח טעם כלשהו מדוע עניין זה חוסה תחת הגישור בין הצדדים. התובעת אף ציינה במפורש בכתב התביעה כי קיבלה את תשובת הנתבעת וכי לא תצרפה לכתבי הטענות אלא בהסכמת הנתבעת נוכח העובדה שהמכתב הועבר אליה בהליך הגישור. בנסיבות אלה, ברי שנתונה הייתה לנתבעת הסכמת התובעת, ועל כן, ככל שביקשה לצרף את המכתב או לחלופין לפרסם הודעה הבהרה, יכולה הייתה לעשות כן. משאלה לא נעשו, אין לומר כי הנתבעת הניחה טעם משכנע מדוע לא פורסמה הודעת הבהרה או תיקון. לזאת יש להוסיף כי הנימוקים שהובאו לעיל לעניין ההצגה הנחרצת של עמדת התובעת לכאורה במסגרת הכתבה מקשים אף הם על תחולת הגנה זו. כפי שצוין, משהנתבעת בעצמה סברה בסיכומיה שהדברים שנכתבו במאמרו של הרב וסרמן ניתנים לפרשנות, לכל הפחות דומה כי עמדה זו צריכה הייתה לקבל ביטוי בכתבה.

השימוש בלוגו ( סמליל) של התובעת

36. התובעת הלינה על כך שבמסגרת הפרסום הראשון נעשה שימוש בלוגו של התובעת באופן שהוא הוצמד ללוגו של הקרן החדשה לישראל כך שיצר מעין לוגו אחד משותף. לטענת התובעת, הלוגו שלה הוא יצירה כהגדרתה בחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007, ועל כן, השימוש שנעשה בו במסגרת הכתבה מהווה הפרה של זכויות יוצרים, לרבות הפרה של הזכות המוסרית. בסיכומים טענה התובעת כי אמנם דיווח עיתונאי מהווה " שימוש הוגן" המאפשר לפרסם דבר המוגן בזכויות יוצרים מבלי לבקש רשות או לשאת בתשלום, אולם לשיטתה, נוכח העובדה שהפרסום מציג עובדות שווא, אין ביכולתו לחסות תחת הגנת הפרסום העיתונאי לצורך שימוש הוגן. הנתבעת לא חלקה מבחינה משפטית על כך שהלוגו מהווה יצירה, אולם טענתה המרכזית הייתה שלא הייתה הפרה של החוק וכי הלוגו הובא כמות שהוא מבלי שבוצעו בו שינויים כלשהם. לכן, לטענתה, לא הייתה הפרה של חוק זכות יוצרים.

עיון בפרסום הראשון מעלה כי לצד הכתבה פורסם גם הלוגו של התובעת, ומתחתיו הלוגו של הקרן החדשה לישראל. שניהם הוצבו בצמידות האחד מתחת לשני, כך שהעין הצופה יכולה לראות שניהם יחדיו. הנתבעת לא הכחישה שהצמידה את שתי תמונות הלוגו, אלא לטענתה הדבר נבע משיקולי עריכה ועימוּד. יוער תחילה כי משלא התקיימו חקירות נגדיות לא התברר לפניי עניין זה עד תום, הגם שיש משקל לטענת התובעת לפיה ספק אם שיקולי עריכה עמדו ביסוד הצמדת שתי תמונות הלוגו, וזאת בשים לב לעובדה שלצד הכתבה פורסמה גם תמונה גדולה של בית הדין הרבני שאפשר שניתן היה להקטינה. מכל מקום, לא שוכנעתי כי עצם ההצמדה של שתי תמונות הלוגו היוותה סילוף או שינוי צורה של הלוגו של התובעת. לצופה בתמונה ברור שיש הפרדה בין הלוגו של התובעת לזה של הקרן החדשה, ולא נוצר לוגו חדש משולב של השניים. ניכר כי השימוש בלוגו נועד להעצמת הקשר בין שני הגופים, כך שלקורא הכתבה תהא גם תמונה ויזואלית של האמור בה. יחד עם זאת, אין הדבר עולה כדי הפרה של הזכות המוסרית, כקבוע בחוק זכות יוצרים, באופן המזכה בפיצוי נפרד בעניין זה.

הסעד

37. הסעד המרכזי בגין פגיעה בשם טוב הוא פסיקת פיצויים שמטרתם השבת המצב לקדמותו והעמדת הנפגע במקום שבו היה אלמלא בוצע הפרסום. פסיקת הפיצוי גם נועדה לשקם את הפגיעה בשם הטוב ( ראו, שנהר, בעמ' 369). לעיתים משמשת פסיקת הפיצוי גם לתכלית עונשית או לצורך חינוכי הרתעתי ( לסקירת השיקולים השונים והתכליות בפיצוי בגין עוולת לשון הרע, ראו, עניין נודלמן, בפסקאות 54-50 לפסק דינה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה). בהקשר של פרסום המבוצע על ידי גוף תקשורת הכירה הפסיקה בעבר בכך שתכלית הפיצוי היא גם הרתעת אמצעי התקשורת מפני פגיעה בשמו הטוב של אדם שאין לצידה הגנה מוכרת בחוק ( ראו, למשל, רע"א 3614/97 יצחק נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26, 72 (1998)). שיעור הפיצוי אמור לשקף את חומרת הפגיעה. גם התנהגות הצדדים לפני ואחרי הפרסום משפיעים על שיעור הנזק והערכת הפיצוי ( ראו, למשל, רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5) 510, 525 (2001)). לענייננו חשוב להבהיר כי ככלל, מעמדו של עיתון כמזיק אינו מצדיק, א-פריורית קביעת שיעור פיצויים גבוה יותר בשל התפוצה הרחבה של העיתון ( הגם שתפוצת העיתון עשויה להוביל לפגיעה משמעותית יותר). שיקול התפוצה הוא שיקול בין יתר השיקולים הנשקלים במסגרת הערכת הפגיעה ואומדן הפיצוי המתאים ( עניין אמר, בעמ' 526).

התובעת תבעה פיצוי בסך של 300,000 ש"ח בגין הנזק שלטענתה גרם לה הפרסום הראשון ולחלופין פיצוי ללא הוכחת נזק בהתאם לחוק איסור לשון הרע. בגין הפרסום השני תבעה התובעת פיצוי ללא הוכחת נזק בסך של 100,000 ש"ח ( בצירוף הצמדות למדד). כלומר, ביחס לפרסום הראשון התובעת ביקשה לחרוג מהיקף הפיצוי הסטטוטורי. על אף שהתובעת תבעה נזק מיוחד ולא כללי, היא לא תמכה טענתה זו בתשתית ראייתית כלשהי. בנסיבות אלה, יש לפסוק פיצוי על פי הסעד החלופי שהתבקש, היינו, סעד של פיצוי ללא הוכחת נזק ( באשר לאפשרות לפסוק פיצוי ללא הוכחת נזק לתאגיד ראו, רע"א 2015/15 פלבסקי נ' חברת מקור הפורמייקה בע"מ (4.8.2016)).

38. בקביעת שיעור הפיצוי בגין הפרסומים נושא ההליך הנוכחי יש להתחשב בשיקולים הבאים: ראשית, הנתבעת לא נקטה פעולה כלשהי לברר אם עובדתית מדובר בפרסומים שהם אמת אם לאו. זאת במיוחד ביחס לפרסום הראשון לגביו לא הייתה מחלוקת שאינו אמת. ספק אם התנהלות כזו עולה כדי " עיתונאות אחראית". שנית, מדובר בפרסומים המייחסים לתובעת מימון על ידי גוף שהנתבעת תיארה אותו ככזה המגן על מחבלים ומרצחים ומטרתו לפגוע בעולם היהודי; וכן פרסומים המייחסים לתובעת פעולה בניגוד להלכה. אלה עניינים שהפגיעה מהם אינה מבוטלת. שלישית, הכתבה פורסמה בעיתון משמעותי. אמנם לא הובאו לפניי נתונים על תפוצתו של העיתון, אך כפי שנכתב בכתב ההגנה, מדובר בעיתון החרדי הגדול והנפוץ ביותר. לשיקול התפוצה, כמו גם למועד הפרסום ( ולוּ ביחס לפרסום השני, שבוצע, כאמור, על רקע הבחירות לרב הראשי לישראל) יש משמעות בקביעת שיעור הפיצוי ( ראו, עניין דיין, בפסקה 8 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל). רביעית, ובהמשך לכך, יש לשקול גם מנגד את העובדה שהפרסום בוצע בעיתון שלפי הטענה רוב קוראיו מחזיקים בעמדות שונות מאלה של התובעת. עניין זה מקרין על שאלת האופן שבו התייחסו הקוראים לאמור בפרסומים. חמישית, וכפי שצוין לעיל, חרף פניותיה של התובעת לנתבעת, הנתבעת בחרה שלא לפרסם הודעת תיקון או למצער הודעת הבהרה או תגובה של התובעת לפרסום. הודעה כאמור לא פורסמה גם לאחר הגשת התביעות, ולאחר שהתובעת עמדה במפורש על עניין זה ( ואף מנתה אותו ברשימת הסעדים המבוקשים). הימנעות הנתבעת מלעשות כן מעוררת קושי.

39. במכלול השיקולים האמורים, ראיתי לנכון לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך כולל של 36,000 ש"ח בגין שני הפרסומים . בשים לב לפרק הזמן שחלף ממועד הפרסום של הכתבות נושא ההליכים הנוכחיים, לא ראיתי לנכון ליתן את הסעד הנוגע לפרסום הודעת התיקון. בנוסף תישא הנתבעת בתשלום הוצאות התובעת ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 10,000 ש"ח. בקביעת הסכום האמור נתתי דעתי לסכום שנפסק, למספר הדיונים שהתקיימו אך גם לעובדה שלא התקיימו דיוני הוכחות. הסכומים האמורים לעיל ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאחרת יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.