הדפסה

בית משפט השלום בירושלים ת"א 71182-11-20

בפני
כבוד ה שופט אמיר דהאן

התובעת

מוסדות תפארת משה אהרן ירושלים (ע"ר)

נגד

הנתבעת
מדינת ישראל

לתובעת: עו"ד יעל טישלר
לנתבעת: עו"ד בן ישראל קבסה, פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי)

פסק דין
זוהי בקשת הנתבעת, מדינת ישראל (משרד החינוך), לסלק על הסף תביעה כספית של התובעת , עמותה העוסקת בחינוך. הסילוק מתבקש מטעמים של חוסר סמכות עניינית ושיהוי.
בתביעתה דורשת התובעת כי ישולם לה תקציב 2014 עבור שני גני ילדים שהפעילה בשנה"ל תשע"ד, ואשר נשלל ממנה בהחלטה מ ינהלית של הרשות המוסמכת – משרד החינוך.
קיצור טענות הנתבעת
הנתבעת טוענת כי הסמכות העניינית מסורה לבית־המשפט לעניינים מינהליים ולא לבית־‏משפט השלום, שכן מדובר למעשה בהשגה על החלטה מ ינהלית של משרד החינוך להכריע בבקשות למתן תקציב לגופים חיצוניים העוסקים בחינוך כמו התובעת.
לגופו של עניין מאשרת הנתבעת כי בשנה"ל תשע"ד אכן החליט משרד החינוך שלא לתקצב את התובעת, והוא עשה כן במסגרת סמכותו על ־פי חוק לימוד חובה, התש"ט–1949, תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי "ד–1953, צו לימוד חובה (חינוך חינם שלא במוסד חינוך רשמי), התשל"ח–1978, וחוק פיקוח על בתי ספר, התשכ"ט–1969.
הנתבעת הסבירה כי התובעת הפעילה בתשע"ד מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי. במסגרת הליכי הפיקוח על מוסדות שכאלה, בוחן משרד החינוך את האיתנות הפיננסית של אותם מוסדות ומבצע מעקב סדור אחרי יעדי כספים המועברים על־ידו, והכל על ־פי נוהלי רישוי מפורטים ומפורסמים. הרלוונטיים מביניהם הוא נוהל חידוש רישיון לגן ילדים לשנה "ל תשע"ד ונוהל הגשת בקשה לתקצוב רטרואקטיבי ודרכי בחינתה – מוסדות חינוך שאינם רשמיים. הנתבעת טוענת כי על החלטת רשות בבקשה לתקצוב רטרואקטיבי ניתן להשיג על־ידי הגשת עתירה מינהלית, כאמור בנוהל עצמו בסעיף 34.
במקרה של התובעת התבקש תקציב עבור שני גני ילדים מוכרים שאינם רשמיים. התובעת לא הגישה את המסמכים הנדרשים בנוהל ולכן הוחלט להקפיא את תקציביה ביום 27/06/13. לאחר מכן התבקשה אורכה, וביום 27/01/14 הגישה התובעת את מסמכיה . אלה נבדקו ונמצא כי נפלו ליקויים בתשלום שמשלמת התובעת לעובדיה (דו "ח ביקורת שכר). ביקורת זאת מתבצעת במסגרת סמכות הפיקוח של משרד החינוך על יעדי הכספים שהוא משלם ועל ־מנת לוודא שהכספים מגיעים ליעד הנכון. לאחר שנמצאו הליקויים הועברה ביום 15/06/14 דרישה לתיקון. התובעת לא ביצעה את הדרישה , לא קיבלה את התקציב, ואף חדלה להפעיל מוסדות חינוך ביום 31/08/14.
לאחר כשש שנים, בשנת 2019 , פנתה התובעת אל משרד החינוך בבקשה לקבלת כספי התקצוב של 2013. בעניין זה הוגשה תביעה לבית־משפט השלום (ת"א 43441-05-20) . משרד החינוך הסכים לפנים משורת הדין להעביר את כספי התקציב המוקפאים תוך ביצוע קיזוזים , והצדדים הגיעו לפשרה שקיבלה תוקף של פסק ־דין על־ידי בית־משפט השלום. בתובענה זו לא נטען כי בית־משפט השלום הינו מחוסר סמכות עניינית, העניין נפתר ברמה המ ינהלית והמסמכים החסרים הושלמו.
הנתבעת טוענת כי אין לראות במה שנעשה באותו תיק (ת "א 43441-05-20) משום הסכמה לסמכותו של בית־משפט השלום לדון בעניין. לטענתה ממילא היה על התובעת למצות את סעדיה בהליך אחד , אך משנמצא כי יש מקום לשנות את ההחלטה המ ינהלית ולבוא לקראת התובעת , לא היה טעם לעורר התנגדות והנתבעת בחרה לסיים את העניין במהירות האפשרית לטובת התובעת.
מכל מקום טענה הנתבעת כי על־פי סעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס–2000, מדובר בהחלטה של רשות בענייני חינוך כמנוי בפרט 3 בתוספת הראשונה , ולפי כך הערכאה המוסמכת לדון הינה בית־המשפט לעניינים מינהליים ולא בית־משפט זה.
בתשובת הנתבעת לתגובת התובעת נסקרו פסקי־הדין שהביאה התובעת בתגובתה והנתבעת הראתה כי באף אחד מהם לא הייתה השאלה המרכזית זכאות המוסד התובע לתקציב ממשלתי. הנתבעת ביקשה לאבחן בין מקרים שבהם הסעדים המבוקשים תוקפים ישירות ההחלטה המינהלית, שאז מסורה הסמכות לבית־המשפט לעניינים מינהליים אף אם הסעד המתבקש מבוטא בסכום כסף. כך למשל אם התקבלה החלטה מ ינהלית לתקצוב, הגוף המתוקצב אינו חולק עליה, אך הרשות לא עמדה בה ולא העבירה את הכספים , הרי מקומה של התביעה בבית ־המשפט האזרחי המוסמך. אלא שאם נתקפת ההחלטה המינהלית עצמה, מקומו של ההליך הוא בבית־המשפט לעניינים מינהליים.
הנתבעת טענה לחילופין שתי טענות סף נוספות, והן שיהוי משמעותי בתקיפת ההחלטה המ ינהלית, לצד טענת השתק ולפיה היה על הנתבעת למצות את כ ול סעדיה במסגרת ת"א 43441-05-20. משלא עשתה כן ותבעה רק את תקציב 2013, רואים אותה כמושתקת לתבוע עוד כספים באותה העילה.
קיצור טענות התובעת
התובעת טוענת כי מדובר בתביעה פשוטה לסעד כספי. מבחן הסעד הוא המבחן החותך את הסמכות העניינית, ולפי מבחן ה סעד נמצאת התביעה בסמכותו של בית־משפט זה. בית־המשפט האזרחי מוסמך לתקיפה עקיפה של החלטה מינהלית אגב דיון בתביעה לסעד כספי. הנתבעת טוענת כי כך הכריע בית ־המשפט העליון ברע"א 7987/10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.2011) וב בר"מ 8689/16 עיריית רמת השרון נ' הכפר הירוק ע"ש לוי אשכול (26.9.2017), וכ ך הכריע בית־משפט השלום בנצרת בת"א (שלום נצ') 50366-01-19 אמארה נ' מדינת ישראל (26.6.2019). עצם העובדה שנדרשת הכרעה בסוגייה בעלת אופי מינהלי – אין בה כדי לפגוע בסמכות בית־המשפט לדון בתביעה זו. התובעת טענה כי כך סברה אף הנתבעת עצמה כאשר הסכימה למתן פסק־דין של בית־משפט השלום בת"א 43441-05-20.
לעניין שיהוי טענה התובעת כי לא חדלה לפעול בעניין מאז שנת 2014, ולעניין ההשתק טענה כי תקצובה של כל שנה הוא פרשה שונה, נתמכת בעובדות שונות, ומעמידה לפיכך עילה נפרדת.
דיון והכרעה
במחלוקת שנפלה בין הצדדים פוסק בית־המשפט כי הסמכות לדון בעניין שבפניו מסורה לבית־המשפט לעניינים מינהליים ולא לבית־משפט השלום. יש להדגיש כי לא ניתן להעביר את התובענה כמות שהיא לבית־המשפט לעניינים מינהליים בשל הסעד הכספי האמור בה.
שאלת סיווג ההליך
כפי הנראה, המחלוקת בתיק זה נעוצה בשאלת סיווג הליך כהליך מינהלי או אזרחי, מקום שבו הוא מכיל יסוד מינהלי לצד יסוד אזרחי. כפי שהראו הצדדים, קיימת פסיקה ענפה בעניין , ו בית־המשפט העליון כבר עמד על כך שסיווג הסמכויות בעניינים שבהם מעורב יסוד מינהלי הוא מורכב. הפתרון הפשוט שאותו הציעה התובעת, שלפיו תיחתך שאלת הסמכות העניינית לפי שורת הסעד, אינו תואם את ההלכה העדכנית בבית ־המשפט העליון. כך נאמר בפרשת צ'רני (ע"א 9379/03 צ'רני נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 822, פסקה 23 לפסק הדין (2006):
"כיצד יש לסווג תובענה שיש בה יסודות מינהליים ואזרחיים מזה ומזה, ונדרש להכריע האם עניינה הוא, ביסודו אזרחי, או שמא מינהלי. סיווגו הענייני של נושא התובענה אינו תמיד קל. הוא מצריך בחינה החורגת מניסוחן הטכני של עילות התביעה והסעדים המבוקשים בתובענה, ומחייב לא אחת ירידה למהות הסכסוך בין הצדדים, ועמידה על התכלית שלשמה מתבקשת ההכרעה השיפוטית. מלאכת הסיווג עשויה להצריך, לעיתים, בירור נתונים עובדתיים בעלי אופי אובייקטיבי וסובייקטיבי כאחד [ ...] במצב כזה נדרש להכריע מה מבין היסודות המשולבים בתובענה הוא הדומיננטי, ובהתאם לכך לאתר את הערכאה המוסמכת".
גם בעניין חזון ישעיה הדגיש בית המשפט העליון את מורכבות ההכרעה ואת הצורך לאתר מהי באמת השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים (פסק ה 6 להחלטה):
"שלא בשולי הדברים אציין כי אין לכחד כי קיימים שיקולים כבדי משקל המצדדים בגישת המבקשת לפיה יש לרכז הליכים שבמהותם עוסקים הם, אף על דרך התקיפה העקיפה, בהשגות על החלטות מנהליות לפני בית המשפט לעניינים מנהליים וכי ההפרדה על פי מבחן הסעד יכולה לעורר קשיים [...] על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות.
אלא שמאז ניתנו הלכת צ'רני ועניין חזון ישעיה באה הסוג ייה פעם נוספת בפני בית־המשפט העליון בפרשת יעקובוב (רע"א 6607/19 מדינת ישראל – משטרת ישראל נ' יעקובוב (12.2.2020)). ומעשה שהיה שם כך היה : שוטר פנה לבית־משפט השלום בתביעה שאת עילותיה הגדיר כנזיקיות וחוזיות. בתביעה זו דרש לקבל פיצויים כספיים הנובעים מהפרת ההסכם בינו לבין המשטרה, וכן מנזקים שנגרמו לו בעקבות פגמים בהליך גיוסו, הכשרתו ופיטוריו. בתגובה הגישה המדינה בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית. עמדת המדינה נדחתה הן בבית־משפט השלום והן בערעור בבית־המשפט המחוזי מן הטעם של מבחן הסעד. בית־המשפט העליון ביטל את החלטות בית־המשפט השלום ובית־המשפט המחוזי והציע, תוך שהוא מתייחס ישירות לעניין חזון ישעיה, כי מבחן הסעד שהיה מקובל אינו עוד המבחן הבלעדי , אל א שיש להתייחס למבחן העניין. עוד הראה בית ־המשפט העליון מגו (מתוך פסק־הדין עצמו) שלא לבלעדיות מבחן הסעד התכוון כב' השופט ד"ר דנציגר בעניין חזון ישעיה אלא למבחן משולב , וכך נאמר שם (פסקה 6 לפסק־הדין) :
"על פי ההשקפה שהמבחן הקובע בהליך האזרחי הוא מבחן הסעד והמבחן הקובע בהליך המנהלי הוא מבחן העניין (ראו סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים והתוספות לחוק), ייתכן גם ייתכן כי נוצר מתח ישיר בין שתי הערכאות. הערכאה האזרחית טוענת כולה שלי וראו את הסעד ואילו הערכאה המנהלית טוענת כולה שלי והביטו על העניין. מתחים כאלה רגישים הם. יש לתת את הדעת גם לתכלית שביסוד סעיפי הסמכות. המחוקק קבע ערכאה מיוחדת של בית משפט מנהלי תוך קביעת סעיף שעניינו החלטות הנוגעות לשירות שוטרים במשטרה. מכאן הבכורה לערכאה המנהלית כאשר הסוגיה המרכזית שעולה במשפט היא האם כללי הפסקת עבודתו כשוטר הופרו. יש להיזהר מאוד ממתן מפתח לכל בעל דין לנווט את התביעה לבית המשפט האזרחי רק מפני ששם תג מחיר על התובענה אשר הגיש".
בית־המשפט העליון הנחה את בתי־המשפט ואת בעלי הדין לבחון היכן נמצא מוקד תביעתם ואם מדובר בתקיפה עקיפה אותנטית וכנה , או בהליך מ ינהלי אשר מי שיזם אותו שם עליו "תג מחיר". ואכן , החלטות מ ינהליות רבות באות לידי ביטוי בכסף ותביעות כספיות רבות מערבות בתוכן עניינים מינהליים. אימוץ מבחן הסעד הטכני אותו מציעה התובעת בסעיף 12 לתגובתה ("תביעה כספית כנגד הרשות שלא העבירה את כספי התקצוב לתובעת") – סופו שירוקן מתוכן את סמכות בית ־המשפט לעניינים מינהליים ואת ארגז הכלים הדיוני הייחודי המסור לו.
כך לדוגמא, לו יצויר כי חלף תקיפה ישירה של מכרז , יתבע אדם או תאגיד את אובדן הרוו חים שהיה צפוי לו בטענה שהחלטת ועדת המכרזים אינה כשרה ושללה ממנו דרך עוולה נזיקית או הפרת חוזה את זכייתו והזוכה במכרז חייב להשיב לו את רווחיו מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט – האם ידון בית ־המשפט האזרחי בתביעתו רק מש ום שהגדיר אותה כתביעה לסעד כספי? מובן כי במקרה שכזה יגב ר מבחן העניין על מבחן הסעד. בית־המשפט העליון בהלכת יעקובוב הגדיר זאת כך (פסקה 8 לפסק־הדין) :
"'בכל סוגיה וסוגיה ניתן יהיה לעקוף את הסמכות העניינית של בית המשפט המינהלי או של בית המשפט הגבוה לצדק, בכך שיוצמד 'תג מחיר' ל'עתירה' שתוגש. העלאת הטענה שנגרם נזק כספי כתוצאה מהפרה הנטענת, ותביעת סעד כספי, יגרמו לכך ששאלות מובהקות של מדיניות הממשלה, למשל, יידונו בפני בתי המשפט האזרחיים' [...] התוצאה תהיה שתביעות רבות אשר המחוקק הגדיר כמנהליות יעברו לדון בפני הערכאות האזרחיות".
בהלכת יעקובוב (הקרויה כאן "הלכה" מפני שניתנה בשלושה ) ירד בית־המשפט העליון אל כתבי הטענות ובחן לגבי ההחלטה המינהלית אם "אין מדובר בנדבך אחד מני רבים בתביעתו של המשיב ואין מדובר בעניין שיש לבררו כבדרך אגב לצד שאלות אחרות ועיקריות יותר שהמשיב מבקש להעלות" (פסקה 7 לפסק־הדין). אם שאלת ההחלטה המ ינהלית מוצגת "במובהק, באופן חזיתי, ובדרך שרק מענה עליהן יכול להביא לבירור התביעה במלואה", ואם "אין בנמצא שאלות נוספות אשר הן העיקר ושלעומתן הסוגיות המנהליות טפלות הן", ואם "בכתב התביעה לא מפנה המשיב לעילה נזיקית קונקרטית אשר מקימה לו זכאות לפיצויים" (שם). לאחר בדיקה זו מצא בית־המשפט העליון כי לא מדובר בתקיפה עקיפה כנה, אלא בניסיון לעקוף את ההליך המינהלי על‏־ידי עטיפת התביעה, אשר בעיקרה מעלה שאלות מינהליות, בכסות אזרחית.
לעניין יעילות הדיון והאפשרות לפיצולו קבע בית המשפט העליון שתי קביעות: האחת, מחיר פיצול הדיון כדאי כנגד הגשמת רצון המחוקק לרכז עניינים מ ינהליים בבית־המשפט לעניינים מינהליים; והשנית, אין להניח כי בהינתן סעד מינהלי לא תפרע הרשות את המגיע ממילא ללא הליך משפטי, וכן גם יתייתר ה צורך בתביעה כספית נוספת.
בית־המשפט ילך בעניין שבפניו בעקבות העקרונות שנקבעו בהלכת יעקובוב, שהיא מאוחרת לכל הפסיקה האחרת ואף מכילה אותה. בהתאם לכך יבקש בית ־המשפט למצוא את מוקד התובענה, ואם הוא מצוי בשאלת ביטולה או קיומה של החלטה מ ינהלית – יעדיף את סמכותו של בית־המשפט לעניינים מינהליים וידחה את התביעה הכספית מחוסר סמכות.
הנה כי כן, העקרונות העולים מן הפסיקה הם אלה:
א. בית־המשפט יבחן אם כתב התביעה כולל השגה על החלטה מינהלית בעניין שייחד המחוקק בשמו בחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים.
ב. בית־המשפט יבחן אם העילה המינהלית עולה במובהק ובאופן חזיתי כמוקד התביעה ויתר העילות טפלות לה.
ג. בית־המשפט יבחן את אם ישנן עילות אזרחיות המופיעות בתביעה ומהו מקומן.
ד. על־מנת לכבד את כוונת המחוקק, יתן בית ־המשפט האזרחי את הבכורה להליך המינהלי בכל מקרה שבו נמצא כי מוקד התובענה מצוי בתקיפת ההליך המינהלי.
השפעת התובענה בת"א 43441-05-20
עיון בתובענה הקודמת בין הצדדים מראה כי אין במהלכה כדי להשפיע על סיווג התובענה, שכן לא ניתנה בה כל החלטה לעניין הסיווג או הסמכות . ונהפוך הוא – הודגש בפסק־הדין המוסכם, שניתן טרם כתב הגנה , כי אין בו משום הודאה בשום טענה מטענות הצדדים.
גם בעניין זה קבע בית־המשפט העליון כי סיווג התביעה מהווה מעשה בית ־דין רק מקום שיש פלוגתא פסוקה והכרעה חלוטה במחלוקת של סמכות עניינית של בית־משפט בהליך קודם בשאלת הסיווג, וכך נאמר שם (עניין צ'רני לעיל , פסקה 24 לפסק־הדין):
"מקום שההליך השני דומה במהותו להליך הראשון ונוגע, ביסודו, לאותה מחלוקת, ההכרעה בהליך הראשון בשאלת הסמכות העניינית מחייבת כמעשה בית דין גם לצורך ההליך השני, ככל שהדבר נוגע לשאלת הסמכות [....] יוצא, אפוא, כי בנסיבות של זהות מהותית בין שתי תובענות, ומקום שבאחת מהן נפסקה שאלת הסמכות העניינית בקביעה חלוטה, מנוע בעל דין מלהגיש לאותה ערכאה תובענה נוספת דומה מטעמי "מעשה בית דין" בשאלת הסמכות. אין צריך לומר כי רשאי הוא להגיש תובענה חדשה לערכאת השיפוט המוסמכת, כדי שתידון לגופה".
ומכלל הן אתה למד לאו: הכרעה חלוטה במחלוקת בדבר סיווג וסמכות אין בת"א 43441-05-20, אלא ההיפך מזה – כתב הגנה לא הוגש, המחלוקת כלל לא עלתה להכרעה, והצדדים הגיעו להסדר כשהם מדגישים שאין בהסכמתם כדי לה ודות בטענה כלשהי מטענות הצדדים.
מן הכלל אל הפרט – כתבי הטענות בענייננו
כתב התביעה מבהיר היטב כי עניינו הוא בתקיפת ההחלטה המינהלית של משרד החינוך להקפיא את התקציב . כך, מלינה התובעת בכתב התביעה על כי "הנתבע דחה על הסף את בקשתה לנוכח העובדה כי רשם העמותות סירב לתת לתובעת אישור ניהול תקין לשנת 2014" וכן כי "הנתבע נמנע מלהפעיל את שיקול הדעת הנתון לו באשר לבקשתה של התובעת להפשרת הכספים המוחזקים אצלו".
שאר התובענה מזכירה בשמות חוקים את התשתית החוקית המקימה את ההחלטה המינהלית לתקצוב, והיא התשתית האמורה בתוספת השלישית לחוק בתי המשפט המ ינהליים. אין בתובענה כל עילה נזיקית חוזית או עשיית עושר; אין מחלוקת חשבונאית על סכום הכסף המוקפא וברור מכתב התביעה ומכתב ההגנה כי המחלוקת המהותית היא אחת ויחידה – כשרותה או ביטולה של ההחלטה המ ינהלית להקפיא את התקציב. בנפול טענה זו, נופלת כול התובענה, ואם מתקבלת טענה זו – תתקבל גם התובענה. גם הנתבעת אינה חולקת על חובתה לשלם את סכום התביעה אם תבוטל ההחלטה המ ינהלית להקפאת התקציב.
משכך קובע בית המשפט כי מוקד התובענה ואף עניינה היחיד הוא מינהלי, ולשם הגשמה וכיבוד רצון המחוקק על־פי הלכת יעקובוב יש להביא את העניין בפני בית־המשפט לעניינים מינהליים.
תוצאות והוצאות
התובענה נדחית מחמת חוסר סמכות עניינית.
בית־המשפט לא יעביר את התובענה לבית־המשפט לעניינים מינהליים בשל העובדה שאיננה מנוסחת כעתירה מינהלית וכוללת בתוכה סעד כספי. בית־המשפט קובע כי באופן שבו ערוכה התובענה, אין בית ־משפט המוסמך לדון בה.
בית־המשפט מדגיש כי אין בדחיית התובענה כדי למנוע מן התובעת להביא את עניינה בפני בית־המשפט לעניינים מינהליים, ואם ידרש הדבר בהמשך הדרך, בפני ערכאות נוספות. אין בפסק דין זה מעשה בית דין אלא לעניין הסמכות העניינית לשלב זה בו טרם הכריע בית המשפט לעניינים מנהליים בעניין החלטה המנהלית שלא לתקצב את התובעת.
בית־המשפט בחן את התנהלות התובעת, טיעונה הלאקוני והחסר אל מול הפסיקה החדשה הקיימת בנושא, ואת החשש העולה כי מדובר למעשה בעתירה מינהלית שהודבק לה תג מחיר באופן מלאכותי שאין בו כנות.
בית־המשפט ביקש למנוע את הדיון בהצעה להסדר דיוני מקדמי שיחסוך טרחה והוצאות, אך בש ל עמדת התובעת לא עלתה בידו. בית־המשפט התחשב בשיקולים אלה ובהיקף הטיעונים, וקובע את שיעור הוצאות ההליך על יסוד כללי לשכת עורכי הדין בעניין התעריף המינימלי כאמור בתקנה 153 לתק נות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, לאחר חישוב סכום התביעה כערכו מיום 01/01/15 ומעמידו על סל 31,113 ש"ח.
בשל זהותה של הנתבעת לא חושב מע"מ בסכום ההוצאות, והן תשולמנה בתוך 90 יום ולאחר מכן תשאנה ריבית והצמדה כחוק עד לתשלום בפועל .
זכות ערעור – כחוק.
ניתן היום, ז' סיוון תשפ"א, 18 מאי 2021, בהעדר הצדדים.